השאלה אם הלכת השיתוף ממשיכה לחול על זוגות שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון נדונה הן בספרות והן בפסיקה.

השאלה אם חזקת השיתוף מתקיימת במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון נדונה בביהמ"ש העליון בע"א 1913/91 יעקבי קנובלר פד"י מט (3) 529.

דעת הרוב סברה, כי הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון דוחה את חזקת השיתוף.
דעת המיעוט סברה, כי חזקת השיתוף ממשיכה לחול סימולטנית עם ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון.

להלן פסק דין בנושא האם איזון משאבים דוחה את חזקת השיתוף:

פסק דין

עניינן של התובענות שבפני, תביעת התובעת למתן פס"ד המצהיר, כי "מעת שהנישואין יפקעו מחמת גירושין או מוות יהיו לתובעת הזכויות במגרש ו/או בפירות שינבעו מעיסקת הקומבינציה." ותביעת הנתבע לפירוק השיתוף בדירת המגורים שברח' לנדאו 1/24 ראשל"צ וחיוב התובעת לשלם, מחלקה בתמורת הדירה, את מחצית ערכם של התשלומים אשר שילם הנתבע, עבור פרעון המשכנתא מיום 18.5.99 ועד למכירת הדירה בפועל.
יצויין, כי מספר דיונים לא מבוטל ניסה ביהמ"ש להביא את הצדדים לפשרה.
ביום 11.12.00 גובשו עקרונות מוסכמים המפורטים בפרוטוקול, אולם התובעת חזרה בה מההסכמות ואף שחררה את באת כוחה מייצוגה.

א.     העובדות

1.     התובעת והנתבע נשואים זל"ז כדמו"י מיום 17.3.82 ומנישואין אלה נולדו שני בניהם, א' בגיר כבן 19.5 ות' קטין כבן 17.5.

2.     במסגרת תביעת המזונות שהוגשה ע"י התובעת, בשמה ובשם שני הבנים, שהיו בעת הגשת התובענה, שניהם קטינים, טענה התובעת, כי "יחסו של הנתבע כלפיה היה מאז ומתמיד פוגע ומזלזל ולטענתה, למדה לחיות עם התנהגות הנתבע ובחלק מהזמן עלה בידה להתעלם מההשפלה והדיכוי והיא הצליחה להשקיע עצמה בבית, במשפחה ובקרירה." (סעיפים 1,2 לכתב התביעה)
     עוד טענה התובעת, כי הנתבע מדכא ומשפיל אותה ואת הילדים ונהג כלפיהם באלימות. (סע' 5-14 לכתב התביעה בתמ"ש 38390/99).

3.     על מרבית הטענות הנ"ל חזרה אף בתביעתה שבתמ"ש 38391/99.

4.     התובענה שבתמ"ש 38390/99, התביעה למזונות, הוגשה ביום 18.5.99.
     התובענה שבתמ"ש 38391/99 הוגשה ביום 15.2.00 והתובענה לפירוק שיתוף, תמ"ש 38392/99 הוגשה בינואר 2000.

5.     ע"ש הצדים דירת מגורים ברח' לנדאו 1/24 בראשל"צ (להלן: "הדירה").
     אין מחלוקת בין הצדדים, כי על דירת המגורים רובצת משכנתא של משכן, בנק הפועלים למשכנתאות, שהחזרה החודשי עמד ע"ס של כ-1,600 ₪ נכון לדצמ' 2000 (להלן: "המשכנתא"). כמו כן, נטלו הצדדים הלוואה מבנק דיסקונט בסך של כ-60,000 ₪ שהחזרה החודשי כ-1,000 ₪ (להלן: "ההלוואה").

6.     ע"ש הנתבע מגרש הידוע כגוש___ חלקה___ (להלן: "המגרש").

     אין מחלוקת בין הצדדים, כי המגרש נמצא בבעלות הנתבע עוד קודם לנישואין.
     לכתב ההגנה צורף העתק חוזה רכישת המגרש מיום 1.9.80.

7.     המגרש נרכש ומלוא תמורתו שולמה, עוד בטרם נישאו הצדדים.
     לטענת הנתבע, שילם עבור המגרש מכספי פיצויי עבודה בסך של כ-30,000 $ אותם קיבל בשנת 1976, כשש שנים בטרם נישאו הצדדים.

8.     התובעת, בגרסתה, מאמתת טענות אלה של הנתבע. בסעיף 8 לכתב התביעה מציינת, כי "בבעלות הנתבע עוד קודם לנישואיי בני הזוג מגרש הידוע כחלק מחלקה __ בגוש ___."
     ברוח זו, צויין בסיכומי ב"כ התובעת, בסעיף 7 סייפא לסיכומים.
     "כמו כן, הצדדים אינם חלוקים על העובדה שהמגרש הידוע כחלק מחלקה __ בגוש __ (להלן: "המגרש") אכן נרכש ע"י הנתבע ונרשם על שמו בלבד עובר לנישואיי הצדדים."
     מהו, איפוא, הבסיס המשפטי, עליו משתיתה התובעת את טענתה לזכויות במגרש ?
     בעניין זה, הלכו טענות התובעת ושינו צורה, צבע ונפח מעת הגשת התובענה ועד לשלב הסיכומים.

א.      בכתב התביעה נטען, כי הנתבע, יצר אצל התובעת את הציפייה, כי כל הרכוש הינו משותף לרבות המגרש.
     בשלב הסיכומים נטען, בסיכומי התובעת, כי לא רק שהתובעת הייתה מודעת לדבר קיומו של המגרש, אלא שעיסקת הקומבינציה שנעשתה עם צד ג' בכל הנוגע למגרש, נעשה בברכתה וכי מתחילת הנישואין העדיפו התובעת והנתבע, ליטול משכנתא לצורך רכישת הדירה ולא למכור את המגרש שכן "האמינו כי שוויו של המגרש והפירות שניתן יהיה "לקטוף" ממנו יהיו גדולים ביותר בעתיד". (סע' 11 (א) לסיכומים)
     ואם בכך לא די, טוענת ב"כ התובעת בסיכומים, הייתה זו התובעת שעמדה על כך שהמגרש לא ימכר לצורך רכישת הדירה שכן סברה, כי המגרש ישמש בעתיד ביטחון כלכלי לבני המשפחה בכלל ולילדים בפרט. (שם סייפא סעיף 11 (א)).

ב.     טוענת התובעת, בעיקר בסיכומיה, כי במשך השנים שולמו למס רכוש כספים משותפים וכי ההלוואות נלקחו לצורך תשלום המיסים בגין המגרש. על כן היא זכאית לזכויות בו.
     כאן המקום לציין, כי במסגרת התביעה, עתרה התובעת לזכויות במגרש, זאת זאת ותו לא. לצורך ענייננו יוצא מנקודת הנחה, כי התובעת עתרה, עפ"י דין, למחצית הזכויות.

9.     לטענת הנתבע, התובעת לא ידעה כלל על קיומו של המגרש.
     העובדה, כי נעשתה עיסקת קומבינציה, נודעה לתובעת, בשיחה שניהל הנתבע עם באת כוחה, עו"ד ליבוביץ, לאחר הגשת תביעת המזונות, בטרם התקיים הדיון הראשון בין הצדדים. (סעיפים 11,12 לכתב ההגנה)
     לטענת הנתבע מעולם לא התכוון ליתן לתובעת חלק במגרש. עוד טען, כי ההלוואה שנלקחה מבנק דיסקונט, נועדה לכסות יתרת חובה שהייתה לצדדים בחשבונם בבנק. (סעיף 15, 16 לכתב ההגנה)

10.     בכל הנוגע לתשלום מס רכוש בגין המגרש, טוען הנתבע, כי ממועד הנישואין ועד לשנת 1985 שילם תשלום יחיד בגין מס רכוש. סכום זה שולם לטענתו ע"י פדיון פוליסת ביטוח מנהלים שהכספים בה נצברו ברובם בטרם הנישואין.
     משנת 1985 ועד לשנת 1988 לא שילם כל תשלום בגין מס רכוש. בשנת 1988 קיבל בירושה מהוריו סך של 8,000 $, סכום זה העביר במלואו לשלטונות מס שבח ומס רכוש. (סעיף 18 לכתב ההגנה)
     לטענתו, מעולם לא הבטיח לתובעת זכויות במגרש, והתובעת לא טענה, כי אכן הובטחו לה זכויות כאלה.
     כל שטענה, כי יצר אצלה ציפיה לקבלת זכויות במגרש.

11.     במסגרת תביעת המזונות, לא הזכירה התובעת, ולו ברמז, כי בבעלותו של הנתבע מגרש.
     גם כשהתייחסה למקורותיו הכלכליים של הנתבע, ככל שהם נוגעים ליכולתו לשלם את דמי המזונות הנתבעים, אין כל התייחסות לעובדה, כי הנתבע הינו בעל זכויות במגרש.

12.     תביעת התובעת, בכל הנוגע לזכויותיה במגרש הוגשה, למעלה מחצי שנה, לאחר שהוגשה תביעת המזונות.
     במסגרת דיון ההוכחות העידה התובעת, כי עו"הד ליבוביץ (באת כוחה הקודמת) "היא הצליחה להוציא ממנו על המגרש ועל עיסקת הקומבינציה שנעשתה." (עמ' 6 לפרוטוקול).
     גם בנטען בסיכומי התובעת, קיימת סתירה.
     מחד, נטען בסעיף 4 לסיכומים, כי עובדה היא שהנתבע, ניסה "להסתיר את עובדת היותו הבעלים של מגרש הידוע כחלק מחלקה __ בגוש ___ שהוא נשוא תובענה זו, אם כי ללא הצלחה".
     מאידך, נטען, כי "התובעת והנתבע לא מכרו את המגרש בתחילת דרכם משום שהתובעת עמדה על כך שהמגרש לא ימכר מתוך שסברה, כי ישמש בעתיד ביטחון כללי לצדדים ולילדיהם." (סע 11 א)

13.     עיננו הרואות, כי קיימת סתירה ואין לי ספק, הן מכתבי הטענות והן מטענות הצדדים בפני, כי התובעת לא ידעת על קיומו של המגרש ואכן דבר קיומו ועיסקת הקומבינציה שנעשתה, נודעו לה לאחר שהוגשה תביעת המזונות, כפי שהודתה התובעת בפני.

14.     אשר לתביעת הנתבע לפירוק השיתוף, והשבת מחצית ערכם של התשלומים אשר שילם הנתבע לפרעון המשכנתא הרובצת על הדירה, החל מיום 18.5.99 ועד למכירת הדירה בפועל, טוענת התובעת בכתב ההגנה, כי יש להמתין למכירת הדירה עד ליולי 2001 שאז יסיים הבן הקטין את לימודיו התיכוניים (סע' 4 לכתב ההגנה) וכי חיובו של הנתבע בתשלום המשכנתא הנו חלק מחבותו במדורם ובמזונותיהם של התובעת וילדי הצדדים. (סע' 27 ג')

15.     אין ספק, כי נישואי הצדדים הגיעו אל קיצם.
     התובעת עצמה בכתבי הטענות טוענת, כי חייה לצד הנתבע היו רצופי עליות ומורדות ומסגרת המשפחה המשיכה להתקיים בעיקר לאור סובלנותה.
     משך שנים, לטענתה סבלה מיחסו המזלזל של הנתבע כלפיה ולטענתה, נהג כלפיה וכלפי בניהם של הצדדים באלימות.
     הנתבע מכחיש טענות אלה ולטענתו, התובעת היא אשר הרבתה להתפרץ, לקלל לשבור חפצים ולטענתו אף בגדה בו.
     בין אם נקבל טענות אלה או אלה ברור, כי חיי הצדים לא סגו בשושנים והשלווה והשקט, רחקו מהם.
     אומנם בתחילת ההליכים, עוד ביקש הנתבע לחזור לחיי שלום בית (פרוטוקול מיום 3.2.00) אך לאחר מכן, הגיש תביעתו לפירוק השיתוף בדירה וציין, כי אין מנוס מפירוק התא המשפחתי.
     אין כיום מחלוקת בין הצדדים, כי עליהם להתגרש והתובעת העידה בפני ביום 22.5.01, כי איננה חפצה בנתבע. (עמ' 4 לפרוטוקול)

16.     לתביעה בתמ"ש 38391/99 לא צורפו נספחים כל שהם. גם בשלב ההוכחות לא הוצגו ראיות מטעם התובעת ובית המשפט לא התבקש להורות על המצאת מסמכים.
     לכתב ההגנה צורפו המסמכים הבאים:
א.     חוזה רכישת המגרש, כאמור מיום 1.9.08.
ב.     תמצית חשבון ליום 4.2.99 על לקיחת הלוואה ביום 27.1.99 ע"ס 60,000 ₪ בבנק דיסקונט סניף דיזינגוף.
ג.     הודעה על פדיון כספים ב-2/85 עקב פרישה בסך של 5,757,362 שקלים ישנים, עבור תקופת עבודה מיום 10.2.75 ועד 31.1.85.
ד.     חוזה מכירת דירה ע"י הנתבע וחמשת אחיו בתמורה לסך של 48,000 $ מיום 21.8.88.

17.     לכתב התביעה בתמ"ש 38392/99 צורף נסח רישום דירת המגורים, בלשכת רישום המקרקעין ולוח סילוקין של ההלוואות הן לבנק משכן והן לבנק דיסקונט. לכתב ההגנה לא צורף כל מסמך.
     מסמכים נוספים בעניין זה, לא צורפו לתצהירי עדות ראשית ולא הוגשו בשלב הבאת הראיות.

ב.     עדויות הצדדים בפני

18.     בשלב העדויות נחקרה התובעת באשר לתביעתה, התובעת העידה כאמור, כי על המגרש ועיסקת הקומבינציה נודע לה רק באמצעות בא כוחה הקודמת. עוד העידה, כי הנתבע לא משתף אותה בענייני הרכוש וכדבריה:

"אכן אמרתי שבעלי לא משתף אותי בענייני הרכוש, דוגמת ההלוואה. הוא ביקש ממני לחתום בפני עו"ד, לשעבד הבית, כשלא אמר לי על מה ההלוואה, ועו"ד בעצמו אמר לי גברת תחשבי פעמיים. אמרתי כדי לעזור לו, הוא מסובך, אעשה כן וכן העברת הכספים לאחותו מביטוח מנהלים, לא אמר לי על זה... כשהנתבע היה אצל עו"ד אלינור ליבוביץ, הוא אמר שרוצה שלום בית, מוכן לרשום את הבת על שמי, כי היא רוצה לחזור אלי, אבל אני לא רוצה ועדיין לא רוצה, היא הצליחה להוציא ממנו על המגרש, ועל עיסקת הקומבינציה שנעשתה." (עמ' 6 רישא לפרוטוקול מיום 22.5.01)

משנשאלה לגבי טענתה, כי ההלוואה בסך של 60,000 ₪ נלקחה לצורך תשלום למס רכוש השיבה:

"צריך לבדוק בבנק, לאן זה הלך, הוא העביר לעיסקת הקומבינציה נדמה לי. או למס רכוש. לא הייתי בתוך התמונה, אין אני יכולה לדעת? לא ראיתי מסמך איך אוכל לדעת?"

משנשאלה האם יתכן, כי ההלוואה בסך של 60,000 ש"ח הלכה לכיסוי יתרת החובה, השיבה:

"אתה אומר. אולי קודם לכן לקח הכסף למגרש? אני יכולה להבין בזה? מה אני כלכלנית? קודם לקח הכסף למגרש מהחשבון ולא ידעתי. אולי הוא עשה זאת ואולי לא. מאין אני יודעת? הוא אדם ערמומי נחש מתחת לקש." (שם עמ' 6)

19.     הנתבע, נחקר בפני ובחקירתו הודה, כי חתם על עיסקת הקומבינציה עם החברה הקבלנית זכריה נכסים, ב-2/99. עוד הודה, כי עפ"י עיסקה זו "תישאר לי דירה אם אשלם 25,000 $ חוב, בגלל נושא של המיסים. יש הסכם קומבינציה." (עמ' 10 לפרוטוקול)
     עוד הודה, כי נדרש לשלם סך של 200,000 ש"ח לערך, לשלטונות מס שבח וכי עפ"י ההסכם, על הקבלן לשאת בתשלום זה.
     הנתבע הודה, כי שילם למס רכוש מפדיון פוליסת המנהלים בשנת 1985, שלוש שנים לאחר שנישאו הצדדים וכי התובעת לא ידעה על כך משום ש "לא חושב שהיא הייתה צריכה לדעת על דברים שלא נוגעים לה." (עמ' 11)
     עוד הודה, כי "שילם מכספי הירושה שקיבל סך של 8,000 $ עבור מס רכוש בגין המגרש." (שם עמ' 11)

20.     עדות התובעת בכל הנוגע לעניין המגרש הייתה מהימנה עלי. היא העידה, כאמור, כי ידעה על המגרש ועל עיסקת הקומבינציה לאחר שבאת כוחה "הוציאה" מהנתבע פרטים על כך במהלך שיחה שהתקיימה ביניהם.
     התובעת העידה, כי איננה יודעת אם ההלוואה בסך של 60,000 ש"ח הועברה כתשלום מס רכוש.
     עדותו של הנתבע, בכל הנוגע ללקיחת ההלוואה לא הייתה מהימנה עלי.
     בתחילה העיד, כי הסך של 60,000 ש"ח נלקח לצורך תשלום מס רכוש.

"ש. מתצהירך ניתן להבין כי מאז שנת 88 ואילך לא שילמה ולו אגורה על חשבון המסים על האדמה, הלא כן?
ת. אני חושב שלא שילמתי, החוב הצטבר ל-60,000 ש"ח עובדה שהחוב הצטבר לסכום כזה שלקחנו אח"כ".

לאחר מכן מייד שינה גרסתו ותיקן:

"כשאמרתי "לקחנו אח"כ", הכוונה להלוואה שלקחנו. זה היה לכיסוי המינוס בחשבון. יש לי היתרה לאותו יום."

כשנשאל על ידי בימ"ש מדוע הצטברה יתרת חובה של 60,000 ש"ח השיב הנתבע כי בשנת 7-1986 היה מובטל ובכל חודש נלקחו כספים מהבנק עד שהצטברה יתרת חובה בסך של 60,000 ש"ח באופן שבינואר 99 נלקחה ההלוואה.
בהמשך, משנשאל האם בשנת 99 נלקחה הלוואה לכיסוי יתרת חובה שהחלה להצטבר משנת 7-1986 השיב בחיוב והוסיף כי נלקחו כספים על תיקון המטבח.
יצויין, כי לבית המשפט הוגש מסמך ובו פירוט ההלוואה שנלקחה בשנת 1999 וכן תדפיס הבנק לפיו נלקחה הלוואה ע"ס כ-60,000 ₪ ביום 27.1.99.

21.     בפני בית המשפט לא הוצגו, לא הסכם הקומבינציה, לא פירוט התשלומים ששולמו למס רכוש, ולא אישורי התשלום.
     התובעת לא דרשה את הצגת המסמכים הנ"ל והנתבע לא המציאם אף הוא.
     מה משמעות עדות הנתבע בעניין התשלומים ומה משמעות אי הצגת המסמכים הנ"ל, לכך אדרש בהמשך.

ג.     הדיון

22.     על יחסיהם הממוניים של הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג - 1973.
     סעיף 5 (א) לחוק, מונה חריגים לנכסים הנכללים באיזון:

     
"(א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן -פקיעת נישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט -
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;"          

     לאור הוראת החוק, נכס שהיה שייך באופן בלעדי לאחד מבני הזוג לפני הנישואין, או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, לא חל עליו הסדר איזון המשאבים.
     הסדר זה, אינו יוצר שיתוף קניני בנכסים כל שהם אלא, מהווה שיתוף אובליגטורי דחוי למועד פקיעת הנישואין (ראה ספרו של פרופ' רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, מקרושור תשמ"ב בעמ' 341)

23.     השאלה אם הלכת השיתוף ממשיכה לחול על זוגות שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון נדונה הן בספרות והן בפסיקה.
     לדעת פרופ' רוזן צבי, דוחה ההסדר בחוק יחסי ממון את הילכת השיתוף (ראה ספרו הנ"ל בעמ' 288) לפיכך, נכס שהיה שייך באופן בלעדי לאחד מבני הזוג לפני הנישואין, או שקבלו במתנה או בירושה, לא חלה עליו חזקת השיתוף והצד שטוען לשיתוף בנכס זה - עליו הראיה.
     כך אף לשיטתו של פרופ' שאווה ("הדין האישי בישראל") תשנ"ב - 1991 כרך 1 עמ' 216)
     לדעתו של פרופ' פרוקצה ("יחסי ממון בין בני זוג בפשיטת רגלו של אחד מהם") משפטים ז 268 בעמ' 298 - 301, הילכת השיתוף חלה במקביל לחוק, גם על בני זוג שנישאו לאחר 1973.
זו אף דעתו של פרופ' שיפמן.
השאלה אם חזקת השיתוף מתקיימת במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון נדונה בביהמ"ש העליון בע"א 1913/91 יעקבי קנובלר פד"י מט (3) 529.
דעת הרוב סברה, כי הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון דוחה את חזקת השיתוף.
דעת המיעוט סברה, כי חזקת השיתוף ממשיכה לחול סימולטנית עם ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון.
בפס"ד ד"נ 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פד"י נ (3) 573 קבע כב' הנשיא ברק, בעמ' 605 לפסק הדין (המאותר לפס"ד יעקבי הנ"ל);

"בעתיד נוכל לעיין בענין זה מחדש ולבחון אם אין מקום לבסס את הלכת שיתוף הנכסים על כוחו הכללי ש השופט הישראלי לפתח את המשפט בצד הדין החקוק, בלא כל קשר לקונסטרקציה ההסכמתית."     

מקובלת עלי מסקנתו של כב' השופט ח. פורת בע"מ 1001/000 פרידמן נ' פרידמן, כי:

"הלכת יעקב וקנובלר לא בוטלה במפורש ע"י הנשיא ברק אך נראה שניתן להוכיח לגבי זוגות שנישאו לאחר 1/1/74 כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף מכח הדין הכללי.
גם אם נבחן פסקה של בימ"ש לעניני משפחה... נוצר הרושם שאומצה הלכה צרה של פס"ד יעקבי קנובלר - משמע אפשרות להוכיח כוונה ספציפית לשיתוף, להבדיל מהחזקה העומדת ביסוד חזקת השיתוף..." (שם עמ' 5)

24.     אין מחלוקת, כי מגמת הפסיקה כיום, הינה להחיל את הילכת השיתוף, גם על נכסים שנרכשו ע"י מי מבני הזוג טרם הנישואין או הגיעו לידיו במהלך החיים המשותפים ממתנה או מירושה.
     בעיקר, כשמדובר בנכס משפחתי מובהק - כנכס בית.
     וראה לעניין זה ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי פד"י מח (3) 685, ע"א 45/90 עבדה נ' עבדה פד"י מח 77/21 וע"א 1915/91 יעקבי קנובלר הנ"ל.
     מגמה זו קיימת גם בהסדר איזון המשאבים כפי שנמצאנו למדים.
     החלת חזקת השיתוף על נכסים "חיצוניים", דהיינו נכסים שבאו למי מהצדדים בירושה או במתנה, ונכסים שנרכשו בטרם הנישואין, אפשרית לאור המשקל שניתן בפסיקה ליסוד הכוונה וראה לעניין זה קביעת כב' השופט שוחט בפסק דינו בעניין טהר תמ"ש 70031/98.
     בפסק דין זה, סוקר כב' השופט שוחט, את התקדמות ההלכה בעניין זה ומסקנותיו, כי יש להחיל את חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים. באשר לנכס בית, עצם החיים המשותפים, במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג אחת, אורח חיים המתאפיין בשיתוף, די בכך כדי להחיל את חזקת השיתוף.
     באשר לנכסים חיצונים שאינם בית המגורים, יש להותיר את הדרישה לזיקה כלכלית. (עמ' 10, 11 לפסק הדין)
     משמעות הקביעה הינה, על מי מהצדדים רובץ נטל ההוכחה.
     בהחלת חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים מוטל עדיין נטל ההוכחה על זה השולל את קיומה. הצורך בזיקה כלכלית מטיל את הנטל על כתפו של זה, הטוען לשיתוף.

25.     כל האמור לעיל, נקבע ביחס לבני זוג שהלכת שיתוף המשאבים חלה על יחסיהם הממוניים.
     באשר לצדדים שעל יחסיהם חל הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק, אין הדבר כך.
     כאמור, מגמת הפסיקה הינה לבסס את יסוד הכוונה אף בהסדר איזון המשאבים.
     ניתן להוכיח, גם בין זוגות שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, את יסוד הכוונה לשיתוף בנכסים חיצוניים.
     אך נטל ההוכחה מוטל על כתפי הטוען לכוונת השיתוף.
     לא ניתן להתעלם מהוראת סע' 5 (א) לחוק יחסי ממון הקובע במפורש, כי נכסים חיצוניים אינם נכללים במסגרת איזון המשאבים הקבוע בחוק.
     אכן, דחתה דעת הרוב בעניין קנובלר הנ"ל את הרעיון של תחולה סימולטנית של הלכת השיתוף לצד הסדר האיזון הקבוע בחוק. יחד עם זאת, כפי שמצינו לעיל, ניתן לבחון את יסוד הכוונה אולם הנטל להוכחת אותה כוונה לשיתוף מוטל על שכם הטוען לקיומה.
     וראה לעניין זה הילכת פרידמן הנ"ל (שאושרה לאחרונה בבית המשפט העליון רע"א 3853/01) קביעת כב' השופט פורת בעמ' 7 לפסק הדין.

"הטענה שהיה הסכם מכללא בדבר בעלות משותפת אינה יוצאת ידי נטל הראיה שכן אין מדובר בהשערה על חזקת השיתוף המיוחסת לצדדים מן הדין. יש להוכיח כוונה ספציפית מפורשת."

     אפשרות אחרת, בעניין קביעת נטל ההוכחה, תאיין לחלוטין את הוראת סעיף 5 (א) לחוק.

     מהכלל לפרט

26.     אין מחלוקת כאמור, כי המגרש נרכש ושולם במלואו בטרם נישאו הצדדים ולפיכך, הנטל להוכיח כי הצדדים התכוונו להכללת המגרש בגדר נכסיהם המשותפים רובץ לפתחה של התובעת.
     יצויין, כי זו אף דעתה של ב"כ התובעת שציינה בסעיף 9 לסיכומיה:

     "לפיכך, בבואנו לדון בשאלה האם התובעת אכן רכשה זכויות במגרש שרכש הנתבע טרם הנישואין ולאור הפסיקה בעניין זה, נדרשים אנו לשקול את מכלול העובדות, הכוונות שסבבו את בני הזוג במהלך הנישואין, ניתן להוכיח כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף מכח הדין הכללי". (ההדגשה שלי ט.ק.פ)
     האם עמדה התובעת בנטל?
     לצערי, עלי להשיב על שאלה זו בשלילה.
     
     התובעת לא הצליחה להרים את נטל הראיה ולהוכיח, כי אכן כוונת הצדדים הייתה לכלול את המגרש במסגרת המשאבים המשותפים שיש לאזנם עם פקיעת הנישואין.
     ציינתי לעיל, כי קיימת חשיבות רבה לשאלה, על מי מוטל נטל הראיה. שהרי, אם הייתה חלה על הצדדים הלכת השיתוף, די היה בטענת התובעת כי הצדדים התכוונו להחיל על כלל נכסיהם, את יחסי השיתוף. חזקת השיתוף חלה, עפ"י התפתחות הפסיקה, על כלל נכסי הצדדים ועל השולל את הכוונה, להוכיח, כי הצדדים לא התכוונו להחיל על אותו נכס, את חזקת השיתוף.
     אלא שבנדוננו עסקינן בהסדר איזון המשאבים, השולל שיתוף בנכסים חיצוניים למאמץ המשותף ולחיים המשותפים ולפיכך על התובעת להוכיח את הכוונה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה."
     ציינתי בסעיף 13 לעיל, כי התרשמתי שהתובעת לא ידעה כלל על קיומו של המגרש וכי דבר קיומו ועיסקת הקומבינציה שנעשתה, נודעו לה לאחר שהגישה את תביעת המזונות.
     גם לו הייתי מקבלת את הגישה, לפיה לא נדרשת הוכחת כוונת שיתוף לנכס הספציפי, אלא די בהוכחת כוונה לשיתוף בנכסים חיצוניים, לא ניתן לקבוע בנדוננו, כי הוכחה כוונה כזו.
     התובעת לא הביאה ולו ראיה קלושה ביותר על עצם כוונה לשיתוף. כל עדות חיצונית לא נשמעה בעניין זה.
     התובעת אומנם טענה בכתב התביעה, כי "הנתבע יצר אצל התובעת את הציפייה כי כל הרכוש הינו משותף לרבות המגרש." (סעיף 18 לתביעה) ואף "חזר ואמר עשרות פעמים כי גם המגרש שייך לתובעת וכי היא שותפה שלו בכל הרכוש וכי הכוונה של עשיית עסקת הקומבינציה היא דאגה לרווחת המשפחה." (סעיף 19)
     אולם טענה זו אינה מתיישבת, כאמור, עם עדותה שלה לפיה הצליחה באת כוחה להוציא מהנתבע את המידע בדבר קיומו של המגרש ועסקת הקומבינציה ואיננה מתיישבת עם העובדה, כי קיומו של המגרש נעלם מתביעת המזונות.
     התובעת לא פירטה בשום שלב באילו נסיבות יצר הנתבע את הציפייה ומתי אמר, כי המגרש שייך אף לה.
     בסיכומיה, מבקשת באת כוחה, להשתית את ההוכחה לנטען, על אדני ההגיון. לטענתה אין הגיון שזוג צעיר הנמצא בתחילת דרכו יבקש לקחת משכנתא בעוד יש בבעלותו מגרש שניתן למוכרו ולהשתמש בכספי המכירה לצורך רכישת הדירה, זולת אם נקבל את הטענה ששני הצדדים האמינו, כי שוויו של המגרש ובפירותיו יהיו גדולים יותר בעתיד.
     טענה זו שזכרה לא בא בכתבי הטענות, אלא בסיכומים בלבד אין בה כדי לבסס ראיה כל שהיא.
     זאת ועוד יתכן, באותה מידה, שהנתבע כלל לא סיפר לרעייתו על הנכס מתוך כוונה שלא לשתפה בו ולא הייתה לו שום כוונה למכרו ולהשקיע את כספי התמורה בדירה המשותפת.
     במהלך הדיונים טענה התובעת, כי הושקעו כספים משותפים בתשלום מס רכוש בגין המגרש.
     לטענה זו אדרש בהמשך פסק הדין, אך ככל שהדבר נוגע לעצם נטל הראיה אין בכך כדי להצביע על כוונת השיתוף.
     טענה זו נעדרה מכתב התביעה והועלתה רק בשלב ההוכחות והסיכומים.
     התובעת עצמה אינה יודעת בודאות אם הושקעו כספים משותפים ומה גובהם. היא העידה על כך בפני בעמ' 6 לפרוטוקול:

"ש.את אומרת 60,000 ₪, לאן הלכו?
צריך לבדוק בבנק, לא זה הלך, הוא העביר לעיסקת הקומבינציה נדמה לי או למס רכוש. לא היינו בתוך התמונה. אין אני יכולה לדעת? לא ראיתי מסמך, אין אוכל לדעת?"

     כאמור, לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, התצהירים והסיכומים, לא נותר בי ספק כי כוונה לשיתוף לא הייתה.
     התובעת כאמור לא הרימה את נטל ההוכחה ולא הוכיחה כוונה כזו, יתרה מכך, הנתבע לא נחקר כלל על הטענה כי יצר צפייה לשיתוף התובעת במגרש או על הבטחתו לתובעת. התובעת עצמה, לא חזרה על טענות אלה בעדותה.
     לטעמי, לא יצר הנתבע אצל התובעת כל ציפייה, והסתיר ממנה ככל שיכל, דבר קיומו של המגרש.

27.     לא ניתן לאמר, כי אכן הייתה כוונה מצד שני הצדים לשיתוף בנכס. הנתבע לא חשף את דבר קיומו של המגרש והתובעת גילתה את דבר קיומו לאחר שסיפר הנתבע לבאת כוחה על קיומו.
     גם כשנלקחה ההלוואה ע"ס של 60,000 ₪ ע"י הצדדים על פי עדות התובעת, לא ידעה לצורך מה נלקחה ההלוואה.

     "ש.אין יכול להיות שבתביעת המזונות את אומרת שאינך יודעת כלום, ואח"כ את מגישה תביעה שמוגשת לאחר שאפי נפגש עם עורכת דנך ופתאום את יודעת דברים, איך יתכן הדבר?
     ת. אכן אמרתי שבעלי לא משתף אותי בענייני רכוש, דוגמת ההלוואה, הוא ביקש ממני לחתום בפני עו"ד, לשעבד הבית, כשלא אמר לי על מה ההלוואה, ועוה"ד עצמו אמר לי גברת תחשבי פעמיים אמרתי כדי לעזור לו, הוא מסובך, אעשה כן. וכן העברת הכספים לאחותו מביטוח מנהלים ולא אמר לי על זה." (עמ' 5 סייפא לפרוטוקול)
          
     מסקנתי לפיכך, כי המגרש איננו חלק מהרכוש שיש לאזנו בין הצדדים במסגרת איזון המשאבים בעת פקיעת הנישואין.

28.     אשר לכספים המשותפים אשר לטענת התובעת שולמו לשלטונות מס רכוש

     כאמור, לטענת התובעת שולמו סכומים, מהכספים המשותפים כמיסים בגין המגרש.
     לטענת הנתבע כמפורט בסעיף 10 לעיל, שילם פעמיים תשלומים בגין מס רכוש ומעבר לכך, לא שולמו תשלומים נוספים. לטענתו, גם תשלומים אלה שולמו ברובם ממקורות חיצוניים ומכספים שאינם כספים משותפים.

     התשלומים בגין מס רכוש שולמו במהלך חיי הנישואין. לפיכך, בעניין זה נטל ההוכחה, כי הכספים אכן שולמו מכספים שאינם משותפים מוטל על הנתבע והוא לא עמד בו.
     הצדדים שניהם, החסירו מידע רב בעניין זה.
     בפני בית משפט לא הוצגו אישורי מס רכוש לגבי גובה התשלומים ששולמו מיום נישואי הצדדים או גובה החוב, אם קיים.
     לא הוכח בפני, כי הכספים שקיבל הנתבע מירושת הוריו, אכן שימשו לתשלום מס רכוש. והכספים שהתקבלו מפדיון פוליסת המנהלים, לפחות חלקם הצטבר במהלך הנישואין, אם כי חלק לא רב.
     כך אף בנוגע להלוואה בסך של 60,000 ₪.
     לביהמ"ש הומצא תדפיס לפיו נכנסה ההלוואה לחשבון העו"ש אך כדברי התובעת עצמה "אתה אומר זאת. אולי קודם לכן לקח את הכסף למגרש?" (עמ6 שורה 19)
     מהתדפיס שהומצא, לא ניתן לראות כיצד נוצרה יתרת החובה וממה נבעה. מה עוד, שציינתי לעיל, כי עדותו של הנתבע בכל הנוגע להלוואה ויעודה לא הייתה מהימנה עלי.
     הנתבע, איפוא, לא הוכיח, כי כספים אלה ששולמו, אינם כספים משותפים.
     דא עקא, שהתובעת לא עתרה במסגרת תביעתה הנוכחית להשבת הכספים אף לא כסעד חלופי, ואין בידי נתונים המאפשרים הכרעה בעניין זה, לפיכך נראה לי צודק, לאפשר לתובעת להגיש תביעה בפלוגתה זו, כדי שניתן יהיה לדון כדבעי בזכויותיה הכספיות להשבת חלקה בכספים.      

29.     התובענה לפירוק שיתוף

     הלכה פסוקה היא, כי שותף במקרקעין, זכאי עפ"י סע' 37 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 לפרק את השיתוף בכל עת. עניין הרכוש ברובו הוכרע ולצדדים בן אחד קטין, העומד להגיע לבגרות ביום 2.10.02.
     עפ"י העקרונות שגובשו בפסיקה בנושא זה, וראה לעניין זה רע"א 4358/01 בר-אל (תק-על 2001 (3), 440 אין מניעה מלהורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים.
     אין מחלוקת, כי חיי הצדדים בצוותא חדא אינם אפשריים עוד, לאחר שהנתבעת בתובענה זו, עצמה ציינה בכתב הגנתה כי התנהגותו של התובע בתביעה זו הפכה את חייהם המשותפים לבלתי נסבלים וכי במהלך כל חיי הנישואין היא זו שסבלה את יחסו הפוגעני והמזלזל. (סע' 20 - 21 לכתב ההגנה)
     זאת ועוד, בכתב ההגנה, לא הועלתה כל טענה כנגד פירוק השיתוף בנכס למעט הטענה, כי עפ"י סעיף 40 א' לחוק המקרקעין יש להבטיח את מדורם החלופי של הנתבעת בתביעה זו וילדם הקטין של הצדדים.      
     לפיכך, אין מניעה להורות על פירוק השיתוף בדירה החל מיום 2.10.02, תוך הבטחת מדורה של התובעת.

30.     אשר לעתירות הכספים שהתבקשו במסגרת התובענה לפירוק שיתוף, אין בדעתי להתייחס לעתירה זו במסגרת פסק הדין.
     התובע לא נקב בסכומים אותם הוא מבקש לקזז מחלקה של התובעת ומעיון בתיק בית המשפט עולה, כי האגרה שולמה רק בכל הנוגע לתביעה לפירוק שיתוף ותו לא.
     לפיכך, התובענה היחידה הראויה להתברר בשלב זה, הינה התביעה לפירוק השיתוף.

31.     לסיום אציין, כי שני הצדדים צירפו במסגרת סיכומיהם מסמכים שלא צורפו לא לכתבי הטענות, לא לתצהירי עדות ראשית ולא הוגשו כדין במהלך ההוכחות - ממסמכים אלה התעלמתי בעת מתן פסק הדין.

סוף דבר

32.     א.      המגרש הידוע כגוש ___ חלקה __ אינו נכס בר איזון ויוותר בבעלות הנתבע.

ב.     התובעת תהא רשאית, אם תחפוץ בכך, להגיש תביעה כספית בכל הנוגע לחלקה בכספים ששולמו, אם שולמו, במסגרת הנישואין, לשלטונות מס רכוש בגין המגרש.

ג.     הנני מורה על פירוק השיתוף בדירה הרשומה ע"ש שני הצדדים ברח' __ראשון לציון הידועה כגוש __ חלקה __ תת חלקה _.

ד.     הדירה תימכר למרבה במחיר כשהיא פנויה מאדם וחפץ ומתמורתה תושב יתרת המשכנתא הרובצת על הדירה, לבנק משכן, בנק הפועלים למשכנתאות. יתרת התמורה בניכוי הוצאות המכירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

ה.     ב"כ הצדדים עו"ד אלטמן-סעיד ויהורם שקד מתמנים ככונסי נכסים לצורך ביצוע פסק הדין.

ו.     לאור התוצאות אליהן הגעתי, תישא התובעת בהוצאות הנתבע ושכ"ט עורך דינו בסך של 3,000 שח בצירוף מע"מ.
     סכום זה צמוד למדד וישא ריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון