הנתבע טען כי ערבותו להלוואה בסך 183,000 ₪, פקעה עם פרישתו מהחברה. להלן פסק דין בנושא פקיעת ערבות לאחר פרישה - תוקף ערבות לאחר פרישה מחברה: פסק - דין תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, לתשלום סך של 201,096 ₪ בגין חוב שנותר בחשבונה של חברה (הנתבעת 1), ולא סולק. כנגד הנתבעת 1 עוכבו ההליכים, לאחר שהתברר כי היא מצויה בהליכי פירוק, כאמור בהחלטתו של כב' השופט יפרח מיום 27.10.05. כנגד הנתבע 2 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, כך שבפועל, ההליכים התנהלו אך ורק נגד הנתבע 3, מר אבוטבול משה ("הנתבע"). על פי האמור בכתב התביעה ותצהירי הצדדים, הנתבע ערב לחובותיה של החברה כלפי הבנק, בשל היותו בעל מניות בה. מקורו של החוב אשר נוצר בחשבון העו"ש של החברה, הוא באשראי ובהלוואות שהבנק העניק לה מעת לעת. בתאריך 5.11.98, חתם הנתבע על כתב ערבות יחד עם הנתבע הנוסף, מר יוסי כהן, לכל חובותיה של החברה, וזאת ללא הגבלה בסכום. כתב הערבות צורף לכתב התביעה, ואמיתותו אינה מוכחשת על ידי הנתבע. אין מחלוקת, כי בשלושה תאריכים שונים העניק הבנק לחברה הלוואות בסך 400,000 ₪ ביום 25.1.01, בסך 150,000 ₪ ביום 27.12.02, ובסך 183,000 ₪ ביום 11.6.03. יתרת החוב בחשבונה של החברה, ביום הגשת התביעה, היתה כדלקמן: סך של 122,402 ₪ בחשבון העו"ש, סך של 257,174 ₪ בגין ההלוואה הראשונה, סך של 92,805 ₪ בגין ההלוואה השניה, וסך של 187,142 ₪ בגין ההלוואה השלישית. הבנק מימש חלק מהבטחונות שהועמדו לזכותו על ידי החברה. כתוצאה מכך, סולקה מלוא יתרת החוב בחשבון העו"ש, ונפרעו שתי הלוואות, אך לא ההלוואה מיום 25.1.01 שהיתה בזמנו על סך של 400,000 ₪, והיתרה בגינה ביום הגשת התביעה עמדה על סך של 201,096 ₪. בגין יתרה זו הוגשה התביעה על ידי הבנק. טענות הנתבע: הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, וניתנה לו רשות שהוגבלה לשתי טענות: א. ערבותו של הנתבע להלוואה מיום 11.6.03 בסך 183,000 ₪, פקעה עם פרישתו מהחברה, עליה הודע לבנק. בנסיבות אלה סבור הנתבע, כי יש להתעלם מההלוואה מיום 11.6.03, ולראות בבטחונות שניתנו לבנק כבטחונות מספיקים לכיסוי חובו במועד הפרישה מהחברה. ב. ההלוואה מיום 11.6.03 ניתנה בהעדר חתימתו על הסכם ההלוואה, וגם מטעם זה לא ניתן לחייבו בפרעונה. פרישתו של הנתבע מהחברה: אין מחלוקת של ממש לגבי הטענה, כי הנתבע פרש מהחברה בשנת 2003. הסכם הפרישה מיום 23.5.03 צורף כנספח א' לתצהירו של הנתבע, וממנו עולה כי הנתבע העביר את כל מניותיו בחברה לשותפו יוסי כהן, והתפטר מתפקידו כמנהל וכדירקטור בחברה. הנתבע העיד, כי עובדת פרישתו מהחברה נמסרה למנהל הבנק ולפקידיו, במהלך ישיבת עבודה שקיים עימם ביום 27.5.03, בהשתתפות מר רחמים רווח מנהל הסניף וירדנה וייס מנהלת העסקים בו. פגישה זו מכונה על ידי הנתבע "היום הקובע", אשר ממנו ואילך הוא סבור כי אין לראותו כאחראי לחובות החברה (סעיף 10 לתצהיר הנתבע). כראיה לקיומה של הפגישה, צירף הנתבע לתצהירו צילום מיומן העבודה שלו כנספח ב'. הנתבע העיד, כי במהלך הפגישה עם נציגי הבנק, ביקש לשחררו מערבותו לחובות החברה, בהתאם להסכם הפרישה. כמו כן הבהיר, לטענתו, שממועד זה ואילך, לא תהיה לו כל שליטה על החברה או על פעולותיו של שותפו יוסי כהן בה (סעיף 11 לתצהיר הנתבע). גרסתו של הנתבע, הוכחשה נמרצות על ידי נציגת הבנק, גב' ירדנה וייס שנכחה בה. לדבריה, בפגישה דובר אך ורק על יתרת החוב והחריגה בחשבון החברה, ולא נזכרה כלל שאלת שחרורו של הנתבע מערבותו לחובותיה. בסיכומיו טוען ב"כ הבנק, כי הנתבע לא הוכיח כי הסכם הפרישה הועבר על ידו לידי מי מעובדי הבנק, וכי הבנק מעולם לא נתן את הסכמתו להפטרת הנתבע, אלא כנגד פרעון מלוא החוב שנותר בחשבונה של החברה באותה עת. כסימוכין לכך, מפנה ב"כ הבנק למכתב שנשלח על ידי הבנק לנתבע ביום 30.6.03. עוד טוען ב"כ הבנק, כי עיון בהסכם הפרישה, ובפרט בסעיף 3 שלו, מלמד כי הנתבע התחייב לשלם לשותפו מר יוסי כהן, סך כולל של 400,000 ₪ על מנת שכספים אלה ישמשו להפטרתו של הנתבע מערבותו לנושים שונים, כמו כן הוסכם מפורשות כי מתוך הסך הנ"ל יועבר סך של 40,000 ₪ לבנק (סעיף 3ו' להסכם הפרישה). במהלך חקירתו הנגדית, אישר הנתבע כי לא שילם לשותפו יוסי כהן את הסך של 400,000 ₪. לדבריו, שילם סך של 125,000 ₪ בלבד: "כי הוא [יוסי כהן] הפר את ההסכם... הוא לא עמד בהתחייבות שלו לפי ההסכם. תקרא את ההסכם ותבין לבד, אני לא זוכר בעל פה לומר איזו התחייבות" (עמ' 43, שורה 17 ואילך). נפקות הפרישה מהחברה: ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו, כי הפגישה שנערכה בסניף הבנק, היתה ביוזמת הנתבע. לדבריו, לא הגיוני כי הנתבע שמיעט להגיע לבנק, ייזום פגישה להסדיר את האשראי של החברה בעת שהוא כבר היה מחוץ לחברה. עוד טוען ב"כ הנתבע, כי מדף היומן של הנתבע שצורף כנספח ב' לתצהירו, ניתן ללמוד כי באותו יום קבע הנתבע פגישה נוספת עם סגנית המנהל בבנק מזרחי באשדוד, בו התנהל החשבון השני של החברה. לדברי ב"כ הנתבע, פגישה זו נועדה לאותה מטרה אחת ויחידה, להודיע לבנק על פרישתו מהחברה. גם אם אצא מנקודת הנחה, כי הנתבע יזם את הפגישה בסניף הבנק על מנת להודיע על פרישתו מהחברה, אין חולק כי הנתבע לא הופטר מערבותו לחובותיה של החברה, בעת הפגישה או לאחריה. על מנת לקבל הפטר, היה על הבנק לחתום על כתב הפטר כדת וכדין, אשר בו יצוין כי הנתבע מופטר מחובותיו כערב, עקב פרישתו או מכל סיבה אחרת. משלא נחתם מסמך כאמור, אין הבנק מוחזק כמי שהסכים להפטר הנטען. מעבר לכך, הסכם הפרישה וההפטר כפי שסוכמו בין השותפים בחברה, היה מותנה בתנאים. על הנתבע היה לשלם לשותפו יוסי כהן סך של 400,000 ₪, כתנאי להפטרו מערבויותיו כלפי נושים שונים. הנתבע עצמו אישר, כי לא שילם את הסכום הנ"ל, וטען כי נהג כן מכיוון שיוסי כהן הפר את התחייבויותיו כלפיו. כאשר נשאל ספציפית מהי ההפרה הנטענת, לא ידע הנתבע לומר, וביקש מב"כ התובע כי יעיין בעצמו בהסכם ויבין לבד (עמ' 43, שורה 19). עיינתי בהסכם כבקשת הנתבע, ולא עלה בידי להבין מהי ההפרה הנטענת, אשר בגינה החליט הנתבע על דעת עצמו, שאין עליו לקיים את ההסכם עם שותפו, מר יוסי כהן. מכיוון שאין חולק שהבנק לא קיבל את חלקו בכספים עליהם הוסכם בסך 40,000 ₪, וגם השותף מר יוסי כהן, לא קיבל את מלוא הסכום שהנתבע התחייב לשלם כלפיו, אין לי אלא לקבוע כי הסכם הפרישה לא קוים. קביעה זו, נעשית כך אך ורק לצורך הכרעה בסכסוך שבין התובע לבין הנתבע, שכן המחלוקות הקיימות בין התובע לבין שותפו מר יוסי כהן, לא היו חלק מעילת התביעה. המסקנה המתבקשת היא, כי לא ניתן לנתבע הפטר כלפי הבנק בשום שלב. לפיכך, התביעה שהוגשה כלפיו בהסתמך על ערבותו לחובותיה של החברה, בדין הוגשה. ההלוואה מיום 11.6.03: הנתבע טוען כזכור, כי הלוואה זו ניתנה לאחר מועד פרישתו מהחברה, כאשר למסמכי ההלוואה לא צורפה חתימתו כנדרש. לפיכך, כך לדברי הנתבע, אין לזקוף את החוב שנותר בגין ההלוואה דנן כלפיו ואין לחייבו בגינה. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי מעדותו של מר רחמים רווח, מנהל הסניף דאז, ניתן ללמוד כי חלוקת התפקידים בניהול החברה היתה שמר יוסי כהן טיפל באופן בלעדי בענייני הכספים, בעוד הנתבע היה אחראי על תפעול העובדים בחברה. מר רווח אף העיד, כי ההלוואה ניתנה בהתאם לזכויות החתימה בחשבון, אשר חייבו חתימת אחד ממנהלי החברה בלבד, בצירוף חותמת החברה. לבסוף אף נטען כי אין מדובר בהלוואה כלל ועיקר, אלא בהסדרת אשראי, שכן מטרת ההלוואה מיום 11.6.03 היתה הפחתת החריגה במסגרת האשראי המאושרת של החברה, אשר עמדה במועד הנ"ל על סך של 100,000 ₪. ב"כ הבנק מציין כי הלוואה קצרת מועד ניתנה לתקופה של שלושה חודשים, כאשר במהלכם התבקשה החברה להסדיר את חובותיה לבנק באמצעות גביית כספים מלקוחותיה. על טענותיו של מר רווח, השיב הנתבע באומרו, כי חל שינוי בזכויות החתימה בחברה, כאשר התגלע סכסוך בינו לבין מר שותפו, מר יוסי כהן. מר רווח נשאל מפורשות, האם ידע על שינוי זכויות החתימה בחברה, ועל האירועים שאירעו בה, והשיב: "לא נאמר לנו בשום דרך שזה המצב" (עמ' 32, שורה 21). ב"כ הנתבע טוען, כי מר רווח נשאל מספר פעמים, אם ניתן להעניק לחברה אשראי נוסף, שיחייב את השותף שפרש מהחברה. לדבריו, מר רווח התחמק מתשובה, אך לאחר מספר התחמקויות אישר כי במקרה כזה "הייתי דואג להחתים את שניהם. אני לא יודע אם שניהם חתמו" (עמ' 68, שורה 1). אכן, התנהגותו של הבנק בכל הנוגע להלוואה מיום 11.6.03, תמוהה ביותר. מדובר בהלוואה שניתנה לאחר שהנתבע חתם על הסכם עם שותפו, לפיו הוא פורש מפעילותו ומעביר לו את זכויותיו בחברה. גם אם נכונה הטענה, כי הבנק לא ידע על הפרישה האמורה, כפי שנטען על ידי העדים מטעמו, מדובר באשראי שניתן לצורך הקטנת היתרה, שנוצרה בחשבונה של החברה. אשראי מעין זה, שאמור "להיבלע" מיד בחשבונה של החברה, ולא להיות מנוצל להמשך פעילותה, הוא הלוואה לכל דבר ועניין, שיש ליתן עליה את הדעת. אין מדובר בהלוואה שנועדה להיטיב עם החברה, אלא בהלוואה שנועדה לשפר את מצבה הפיננסי כלפי הבנק ולהקטין את חשיפתו של הבנק לחובותיה. צודק ב"כ הנתבע, באומרו כי אין לקבל את טענת הבנק לפיה הלוואה שניתנה ביום 11.6.03, אינה הלוואה, אלא הליך טכני שנקרא "סידור אשראי". בנסיבות אלה, מקובלת עליי עדותו של מר רווח, כי היה על הבנק להחתים גם את הנתבע על הסכם ההלוואה. יתירה מכך, כאשר מדובר בערבות אישית של בעל מניות לחובותיה של חברה, ראוי כי הבנק יעמיד אותו על העובדה, שהסיכון שהוא נוטל על עצמו גדל בבת אחת בסכום שאיננו מבוטל כלל ועיקר. לפיכך, היה על הבנק לוודא, כי הנתבע מודע לקיומה של ההלוואה מיום 11.6.03. על הבנק היה להודיע לנתבע בכתב, כי ניתנה לחברה הלוואה נוספת במועד זה, וזאת לאור העובדה שהנתבע היה בעל זכויות חתימה בחשבון החברה, ואף ערב בערבות אישית בלתי מוגבלת לחובותיה. ב"כ הנתבע טוען, כי הסיבה העיקרית שהביאה את הבנק להתנהגות קלוקלת כלפי הנתבע, נובעת מהעובדה שמנהל הסניף מר רווח, הכיר טוב יותר את השותף יוסי כהן, וניהל את כל הפעילות השוטפת עמו בחשבונה של החברה. לדבריו, מנהל הבנק לא ראה בפרישתו של הנתבע פגיעה מהותית בחברה, וסמך על כך שהשותף ימשיך לנהל את ענייניה, ואף הסכים להעמיד את ההלוואה המדוברת לטובתה של החברה, כשבועיים אחרי שהנתבע הודיע לבנק על פרישתו ממנה. למרבה הצער, חלפו חמישה חודשים בלבד ממועד פרישתו של הנתבע והחברה קרסה. זכורה לי היטב עדותו של מנהל הסניף מר רווח, אשר לדבריו לא התבקש לחתום על תצהיר עדות ראשית, ומסר את עדותו בעל פה - הן בחקירה הראשית והן בחקירה נגדית. מר רווח אמנם טען כי לא ידע על פרישתו של הנתבע מהחברה, אך אישר כי ההלוואה ניתנה "בשביל להוריד את החריגה" (עמ' 38, שורה 5), לאחר שמערך הבטחונות של החברה לא השתנה לטובה או לרעה וכי היה דואג להחתים את שני המנהלים גם יחד (עמ' 38, שורה 1). כאשר נשאל מר רווח, אם בהתעלם מההלוואה הנטענת על סך 183,000 ₪, היה די במערך הבטחונות כדי לכסות את כל חובה של החברה, השיב כי אינו זוכר בדיוק אבל ידוע לו שהיה פער בטחונות. לדבריו: "אם היינו משתמשים בכל הבטחונות, לא היינו מצליחים לכסות את כל החוב. ההלוואה לא כיסה את החוב" (עמ' 38, שורה 22). מסיבה כלשהי, בחר הבנק להשתמש בבטחונות שמומשו על ידו, לסילוק חובות החברה שלא לפי סדרם. בסעיף 10 לסיכומיו, מציין ב"כ הבנק כי הבטחונות שימשו לפרעון ההלוואה מיום 27.12.02, וההלוואה מיום 11.6.03, אך לא לחיסול ההלוואה מיום 25.1.01. הדעת נותנת, כי הבנק היה פועל בהגינות כלפי הנתבע, אם היה דואג לסילוקן של ההלוואות כסדרן, כך שההלוואה האחרונה מיום 11.6.03 (היא ההלוואה השנויה במחלוקת), היתה נותרת בלתי מסולקת, ולא ההלוואה שקדמה לה וניתנה למעלה משנתיים קודם לכן. ב"כ הבנק לא מצא לנכון לציין מה טעם בחר הבנק לדלג על ההלוואה מיום 25.1.01, ולסלק דווקא את ההלוואות מיום 27.12.02 ומיום 11.6.03. התחושה הלא נוחה המתלווה להתנהגות זו של הבנק, מהווה נימוק נוסף ומחזקת את טיעונו של הנתבע, כי אין לזקוף לחובתו הלוואה זו, אשר הבנק בחר משום מה לראותה כמסולקת. אין באפשרותי או בכוונתי לערוך בשלב זה את החשבון, ולקבוע אם די היה במערך הבטחונות של החברה, שעמד על סך של 458,427 ₪ לאחר מועד הגשת התביעה, כדי לסלק את ההלוואות לפי סדרן הכרונולוגי, קרי ההלוואה משנת 2001 ו-2002. לו היה הבנק נוהג בדרך זו, ומגיש את התביעה רק על היתרה הבלתי מסולקת בגין ההלוואה מיום 11.6.03, היה בכך כדי לאיין במקצת את טענתו של הנתבע, כי הבנק נהג כלפיו בצורה קלוקלת. משלא נעשה הדבר, אני מקבלת את הטענה, כי אין לחייב את הנתבע בגין הלוואה זו, וכי אם היה הבנק נוהג בדרך אחרת ומאפשר קודם כל את חיסולן של שתי הלוואות הקודמות, יתכן שהיה די בסכום הבטחונות כדי לכסות את היתרה בגינן במלואה. סוף דבר: אמנם הנתבע לא הופטר מערבותו כלפי התובע, אך אני מקבלת את טענתו, כי אין לחייבו בגין ההלוואה מיום 11.6.03, בהעדר הסכמה מצידו בכתב או בכל דרך אחרת לקבלתה על ידי החברה. אני מקבלת גם את הטענה, כי אין מקום כיום לחייב את הנתבע ביתרת החוב, שנותרה לאחר שהבנק בחר לסלק תחילה את היתרה בגין שתי ההלוואות האחרות. לפיכך, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סכום כולל בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום בפועל.פרישהערבות