להלן פסק דין בנושא הוצאת כספים מחשבון משותף במרמה: פסק דין 1. לפני מונחת תביעה כספית שהגישה התובעת/הנתבעת שכנגד (להלן: התובעת) נגד הנתבע/ התובע שכנגד (להלן: הנתבע), שעניינה הוצאת כספים במרמה מהחשבון המשותף, וכן "הברחת רכוש" ע"י העברתו לצד ג'. כמו כן הגיש הנתבע תביעה שכנגד, אף היא כספית, שעניינה איזון משאבים. 2. התובעת והנתבע נישאו זל"ז ב - 17.11.92, נפרדו סופית ב - 12.3.99 והתגרשו ב - 30.6.99. מנישואין אלה נולד שלמה שלומי כשלושה חודשים לפני הגשת התביעה. התביעה על הוצאת כספים והברחת רכוש 3. התובעת טוענת שבדרכי מרמה ובאיומים הוציא ממנה הנתבע כספים השייכים לה - היינו, חלקה בירושת אימה על סך 24,097₪ ודמי לידה על סך 8,329₪. לטענתה, הנתבע לחץ עליה להפקידם בחשבונו, ובתמורה הבטיח לה לפעול למען שלום בית ולרושמה כשותפה לחשבון בעת ההפקדה הראשונה. בהיותה מטופלת בפעוט בן כשבוע ימים בלבד, וברצונה לשמור על המסגרת המשפחתית שנתערערה עקב אלימותו של הנתבע, הפקידה התובעת את הסכומים האמורים, והחשבון אכן נירשם כחשבון משותף. אולם, חודש לאחר ההפקדה הגיש הנתבע תביעת גירושין ללא ידיעתה של התובעת, ובד בבד משך כספים מהחשבון כך שרוקן אותו ואף גרם למשיכת יתר. לטענת התובעת, נעשה הדבר בצורה מכוונת, ואילו ידעה כי זו כוונתו של הנתבע - לא הייתה מפקידה את הכספים בחשבון המשותף. עוד טוענת התובעת שהנתבע הכריח אותה להפקיד שני שיקים ללא כיסוי לטובת שיווק שקמה, לכיסוי חוב בגין מוצרי מזון. השקים חזרו והתובעת נאלצה לשלם 1,200₪ לבנק. בנוסף טוענת התובעת שבמאי 1998 רכשו בני הזוג רכב מסוג פורד סיירה ב - 15,000₪, והנתבע העביר רכב זה על שם אדם אחר כדי למנוע ממנה את זכותה למחצית שוויו. לפיכך מבקשת התובעת לחייב את הנתבע להשיב לה 32,426₪, לשלם לה 1,200₪ עבור השקים ללא כיסוי, ולשלם לה את מחצית שוויו של הרכב - 7,500₪. כמו כן מבקשת התובעת לסגור את החשבון המשותף ממנו ממשיך הנתבע לפזר שקים ללא כיסוי. 4. הנתבע אינו מכחיש את השתלשלות העניינים כפי שתוארה ע"י התובעת, אך הוא טוען כי בכספים האמורים נעשה שימוש מוסכם לכיסוי חובותיהם של בני הזוג. הנתבע מכחיש את טענת התובעת בדבר משיכת השקים ללא כיסוי וטוען שעשתה זאת על דעת עצמה. באשר לרכב, טוען הנתבע כי הוא נמכר בסך של 5,000₪ לאמו ונשאר בחזקתו של הנתבע על מנת שיוכל לשרת אותה ואת אביו החולה. יש לבחון את הדברים אחד לאחד: 5. הוצאת הכספים מהחשבון המשותף - קיימת חזקה שכספים בחשבון משותף שייכים לשותפים בחלקים שווים, בלא קשר לשאלה מי הפקיד את הכספים בחשבון; אולם נקבע בפסיקה כי החזקה ניתנת לסתירה מקום שהוכח שכוונת הצדדים הייתה אחרת. בפרשת כץ קבע בית המשפט העליון, שהעובדה שהבעל לבדו הפקיד כספים בחשבון המשותף והאישה משכה כספים אלה ללא הסכמתו, אינה סותרת את החזקה בדבר כוונת השותפות. על כן חויבה האישה להשיב רק את מחצית הסכום, שכן המחצית האחרת שבידה נתפסה כרכוש שלה: "חזקה היא, מהיות חשבון משותף, כי הכספים שבו שייכים לשותפים בחלקים שווים, אך חזקה זו ניתנת לסתירה… השאלה מה הייתה השקעתו של כל אחד מבני הזוג בחשבון, אינה רלוונטית כלל…כל עוד לא הוכח אחרת יוצרת השותפות בחשבון חזקה כי יתרת הזכות בו (או החובה) שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים." ועוד: "גם כשמשיכת הכסף אינה כמוסכם, אין בכך לפגוע בבעלות המשותפת של הכסף, ותביעתו של השותף האחר אינה יכולה להשתרע אלא על חלקו הוא בכסף שהוצא שלא על פי המוסכם". (ע"א 655/98 מטלון (כץ) נ' כץ, פ"ד מה(3) 845). מהאמור עולה לכאורה, כי על הנתבע להשיב, לכל היותר, מחצית מהסכום שהפקידה התובעת, באם יתברר שהכסף הוצא למטרות אישיות וללא הסכמתה, היות ומחצית מהכסף שייכת לו ממילא, מעצם היותו שותף בחשבון. אולם, נסיבות המקרה שלפני אינן מובילות בהכרח למסקנה הנ"ל: במקרה שלפני התובעת אינה מכחישה שהייתה כוונת שיתוף בעת הפקדת הכספים בחשבון, אלא שהיא טוענת שכוונה זו הושגה ממנה במרמה, שהרי לו הייתה יודעת את שעתיד להתרחש שבועות ספורים לאחר מכן לא הייתה מפקידה את הכסף. 6. בחינת העובדות במקרה דנן מעלה את הנתונים הבאים: בני הזוג לא ניהלו חשבונות משותפים במהלך כל שנות נישואיהם, והחשבון המשותף היחידי הינו החשבון האמור. התובעת היא שהפקידה את הרוב המכריע של הכספים לחשבון זה. החשבון נפתח ב - 21.1.99; ב - 29.1.99 מפקידה התובעת סכום של 19,840₪ ובאותו היום מעביר הנתבע 12,000₪ מחשבון זה לחשבון פק"מ על שמו. כמו כן, כשלושה שבועות בלבד לאחר פתיחת החשבון מגיש הנתבע תביעת גירושין ללא ידיעת התובעת, ובאותו היום מבצע משיכה על סך 10,000₪ מהחשבון המשותף. כן הודה הנתבע בחקירתו מיום 22.11.99 כי ביצע משיכות נוספות של סכומים גבוהים בתדירות גבוהה, בשבועות שלאחר מכן. כל אלו מעלים ספק בדבר כוונתו של הנתבע שעה שפעל למען רישום החשבון המשותף. ספק זה מתחדד מאוד לאור העובדה שלולא הייתה התובעת מפקידה את הכספים בחשבון המשותף לא היה לבעלה חלק בהם באיזון המשאבים, שכן הפקדת האישה מורכבת מדמי לידה, שהינם תחליף למשכורת בעת חופשת הלידה, שאינה נכס בר איזון, ומכספי ירושת אימה של התובעת, אשר לפי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בני זוג, התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק") אינם ברי איזון. 7. הנתבע אינו מכחיש מסכת עובדתית זו אלא טוען שהכספים נמשכו בהסכמה, לכיסוי חובות משותפים, ואלו הם: חוב לאימו על סך 4,500₪, חוב לאחיו על סך 6,000₪, חוב לאולם בו נערכה הברית של הבן על סך 1,000₪, חוב לשווק שיקמה על סך 500₪, חוב לאגד על סך 4,280₪ שלטענת הנתבע נוצר על ידי התובעת כשלקחה מתיקו של הנתבע, שהיה אז נהג באגד, את פדיון הכרטיסים. כמו כן טוען הנתבע שמחשבון זה שולמו דמי שכירות, וכי עדיין נותרו חובות בגין חשמל, מים, טלפון וארנונה. אם טענה זו נכונה, הרי היא סותמת את הגולל על בקשת התובעת, שכן ניתן לקבוע כי הייתה הסכמה שכספי החשבון המשותף ישמשו להוצאות החיים המשותפים (ראה מטלון נ' כץ הנ"ל). באה התובעת וטוענת כי חובות משותפים המתוארים לא היו ולא נבראו; לטענתה חיו בני הזוג רק ממשכורותיהם ולא מעבר לזה. בגרסתה של התובעת תומכים אחיותיה ואחיה, כפי שעולה מעדויותיהם (ראה פרוטוקולים מיום 25.6.00 ומיום 11.9.00) בדבר פגישה שקיימו עם בני הזוג. לפי הנתבע, דובר בפגישה הנ"ל על חובות; לטענת העדים, נערכה הפגישה עקב אלימותו של הנתבע כלפי התובעת ודובר שם על הפקדת הכספים בתמורה לשלום בית. 8. אשר לחובות שמציג הנתבע: לא הובאו כל הוכחות לקיומו של חוב לאולם הברית של הבן. כמו כן לא הוכח קיומו של החוב לשיווק שיקמה, ואף במידה שחוב כזה התקיים הרי שכוסה ע"י השקים שמשכה התובעת (לטענתה בכפייה). חוב לאגד בגין לקיחת כספי פדיון כרטיסים לא הוכח אף הוא, ובכל מקרה טוען הנתבע שהחוב קוזז מפיצויי הפיטורין שקיבל, כך שגם אם היה חוב כזה הוא לא כוסה ע"י הכספים שבחשבון המשותף. לגבי החוב לתשלומי שכר הדירה אומר הנתבע מפורשות כי חוב זה וכן החוב בגין תשלומי חשמל וגז כוסו ע"י מכירת המיטלטלין שבדירה בהסכמת הצדדים, ולכן ברור שהכסף שהוצא מהחשבון המשותף לא שימש אף לצורך זה. כמו כן, הנתבע עצמו הודה בחקירתו מיום 22.11.99 שהתובעת לא הכירה בחובות כלפי משפחתו המנויים לעיל, ולכן גם את הכספים לכיסויים של חובות אלו משך ללא הסכמתה. מעיון בפרוטוקול מיום 21.9.99 מתברר כי אמו של הנתבע נהגה לתת לבני הזוג סכומי כסף קטנים מדי פעם; האם מעידה כי חלק מהכסף ניתן כמתנה ועליו היא אינה מבקשת תמורה, ואולם סכומים שהצטברו ל - 4,500₪ היוו לטענתה הלוואה שהוחזרה לה ע"י הנתבע מיד לאחר הברית של בנו. גם אחיו של הנתבע מסביר שנתן כספים לבני הזוג עליהם לא ביקש החזר, ושסכום של כ - 6,000₪ ניתן להם כהלוואה שהנתבע פרע ביום הגשת תביעת הגירושין. התופעה של הלוואות בתוך המשפחה קשה במיוחד לבירור לאחר מעשה; ראשית, לא תמיד ברור האם הסכומים שעתה נטען שניתנו בהלוואה ניתנו בשעתו מתוך כוונה שיוחזרו או שמא מדובר במתנה ש"הפכה" להלוואה רק לאחר שהתערערו היחסים בין הצדדים או מי מהם. שנית, בדרך כלל לא עושים בני המשפחה רישומים ולא ניתנות קבלות. כך גם במקרה דנן, לא נעשה רישום כלשהו של ההלוואות שלטענת הנתבע ניתנו לבני הזוג, ולא ברור כיצד נעשתה החלוקה בין הכספים שניתנו במתנה לאלו שניתנו כהלוואה. כך התעוררו סתירות בין דברי הנתבע ואמו: הנתבע טען שהאם נתנה 300 - 400₪ מדי פעם, ושהשיב את הכסף כחודש וחצי לאחר הברית. לעומתו טענה האם שנתנה לבני הזוג 100 - 200₪ מדי פעם ושההלוואה הוחזרה לה מיד לאחר הברית, כשבתאריך זה טרם נפתח החשבון המשותף, ולכן לא יתכן שהכסף שנמשך ממנו נועד לכסות חוב זה. התובעת הראתה כי הנתבע הקפיד להפקיד כסף בתוכניות חיסכון מידי חודש, ועניין זה אינו מתיישב עם הצורך בהלוואות מקרובי משפחה. התמונה הכללית המצטיירת לפנינו אינה מיטיבה עם גרסת הנתבע. לפיכך אני מקבל את גרסת התובעת בעניין משיכת הכספים, ומסכים שהכספים לא נמשכו כדי לכסות חובות משותפים של הצדדים. 9. סיכומו של דבר: השתכנעתי שהתובעת הפקידה את כספה, שאינו בר איזון, מתוך כוונה לחלוק אתו עם הנתבע תוך שיתוף אמיתי, אולם לנתבע היו כנראה תוכניות אחרות, אחרת לא ניתן להסביר ששלושה שבועות לאחר פתיחת החשבון, שאמורה הייתה להיות מרכיב אחד בתוכנית של שלום בית, מגיש הנתבע תביעת גירושין תוך שהוא מושך את כל כספה של התובעת ומביא את החשבון למשיכת יתר. במעשה זה הביא הנתבע לידיו כסף שלא היה זוכה לו בכל דרך אחרת. אציין כי התובעת מודה בכך שמשכה משיכה אישית מחשבון המשותף בסך 4,000₪. בנסיבות המתוארות אני מחייב את הנתבע להחזיר לתובעת את מלוא הסכום שהפקידה בחשבון המשותף בסך 32,426₪, פחות 4,000 ₪ שמשכה כבר, קרי: 28,426₪. 10. שקים ללא כיסוי - התובעת טוענת שהנתבע הכריח אותה להוציא שני שיקים ללא כיסוי לתשלום חוב בשיווק שיקמה. השקים חזרו, וכתוצאה מכך נאלצה לשלם חוב של 1,200₪ להוצל"פ, כולל שכ"ט ב"כ הבנק. הנתבע מכחיש זאת וטוען כי התובעת משכה את הכסף על דעת עצמה. התובעת לא הביאה כל הוכחה לכפייה או איומים מצדו של הנתבע. ואף כשדובר על אלימותו של הנתבע, במהלך הדיונים בתיק, לא הועלה דבר בהקשר לשקים האלה. כיון שלא הוכח שהנתבע הוא שגרם לתובעת למשוך שיקים מחשבונה ללא כיסוי, אין לחייב את הנתבע בהחזר הסכום האמור של 1,200₪. 11. הברחת הרכוש אין מחלוקת בין הצדדים שרכב מסוג פורד-סיירה נקנה ע"י בני הזוג בשנת 1998, במהלך נישואיהם, ונמכר ע"י הנתבע לאימו תמורת סך של 5,000₪, שהוא שליש מסכום עלותו. התובעת טוענת כי העברת הרכב לאם הנתבע נועדה למנוע מהתובעת את מחצית שוויו האמיתי של הרכב שהיא זכאית לו. לטענתה אין כל רציונל אחר לעסקה בלתי משתלמת זו. מהסבריו של הנתבע ומדברי אמו בדיון מיום 21.9.99 עולה כי לאם אין רישיון נהיגה, ובהיות אבי הנתבע חולה לב וזקוק להסעות לטיפולים בבתי חולים יצרו הנתבע ואמו הסדר לפיו תשלם האם 5,000₪ תמורת הרכב באופן שהבעלות תועבר על שמה אך הרכב יישאר בחזקת הנתבע והוא ישרת את הוריו ויסיעם לפי צורכיהם. עם כל הכבוד, הסבר כזה אינו מספק. הנתבע יכול היה לסייע לאביו החולה ולאמו גם ללא העברת הבעלות ברכב על שם האם. מצטייר הרושם שהעברת הבעלות הייתה עסקה פורמאלית בלבד, שאף אם לא הייתה כוונתה לקפח את התובעת - אין ספק שזו הייתה תוצאתה בפועל. אין ספק שיש לקבל כאן את טענת התובעת, ואני מחייב את הנתבע להעביר לידיה 5,500₪ שהם כמחצית שוויו של הרכב. הנתבע עצמו מודה כי ערכו של הרכב בעת המכירה לאם היה בערך 10,000₪ . התביעה שכנגד 12. הנתבע הגיש תביעה שכנגד שעיקרה בקשה לאיזון משאבים. לטענתו הצטברו בקרנות ההשתלמות של התובעת כספים בסך 38,360₪, והוא זכאי למחציתם, בסך של 19,180₪. התובעת טוענת שהנתבע אינו זכאי לחלק בזכויותיה בשל הסיבות הבאות: ראשית, לדעתה מנוגדת תביעתו של הנתבע להסכם הגירושין שנחתם בין השניים ב - 1.6.99 אשר מתוכנו נובע, לדעתה, כי לבעל אין עוד תביעות ממוניות נגדה. שנית טוענת התובעת שבני הזוג לא ניהלו משק בית משותף, וחשבונות הבנק שלהם היו נפרדים במהלך כל שנות הנישואים ועל כן אין לנתבע זכות בנכסיה. שלישית ואחרונה, התובעת מוסיפה וטוענת שממילא לא ניתן לממש את זכויותיה בפנסיה אשר מימושה יתאפשר רק בעוד כ - 30 שנה. לחלופין טוענת התובעת שגם לה קיימת זכות לאיזון בנכסי הנתבע. אדון בטענות אלו אחת לאחת: 13. באשר לטענה שהסכם הגירושין חוסם את דרכו של הנתבע לתביעות רכושיות נוספות, טוען הנתבע כי ההסכם עצמו צפה פני העתיד בנושא זה והשאיר פתח להתדיינות נוספת בפני בית משפט זה. כך מנוסח הסעיף האמור בהסכם: "בין הצדדים יש מחלוקת כספית שהיא נשוא ההתדיינות המשפטית שיש בניהם בבית משפט לענייני משפחה, והם יפעלו בהתאם למה שיפסק שם." לטענתה של התובעת, הכוונה בסעיף זה היא לתביעה הכספית שהגישה התובעת בלבד, באשר רק תביעה זו עמדה אז על הפרק. טענה זאת אינה מקובלת עלי, וגרסתה של התובעת אינה משתמעת מהניסוח של הסכם הגירושין. יכלו בני הזוג כזוגות רבים לפניהם להוסיף להסכם סעיף הקובע כי אין להם עוד תביעות כלשהן זה כלפי זה. בני הזוג לא עשו כך, ובעניין זה, אי-המעשה - אף הוא אמירה. לא השתכנעתי שהסכם הגירושין חוסם את התביעה שכנגד שהגיש הנתבע. 14. אשר לטענות התובעת בדבר הפרדה רכושית בין הצדדים - בני הזוג נישאו בשנת 1993, כך שחל עליהם חוק יחסי ממון. טענתה של התובעת בדבר אי-הנהגת שיתוף בחשבונות והעדרה של כוונת שיתוף כללית, והמקורות שטרחה להביא בפני, אין מקומם כאן. חוק יחסי ממון מנהיג משטר של הפרדה רכושית לפיה אין בני הזוג זכאים לחלק מרכושו של בן הזוג כל עוד הם נשואים, בין אם הונהג שיתוף ובין אם לאו, וזכותם משתכללת רק בפקיעת הנישואין. בעניין זה כתב השופט י. שנהב: "לא ברור לי מדוע נגרר ב"כ הנתבע לטענה של העדר שיתוף והפרדת משאבים, כאשר בני הזוג נישאו ביום 30.6.77 דהיינו לאחר תחולת חוק יחסי ממון תשל"ג1973- - (להלן "החוק"), והמשטר של הילכת שיתוף אינו חל עליהם, כי אם המשטר של "איזון משאבים"". ועוד: "…לא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ הנתבע כשזה ביקש לשכנע את ביהמ"ש שבני הזוג נהגו משטר של הפרדה רכושית בעוד שבאיזון משאבים עסקינן". (תמ"ש 42431/96 בן אבי נ' בן אבי, תק-מש 2000(1) 73). 15. מוסיפה התובעת וטוענת שממילא הפנסיה אינה ניתנת למימוש כעת. בעניין זה הצדק עימה. הסעד שביקר לעצמו הנתבע לא יכול שינתן לו, מחמת שאף אם זכאי לו, אין הפנסיה ברת מימוש כעת. ואולם ס' 75 לחוק בתי משפט, תשמ"ד - 1984 קובע שבית המשפט מוסמך לתת פסק דין הצהרתי "ככל שיראה לנכון בנסיבות לפניו", וזאת מקום שהוכח - ראשית: שהזכות קיימת או כי קיים המצב עליו יש להצהיר, ושנית: כי מן הראוי לשריין את אותה הזכות, או אותו מצב, על ידי מתן פסק דין שישתיק מעשי כפירה והכחשה בעתיד. לפיכך אדון בשאלת איזון המשאבים כשהסעד האפשרי עבור הנתבע הוא סעד הצהרתי. נכסים ברי-איזון 16. סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג יוצר מסגרת רחבה לאיזון משאבים באשר הוא קובע את זכאותו של כ"א מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג. הסעיף מציג רשימת חריגים מצומצמת של נכסים שאינם ברי איזון. וזו לשונו: "א. עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן הזוג (להלן - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט- 1. נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. 2. גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף, או מות. 3. נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן בניהם." אבחן את הנכסים הרלוונטיים אחד לאחד: 17. קרנות הפנסיה וההשתלמות של התובעת נכסי העתודה הכלכלית של המשפחה הוכרו בפסיקה כנכסים ברי שיתוף או ברי איזון בין בני זוג: "נכסי העתודה הכלכלית של המשפחה כוללים שני סוגי נכסים: נכסי פרישה ונכסי קריירה. נכסי פרישה - מימוש הנכס הוא כנכס חיסכון. במועד הבשלת הזכות משולמים לידיו של בן-הזוג העובד תשלומים כספיים עיתיים או חד-פעמיים. על נכסים אלה נמנים: זכויות פנסיה, קופות גמל, פוליסות ביטוח ומנהלים. נכסי קריירה - מימוש המשאבים הכספיים נעשה לצורך טיפוח וקידום ההון האנושי של בן-הזוג העובד, וכדי להגדיל את כושר השתכרותו. התמורה הכספית היא עקיפה ולא ישירה." (תמ"ש 65511/96 פלדמן נ' פלדמן, אתר פסקדין, וראה גם י. גייפמן, "זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים - כנכסים בני חלוקה או בני איזון בין בני זוג", הפרקליט מא 105, תשנ"ג1993-). במקרה דנן לתובעת קרן פנסיה אשר נצברה במהלך שנות הנישואין והיא נכס עתודה הכלכלית של המשפחה ועל כן - משאב בר איזון בין בני הזוג. התובעת טוענת שהחסכונות יהפכו נזילים רק בעתיד, אך עובדה זו אינה משנה לגבי זכותו של הנתבע בהם. אזכיר כי הסעד המבוקש הינו סעד הצהרתי וככזה הוא תואם את המצב. לתובעת גם קרן השתלמות, ונשאלת השאלה האם לנתבע זכות גם בקרן זו, המהווה נכס קריירה שהוא אישי במהותו. נראה לי שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, שכן התובעת הפרישה כספים לקרן בתקופה החופפת לתקופת נישואיה. כספים אלו הם פירות המאמץ המשותף בשנות הנישואין, ולכן הם חלק מהנכסים ברי האיזון. על כך אמר השופט גייפמן: "השימוש בקרן ההשתלמות למטרה זו [למטרת השתלמות אישית - ב.צ.ג.] לגיטימי, אולם בדיני משפחה יש לתת משקל לכך שהזכות נצברה בתקופת השיתוף, ובן הזוג העובד מפיק תועלת אישית לאחר הפירוד או הגירושין." (תמ"ש 65511/96 פלדמן נ' פלדמן, אתר פסקדין). אי לכך, גם קרן ההשתלמות של התובעת היא נכס ברי איזון. אין בפני בית המשפט מידע באשר לנזילות קרן ההשתלמות בהווה. במידה וניתן כבר למשוך ממנה, יש לחלק את הכספים בין בני הזוג כבר עתה; במידה שלא, זכותו של הנתבע לקבל לידיו מחצית מהקרן בעת שישוחררו הכספים. 18. פיצויי הפיטורין של הנתבע וחובותיו לנתבע פיצויי פיטורין מעבודתו בכנסת ומעבודתו כנהג באגד. זכויות הפיטורין של הנתבע כבר הגיעו לכדי מימוש והוא קיבל את הכספים לידיו. לגבי כספים אלו מעלה הנתבע שתי נקודות חשובות: ראשית - הנתבע מביא מסמך המעיד כי החל את עבודתו בכנסת בשנת 1990, שנתיים לפני נישואיו, ועבד שם עד שנת 1994. מכאן, שרק מחצית מתקופת העבודה חפפה את תקופת הנישואין ועל כן רק הפיצויים שנצברו בתקופה שבין 1992 ל - 1994 רלוונטיים לצורך איזון המשאבים. שנית - מביא הנתבע מסמכים המעידים כי מפיצויי הפיטורין מעבודתו בכנסת קוזזו חובותיו, בגין הלוואות שלקח, ומפיצויי הפיטורין מאגד נוכה חוב בגין מפרעת כרטיסים. תוצאת קיזוזים אלו היא שהועבר לידיו סכום של כ - 2,000₪ מעבודתו בכנסת, ובאגד היה החוב גבוה משיעור הפיצויים כך שבסופו של דבר היה הנתבע חייב להוסיף כסף לאגד. ההלכה היא שגם אם מועד לקיחת ההלוואות ויצירת החובות תואם את תקופת הנישואין, חוב שהינו אישי במהותו אינו בר שיתוף או בר איזון. ראה לעניין זה דבריו של ש. לוין בפס"ד עמית, שם דובר בשיתוף בנכסים כשבני הזוג נישאו ב - 1977 וחל עליהם חוק יחסי ממון: "הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים ביו בני זוג כולל בחובו לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתוך תקופת השיתוף בניהם... ולהוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טיבם יתכן ואין זה מן הצדק לשתף את בן הזוג האחר בעולם." ועוד: "תטה הכף לעבר אי הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים כאשר הוכח בראיות, כי החוב האמור הינו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית או במקרים מסוימים אפילו חותרת תחתיה." (ע"א 7442/97 עמית נ' עמית, תק-על 2000(3) 1538) במקרה דנן, עיון במסמכים שבתיק מעלה שההלוואות מעבודתו בכנסת נלקחו ע"י הנתבע בשנת 1994 שעה שבני הזוג היו נשואים. התובעת לא טענה דבר באשר לאופיים של חובות אלו, והנתבע לא נחקר אודותם. לכן אין לי אלא לקבוע כי חובות אלו, שהוצאו במהלך הנישואין, הם חובות ברי איזון ולכן סכום הפיצויים שיש להביא בחשבון בעת האיזון הוא הסכום שלאחר הקיזוז. לעומת זאת, החוב לאגד בגין מפרעת הכרטיסים נדון בדיון מיום 22.11.99; הנתבע לא הוכיח כי הכסף נלקח ע"י התובעת, וזו הכחישה כל קשר להעלמו. לחוב זה ניחוח אישי: אף הנתבע עצמו אינו גורס כי הכסף הלך לכיסוי חוב שנצבר במהלך הנישואים. דמי מפרעת הכרטיסים הינם באחריותו האישית של הנתבע ואין זה הגיוני להטיל את האחריות בגין היעלמותם גם על התובעת כל עוד לא הוכחה סיבה להטלת אחריות כזאת. שאלה מעניינת היא מה דינו של נכס שנגנב לאחד מבני הזוג, האם החוב שנוצר עקב הגניבה הוא חוב משותף לבני הזוג או לא. אך במקרה דנן אין צורך במתן תשובה לשאלה האמורה. הנתבע לא פנה למשטרה ולא טען בכל שלב שהוא בפני בית המשפט או בפני מעסיקו כי הכסף נגנב ממנו. לאור נתונים אלו אני קובע כי החוב בגין היעלמות מפרעת הכרטיסים הינו חוב אישי אשר אין לאזנו בין בני הזוג. לפיכך סכום הפיצויים מאגד יאוזן במלואו מבלי שיובא בחשבון קיזוז החוב. מלאכת האיזון 19. לסיכום: בידי התובעת קרן פנסיה וכן קרן השתלמות, ובשתיהן זכותו של הנתבע לקבל מחצית בעת שניתן יהיה לממש את הנכסים הנ"ל. בידי הנתבע פיצויים בסך 1,969₪ מעבודתו במשמר הכנסת. מסכום זה יש להפחית כמחצית בשל התקופה בה עבד הנתבע טרם נישואיו, ומהיתרה זכאית התובעת למחצית. כיון שמדובר בסכום מינימאלי, לא נראה לי שיש הצדקה בחישובים מדויקים של ריבית וכדומה, ולצורך האיזון אני מעמיד את סך הפיצויים שהם ברי איזון על 1,000₪. בידי הנתבע גם פיצויים בסך 5,544₪ מעבודתו באגד, ולא יובא בחשבון קיזוז החוב הנטען על ידו בהיותו חוב אישי. בסה"כ, איפוא, בידי הנתבע סך של 6,544₪ שהוא בר איזון עם התובעת, ומגיעה לה אם כן מחצית מסך זה, 3,272₪. 20. בנוסף על הנתבע להשיב לתובעת את הכספים שהפקידה בחשבון המשותף ואשר אינם ברי איזון, בסך 28,246₪. כמו כן על הנתבע להשיב לתובעת סכום של 5,500₪ שהוא מחצית שוויו המוערך של הרכב בעת מכירתו. 21. בסך הכל תשלומי איזון מן הנתבע לתובעת: 3,272 + 28,246 + 5,500 = 37,018₪. 22. אין צו להוצאות, פרט לסך 722.50 ₪ שעל הנתבע לשלם לתובעת בגין צילום תדפיסי חשבונות בנק. 23. אני נותן בזה צו לסגירת החשבון המשותף של בני הזוג.בנקחשבון בנק משותףמרמה