האם פנסיה חלק מהרכוש המשותף לפי הלכת השיתוף ?

ההכרה בפנסיה בנכס עתודה כלכלי החוסה תחת כנפיה של הילכת השיתוף, נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין הן לגבי פנסיה המשולמת כתשלום חד פעמי מהוון והן לזו המשולמת בתשלומים עתיים. הכרה זו בפנסיה כרכוש משותף החוסה תחת כנפיה של הילכת השיתוף מקנה בידי בן הזוג הטוען לזכותו בה קנין שביושר הקיים ופועל כלפי כולי עלמא. ההכרה של הפנסיה כנכס עתודה כלכלי המשותף לשני בני הזוג באה לידי ביטוי אף בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 עד לשנת 1990 כללה הוראת ס' 5 לחוק זה הגבלה לפיה נכסים שעבירותם הוגבלה על פי חוק לא יחשבו כנכסים ברי איזון. הגבלה זו בוטלה בתיקון לחוק משנת 1990. ביטול ההגבלה מלמד על כוונת המחוקק להרחיב ולכלול בגדר נכסי בני הזוג המשותפים גם את הזכויות הפנסיוניות על אף אי עבירותן. יחד עם זאת, בניגוד לזכותו של בן הזוג מכוח הילכת השיתוף שהינה זכות קניינית, זכותו של בן הזוג לאיזון משאבים מכוח חוק יחסי ממון הינה זכות אובליגטורית המעמידה בידו תביעה אישית בלבד. להלן פסק דין בנושא האם פנסיה חלק מהרכוש המשותף ? פסק דין העובדות הצריכות לענין 1. התובעת הינה אשתו לשעבר של הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"). 2. ביום 3.9.95 ניתן בביהמ"ש המחוזי בתל אביב יפו, בתיק המ"פ 336/95, פסק דין המתייחס, בין היתר, לזכויותיה הממוניות של התובעת בזכויות הכספיות של הנתבע אותן קיבל בעת פרישתו מצה"ל, לרבות תשלומי הפנסיה המשולמים לו מדי חודש בחודשו. 3. בחלק הרלבנטי לענייננו נקבע בפסק הדין: ".... המבקשת (התובעת כאן ש.ש.) זכאית, ועל המשיב (הנתבע כאן ש.ש. ) לשלם לה 50% מכל הכספים והזכויות אותם קיבל המשיב מרשויות הצבא עקב פרישתו לגימלאות, לרבות תשלומי הפנסיה השוטפים המשתלמים למשיב מרשויות הצבא על כל התוספות הגלומות בהן ככל שאלה משקפים זכויות שנצברו לגבי זכויות שנצברו מיום נישואי בני הזוג.... . כן יעביר המשיב (הנתבע כאן ש.ש.) למבקשת (התובעת כאן ש.ש.) , מדי חודש בחודשו, מחצית הפנסיה הצבאית שלו, כפי שהיא משתלמת מעת לעת, בניכוי חלק הפנסיה המתייחס לתקופה שקדמה לנישואי בני הזוג". (ר' פסק הדין נספח א' לכתב התביעה). 4. מאחר והשיעור היחסי לטובת התובעת, במחצית הזכויות שנצברו במהלך שירותו של הנתבע בצה"ל מתייחס ל- 20 שנים מתוך 25 שנות שירות, זכאית היתה התובעת, על פי פסק הדין, ל- 40% מהפנסיה החודשית המשולמת לנתבע. (ר' לענין זה גם פסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעור על פסק הדין, נספח ג' לכתב ההגנה של הנתבע). 5. במשך השנים קיבלה התובעת מדי חודש בחודשו סכומים שונים מהנתבע המהווים ס"ך השווה ל- 40% מסכום הפנסיה החודשי נטו (ברוטו בניכוי תשלומי חובה: מס הכנסה וביטוח לאומי) ובקיזוז תשלומים שונים שקיזז הנתבע, בין בהסכמה ובין שלא בהסכמה. כך עולה מהנטען בכה"ת על נספחיו ב' ו- ג' ומהאמור בכתב ההגנה של הנתבע. 6. בשלב מסוים (ינואר 1998) החל הנתבע לעבוד עבודה נוספת ואחוז המס השולי שלו עלה ל- 48%. הפנסיה נטו שקיבל הנתבע פחתה בשל אחוז המס הגבוה וכתוצאה מכך קטן גם חלקה של התובעת. העתירות בכתב התביעה 7. העתירה הראשית - מתן פסק דין הצהרתי לפיו זכאית התובעת לקבל ישירות מהנתבעת מס' 2, מח' התשלומים של צה"ל, 40% מהפנסיה הצבאית החודשית המשולמת על ידה לנתבע, כסכום ברוטו, תוך מיסויו של סכום זה על פי שיעורי המס בהם מחויבת התובעת. העתירה החלופית - מתן פסק דין המורה לנתבעת מס' 2 להעביר לידיה של התובעת את חלקה בפנסיה החודשית המשולמת לנתבע (40%), לאחר מיסויה של הפנסיה האמורה כמשכורת ראשונה של הנתבע בהתאם למדרגות המס ונקודות הזיכוי שהיו לנתבע בעת מתן פסק הדין שהכיר בזכותה זו, פסק הדין מיום 3.9.95. 8. א. מבחינה טכנית עותרת למעשה התובעת לקבל את החלק המגיע לה בפנסיה החודשית של הנתבע ישירות מהגורם המשלם אותה ולשחרר אותה מהצורך להמשיך ולעמוד בקשר עם הנתבע תוך מעקב אחר אמיתות הסכום שהוא מעביר לה מדי חודש כתואם את החלק שמגיע לה. ב. מבחינה מהותית עותרת התובעת בעתירתה הראשית לצרף את החלק שלה בפנסיה ברוטו של הנתבע ,אותו תקבל היא ישירות מהגורם המשלם, להכנסתה שלה ולשלם מס על פי אחוזי המס שלה שהם ,מן הסתם, נמוכים יותר מאחוז המס שמשלם הנתבע על כלל הפנסיה שהוא מקבל בשל עבודתו הנוספת. בהבינה את הבעיתיות בעתירתה הראשית עותרת התובעת, לחלופין, לקבל את החלק שלה בפנסיה של הנתבע, ישירות מהגורם המשלם, כחלק הפנסיה נטו לאחר שהפנסיה מוסתה כמשכורת ראשונה על פי מדרגות המס ונקודות הזיכוי של הנתבע טרם שהחל לעבוד בעבודה נוספת ובכך לשמור על זכויותיה מפני השינוי שחל בה עקב עבודתו וכו'. 9. א. לשם פתרונה של העתירה הטכנית נזקקתי לנתבעת מס' 2 . משום כך הוריתי בהחלטתי מיום 4.12.99 על צירופה כנתבעת בתובענה שלפני מכוח סמכותי על פי ס' 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה ,תשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק ביהמ"ש לענייני משפחה"). ב. לשם פתרונה של העתירה המהותית נזקקתי גם לנתבעת 3. ר' לענין זה ס' ד' להחלטתי מיום 12.7.99; החלטה מיום 23.11.00 והחלטתי מיום 19.2.01 בה הוריתי על צירוף הנתבעת 3 כנתבעת בתובענה שלפני. ד י ו ן 10. הסמכות העניינית א. את הספיקות בסמכותו העניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה להדרש לתובענה העלתה ב"כ הנתבעת 2 בבקשתה בבש"א 22947/00. בישיבת יום 19.2.01 הוסכם, כי התרת הספיקות תיעשה במסגרת פסק הדין גופו. ב. התובעת והנתבע הם בני זוג לשעבר ונושא התובענה שבפני נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג. ככאלה הרי הם בגדר 'בני משפחה' כהגדרתם בס' 1(2)(א) לחוק ביהמ"ש לענייני המשפחה . ג. כל עוד העמיד הנתבע בפני התובעת (ככל שהעמיד) קשיים טכניים ביישום פסק הדין שניתן לטובתה עמדה זו והחרישה . משהחל הנתבע לעבוד בעבודה נוספת גרם הוא בכך לפגיעה בזכותה המהותית של התובעת. משכך לא יכולה היתה התובעת להוסיף ולהחריש יותר ופנתה בתביעתה זו לביהמ"ש. צא ולמד שביסוד התובענה שבפני עומד 'סכסוך משפחתי' בין בני זוג לשעבר ואם לשם פתרונו יש צורך לצרף בעלי דין נוספים שאינם בני משפחה (הנתבעות 2, 3 במקרה שלנו) כך יאה וכך נאה לעשות, מה גם שחלק מהסעדים המבוקשים בתובענה, והמכוונים כלפי מי שאינם בני משפחה, הם פועל יוצא של הסכסוך המשפחתי. המבחן לסמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה הינו 'מבחן הסכסוך' ולא מבחן הסעד המבוקש. משכך בדין הגישה התובעת את תביעתה 'שעילתה סכסוך במשפחה', לביהמ"ש לענייני משפחה כנגד בן משפחתה, בעלה לשעבר, כאשר הקניית הסמכות כלפי הנתבעות 2, 3 נעשית מכוח ס' 6(ו) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה. ד. אוסיף ואומר, כי אין להתייחס לנתבע בתובענה שבפני כאל נתבע פורמלי. להכרעה בעתירות נשוא התובענה יש השלכה על הנתבע עצמו, בוודאי בכל הנוגע לעתירות המהותיות שעניינן אופן המיסוי של הפנסיה החודשית לה הוא זכאי. מטעם זה הפניתי את תשומת לב ב"כ התובעת עוד בישיבת קדה"מ הראשונה, כי אין להתייחס אל הנתבע כאל נתבע פורמלי והוריתי על צירופו כנתבע ממש. (החלטה מיום 12.4.99). ה. משכך נחה דעתי, כי התובענה שבפני על עתירותיה מצויה בגדר סמכותי העניינית כשופט בימ"ש למשפחה, גם מבלי להיזקק להוראת ס' 7 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, שכן בתובענה שבפני קיימת גם עתירה המבוססת על עובדות חדשות שלא היו בפני ביהמ"ש המחוזי והנובעות מעבודתו הנוספת של הנתבע. 11. העתירה הטכנית א. על כך שפנסיה אשר נצברה במהלך חיי הנישואין רכוש משותף היא אין צורך להרחיב את הדיבור. ב. ההכרה בפנסיה בנכס עתודה כלכלי החוסה תחת כנפיה של הילכת השיתוף, נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין הן לגבי פנסיה המשולמת כתשלום חד פעמי מהוון והן לזו המשולמת בתשלומים עתיים. ר' לענין זה ע"א 841/87 ,רון נ' רון מה(3), 791, 797; ע"א 809/90 , לידאי נ' לידאי מו(1) 602, 609-611; ע"א 964/92 ,אורון נ' אורון מז(3) 758, 768-767 ; ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר מט(2) 233; ע"א 5640/94 חסל נ' חסל וכן בגלגול משפטי קודם של בני הזוג שבפנינו ע"א 6557/95 ,אבנרי נ' אבנרי נא (3) 541. הכרה זו בפנסיה כרכוש משותף החוסה תחת כנפיה של הילכת השיתוף מקנה בידי בן הזוג הטוען לזכותו בה קנין שביושר הקיים ופועל כלפי כולי עלמא. ר' לענין זה פרופ' מנשה שאווה, הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית 196-197 וכן ע"א 514/76 חשש ודמארי נ' דמארי לא(2) 505 מפי השופטים שרשבסקי ועציוני. בבג"צ 1000/92, בבלי נ' ביה"ד הרבני מח(2) 221 בעמ' 255 קובע הנשיא שמגר (כתוארו אז): "לשון אחרת, משנתמלאו התנאים העובדתיים להתגבשותה של זכות הקנין על יסוד החזקה האמורה, נובעת ההכרה בה מעצם קיומה, ואין ממילא צורך להוסיף ולהצהיר על היווצרותה". ההכרה של הפנסיה כנכס עתודה כלכלי המשותף לשני בני הזוג באה לידי ביטוי אף בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). עד לשנת 1990 כללה הוראת ס' 5 לחוק זה הגבלה לפיה נכסים שעבירותם הוגבלה על פי חוק לא יחשבו כנכסים ברי איזון. הגבלה זו בוטלה בתיקון לחוק משנת 1990. ביטול ההגבלה מלמד על כוונת המחוקק להרחיב ולכלול בגדר נכסי בני הזוג המשותפים גם את הזכויות הפנסיוניות על אף אי עבירותן. יחד עם זאת, בניגוד לזכותו של בן הזוג מכוח הילכת השיתוף שהינה זכות קניינית, זכותו של בן הזוג לאיזון משאבים מכוח חוק יחסי ממון הינה זכות אובליגטורית המעמידה בידו תביעה אישית בלבד. ג. התובעת והנתבע נישאו זל"ז בחו"ק וכדמו"י במהלך שנת 1970. משכך, זכותה של התובעת בפנסיה של הנתבע נקנית לידיה מכוח הילכת השיתוף. זכותה זו זכות קניינית היא וככזו ראויה היא להגנה רחבה מכוח ס' 3 לחוק יסוד כב' האדם וחירותו. לזכות הקניינית צמודה חירותו של בעל הקנין לנהוג בה מנהג בעלים. במסגרת ההגנה הרחבה לה ראויה זכות זו יש להקנות בידי בעליה את היכולת לממש את זכותו כל אימת שיעלה רצון מלפניו לעשות כן בכפוף למגבלות על פי דין. מכאן נלמדת זכותו של בן הזוג בנכס מקרקעין, הנקנית בידיו מכוח הילכת השיתוף לעתור, בכל שלב של חיי הנישואין למתן פסק דין המצהיר על זכותו בנכס זה לרבות רישום זכותו זו בפועל בלשכת רשם המקרקעין. מכאן גם נלמדת זכותו של בן הזוג לפנות ישירות לכל מוסד בנקאי ולבקש לרשום את שמו כבעלים של מחצית הכספים בחשבון זה או אחר שזכותו הוכרה בו, ו/או למשוך ולקבל ישירות את מחצית הסכום לידיו. צא על כן והקשה - , על מה ולמה לא תוכר זכותה של התובעת לפנות לנתבעת 2 , כמוסד הפיננסי המחזיק (כעת) בכספה שלה (לאחר שהוכרה זכותה), ולקבל ממנה ישירות את חלקה בפנסיה? ד. על מה ולמה?! - מכוון אותנו ב"כ הנתבעת 2 להוראות סעיפים 56 ו- 62 לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה- 1985 (להלן: "חוק הגימלאות"). לטענתו הגימלה משולמת לזכאי לה. הזכאי לה הינו הגימלאי . הגימלאי הוא מי ששירת את שירות הקבע, הנתבע במקרה שלפנינו . כך ס' 56. משקובע ס' 62, כי "הזכות לגימלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשיעבוד או לעיקול בכל דרך שהיא, אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגימלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך" הרי שאין לאפשר את העברת הגימלה אלא בגדר החריג האחד והיחיד - תשלום מזונות. האמנם? ה. הוראת ס' 62 לחוק הגימלאות ,אשר נחקקה במקורה עוד בטרם הכירה הפסיקה בפנסיה של בן הזוג האחד כרכוש משותף ובזכותו של בן הזוג האחר בה, נועדה לתכלית אחת ויחידה - שמירת הגימלה בידיו של הזכאי לה כבטחון סוציאלי עבורו והגנה עליה (מטעם זה) מפני פגיעה בה על ידי צדדים שלישיים . על מגמת המחוקק להקנות בטחון סוציאלי / כלכלי לזכאי לגימלה, ולא רק לו אלא גם לאשתו, ניתן ללמוד גם מהוראת ס' 30(א) לחוק הגימלאות הרואה באשה, שבעלה החייל נתגרש ממנה והמחזיקה בפסק דין או הסכם המחייבו בתשלום מזונותיה, כאילו לא נתגרשה ממנו בכל הנוגע לזכויות הקשורות במותו לפי חוק הגימלאות. מגמה זו עולה בקנה אחד גם עם הוראת ס' 8 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 המגבילה את אפשרות עיקולו של השכר עד לגובה מסוים במטרה להבטיח מינימום קיום לעובד ולבני משפחתו. ו. רוצה לומר ,לעת חקיקתו של ס' 62 לחוק הגימלאות לא עמדה לנגד עיניו של המחוקק שאלת עבירותה של הפנסיה לבן הזוג הזכאי לה, בין כזכות קניינית (הילכת השיתוף) ובין כזכות אישית (חוק יחסי ממון) - זכות שהתפתחה והוכרה שנים רבות לאחר חקיקתו. להיפך, דווקא משהוכרה בפסיקה זכותו של בן הזוג בפנסיה של בן זוגו מכוח הילכת השיתוף הבין המחוקק, כי אין מקום להפלות בין בני זוג שהילכת השיתוף חלה עליהם לבין אלה החוסים תחת צילו של עקרון איזון המשאבים ותיקן את הוראת ס' 5 לחוק יחסי ממון תוך שהוא מכיר בפנסיה כרכוש משותף בר איזון על אף ההוראות המגבילות את עבירותה. כזכור קבעה הוראת ס' 5(א)(2) לחוק יחסי ממון כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג למעט "... זכויות שעל פי דין אינן ניתנות להעברה". ביום 27.3.90 חוקקה הכנסת את חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון) ,התש"ן- 1990 אשר ביטל את ההגבלה האמורה והכיר בזכות הפנסיה כנכס בר איזון. בעצם הכרה זו הביע המחוקק את דעתו כי הזכות לפנסיה עבירה היא בין בני זוג על אף תכונת אי העבירות המיוחסת לה בס' 62 לחוק הגימלאות. זאת ועוד, מסכים אני לגישתה של חברתי המלומדת כב' הש' חנה (ריש) רוטשילד אותה הטיבה לבטא בהחלטה בתמ"ש 106990/97 בש"א 14890/00 ,ביטון נ' ביטון (לא פורסם) לפיה - יש לפרש את סעיף 62 לחוק הגימלאות תוך צמצום המלים "העברה, ערבות, שיעבוד ועיקול" למשמעותן הדווקנית. ערבות, שיעבוד ועיקול אין לנו כאן. לכל היותר העברה. אך גם העברה אין לנו כאן. ענין לנו בחלוקה של הזכות מכוח הכרה בזכותו הקניינית של בן הזוג בחלק מהגימלה. הנתבע, הזכאי לגימלה, אינו מעביר את הגימלה כולה או חלקה לתובעת. התובעת היא בעלת זכות קניינית בחלק הגימלה כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בעניינה. זכותה זו היא זכות קניינית והיא הופכת להיות, מעת שהוכרה זכותה, כזכאית לגימלה באותו חלק שיוחס לה. ככזו תהא גימלתה חסינה אף היא בפני ערבות , עיקול, שיעבוד , וההגבלה על העברתה תחול אף עליה. ב"כ הנתבעת 2 קובלת על כך, כי הכלל הראשוני בהלכות פרשנות מחייב קיומה של נקודת מוצא במילות החוק שאותו מבקשים לפרש. אכן, אלא שהיא מכוונת למונח "מזונות" ואנו מכוונים למונח "העברה". בענייננו אין מדובר בהעברת הגימלה על ידי הזכאי לה לאדם אחר (יהא זה בן זוגו או אדם זר) אלא בהכרתו של אדם אחר כזכאי אף הוא לגימלה. על כך אין כל מניעה ועל כן יהא זכאי אותו אדם אחר, התובעת במקרה שלנו, לקבל את חלקה בפנסיה ישירות מהנתבעת 2. ז. משכך, אין כל רבותא בכל אותן הוראות חוק אליהן מכוונת ב"כ הנתבעת 2 . הטעם לכך הוא שלא שאלת עבירותן של הזכויות הכספיות נשוא אותם חוקים היא נשוא הענין אלא מהותן של אותן זכויות כרכוש משותף. כך למשל זכות לגימלת כסף לפי ס' 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] ,התשנ"ה- 1995 אינה בגדר רכוש משותף לפחות לפי חוק יחסי ממון ור' ס' 5(א)(2) לענין זה. כך גם הזכות לתגמול לפי ס' 31(א) לחוק משפחות חיילים שניספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"ח- 1950, או ס' 4(ב) לחוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ז- 1957 או ס' 14, 15 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] ,התשי"ט- 1959 ועוד. עם כל הכבוד וההערכה גם להוראת ס' 147 לחוק הירושה תשכ"ה- 1965 אין כל רלבנטיות לענייננו וסעיפים 59, 61 ו- 65 לחוק הגימלאות אין בהם כדי לשנות מהתוצאה אליה הגענו שהרי זכותו הקניינית של בן הזוג בפנסיה של בן זוגו תהא שרירה וקיימת בכפוף לאותם תנאים המקיימים את הזכות עצמה. ח. לענייננו, וכך גורסת גם כב' השופטת רוטשילד בפרשת ביטון (שם), ניתן ללמוד גם מהפרשנות שאומצה על ידי כב' השופט י. אנגלרד בע"א 233/98 , כץ נ' קרן מקפת נ"ד (5) 493. בפרשה זו עלתה השאלה אם יכול הזכאי לגימלה על פי הקרן לפעול על פי סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 ולהעמיד במקום מוטב שנקבע על ידו בחוזה הקרן מוטבת אחר. הוראת ס' 36(ב) נתפסת כדין מרשה (המרשה לעשות זאת) החל בהעדר הוראה נוגדת. את ההוראה הנוגדת מצא ביהמ"ש המחוזי בתקנה 96 לתקנות הקרן הזהה בלשונה להוראת ס' 62 לחוק הגימלאות. ביהמ"ש דוחה את הטענה וקובע: "... תקנה 96 אוסרת על העברתה של זכות הפנסיה על ידי הזכאי לפנסיה, אין היא נוגעת כלל ועיקר לשאלה של קביעת המוטב על ידי חבר הקופה. כאן לא מדובר על העברת זכות הפנסיה על ידי הזכאי, אלא על ביטול זכותו העתידית של מוטב אחר על ידי חבר הקופה - בעל הקופה - והעמדתו של מוטב אחר במקומו. מסיבה זו איני רואה כי יש להוראת תקנה 96 ותקנות הקרן שייכות לסוגיה העומדת לפנינו". גם במקרה שלפנינו לא מדובר בהעברתה של זכות הפנסיה על ידי הזכאי לפנסיה אלא על קביעה שיפוטית לפיה חלק מסוים מהפנסיה שייך לאדם אחר - התובעת. ט. אם לא די בכך אוסיף ואומר שס' 62 לחוק הגימלאות אוסר על 'העברת' הפנסיה מבחינה מהותית בבחינת העברת המקור של הזכות, העברת עצם הזכות לקבל פנסיה. ס' 62 האמור אינו אוסר על העברת הסכום שמתקבל כפנסיה, כולו או חלקו, על ידי הזכאי לאדם אחר בין מרצונו הטוב , אחרי שהוא מקבל אותו לידיו, ובודאי מכוח הכרעה שיפוטית. משכך אין לפרש את ס' 62 כמטיל איסור על 'העברה' במישור הטכני. אם רשאי מקבל הגימלה לאחר שקיבל אותה ליתן את כולה או את מחציתה לאדם אחר מדוע לא יכולה קביעה שיפוטית להורות על העברת אותו חלק ישירות לאדם האחר? אין כאן העברה של הזכות לפנסיה מבחינה מהותית אלא העברה של הסכום שנתקבל כפנסיה, כולו או חלקו, מבחינה טכנית. פרשנות זו מתחייבת דווקא מאותם סעיפים בחוק הגימלאות אליהם מפנה ב"כ הנתבעות והעוסקים באותן נסיבות שבהתקיימן מאבד הזכאי לגימלה את זכותו לקבל פנסיה. כך למשל ס' 59 (קבלת הגימלה במירמה) 61 (מאסר) ו- 65. אילו היתה מתאפשרת העברתה של הזכות לפנסיה מבחינה מהותית יכול היה להיווצר מצב בו הנסיבות שהיו שוללות מהזכאי לגימלה את הפנסיה לא תחולנה לגבי מי שהועברה לו הזכות והוא היה ממשיך לקבל אותה. את ההעברה המהותית הזאת בה ביקש המחוקק למנוע בהטילו את הגבלת העבירות. י. עם כל הכבוד וההערכה גם השיקולים המעשיים אותם מעלה ב"כ הנתבעות בסיכומיה - הטלת עומס על המערכת - אין בה כדי למנוע את התוצאה. השיקולים המעשיים צריכים להיסוג בפני הזכות המהותית הקניינית שהוקנתה בידי התובעת. יא. אשר על כן ולאור הניתוח המשפטי שנעשה לעיל נחה דעתי, כי יש להעתר לעתירתה הטכנית (כלשוני שלי) של התובעת ולהורות לנתבעת 2 להעביר לתובעת את חלקה בפנסיה של הנתבע ישירות לידיה. מהו אותו חלק זה, האם ברוטו או נטו ולפי איזה חישוב מס - על כך בעתירה המהותית. 12. העתירה המהותית א. אין חולק כי מקור ההכנסה נשוא המחלוקת שבפני הוא מיגיעתו האישית של הנתבע שכן זכויות פנסיה נחשבות כחלק בלתי נפרד מן התמורה שעובד זכאי לה עקב עבודתו. משכך מסכים אני עם ב"כ הנתבעת שיש למסות את הפנסיה כהכנסתו של הנתבע. ב. ההכרה בזכותה של התובעת במחצית הפנסיה המשולמת לנתבע אינה הופכת אותה כשותפה לעבודתו וליגיעתו האישית ואם תרצה כמי שעבדה יחד עמו כך שיש למסות את חלקה בפנסיה על פי מדרגות המס שלה. ג. עם כל הכבוד וההערכה אין בידי לקבל את טענתו, של ב"כ התובעת לפיה גם עבודתו של הנתבע היא מאמץ משותף וככזו היא בגדר נכס משותף - העבודה . התמורה המתקבלת מעבודה זו ,בדמות הפנסיה, היא היא הנכס המשותף והתמורה המתקבלת היא התמורה נטו לאחר מיסויה על פי מדרגות המס של הנתבע. ד. זכותה של התובעת לקבלת חלק מהפנסיה, במישור המהותי ,איננה זכות עצמאית. במישור הטכני הזכות היא זכות עצמאית ועל כן זכאית היא לקבל את החלק שלה ישירות מהגורם המשלם ור' דיוננו לעיל. במישור המהותי זכותה של התובעת כגרושה, נובעת מזכותו של הנתבע ונגזרת ממנה והראיה שעם מות הזכאי (חו"ח) זכותה לקבלת החלק בגימלה עוברת מן העולם ור' לענין זה ס' 21-23 לחוק הגימלאות. משכך זכאית התובעת לקבל את חלקה בפנסיה לאחר תשלום המס עליה על פי מדרגות המס של הנתבע. ה. משיש לראות לטעמי את הפנסיה כהכנסתו של הנתבע, בהיותה מיגיעה אישית [הכנסת עבודה כהגדרתה בס' 2(2) לפק' מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961] ולא גם כהכנסתה של התובעת, ממילא אין לראות בהקניית חלק הפנסיה לידיה של התובעת משום 'ניכור הכנסה' שיש בה כדי להביא למיסויו של אותו חלק על פי מדרגות המס שלה . על האבחנה בין "ניכור/ עיתוק הכנסה" ל"הסבה/ שימוש בהכנסה" עומד המלומד א. נמדר בספרו דיני מיסים - מס הכנסה (מהדורה שניה) תל אביב תשנ"ג- 1993 בעמ' 50: "ראובן המגיע לו כספים משמעון והעושה הסכם עם שמעון שימסור את הכספים ישירות ללוי - ראובן ישאר בעל ההכנסה לצורך המס, והפניית הכספים לאפיקים אחרים תיחשב לשמוש בהכנסה אשר אינה פוטרת את בעליה מתשלום המס. לעומת זאת אם ראובן מעביר או מעתיק את מקור ההכנסה עצמו (הדגשה שלי ש.ש.) לאחרים, כגון שמעביר בעלות על נכס המניב פירות על ידי מכירת הנכס או העברתו במתנה לאחר, ראובן לא יתחייב במס על הפירות הנובעים מהנכס שהרי העביר את מקור ההכנסה עצמו כולל הזכות לפירות הנובעים ממנו". מנקודת המבט של דיני המס העברת הכנסה היא בבחינת "ניכור /עיתוק" כאשר הזכות המועברת היא המקור ליצורה של אותה הכנסה להבדיל מההכנסה עצמה. העברת הפירות של מקור ההכנסה, ההכנסה עצמה, היא בבחינת שימוש בהכנסה. מבחינה מיסוית הנפקות ברורה. במקרה של "שימוש" בהכנסה תשלום המס ייעשה על ידי בעל ההכנסה ועל פי מדרגות המס ונקודות הזיכוי שלו. במקרה של "ניכור /עיתוק" הכנסה ישולם המס על ידי הנעבר ועל פי נתוניו שלו. לענין אבחנה זו ר' : ע"א 320/70 ,פ"ש רחובות נ' זהבי, פד"א ד', 18. ע"א 3914/91 ,רמזי לחאם נ' פ"ש נצרת ,תק.על. כרך 96(2), 74. ע"א 378/66, ליואי נ' פ"ש, ת"א 1, פ"ד כ(4) 738. ע"א 85/66, פ"ש חיפה נ' חצס בע"מ ,פ"ד כ(3), 500. ע"א 611/66 ,פ"ש נתניה נ' אלדור, פ"ד כא(1) 421 . ועוד. ו. במקרה שלפנינו לא מועבר מקור ההכנסה לתובעת אלא חלק מן ההכנסה עצמה והעובדה שההעברה היא מכוח פסק דין אין בה כדי לשנות מבחינה מהותית. משכך בפנינו 'שמוש בהכנסה' כך שגם מבחינה זו המיסוי על הפנסיה כולה צריך להיעשות על פי נתוני הנתבע. (לדעה נוגדת ר' הנדלר, "חלקה של האשה, בעקבות גירושין, בהכנסתו של בעלה מפנסיה : הכנסת הבעל או הכנסתה של האשה? מסים טו/5א'-61). זאת ועוד, דומה שבכל הנוגע למקור הכנסה בדמות גימלה (וכפי הנראה בכל הנוגע למקור הכנסה שהוא הכנסת עבודה) אין מה לדבר על "ניכור" הכנסה. ס' 62 לחוק הגימלאות עצמו אוסר על העברת הגימלה מבחינה מהותית לאמור אוסר על העברת מקור ההכנסה. עמדתי על כך עת דנתי בעתירה הטכנית ופירטתי את הטעמים לכך. כל פסקי הדין שדנו באבחנה המסורתית בין 'ניכור' ל'שמוש' עסקו בפירות שנתקבלו מנכסים (כך בפרשת זהבי; רמזי לחאם; חצס ואח'). אין מקום לעניות דעתי לדבר על מושג של "ניכור/ עיתוק" הכנסה בהתייחס להכנסת עבודה אלא אם מדובר על מצב בו העובד חדל מלעבוד ואת העבודה מקבל אחר. מצב זה אינו קשור כמובן לאבחנה האמורה. ז. העולה מהמקובץ הוא, כי יש לדחות את עתירתה המהותית הראשית של התובעת. דחייתה של עתירה זו מתחייבת גם מבחינה מעשית. טול מקרה בו מוכרת זכותה של אשה, הנשואה עדיין, לקבלת מחצית הפנסיה של בעלה מכוח הילכת השתוף. (אפשרות זו קיימת שהרי מדובר בזכות קניינית הניתנת למימוש בכל עת במהלך הנישואין בניגוד לזכות לאיזון משאבים המותנית בפקיעת הנישואין) . אותה אשה עקרת בית היא. אחוז המס של בעלה הוא 50%. אם נכיר בה כשותפה לעבודתו ו/או נכיר בהעברת חלקה בפנסיה לידיה כ"ניכור/ עיתוק" הכנסה, היא לא תשלם על חלקה מס כלל בעוד שהנתבע ימוסה רק על מחצית ובמדרגות מס מופחתות יותר. בני זוג השרויים במצב כלכלי קשה עוד עשויים לנצל אפשרות זו, אם תוכר, ולהסכים אפילו על 'עיתוקה' של ההכנסה כדי להותיר בידיהם נטו גדול יותר . ח. מאידך יש מקום בהחלט לקבל את עתירתה המהותית החלופית של התובעת. משהוכרה זכותה של התובעת ב- 40% מהפנסיה החודשית של הנתבע, פנסיה שנצברה במהלך חיי הנישואין, הפך אותו חלק בפנסיה לחלקה שלה ולקנין שלה. משכך, אין מקום לפעולה חד צדדית של הנתבע שיש בה כדי לפגוע בזכותה זו של התובעת. אין בדברי אלה כדי לקבוע כי חל איסור על הנתבע לעבוד עבודה נוספת. הנתבע יכול ורשאי לעבוד בעבודה נוספת אלא שאין הוא יכול כתוצאה מכך להביא לשינוי בסכום הפנסיה המשולם לו מדי חודש וממילא לפגיעה בחלק הפנסיה המועבר לתובעת. משבחר הנתבע למסות את הפנסיה כמשכורת שנייה ולהגדיל בכך את אחוזי המס שלו פגע הוא בזכותה של התובעת. כשם שהנתבע אינו יכול לגרום לניכויי רשות אישיים שלו מהפנסיה ולהביא להקטנת הנטו המשולם לו ובכך להפחית מחלקה של התובעת כך אין הוא יכול לגרום להקטנת הנטו המשולם לו ולהפחתת חלקה של התובעת משום עבודה נוספת. לפעולה שכזו, הגובלת בחוסר תום לב אין ליתן יד ויש למנוע אותה באופן שזכותה של התובעת כפי שהוכרה תשמר לה. ט. לעת מתן פסק הדין, אשר הכיר בזכותה של התובעת, היתה הפנסיה ההכנסה היחידה של הנתבע (עדות הנתבע ישיבת יום 24.10.00 עמ' 8). כתוצאה מהעבודה הנוספת שהנתבע החל לעבוד בה בינואר 98 החלק לו היתה זכאית התובעת בפנסיה הופחת כמעט בחצי. (עדות הנתבע שם עמ' 8 ש' 12-15 ) בעדותו הודה הנתבע, כי ברגע שהוא עובד עבודה נוספת הסכום שהוא מקבל שונה, כי הוא מחויב אז ב- 50% מס וכי דרגת המס שלו הפכה להיות גבוהה יותר. (שם ש' 18-24 . וכן ס' 6 לסיכומיו). עם כל הכבוד אין מקום לאפשר מצב שכזה. י. במישור המעשי - על מנת לאפשר לתובעת להמשיך ולקבל את חלקה בפנסיה ללא השפעת עבודתו הנוספת של הנתבע יש להורות לנתבעת 2 לבצע את תחשיב המס כאילו הפנסיה היא משכורתו הראשונה והיחידה של הנתבע ולהעביר את חלקה של התובעת ישירות לידיה, נטו - בהתאם למדרגות המס ונקודות הזיכוי של הנתבע כאילו אין הוא עובד בעבודה נוספת. את ההתחשבנות המיסוית יש לעשות עם הנתבע עצמו. 13. סוף דבר א. ניתן בזה צו המורה לנתבעת 2 להעביר ישירות לידיה של התובעת את חלקה בפנסיה של הנתבע (40%) - נטו - לאחר מיסויה של הפנסיה כמשכורת ראשונה ויחידה של הנתבע. ב. תוקף הצו החל מהתשלום המשולם בחודש יולי 02. ג. בישיבת יום 24.10.00 קבעתי, בהסכמת הצדדים, כי פסק הדין יבוצע החל מיום הינתנו. מתן פסק הדין התעכב משום הצורך בצירופה של הנתבעת 3 בקבלת עמדתה. בנסיבות אלה אני רואה לנכון להורות על ביצוע פסק הדין החל מיום 1.9.01, זאת במישור היחסים בין התובעת לנתבע ובהתחשבנות ביניהם במסגרת ההוצאה לפועל - עד הפנסיה אשר תשולם ביוני 02 כולל. למען הסר ספק אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את ההפרשים המגיעים לה עבור התקופה האמורה (1.6.02 - 1.9.02) בהתאם לעקרון שנקבע לעיל - יש לחשב את המס על הפנסיה כמשכורת ראשונה. ההפרשים ישולמו על ידי הנתבע ב- 12 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.7.02 ובכל 1 לחודש כשכל תשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ד. בשל חשיבותה של ההלכה ועקרוניותה אינני עושה צו להוצאות. הלכת השיתוףפנסיהשאלות משפטיותרכוש משותף