מהי ערבות ? | עו"ד רונן פרידמן

##מהי ערבות ?## מה זה ערבות ? ערבות הינה התחייבותו של אדם כלפי צד שלישי לקיום חיובו של אדם אחר (סעיף 1 לחוק הערבות). הערבות יוצרת קשר משפטי ישיר בין הנושה לבין הערב, שעל פיו יכול הנושה לתבוע את הערב, אם הפר החייב העיקרי את חיוביו לפי ההסכם שבינו לבין הנושה. ערבות הינה קשר חוזי. הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה ערבות הינה חיוב מישני וטפל לחיוב העיקרי ונסמכת עליו. עיקרון זה מעוגן בשורה של הוראות הקבועות בחוק הערבות, תשכ"ז – 1967, לרבות ההוראה הקבועה בסעיף 2 שבו הקובעת כי: "אין ערבות אלא לחיוב בר-תוקף". מהותה של ערבות הינה התחייבות לבוא במקום חייב במצב בו מסתבר חייב איננו יכול למלא אחר התחייבותו. בחוק הערבות לא נקבע כל הסדר המאפשר לאדם לחייב את זולתו בערבות, על סמך הרשאתו בלבד, בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 92 לפקודת השטרות (נוסח חדש). ##ערבות - מה אומר החוק ?## לפי סעיף 1 (א) לחוק הערבות ערבות היא התחיבותו של אדם לקיום חיובו של אדם אחר כלפי צד שלישי. ההגדרה היא רחבה וחוק הערבות חל מכוחה על ערבות לכל חיוב שהוא, יהא מקורו אשר יהא. ההוראות השונות בחוק יחולו איפוא גם כאשר חיובו של החייב העיקרי כלפי נושהו הוא חיוב שיטרי. סעיף 7 (א) לחוק הערבות התשכ"ז-1967 קובע כי כל טענה שיש לחייב כלפי נושהו בקשר לחיובו עומדת גם לערב. ##להלן החלטה בנושא ערבות:## החלטה תיק ההוצל"פ נפתח לביצוע שני שטרי חוב כל אחד על סך של 10,000 ₪. בבקשת הביצוע נטען כי מספר השטרות הינם 377489 ו-377484. בפועל צורף אך ורק שטר מס' 377489 פעמיים, ושטר מס' 377484 לא צורף. ב"כ המשיבים יכל היה להגיש בקשה לתיקון בקשת הביצוע ויתכן ויוכל לעשות כן בעתיד אם השטר אכן מצוי בידי המשיבים, אולם בשלב זה בפני בית המשפט נמצא רק שטר אחד. לפיכך ניתן לכל היותר לחייב את המבקש בתשלום סכומו של שטר אחד, וביחס לשטר השני - יש לקבל את ההתנגדות, וכך אני מורה. עצם העובדה שהמבקש מודה כי חתם על שני שטרות אינה מאפשרת את חיובו בתשלום שני השטרות כל עוד לא הוגשו שני השטרות לביצוע, ועל המשיבים מוטל להראות כי השטר השני אמנם מצוי בידם. המבקש הינו ערב לשטר, כאשר עושת השטר הינה בתו (להלן: "השוכרת"). בין השוכרת לבין המשיבים נכרת הסכם שכירות ביום 14/2/02 (להלן: "הסכם השכירות הראשון") ביחס לדירה בשטח של כ-30 מ"ר המצויה ברח' ביאליק 63 (להלן: "המושכר"). תקופת השכירות היתה לשנה אחת החל מיום 15/2/02 ועד ליום 14/2/03. על פי סע' 14 (א) להסכם השכירות הראשון ניתנה לשוכרת אופציה להאריך את תקופת השכירות ב-12 חודשים ואולם זכות זו הותנתה במספר תנאים כאמור בסע' 14 (ב) להסכם, לרבות התנאי כי השוכר מילא את כל התחיבויותיו לפי ההסכם. אין מחלוקת כי השטר הנדון ניתן כחלק מהסכם השכירות הראשון, ונוכח הדרישה בסע' 15 (א) להסכם זה. בנוסף, חתם המבקש ביום 7/3/02 על כתב ערבות כנדרש בסע' 15 (ג) להסכם השכירות. בגין חתימתו של המבקש על כתב הערבות האמור, הגישו המשיבים ביום 5/3/03 תביעה בת.א. 21407/03 בבימ"ש זה, לתשלום סכום של 59,513 ₪. בכתב התביעה נאמר כי השוכרת פיגרה בתשלום דמי השכירות ולפיכך שלחו לה המשיבים ביום 19/9/02 מכתב לפיו הסכם השכירות מבוטל החל מיום 1/10/02. ביום 1/12/02 שילמה השוכרת סכום של 6,738 ₪. מאחר והשוכרת המשיכה שלא לעמוד בתשלום דמי השכירות שלחו לה המשיבים ביום 10/2/03 הודעה כי עליה לפנות את המושכר ביום פקיעת ההסכם היינו 14/2/03, ואולם השוכרת לא עשתה כן. סכום התביעה מורכב משכר דירה עבור 9 חודשי שכירות בסך של 4,590 דולר לפי השער היציג של דולר ארה"ב במועד התשלום שהם 22,376 ₪ בניכוי הסך של 6,738 ₪, ובסה"כ 15,638 ₪. בנוסף נתבע המבקש לשלם פיצויים מוסכמים בסך של 60 דולר ליום החל מיום 1/10/02 ועד ליום הגשת התביעה המסתכמים בסך של 9,000 דולר, בגין 150 ימי איחור בפינוי. המבקש לא הגיש בקשת רשות להתגונן ולפיכך ניתן ביום 3/7/03 פסק דין כנגדו. בבש"א 152226/04 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דין. כב' הרשמת עפרון החליטה לבטל את פסק הדין ביחס לרכיב הפיצוי המוסכם, ואולם ביחס לדמי השכירות בסכום של 15,638 ₪ ניתנה החלטה לפיה פסק הדין יעמוד על כנו. בכתב הערבות נאמר כי "הערבות תעמוד בתוקפה בכל תקופות האופציה ו/או הארכה של השכירות מעבר לתקופת האופציה, אף ללא כל הודעה נוספת מאיתנו". בהסתמך על פיסקה זו קבעה כב' הרשמת עפרון כי ערבות המבקש עומדת בתוקפה גם בתקופה הנוספת בה אחזה השוכרת במושכר מעבר לחוזה השכירות הראשון, ובעניין זה אדון עוד. למעשה, תיאור העובדות בכתב התביעה אינו מדוייק ואינו מלא. מתברר כי לאחר שהמשיבים ביטלו את הסכם השכירות הראשון, חזרו הם מדרישתם כי השוכרת תפנה את המושכר ביום 1/10/02, וביום 25/11/02 חתמו עימה על הסכם שכירות נוסף לתקופה שמיום 15/2/03 ועד ליום 14/2/04 (להלן: "הסכם השכירות השני"). במבוא להסכם השכירות השני נאמר כי השוכרת הפרה את הסכם השכירות הראשון הפרה יסודית בכך שלא שילמה דמי שכירות במשך שישה חודשים. עוד נאמר בהסכם השכירות השני כי הסכם זה יכנס לתוקפו רק אם תשלם השוכרת את מלוא דמי השכירות המגיעים למשיבים עד ליום 14/2/03. אין חולק כי המבקש לא חתם על שטר חוב או על כתב ערבות להבטחת מילוי התחיבויות השוכרת על פי הסכם השכירות השני. המבקש טוען, אם כן, כי מעולם לא ערב להסכם השכירות השני וכי המשיבים מנועים להפעיל כנגדו את השטרות שניתנו להבטחת הסכם השכירות אחד לטובת הסכם שכירות שני, לו הינו זר. דיון בטענות הצדדים: 1. המשיבים טוענים כי המבקש אינו צד ישיר לשטר. לטענתם מדובר בנפרע מול ערב, ולפיכך לא חלה ההלכה הקובעת כי בין הצדדים קרובים לשטר ניתן להעלות כל טענת הגנה העומדת על פי עסקת היסוד. טענה זו יש לדחות מכל וכל. ערבות הינה התחיבותו של אדם כלפי צד שלישי לקיום חיובו של אדם אחר. (סע' 1 לחוק הערבות). היינו, הערבות יוצרת קשר משפטי ישיר בין הנושה לבין הערב, שעל פיו יכול הנושה לתבוע את הערב, אם הפר החייב העיקרי את חיוביו לפי ההסכם שבינו לבין הנושה. לעניין זה ראה בספרו של פרופ' לרנר, דיני שטרות, בסע' 10.17 שם נאמר כך: לפי סע' 1 (א) לחוק הערבות ערבות היא "התחיבותו של אדם לקיום חיובו של אדם אחר כלפי צד שלישי" ההגדרה היא רחבה וחוק הערבות חל מכוחה על ערבות לכל חיוב שהוא, יהא מקורו אשר יהא. ההוראות השונות בחוק יחולו איפוא גם כאשר חיובו של החייב העיקרי כלפי נושהו הוא חיוב שיטרי". סעיף 7 (א) לחוק הערבות התשכ"ז-1967 קובע כי "כל טענה שיש לחייב כלפי נושהו בקשר לחיובו עומדת גם לערב". לעניין זה ראה גם בספרו של פרופ' לרנר, סעיף 10.20, שם נאמר כך: "חוק הערבות יחול על כל נושא שאינו מוסדר בסע' 57. כך למשל, מכוח חוק הערבות עומדים לחייב השיטרי שני סוגים של טענות הגנה: טענות שונות שיש לחייב העיקרי כנגד החיוב, וטענות מיוחדות לערב, כגון: עריכת שינויים מסויימים בהסכם בין הנושה לבין החייב, ופקיעת בטוחה בשל מעשיו או מחדליו של הנושה, ופגיעה כתוצאה מכך, בזכות החזרה של הערב לחייב". 2. ברע"א 2443/98 בבית משפט העליון, מאיר ליברמן ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, דן בית המשפט העליון בערבות שיטרית להלוואה שנתן הבנק לחייב העיקרי. בשטר נקבע כי הערבים נותנים מראש הסכמתם "לכל אורכה, הקלה, או ויתור שניתנו בקשר לשטר זה, בלי שהדבר יפגע בערבותנו" הערבים טענו כי אינם חייבים לפרוע את השטר שכן הבנק התרשל כלפיהם בכך שלא הודיע להם על הארכה שנתן לחייב העיקרי. כב' הנשיא ברק קבע כך: "על פי דיני הערבות, אורכה לחוב משפיעה בדרך כלל חבותו של הערב, כקבוע בסע' 5 (ג) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967. הוראה זו - כמו שאר הוראות חוק הערבות - חלה גם על ערבות לשטר, אלא אם כן יש בפקודת השטרות הוראה שאינה מתישבת עמה (סע' 18 לחוק ערבות). עם זאת, במקרה שלפנינו אין האורכה משפיעה על חיובם של הערבים, שכן "כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים" (סע' 18 לחוק הערבות). כפי שראינו נקבע במפורש בשטר, כי הערבים נותנים הסכמתם לכל ארכה, "מבלי שהדבר יפגע בערבותנו". האורכה שנתן הבנק הנפרע לעושה השטר משמשת, איפוא גם אורכה לערבים. אך האם מוטלת על הבנק הנפרע החובה להודיע לערבים על דבר מתן האורכה? ובהמשך: "כפי שראינו, בין הבנק-הנושה לבין הערבים נכרת חוזה. מכוחו ערבו הערבים לחיובו של החייב-אזרי. להבטחת ההלוואה הם חתמו כערבים-אוול על שטר חוב לפקודת הבנק-הנושה. לדעתי מוטלת על הבנק הנושה - האוחז בשטר כנפרע - החובה להודיע לערבים בתוך זמן סביר על האורכה שניתנה לחייב העיקרי - העושה (השוו 415 R.C.S 3 [1996] MANULIFE BANK OF CANADA V.CONLIN. חובה זו - החלה ביחסים בין צדדים קרובים - מקורה בעקרון תום הלב הקבוע בסע' 39 לחוק החוזים (חלק כללי)". ובהמשך: "זאת ועוד: אילו ידעו הערבים על דבר האורכה הם יכלו לנסות לנקוט באמצעים שיבטיחו, כי אזרי יפרע השטר בטרם יעזוב את הארץ, או לפחות יעמיד אמצעים מספיקים לפרעון השטר בהיותו מחוץ לישראל. באמצעים אלה לא נקטו הערבים, שכן הם לא ידעו כלל על האורכה שניתנה לחייב העיקרי. לדעתי, הפר בכך הבנק-הנושה, האוחז בשטר כנפרע, את אמת המידה להתנהגות ראויה ביחסיו עם הערבים. ודוק: הבנק הנושה והערבים אינם "זרים" זה לזה. אין הם צדדים רחוקים. לפנינו יחס "קרוב" הן מבחינת הסכם הערבות והן מבחינת היחסים השטריים. בהתקיים יחס קרוב שכזה, דורשת ההגינות ביחסים הבינאישיים, כי הבנק-הנושה, האוחז כנפרע בשטר, יודיע לערבים בתוך זמן סביר על אורכה שהוא עצמו נתן לחייב העיקרי". בסיכומו של דבר נפסק כי הערבים פטורים מערבותם על פי שטר עקב אי מתן הודעה על ידי הבנק. אין כל טענה כי המשיבים הודיעו למבקש על השינוי האמור. במקרה דנן, אין ספק כי חל שינוי בחיוב הנערב, כאמור בסע' 5 (ג) לחוק הערבות. המשיבים טוענים כי הסכם השכירות השני לא נכנס כלל לתוקף שכן השוכרת לא שילמה את דמי השכירות עד ליום 14/2/03, ולפיכך אין לו כל נפקות. אין בידי לקבל טענה זו. הסכם השכירות השני שינה את הוראות הסכם השכירות הראשון וכן את מהלך הענינים הרגיל שהיה אמור להתרחש בעקבות ביטול חוזה השכירות הראשון. המשיבים מחלו על הפרת הסכם השכירות הראשון וביטלו את דרישתם לפינוי המושכר. המשיבים אף הסכימו לתת לשוכרת ארכה לתשלום הפיגור בדמי השכירות בגין הסכם השכירות הראשון, כפי שיוסבר להלן. ברור כי אם לא היו הצדדים מגיעים להסכמה, היו המשיבים פועלים לפינוי המושכר נוכח הודעתם בדבר ביטול הסכם השכירות הראשון, עקב הפרתו. המשיבים אף לא דרשו מהשוכרת לשלם את הפיגור בדמי השכירות כתנאי לחתימת הסכם השכירות השני, וברור מכאן כי ניתנה לשוכרת ארכה לתשלום הפיגור, למרות שבמועד חתימת הסכם השכירות השני היה פיגור של שישה חודשים בתשלום דמי השכירות. אין בהסכם השכירות השני מועדים ספציפים לתשלום הפיגור בדמי השכירות מלבד ההוראה בסע' 15 לפיו לא יכנס חוזה השכירות השני לתוקף אם לא ישולמו דמי השכירות הקודמים עד ליום 14/2/03, ומכאן עולה שניתנה לשוכרת ארכה לתשלום הפיגורים עד אותו מועד. אמנם בכתב הערבות נאמר כי "הערבות תעמוד בתוקפה בכל תקופות האופציה ו/או הארכה של השכירות מעבר לתקופת האופציה, אף ללא הודעה נוספת מאיתנו", אולם הוראה כזו אינה נכללת בשטר. אוסיף גם כי, לדעתי, אין החלטתה של כב' הרשמת עפרון בבש"א 152226/04 מהווה מעשה בית דין ביחס לערבות החוזית, שכן מדובר בהחלטת ביניים בלבד, וההתדיינות בין הצדדים בעניין זה טרם הוכרעה. ראה סיכום מפורט של התנאים להקמת מעשה בית דין. בע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני פ"ד כב' (2) 561. החלטת כב' הרשמת עפרון מהווה מעשה בית דין אך ורק ביחס לחיוב על סך של 15,638 ₪, שלגביו הוכרע כי אין לבטל את פסק הדין מיום 3/7/03. זאת ועוד, במקרה דנן אין מדובר בתקופת אופציה או הארכת חוזה במהלך הרגיל של הענינים. השוכרת לא עמדה בתנאי כלשהו שלפיו יכלה להפעיל את האופציה על פי הוראות הסכם השכירות הראשון. מדובר בחוזה נוסף שנכרת עוד במהלך תוקפו של הסכם השכירות הראשון לאחר שהשוכרת הפרה את הוראותיו, המשיבים ויתרו על הפרה זו, ונתנו לשוכרת ארכה לתשלום דמי השכירות. במובן זה שינה הסכם השכירות השני את הוראות ההסכם הראשון. לאור האמור לעיל, דעתי היא כי ניתן לחייב את המבקש בחיובי השוכרת אך ורק עד ליום 25/11/02. באותו מועד נחתם הסכם חדש בין השוכרת למשיבים אשר קבע "משטר חדש" בנוגע ליחסיהם החוזים. אין כל טענה כי המבקש ידע על חתימת הסכם השכירות השני או הסכים לכך. לסיכום, אני מוצאת לנכון לדחות את התנגדות המבקש בכל הנוגע לשטר מס' 377489 ואולם מובהר כי החיוב על פי השטר חופף לחיוב שנקבע בהחלטת כב' הרשמת עפרון בבש"א 15226/04, כך שהחיוב הינו אך ורק בגין החיובים לפי הסכם השכירות הראשון, ועד ליום 25/11/02 בלבד. אוסיף גם כי במבוא להסכם השכירות השני נאמר כי השוכרת פיגרה בתשלום דמי השכירות במשך שישה חודשים, ואילו כב' הרשמת עפרון חייבה את המבקש בתשלום דמי שכירות עבור תשעה חודשים, בניכוי הסכום ששילמה השוכרת ביום 1/12/02 בסך של 6,738 ₪. מכאן עולה כי אין כל עילה לחיוב המבקש בתשלום סכום נוסף, ואם שילם את הסך של 15,563 ₪ יהיה פטור מתשלום השטר. בהערת אגב אוסיף כי ניתן היה לחייב את המבקש בתשלום פיצוי מוסכם החל מיום 1/10/02 ועד ליום 25/11/02, ואולם לא ניתן לדרוש הן שכר דירה והן פיצוי מוסכם עבור אותה תקופה, ומשחוייב המבקש בתשלום שכר דירה עבור תקופה זו, לא ניתן לדרוש פיצוי מוסכם. סוף דבר: ההתנגדות מתקבלת ביחס לשטר מס' 377484 מהנימוקים שפורטו לעיל. המשיבים יהיו רשאים להמשיך בהליכי ההוצל"פ ביחס לשטר 377489, אך ורק אם המבקש לא שילם את הסכום אותו קבעה כב' הרשמת עפרון בהחלטתה בבש"א 152226/04 מיום 10/5/04, היות ומדובר בסכומים חופפים, לפחות עד לסכום גובה השטר.שאלות משפטיותערבות