ביטול סעיפים בהסכם גירושין

להלן פסק דין בנושא ביטול סעיפים בהסכם גירושין: פסק דין 1. בפני תביעה לשינוי וביטול תניות ממוניות בהסכם גירושין, ולפיצויים בגין הפרתו ובגין עוולות נזיקיות. רקע 2. התובעת והנתבע נישאו זל"ז בשנת 1981. מנישואין אלו נולדה להם בת אחת, היא הנתבעת 2. הבת סובלת מלידה מפגם מוחי מזערי, ובגין כך יש לה ליקויי למידה, איחור בדיבור וקשיים מוטוריים מסוימים. בשנת 1992 עזבו התובעת והבת את הבית ועברו לגור בשכירות. בני הזוג התגרשו ב- 9.3.93. 3. הצדדים חתמו על הסכם גירושין (להלן: "ההסכם"), אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 10.1.93. הסעיפים בהסכם הרלוונטיים לענייננו, המסדירים את התניות הממוניות בין בני הזוג, הם הסעיפים 4, 5 ו-7: סעיף 4 - "הבית של ההורים המצוי ברח' כפר עציון 35 בשכונת ארנונה בירושלים והרשום ע"ש שני ההורים (להלן הקוטג') יימכר כפנוי למרבה במחיר, במכירה בשוק החופשי, בהקדם האפשרי, ובתמורה שתישאר לאחר ניכוי הוצאות המכירה, לרבות שכ"ט עו"ד ומתווך, וביצוע סיוד בדירה והעמדתה כראויה למכירה, וכן כל התשלומים הנדרשים לעירייה למינהל מקרקעי ישראל, ולמי שמטפל בחריגות הבניה שבוצעו בקוטג', ובלבד שכל הוצאה תיעשה בתאום עם ב"כ הצדדים, ייעשה כמפורט להלן..." בהמשך מפרט ההסכם שמחצית התמורה ממכירת הקוטג' תימסר לבעל, ובמחצית הנותרת תרכוש האישה דירה בירושלים שבה תהיה לאישה זכות מגורים עד אריכות ימיה ושנותיה, במחיר שבין 150,000$ ל-200,000$, כאשר 60% ממנה יירשם ע"ש התובעת ו-40% ע"ש הבת. 50,000$ נוספים יושקעו בקרן לטובת הילדה ולצרכיה המיוחדים (אלא אם ההפרש בין התמורה ורכישת הדירה יקטן מ - 50,000$, שאז יושקעו כספים בקרן בהתאם להפרש, ולא פחות מ-40,000$). אם ההפרש גדול מ - 50,000$ - יתחלק הכסף הנותר 60% לתובעת ו-40% לקרן הבת. בסעיף 5 להסכם נכתב: "הקוטג' יימכר בשלב ראשון ע"י הבעל בלבד שיעשה כל מאמץ למכרו בהקדם האפשרי, תוך הודעה ותאום מראש לב"כ האישה. לא נמכר הקוטג' ע"י הבעל בתוך ארבעה חודשים מהיום, יימכר הקוטג' ע"י עורכי הדין בארי ודרורי שיפעלו ככונסי נכסים. בכל מחלוקת ביניהם יכריע ביהמ"ש מחוזי בירושלים". סעיף 7 להסכם דן בתכולת הבית וקובע כי המיטלטלין יחולקו 1/3 לגבר ו-2/3 לאישה, כאשר לאישה יש זכות קדימה לקבל מכונת כביסה, מייבש כביסה, מקרר ומיקרוגל. 4. מאז חתימת ההסכם בשנת 1993 ועד עתה טרם נמכר הבית ותכולתו לא חולקה. התובעת טוענת שהאחריות למצב זה הינה של הנתבע, שעיכב ביודעין ובכוונה את מימוש ההתניות הממוניות. לטענת התובעת, אי-קיומן של הוראות סעיפים 4 ו - 7 מהווה הפרה יסודית מצד הנתבע של ההתניות הממוניות שבהסכם, דבר המזכה אותה בסעדים המבוקשים על ידה: ביטולם של סעיפים הנ"ל, חלוקה חדשה ושוויונית של זכויות הצדדים בבית המגורים, חלוקה שווה של ההתחייבויות הכספיות שהתובעת נטלה על עצמה כלפי הבת באופן בלעדי, ופיצויים הולמים בגין ההפרה המתמשכת של סעיפים הנ"ל של ההסכם, שגרמה לטענתה לנזקים כבדים עקב ירידת ערכם של בית המגורים ושל המיטלטלין מאז כריתת ההסכם ועד היום. הנתבע לעומתה טוען כי העיכוב במכירת הנכס לא היה תלוי בו כי אם במכשולים אובייקטיבים שהתובעת ידעה עליהם והשלימה איתם. לדבריו, אף הוא ניזוק מירידת ערך הנכס והיה גם לו אינטרס למכור את הבית לא פחות מהתובעת, כך שאין כל שחר לטענת התובעת באשר לכוונה כלשהי מצידו למנוע את ביצוע ההסכם. 5. בהחלטת בית משפט זה מיום 7.6.99, מונה עו"ד ש. סירקיס כאפוטרופוס לדין של הבת, וזאת על מנת לשמור על זכויותיה כפי שנקבעו בהסכם, כמפורט לעיל. לטענת הבת, היא זכאית לדרוש את קיום ההסכם הן מצד התובעת והן מצד הנתבע, וללא קשר לטענות שמעלים ההורים זה נגד זו. דיון ביטול סעיפים בהסכם גירושין 6. כאמור, ההסכם קיבל תוקף של פס"ד, והתובעת מבקשת לשנות או לבטל את ההתניות הממוניות בהסכם. בקשה זו מעלה שאלה עקרונית, האם ניתן להפריד את הסכם הגירושין לחלקים? מן המפורסמות הוא כי "חוזה שההתחייבויות שבו שלובות ואחוזות זו בזו, ואינן ניתנות לניתוק, אינו ניתן להפרדה לחלקים. כך למשל נקבע בפסיקה כי הסכם גירושין כולל ומורכב אינו ניתן להפרדה לחלקים" (פרופ' ג. שליו, דיני חוזים, עמ' 561). בפסק הדין המנחה בסוגיה זו, ע"א 105/83 אברהם מנשה נ' רבקה מנשה ואח', פ"ד לח(4) 635, נאמר כדלהלן: "...בשל מורכבותו, אין הסכם גירושין ניתן להפרדה לחלקים... אף כי הסכם הגירושין מחולק לפרקים והוא דן בנפרד א) בעצם הגירושין, ב) בהחזקת הילדים, ג) בבעיות רכוש, ד) במזונות הילדים - אין אלה התחייבויות נפרדות, הניתנות להפרדה לחלקים..." הסכמי גירושין דנים במכלול הבעיות המורכבות שיש להסדיר כאשר מבקשים לפרק את התא המשפחתי על כל הכרוך בכך, וזה כולל גם חבויות וזכויות כלפי ילדי בני הזוג ועתידם, ענייני רכוש משותף וכיו"ב. ההנחה היא שהצדדים הגיעו להסכם לאחר שיקול של מכלול הזכויות והחובות, ומכלול ההתחייבויות והוויתורים, הבאים לביטוי בהסכם, ושהסכמת הצדדים מבוססת על התייחסותם הכוללת לכל הנושאים השונים כאחד, כמקשה אחת. על כן, בידודו של סעיף ספציפי זה או אחר שבהסכם, מתוך מגמה להוציא, לפסול או לשנות רק אותו, יפגע באיזונים אשר הביאו את הצדדים להסכמה הכוללת אשר אליה הגיעו. אכן, גם בהסכם מסוג כזה ייתכן שייקבעו חבויות ספציפיות תמורת חבויות נגדיות, שניתן להפרידן ולבודדן מכלל ההסכם (ראה פס"ד מנשה, שם). ברם, במקרה דנן אין בהסכם כל ביטוי לקשירת חבויות כלשהן אחת לשנייה. בנוסף, והוא העיקר, עיקרו של ההסכם כבר בוצע עם מתן הגט, וכן בוצעו הוראותיו המהותיות האחרות, בענייני החזקת הילדה ומזונותיה, ואת המרכיבים האלה אי אפשר להחזיר למצבם הקודם, לא על ידי השבה ולא על ידי תשלום שווי. 7. יתירה מכך, מדבריה של התובעת ניתן ללמוד כי אינה מוכנה כלל וכלל להשבה, הווי אומר, לוויתור על הגט. לעניין זה ראה, ע"א 162/72 אמזלג נ' אמזלג ואח', פ"ד כז(1) 582, 585: "... כאשר מדובר בהסכם המכיל התחייבויות הדדיות של הצדדים, אין צד אחד יכול לבטל התחייבות שלו בלבד ולהשאיר בידו את התמורה המגיעה לו או שקיבל לפי הוראות אחרות של ההסכם". 8. כן טוענת התובעת כי ההתניות הממוניות בהסכם - תניות מקפחות הן, וכי חתמה על ההסכם מפאת לחץ ובשל רצונה העז לקבל גט. טענה זו לא זכתה להתייחסות בסיכומיה של התובעת, וממילא לא הוכח כי התובעת הייתה נתונה ללחצים יוצאי דופן, מעבר לעצם הדחף הלגיטימי שלה להגיע להסכם אשר יאפשר לה לקבל גט מבעלה. הדחף הזה כשלעצמו אינו מהווה עילה לביטול ההסכם; ראה, למשל, פס"ד אמזלג הנ"ל, בעמ' 587: "ומוכן אני להניח שאמנם הרגישה עצמה האישה אותה שעה כאילו נמצאת במצב של חוסר ברירה: שאם תרצה לקבל גטה, עליה לחתום על ההסכם, אף שההסכם אינו (או אינו כולו) לרוחה. ואולם, כל החוזים וכל הפשרות כך- ולעניין זה אינו שונה הסכם גירושין מכל הסכם אחר: מי שרוצה להשיג מה שלבו חפץ, מוותר על שלו או מוסיף על משלו ובלבד שישיגנו. אישה שרוצה מאוד להיפטר מבעלה, דרכה לוותר ויתורים כספיים ואחרים לבעלה ובלבד שייתן לה גטה; כשם שדרך בעל המשתוקק מאד להיפטר מאשתו, לוותר ויתורים כספיים ואחרים לאשתו ובלבד שתקבל גטה ממנו". ובהמשך: "סיכומו של דבר: הטענה הנשמעת תדירות בבתי משפט אלה, כאילו אישה אינה קשורה בהסכם שחתמה עליו מפני שאחרת לא היה בעלה נותן לה גטה, או כאילו בעל אינו קשור בהסכם שחתם עליו מפני שאחרת לא הייתה אשתו מקבל גטה ממנו- טענה בלתי רלוונטית היא, כל עוד אין בידי הטוען עילה חוקית אחרת לביטול ההסכם". וכן ראה ע"א 5490/92 פגס נ' פגס, דינים עליון כרך לח' 297: "הנטייה של בית המשפט תהיה בדרך כלל לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה, ודבר זה נכון לגבי חוזים מסחריים וגם לגבי הסכמי גירושין. באלה האחרונים, יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר". 9. זאת ועוד; ההסכם אותו מבקשת התובעת לבטל בחלקו הממוני, הינו בעל מעמד מיוחד, בהיותו הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973. באשר להסכמים מהסוג הזה קבע המחוקק הסדר מיוחד, המבדיל ומייחד אותם, ואף נותן להם עדיפות על פני חוזים רגילים. ראה לעניין זה, ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421: "... בפנינו חוק מיוחד, שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים בנקודה הרלוונטית לערעור זה. בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ביניהם אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר, ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם". כמו כן, ראה ר"ע 359/85 קוך נ' קוך, פ"ד לט(3) 421, שם נאמר: "ספק בליבי אם לאחר קבלת אשור להסכם ממון בין בני זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין (מבלי שערערו על פגם שנפל בהליך האשור) יכול בן זוג להישמע בטענה שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאשור כזה הבא לפי עצם טיבו וטבעו להבטיח שבני הזוג יבינו הבן היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון". 10. אמנם, אין לדעתי לקבוע מסמרות בהלכה זו עד כדי שתהווה מחסום מוחלט נגד הטענה של חוסר גמירות דעת מצד האישה בכל מקרה ובכל הנסיבות, ויש לדעתי להשאיר פתח להכרה בטענות מהסוג הזה במקרים המתאימים, בהם לא השכילה הערכאה המאשרת להבחין - בעת מתן האישור - בחומרת מצבה הנפשי והמנטאלי האמיתי של האישה. ברם, לא הוכח בכל צורה שהיא שכך המקרה שבפניי. 11. ב"כ הנתבע טוען טענה נוספת בתמיכה לעמדתו שלא ניתן לנתק ולבטל את ההתניות הממוניות של ההסכם, וזאת לאור הנזק הרב שייגרם לצד ג', קרי הבת, אם תבוטלנה התחייבויותיה של התובעת כלפיה. ברם, טענה זו מתעלמת מן העובדה שהתובעת אינה מבקשת את ביטולן של ההתחייבויות כלפי הבת; בקשתה בנושא זו אינה אלא שנטל ההתחייבויות יחולק בין ההורים שווה בשווה. אי לכך, האינטרסים של הבת שמורים במלואם גם אם הייתה האישה זוכה לסעד המבוקש. 12. עם זאת, הלכת מנשה המפורטת לעיל מחייבת את המסקנה שבמקרה דנן לא ניתן להפריד את ההתניות הממוניות משאר ההסכם, גם אם היינו מסיקים את המסקנה שהנתבע הפר את הסעיפים הנ"ל. כמו כן, גם אין מקום לשקול את ביטולו של ההסכם כולו בגין ההפרות הנטענות על ידי התובעת; ראשית, אין היא מבקשת זאת, ושנית, כיון שרובו כבר בוצע (מתן הגט, מזונות שוטפים, משמורת) ואין התובעת מוכנה להשבה או תשלום שווי כלשהו (ראה לעיל). אי לכך, נשאר לנו לבדוק האם יש מקום להיענות לבקשת התובעת לפיצויים בגין הפרות כלשהן של ההסכם, ועל כן נפנה עתה לשאלה זו. התביעה לפיצויים בגין הפרת ההסכם 13. אין חולק שההסכם לא קוים בכל הנוגע לתניות הממוניות שבו. הקוטג' לא נמכר, ותכולתו לא חולקה בין הצדדים. אך עלינו לשאול האם אמנם היה זה הנתבע אשר מנע או עיכב את קיומם של אלה, או שמא התעכב קיומו של ההסכם מכורח נסיבות חיצוניות, אובייקטיביות? כדי לענות על שאלה זו יש לבחון את השתלשלות העניינים מיום חתימת ההסכם. 14. ההסכם נחתם ביום 10.1.93, ובסעיף 5 נקבע כי הנתבע לבדו יפעל למכירת הבית בתוך 4 חודשים. משתעבור התקופה הנ"ל, קבעו הצדדים בהסכם האמור שבית המגורים יימכר ע"י עורכי הדין בארי ודרורי שיפעלו ככונסי נכסים. ביום 15.4.93 הגיש הנתבע לביהמ"ש המחוזי בקשה לתיקון ההסכם, בה ביקש, בין השאר, לשנות את סעיף 5 ולהאריך את התקופה מ- 4 חודשים ל- 8 חודשים. בקשה זו נדחתה עקב טעות פרוצדוראלית, אולם, התובעת נעתרה לבקשתו זו של הנתבע. ביום 31.10.95, שנתיים וחצי לאחר הגשת בקשת הנתבע לבית המשפט המחוזי, הגישה התובעת לביהמ"ש המחוזי בקשה לאישור פעולה ככונס נכסים. בבקשה ציינה התובעת כי "לא לחצה עד עתה לקיום ההסכם בהתחשב ברצונו של הבעל", וכי התחשבה, בין היתר, במבוקשו שיינתן לו הזמן הדרוש להסדרת היתרים לחריגות בניה שבבית ולמכירת הבית ללא כונסים. הצדדים הגיעו להסכם (להלן: "ההסכם הנוסף"), שקיבל תוקף של החלטה, על פיו נתנה התובעת לנתבע ארכה נוספת של 4 חודשים, בהם יעוכב מינויים של כונסי הנכסים, כדי לאפשר לו למכור את הבית בכוחות עצמו. לפי סעיפים 4 ו- 5 להסכם הנוסף רשאי הנתבע לנסות למכור את הבית ללא כונס נכסים במשך 4 חודשים מיום קבלת ההיתרים מן העירייה והכשרת החריגות, ובתוך 4 החודשים הנ"ל יפעלו הצדדים בשיתוף פעולה מלא, על מנת לבצע את מכירת הבית בהקדם האפשרי. כמו כן, רשאית התובעת אחרי 4 החודשים הנ"ל לבקש מינוי כינוס נכסים. לפי סעיף 3 להסכם הנוסף, אחרי 12 חודשים ממועד ההסכם, רשאית התובעת לפי שיקול דעתה לתבוע את השכרת הבית ו/או הגדלת המזונות ו/או מימוש כינוס הנכסים. 15. ביום 19.5.97 הגישה התובעת בקשה למינוי כונס נכסים, וביום 9.7.97 הגישה את כתב התביעה נשוא תיק זה. ההליכים נמשכו גם לאחר הגשת התביעה: ביום 15.3.98 החליט בית משפט זה (כב' השופטת זיסקינד) לאפשר את מינוי כונסי הנכסים למכירת הבית ולחלוקת תמורתו בין בני הזוג. ביום 10.2.99, בעקבות בקשת הנתבע למתן הוראות לכונסי הנכסים, הורה בית משפט זה לכונסי הנכסים להביא להריסת חריגות הבניה ולאחר מכן לפעול למכירת הבית בהתאם להחלטה מיום 15.3.98. הנתבע ערער על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי והליכי הכינוס הוקפאו. רק ביום 14.5.00, כאשר ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של הנתבע, מונו הכונסים. ואולם, עד היום, כאמור, טרם נמכר הקוטג'. 16. הנתבע אינו מכחיש את השתלשלות העניינים כפי שתואר, ואמנם נכון גם לגרסתו שמכירת הבית עוכבה שנים רבות. ברם, טענת הנתבע היא שאין להטיל עליו את האחריות הבלעדית לכך באופן שיחייב אותו בפיצויים. ראשית הוא מסביר שעקב גזר דין שהוצא נגדו בביהמ"ש לעניינים מקומיים, כשלוש שנים לפני כריתת הסכם הגירושין, נאסרה כל עסקה בבית בשל חריגות בניה שבו; על כן, אנוס היה הנתבע לעמול כל העת להכשרת החריגות הנ"ל, וכפועל יוצא התעכבה המכירה. שנית, התובעת ידעה היטב בעת כריתת ההסכם ב- 1993 אודות גזר הדין מ - 1990 (שעה שבני הזוג חיו יחד), ולטענת הנתבע הייתה זו התובעת עצמה אשר תרגמה עבורו את כתבי בי-דין השונים ואת המסמכים הנלווים, בשל הקושי שהיה לנתבע בשפה העברית; מכאן, שידעה על ההליכים לפרטיהם, והסכמתה לקבל את תנאי הסכם הגירושין ניתנה על ידה תוך שהיא ערה למגבלות הנובעות מגזר דין הנ"ל. שנית, בהסכם הגירושין שנחתם בשנת 1993 נכתב במפורש בסעיף 4 שהתמורה מהמכירה תחולק לאחר ניכוי התשלומים, "...למי שמטפל ב"הכשרת" חריגות הבנייה שבוצעו בקוטג' ...", כך שאין התובעת יכולה לטעון שהוטעתה וגילתה לראשונה את עובדת החריגות רק בשנת 1995, וכן אין היא יכולה לטעון שהעיכוב במכירת הבית עקב החריגות הנ"ל לא היה צפוי בעת כריתת ההסכם באופן שניתן לתבוע מן הנתבע פיצויים בגין עיכוב זה. ולבסוף, ניתן לקבוע חד-משמעית שהתובעת ידעה את כל פרטי המצב המשפטי שנוצר עם מתן גזר הדין הנ"ל מ- 9.1.96 ואילך, אז נערך ההסכם הנוסף; זאת כיון שאותו הסכם מתייחס במפורש למצב הנ"ל ולאיסורים שהוטלו על הבית בגין החריגות. 17. עוד טוען הנתבע כי התובעת עצמה הסכימה למתן ארכות למכירה, ואף עיכבה בעצמה חלק מהליכי הכינוס. לבסוף, טוען הנתבע כי האחריות למכירת הבית הועברה בסופו של דבר לידי כונסי הנכסים, ואין להטיל עליו אחריות למשהו שכלל לא היה בידיו לבצע. לטענת הנתבע, אין לה לתובעת אלא להלין, אם בכלל, על כונסי הנכסים, כי הם אשר לא הצליחו למכור את הבית. ידיעתה של התובעת 18. התובעת טוענת מצידה כי לא ידעה על גזר הדין בעת הסכם הגירושין. אולם, מעבר לעצם הטענה, לא הרימה התובעת את נטל ההוכחה המוטל עליה בנקודה זו, ואין בידי לקבוע כממצא עובדתי שאכן לא ידעה התובעת על קיומן של חריגות בנייה או על מתן גזר דין להריסתן ורישום הערת אזהרה בגין גזר דין אשר מנעה את מכירת הבית. גם מעדותה של התובעת בחקירתה הנגדית מיום 2.3.01 לא עולה באופן ברור ומשכנע האם ידעה או לא ידעה אודות גזר הדין. 19. אמנם, בהחלטתה מיום 10.2.99 העירה השופטת זיסקינד שלדעתה לא גילה הנתבע לתובעת את מלוא העובדות בעת כריתת ההסכם, ואף הייתה בדעה שהתנהג בחוסר תום לב. ברם, מדובר בהחלטת ביניים, וממצאי החלטה זו אינם כובלים את ידי בית המשפט לאחר שדן בתביעה העיקרית ושמע הוכחות. מעבר לכך, השופטת זיסקינד בעצמה כותבת בהחלטה הנ"ל כי לא מצאה צורך להכריע בשאלה אם היה ידוע לאישה על גזר הדין בעת חתימת הסכם הגירושין, "משום שאפילו ידעה - עדיין ניתן לבצע את ההריסה ואת פסה"ד" (סעיף 20, עמ' 5). 20. לעניין טענת הנתבע כי התובעת תרגמה לו מסמכים, לא הוכח הדבר והתובעת מכחישה זאת. ברם, טענותיו האחרות באשר לידיעתה של התובעת אודות גזר הדין הינן בעלות משקל של ממש, כיון שהעובדה היא שחריגות הבנייה מוזכרות במפורש בהסכם הגירושין, וחזקה על בא כוחה דאז שהבין ואף הסביר לתובעת מהי המשמעות של עובדה זו לגבי סיכויי מכירת הבית; ובוודאי שכך לגבי היקף ידיעותיה של התובעת בעת כריתת ההסכם הנוסף בינואר 1996. 21. עם זאת, איני רואה שיש כל צורך להכריע בשאלה אם היה ידוע לאישה אודות גזר הדין בעת חתימת ההסכם: אם אכן לא ידעה, הרי שגילוי נאות של גזר הדין לא היה משפיע עליה שלא להגיע לאותו הסכם שאליו הגיעו הצדדים הלכה למעשה, ואין בעובדת אי-ידיעתה כדי לחזק את תביעתה. ואם כן ידעה, אין בכך כדי לעזור לנתבע, כיון שעדיין ניתן היה לבצע את ההריסה ואת פסק הדין, וכך להכשיר את הבית למכירה ללא עיכובים. על כן, אם בכלל קיימת עילה לתבוע פיצויים מאת הנתבע, אין היא מתבססת על עצם קיומו של גזר דין להריסה או על רמת הגילוי של עובדה זו בעת כריתת ההסכם, אלא על הנזק שנגרם, אם נגרם, ועל האחריות לגרימת אותו נזק. 22. אעיר כאן שאין לי כל ספק בכך שהנתבע העדיף שלא להרוס את החריגות אלא לנסות ולהכשיר אותן, וכך לשמור על הערך המוסף בשווי הבית שנבע מן התוספת נשוא גזר הדין; על כן, ניתן להבין למה נדחתה אופציית ההריסה לקרן זווית. אך בכך לבד אין להצדיק את העיכובים בקיום התחייבותו של הנתבע על פי ההסכם, כיון שבהסכם לא קבעו הצדדים שיש להעדיף דווקא את הכשרת החריגות על פני הריסתן, גם במחיר של עיכובים ארוכים במכירת הבית; במקום זה, קבעו הצדדים מועד די קצר למכירת הבית על ידי הנתבע, שהנתבע לא עמד בו, למרות שהיה יכול, עקרונית, להרוס את החריגות כמצוות בית המשפט לעניינים מקומיים. כדברי השופטת זיסקינד בהחלטתה מיום 10.2.99: "אפילו סבר המבקש כי יקבל היתר בנייה - הרי משלא צלחה דרכו, עדיין ניתן, כאז גם היום, לבצע את פסק הדין בדרך של הסרת המניעה..." 23. ברם, אין זה מחייב את המסקנה שהנתבע יחויב בפיצויים לתובעת בגין אותם עיכובים; זאת, כיון שניתן להסיק, ולו רק משתיקתה, אשר "כהודאה דמיא", ומוויתוריה הרבים, שהתובעת הסכימה לעיכובים במכירת הבית. העובדה היא שהתובעת לא טרחה לדרוש את מימוש ההסכם וביצועו לפי לוח הזמנים שקבעו הצדדים עצמם בהסכם, וסביר אף להניח שגם התובעת התייחסה בשעתו לבעיות במכירת הבית שנבעו מגזר הדין מתוך הבנת המצב בו היה נמצא הנתבע באותה עת, כפי שאף העידה, וגם היא מן הסתם העדיפה שייעשה מאמץ לשמור על תוספות הבנייה ולא להורסן, על מנת למקסם את ערך הבית. ואם כטענת התובעת לא ידעה שקיימת בעיה אובייקטיבית במכירת הבית עקב גזר הדין, תמוהה עוד יותר, למה לא דרשה את ביצוע ההסכם במועד שנקבע? אין חולק כי התובעת נתנה שלוש פעמים לפחות את הסכמתה לעיכוב באופן פוזיטיבי: בפעם הראשונה אפשרה ארכה בת 4 חודשים (החל מיום 10.1.93- מועד חתימת ההסכם); בפעם השנייה הסכימה לארכה בת 8 חודשים (החל מאפריל 93'), בפעם השלישית הסכימה לארכה של שנה (החל מאוקטובר 95) ב"הסכם הנוסף"- הסכמה שקבלה תוקף של החלטה. וגם לאחר שפג תוקפה של אורכה אחרונה זו, באוקטובר 1996, לא הזדרזה התובעת למחות בצורה כלשהי, ורק בחודש מאי 1997 הגישה בקשה למינוי כונסי נכסים, היינו, חודשיים בלבד לפני הגשת התביעה נשוא פס"ד זה. 24. יש להוסיף כי לאורך כל התקופה הנ"ל, יוצגה התובעת וקיבלה ייעוץ משפטי, ואין זה מתקבל על הדעת שההסכמות שנתנה לאורכות החוזרות השיג הנתבע דרך שקרים והטעייה. מן העובדות עולה שהנתבע פעל בעקשנות יתירה להשגת רישיון לחריגות הבנייה, ואילו התובעת לא נקטה שום פעולה מצידה להניע ולקדם את מכירת הקוטג' באמצעות בא כוחה. זאת ועוד, לפי סעיף 2 להסכם הנוסף: "אלישבע ב.ש. רשאית להגיש בקשה לבית המשפט שיסיר את האיסור לגבי השכרת הבית של הצדדים ברחוב כפר עציון...", וגם את זה לא עשתה עד שנת 97' כאמור. 25. על כן, אין לי אלא להסיק מהתנהגותה של התובעת שהסכימה בשעתו לעיכובים במכירת הבית, ועל כן אין לחייב את הנתבע בפיצויים עבור נזק כלשהו שנגרם עקב עיכובים אלה. לאור מסקנתי זו, איני נכנס לשאלה האם נגרם בפועל נזק כלשהו, בצורה של ירידת ערך הבית או בכל צורה אחרת. הרכוש המשותף 26. סעיף 7 בהסכם קובע כדלקמן: "התכולה של הקוטג', כולל התכולה שכבר לקחה האישה לביתה, תתחלק על פי הפרופורציה הבאה: שני שליש לאישה ושליש לבעל... בכל מחלוקת ביחס לתכולה יכריעו עורכי הדין דרורי ובארי ובהיעדר הסכמה יוכרע העניין על ידי בית המשפט. לגבי סוגי המיטלטלין שהם "בילד-אין" הם יישארו בקוטג' ויימכרו יחד עם הקוטג' לקונה...". כפי הנלמד מלשון הסעיף, אין הוא קובע על מי האחריות לבצע את החלוקה. זאת ועוד, נראה כי עד שנת 97' לא נעשה על ידי מי מהצדדים דבר וחצי דבר לביצוע החלוקה; בנוסף, לא שעו הצדדים להוראת בית משפט זה מיום 10.2.99 כי: "כונסי הנכסים יכינו בתוך 21 יום רשימה מפורטת של תכולת הקוטג' לצורך חלוקתה בין בני הזוג על פי סעיף 7 להסכם הגירושין אם טרם בוצעה החלוקה. היה ולא יגיעו הצדדים להסכמה על חלוקת התכולה, יכריע בה בית המשפט לאחר שתוגש תובענה מתאימה". כיון שמעולם לא הוגשה רשימה כמצוות בית המשפט, ולא נוצלו עד תום ההליכים שכבר נקבעו להסדרת הסוגיה הזו, לא היה מקום לכלול את הנושא הזה בתביעה שבפניי, ואני דוחה בזה את הסעד המבוקש. סוף דבר 27. לאור כל האמור, אני דוחה את תביעתה של התובעת על כל סעיפיה. 28. כתוצאה מן האמור, הסכם הגירושין נשאר בתוקף על פי תנאיו, בכפוף להוראות בית המשפט בהחלטותיו הקודמות. 29. בהקשר זה אציין כי נושא הקמת הקרן עבור הבת יחייב קבלת החלטות נוספות לאחר שיימכר הבית, וזאת ראשית כיון שבהסכם לא דאגו הצדדים למנות נאמנים; ושנית - לאור הזמן הרב שחלף מאז שצפו ההורים את הקמת הקרן, לא נוצר אותו מקור תמיכה להוצאותיה המיוחדות של הבת שהיה אמור ללוות אותה בשנים האחרונות, וכתוצאה מכך ככל הנראה הוציאה התובעת אישית סכומים לא מבוטלים שהיו מכוסים על ידי פירות הקרן לו הייתה קיימת. אי לכך, יהיה צורך גם לתת את הדעת באשר לזכותה של האישה להחזרים מהקרן עבור הוצאות אלו לאחר שתוקם. האישה ו/או הכונסים ו/או הנאמנים לאחר שימונו יוכלו להגיש בקשות מתאימות בנושאים אלה במועד המתאים. 30. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על התובעת בסך 12,000₪, וסכום הנ"ל יקוזז מחלקה של התובעת בתמורת מכירת הבית. 31. שכר טרחתו של עו"ד סירקיס, האפוטרופוס לדין של הבת, בסך 3,000 ₪, שישלמו הצדדים - הורי הבת - בחלקים שווים. חוזהגירושיןהסכם גירושין