חובה בסיסית של נאמן היא לדווח לנהנה (התובע במקרה זה) על נכסי הנאמנות, דהיינו - על הכספים המוחזקים עבורו בנאמנות. התוצאה המשפטית בפסק הדין להלן היא כי הנתבע הפך למיופה כוחו של התובע ופעל בכשירותו זו גם בחשבון הבנק האמור (חשבון הנאמנות אשר הוחזק עבור התובע ולמענו). משמעות הדבר היא כי הנתבע חב חובות של נאמן כלפי התובע, הן על פי חוק השליחות והן על פי חוק לשכת עורכי הדין. להלן פסק דין בנושא חובת דיווח על כספים בנאמנות: פסק דין 1. בשנת 1986 פנה התובע אל הנתבע וביקש לשכור את שרותיו המקצועיים במספר עניינים. הנושא הרלבנטי לעניין התביעה הנוכחית הוא שכירת שרותיו של הנתבע על מנת לפנות אל עורכי הדין בעז רווה ונחמן אמיתי ז"ל, אשר החזיקו בנאמנות כספים אשר הועברו אליהם עבור התובע. עורכי הדין הנאמנים (רווה ואמיתי ז"ל) החזיקו בכספי הנאמנות בחשבון בנק בבנק דיסקונט לישראל בע"מ. 2. ביום 10.3.1986 נערך הסכם שכר טרחה בין התובע לבין הנתבע, אשר בו נקבע שכר טרחת הנתבע עבור טיפולו בעניינים השונים אשר הועברו לטיפולו על ידי התובע וכמובן - צויינו בו העניינים האמורים. 3. אין חולק כי לפי ההסכם שבין התובע לבין הנתבע פנה התובע אל עורכי הדין רווה ואמיתי על מנת לקבל את הכספים שהופקדו אצלם ובעקבות פנייה זו העבירו עוה"ד הנ"ל 5,000 ₪ ו - 3,190 ₪ לחשבונו של הנתבע, בתאריכים 17..86 ו - 19.3.86, בהתאמה. 4. הסכומים האמורים הועברו אל הנתבע על חשבון שכר טרחתו עבור טיפולו בנושא אחר (ערעור לבית המשפט העליון) והנתבע הוציא לתובע קבלות/חשבוניות מס בגין התשלומים האמורים ששולמו לו. 5. מאחר ולתובע הגיעו כספים נוספים מחשבון הנאמנות של עוה"ד רווה ואמיתי ומאחר והתגלע סכסוך בין התובע לבין עו"ד רווה ביחס לשכר טרחתו של האחרון, הרי שהוסכם בין התובע לבין עו"ד רווה כי הסכומים הנותרים המגיעים לו יישארו בחשבון הנאמנים רווה ואמיתי עד להכרעה בבוררות שהתנהלה בין התבוע לבין עו"ד רווה ביחס לשכר טרחתו, כאמור. 6. בסופו של דבר הורו עוה"ד רווה ואמיתי לבנק דיסקונט, בשנת 1987 (התאריך המדוייק לא הוכח), כי עליו (על הבנק) להשמע להוראות הנתבע בכל הקשור לחשבון הנאמנות. 7. במילים אחרות - בשנת 1987 עוה"ד רווה ואמיתי "יצאו מן התמונה" בכל הקשור לחשבון הנאמנות ובנעליהם בא ונכנס הנתבע שבפני. 8. לא אדע ולא הובהר בדיון מה היתה או מה היו הסיבות לכך שהכספים שבחשבון הנאמנות לא הועברו מיידית אל התובע (ובכך היתה נחסכת מכל הצדדים ההתדיינות בתיק זה), אולם אין חולק כי כך ארע ואין גם מחלוקת כי הדבר היה בהסכמתו/ בהוראתו המפורשת של התובע. 9. חשבון הנאמנות נוהל על ידי עוה"ד רווה ואמיתי בבנק דיסקונט סניף לב דיזנגוף וכאשר ניתנה הוראתם לבנק ביחס ל"כניסת הנתבע לנעליהם" בחשבון - ניתנה ההוראה לסניף האמור. 10. ביום 13.4.1987 הורה הנתבע לסניף לב דיזנגוף להעביר מחשבון הנאמנות לחשבונו הוא בבנק דיסקונט (בסניף בראשון לציון) סכטום של 13,650 ₪ וכך נעשה. 11. לטענת התובע דרש הוא מן הנתבע דין וחשבון ביחס לכספים שבחשבון הנאמנות, אולם הוא לא קיבלו עד היום. משום כך, לטענת התובע, סירב הוא לקבל מן הנתבע סכום כלשהו אלא לאחר שהנתבע ימציא לו דיווח מלא ומפורט ביחס לכספי הנאמנות. 12. משמעות דרישתו של התובע היתה כי לדעתו קיימים היו כספים נוספים (מעבר לסכום של 13,650 ₪) בחשבון הנאמנות; סכומם אינו ידוע לתובע והוא מבקש לקבל דיווח מדוייק, כאמור, ביחס לכל הכספים אשר היו בחשבון הנאמנות. 13. הנתבע מצידו שלח אל התובע תשלום אשר לדבריו הוא הסכום של 13,65 ₪ הנ"ל בתוספת הרווחים שנצברו עליו, אולם - כאמור לעיל - התובע מצידו סירב לקבל את הכסף (55,000 ₪) ולא הפקיד את השיק אותו שלח אליו הנתבע בשנת 1995. 14. ביחס לסכום האמור ניתן על ידי פסק דין חלקי ביום 9.3.98 ועתה נותרה להכרעה יתרת התביעה, בשאלות אשר טרם הוכרעו על ידי והן - שאלת הדו"ח הכספי אותו תובע התובע מן הנתבע, אשר ממנו ניתן יהיה ללמוד האם נותרו כספים בחשבון הנאמנות אשר עליהם לא דיווח הנתבע לתובע; וכן - האם מגיעים לתובע סכומים נוספים, מעבר לסכום אותו פסקתי לתובע בפסק הדין החלקי. אדון בשאלות האמורות כסדרן. 15. מעמדו של חשבון הבנק אותו ניהלו עוה"ד רווה ואמיתי כחשבון נאמנות - נותר כשהיה עם פתיחתו, שכן - לא הוכח כי מעמדו שונה, אלא רק ניתנה הוראה לבנק, על ידי עוה"ד הנ"ל, כי בחשבון האמור עליו - על הבנק - לפעול על פי הוראותיו של הנתבע. דהיינו - לכאורה (ולא הוכח אחרת) בעלי החשבון נותרו עוה"ד רווה ואמיתי ואילו נותן ההוראות ובעל השליטה בחשבון הוא הנתבע. 16. הנתבע אומנם פעל על פי הכוח שניתן לו והורה לבנק להעביר לחשבונו סכום נכבד, כמתואר לעיל. הנתבע קיבל על עצמו את הכוח שניתן לו לפעול בחשבון ומימש כוח זה בפועל. 17. התוצאה המשפטית הנובעת ממצב דברים זה היא כי הנתבע הפך למיופה כוחו של התובע ופעל בכשירותו זו גם בחשבון הבנק האמור (חשבון הנאמנות אשר הוחזק עבור התובע ולמענו). משמעות הדבר היא כי הנתבע חב חובות של נאמן כלפי התובע, הן על פי חוק השליחות והן על פי חוק לשכת עורכי הדין. 18. חובה בסיסית של נאמן היא לדווח לנהנה (התובע במקרה זה) על נכסי הנאמנות, דהיינו - על הכספים המוחזקים עבורו בנאמנות. 19. עיינתי בחומר שבפני, לרבות עדויות הצדדים וכתבי טענותיהם ולא עלה בידי לגלות מה היא הסיבה אשר בעטייה לא נתן הנתבע דיווח מפורט לתובע על הכספים שהיו בחשבון הנאמנות מן היום בו קיבל הוא על עצמו את ניהול החשבון, דהיינו - מן היום בו הודיעו עוה"ד רווה ואמיתי לבנק, כי עליו לפעול אך ורק על פי הוראותיו של הנתבע בכל הקשור לחשבון הנאמנות. זכותו של התובע לקבל דיווח כאמור היא חובה מפורשת בחוקים אותם ציינתי ואין כל סיבה מניחה את הדעת למחדלו של הנתבע ביחס לכך (מה עוד שהנתבע לא נתן, למעשה כל סיבה ובודאי שלא נתן כל סיבה או הסבר מוצדקים למחדלו זה). 20. אין קל ופשוט ממתן הוראה בכתב לבנק להוציא את כל דפי חשבון הנאמנות מן היום בו הפך הנתבע ל"בעל השליטה" בו ואילך; למסור את הניירת לתובע ולספק הסברים ותשובות לשאלותיו ביחס לנתונים העולים מן המסמכים. זאת לא עשה הנתבע עד היום והסבריו, לפיהם על התובע היה לפנות אל עוה"ד רווה ואמיתי - נדחים על ידי. חובתו של הנתבע כלפי התובע היא ישירה מיום שהנתבע הפך ל"בעל שליטה" בחשבון וזאת מכוח יחסי השליחות שהיו קיימים בינו לבין התובע באותו זמן ואשר מכוחם קיבל הוא על עצמו לייצג את התובע ולקבל עבורו ובשמו את הכספים שהיו מופקדים בחשבון הנאמנות. 21. מכאן - שתביעתו של התובע ביחס למתן חשבונות על ידי הנתבע - מתקבלת. 22. חלקה השני של התביעה הטעון הכרעה עתה הוא טענותיו הכספיות של התובע כנגד הנתבע. כוונתי לטענת התובע, אשר לא נסתרה ולא הופרכה - לא בעדות ולא במסמכים - לפיה הסכום של 13,650 ₪, שהתקבל על ידי הנתבע ביום 13.4.87 - עמד על לפחות 71,731 ₪ ביום 27.12.1995, עת שלח הנתבע לתובע שיק בסך 55,000 ₪ (שיק אותו לא פדה התובע). 23. כאמור - חישוב הסכום על ידי התובע נעשה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה (ואני מתייחסת אל הסכום אותו ציינתי ולא לסכום של 79,324 ₪ אותו ציין התובע, מאחר ואין המדובר בחוב פסוק) ואילו הנתבע מצידו לא ערך כל חישוב אחר ולא הוכיח מה היה שיעור הריבית אשר נהגה כל אותה תקופה בבנק דיסקונט. 24. העדר חישוב נגדי או הוכחת שיעורי הריבית שהיו נהוגים בבנק דיסקונט באותו הזמן משמש כחיזוק לטענת התובע לפיה עשה הנתבע שימוש בכספי הנאמנות בכך שהעבירם לחשבונו הוא על מנת לכסות יתרת חובה בחשבונו באותו זמן. 25. לטענתו זו של התובע הביא הוא דפי בנק המוכיחים כי יתרת החשבון לפני קבלת הסכום מחשבון הנאמנות היתה בחובה ואילו לאחר מכן עמדה בזכות. אני מקבלת את טענתו זו של התובע הן לאור מסמכי הבנק שהוגשו כאמור והן לאור העדר כל טענה מוכחת מצידו של הנתבע ביחס לכך. 26. לעומת זאת - אינני מקבלת את טענת התובע לפיה יש לחייב את הנתבע בסכום ההנאה אותו הפיק מכספי הנאמנות (דהיינו - הריבית בה היה מחוייב בחשבונו אלמלא הפקיד בו את כספי הנאמנות), שכן - התובע לא הוכיח באילו שיעורי ריבית המדובר ומה הוא הסכום הנתבע על ידו עקב כך. לפיכך - יש להתייחס לסכום המוכח כאל ההפרש שבין 71,731 ₪ לבין הסכום של 55,000 ₪ אשר ביחס אליו ניתן פסק הדין החלקי, דהיינו - 16,731 ₪, נכון ליום 27.12.1995. 27. כאן המקום לומר, כי אינני מקבלת את חישוביו של רו"ח קיהן, אותם הביא הנתבע כראייה מטעמו, שכן - כאמור - הוכח כי כספי הנאמנות עשו דרכם אל חשבונו של הנתבע ובמצב זה אין לקבל חישוב תאורטי אלא יש להזקק לשיעורי ריבית החובה (במסגרת ושיעורי ריבית החובה החריגה) בתקופות שמיום 27.12.95 ואילך. זאת לא עשה רו"ח קיהן ומשום כך יש להתייחס אל חוות דעתו כאל מסמך תאורטי אשר אינו רלבנטי למקרה הנוכחי ומשום כך משקלו אפסי. 28. מנגד - בהעדר הוכחת שיעורי הריבית הנ"ל - אין להזקק אלא לחוק ומשום כך אני מקבלת את טענת התובע ביחס לתחולת הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה על המקרה. 29. על מנת להסיר כל ספק אבהיר כי חיובו של הנתבע כאמור לעיל נעשה מכוח היותו נאמן, מחד ומכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן - הנתבע הפיק הנאה חומרית בת ערך מן הכסף שהופקד בחשבונו וחילץ אותו מיתרת חובה בחשבונו בבנק. כספים אלו לא היו של הנתבע אלא של התובע ומשום כך - כל טובת הנאה אותה הפיק מהם - של התובע היא ועליו להשיבה לו, על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט. 30. כאמור - התובע לא הוכיח באילו סכומים המדובר בפועל אלא רק הוכיח את הסכומים המגיעים על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. על פי חוק זה הסכום שהיה בחשבון הנאמנות, כשהוא משוערך ליום 27.12.95 (תאריך השיק שנשלח אל התובע ולא נפדה על ידו) הינו הסכום של 71,731 ש"ח. כפועל יוצא מכך - לאחר פסק הדין החלקי אותו נתתי כנגד הנתבע - מגיע לתובע סכום של 16,731 ש"ח, נכון ליום 27.12.95, כאמור. 31. העולה מכל המקובץ הוא כי אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע ליתן לתובע דווח מפורט ומלא על הכספים אשר היו בחשבון הנאמנות ביום העברתו החשבון לשליטתו ועד לסגירת החשבון, לרבות באמצעות קבלת כל דפי החשבון (מכל מין וסוג, כגון - עו"ש; ניירות ערך; תוכניות חסכון וכד') לתקופה האמורה וזאת - תוך 120 יום מהיום; וכן - מחייבת אני את הנתבע לשלם לתובע את הסכום של 16,731 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27.12.95 ועד לתשלום בפועל. 32. כמו כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום של 5,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. הסכומים הנקובים בסעיף זה לעיל יהיו צמודים למדד ונושאי ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.נאמנות