התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים

ההלכה היא שהביקורת של בית משפט של ערעור על ממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. להוציא חריגים, כדי שערכאת ערעור תתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים. להלן פסק דין בנושא התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ד"ר קובי ורדי) אשר דחה את תביעתם של המערערים כנגד בנק טפחות (להלן: "הבנק המשיב"). התביעה עניינה עתירה לפסק דין הצהרתי כי המערערים אינם חייבים לשלם למשיב חוב בגין הלוואות שנטלו מהבנק לשם בניית ביתם בישוב נופים. ואלה העובדות הרלבנטיות: בשנת 1983 רכשו המערערים מאת חברת "נופים מפעלים כלכליים בע"מ" (להלן: "נופים") זכויות לבניית בית בישוב נופים. לצורך מימון הבנייה הגיעה חברת נופים להסדר עם הבנק המשיב לפיו יתן זה הלוואות למשתכנים והכספים יועברו לנופים. בהתאמה לקחו המערערים בתחילה שלוש הלוואות בסך כולל של 1,550,000 שקל ישן בשנת 1983 (סדר גודל של 30,000 $). אחת ההלוואות נפרעה במלואה. השתיים הנותרות לא נפרעו. שלוש ההלוואות במאוחד יקראו להלן: "ההלוואה הראשונה". כדי להמשיך בבנית הבית מכרו המערערים את דירתם בגבעתיים עליה נרשמה בזמנו הערת אזהרה לטובת הבנק המשיב בגין ההלוואה הראשונה. הבנק התחייב כי עם הצגת אישור על גמר בניית השלד תימחק הערת האזהרה הנ"ל. משסיימו בשנת 1987 את בניית השלד פנו המערערים לבנק המשיב למחוק את הערת האזהרה. ביום 17.09.1987 התחייבו הם לבנק שלא להגיש כל תביעה משפטית נגדו בגין ההלוואות שקיבלו ושאת תמורתן העביר הבנק המשיב לחברת נופים בע"מ (ראה תצהירם של המערערים מיום 17.09.1987 אשר במסגרת נספח א' לתיק המוצגים של המערערים). הבנק הסכים למחיקה כאמור. מאוחר יותר, פנו המערערים לבנק בבקשה להלוואה שניה למימון השלמת הבנייה. פניה זו נעשתה בשנת 1988. על פי דרישת הבנק ובהתאמה ויתרו המערערים על כל דרישה או טענה או תביעה שעשויה להיות להם כנגד הבנק המשיב בשל רכישת הדירה מאת נופים, ובכלל זה בגין הלוואות שניתנו, הכל כמפורט בהתחייבות מיום 13.01.1988 (צורף לתיק המוצגים של המערערים). בהסתמך על התחייבותם זו ניתנה למערערים על ידי הבנק המשיב הלוואה נוספת שעמדה על סך של 31,637 ₪. אין חולק כי המערערים חדלו לשלם את יתרות ההלוואה הראשונה והשניה לאחר שביום 20.09.1989 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ע"א 578/88 טפחות בנק משכנתאות בע"מ נ' נצר סירוטה, פ"ד מג(3) 828 (להלן: "פסק דין נצר סירוטה"). על פי כתבי הטענות שבאו לפני הערכאה הדיונית העילה הנטענת להצהרה המבוקשת היא קיום של הסכם בין עורך-דין קריב לבין עו"ד קוגן, ב"כ הבנק המשיב, לפיו פסק הדין בעניין נצר סירוטה יביא לביטולם של הסכמי ההלוואה שחתמו כלל המשתכנים עם הבנק והם יהיו פטורים מתשלום החזר כלשהו בגינם. מכאן הבקשה לקבל את התביעה בהמרצת הפתיחה ולקבוע כי המערערים אינם חייבים לשלם לבנק את חובם אשר בגינו נפתח תיק הוצאה לפועל (וראה לעניין זה, בין היתר, סיכומי המערערים בערכאה הדיונית אשר צורפו לתיק המוצגים מטעמם). כאמור, דחתה הערכאה הדיונית את המרצת הפתיחה ואת התביעה להצהרה המבוקשת, ובטרם דיון ראוי לבאר את הרקע ואת פסק הדין בעניין נצר סירוטה. משפחות נצר וסירוטה התקשרו בזמנן עם חברת נופים אשר התחייבה לבנות עבור הקונים בית ולפתח תשתית בישוב הידוע בשם נופים. בהסכמי הרכישה קיבלה על עצמה נופים התחייבות להמציא לקונים ערבות בנקאית על פי האמור בחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות תשל"ה-1974). הערבות הבנקאית היתה אמורה להיות של בנק טפחות, הבנק המשיב. בפועל לא הומצאה לקונים ערבות בנקאית כזו או אחרת. נופים לא היתה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה ונכנסה להליכי פירוק. בשלב מסויים עלתה הצעה מצד חברה בשם "יאה יקיר" שתיטול על עצמה את התחייבויות נופים בהתאם להסדר משולש בין נופים, טפחות ומשתכניה. לאחר שגם חברת "יאה יקיר" נקלעה לקשיים, נמצאו המשתכנים הנ"ל במצב לפיו לא זכו לראות את הבית שהבטיחה נופים. עם זאת, טפחות, קרי הבנק המשיב, תבע מהם להמשיך ולפרוע את ההלוואות שנטלו. תביעתם של ה"ה נצר וסירוטה באה לערער על תוקפם של הסכמי ההלוואה ולבקש שיוצהר כי בנסיבות שהתהוו הסכמי ההלוואה בטלים ואין עליהם כל חובת החזר בגינם. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י. בזק) קיבל את התביעה והעניק לה"ה נצר וסירוטה את ההצהרה המבוקשת. בית המשפט העליון דחה את הערעור על פסק דינה של הדרגה הראשונה. בין היתר, משום שנקבע ממצא עובדתי לפיו עובר לחתימה על הסכמי ההלוואה הציג בנק טפחות למשיבים הספציפיים מצג לפיו ינתנו להם הערבויות הנ"ל, וזאת באמצעות ראש מדור הלוואות בסניף תל-אביב של בנק טפחות בתשובה לשאלות מפורשות שהפנו אליה אחדים מהמשתכנים. כב' השופט ורדי בערכאה הדיונית סקר את השתלשלות העניינים ואת הראיות שהובאו בפניו לעניין הטענה לפיה ההלוואות שנתן הבנק לכל המשתכנים בנופים, שלא חתמו על כתב וויתור כמוהם, נמחקו על ידי הבנק בשנת 1989 לאחר מתן פסק הדין של בית משפט העליון מכוח הסכם שבין עו"ד קוגן, ב"כ הבנק, לעו"ד קריב, ב"כ המשתכנים. משתכנים אלה, לטענת המערערים, קיבלו מהבנק החזרי ההלוואות ששולמו על ידם לבנק במהלך השנים, וגם להם מגיע החזר כזה והם אינם חייבים לבנק מאומה (ראה עמ' 4 לפסק הדין). מבאר השופט הנכבד כי: " במקרה דנן לא הוכח קיומו של הסכם בע"פ בין עו"ד ד. קוגן, שייצג את המשיב בהליכים משפטיים בפס"ד נצר סירוטה, לבין עו"ד קריב, שייצג את המשתכנים (והיה אף אחד מכונסי הנכסים, כעולה מת/2) ולכן דין התובענה להידחות" (עמ' 5 לפסק הדין). עו"ד קוגן, בעדותו בפני בית המשפט, לא זכר כלל הסכם שעשה עם עו"ד קריב או הסכמה שהגיע אליה ושהיה הסכם שחל על העמותה. כל מה שזכר עו"ד קוגן היה שעם חלק ממשתכני העמותה היה הסדר פשרה. עו"ד קריב לא הוזמן על ידי המערערים לדיון בבית המשפט, ומכאן שלא הובאה כל עדות על קיומו של הסכם. בית המשפט רכש אמון מלא לדברי עו"ד קוגן. פסק הדין מציין כי הסתמכותם של המערערים על קיומו של הסכם נסמכת על עדות מפי השמועה כאשר עו"ד קריב לא העיד בבית המשפט. התביעה נדחתה לא רק בהסתמך על הראיות שהיו לפני הערכאה הדיונית אלא גם ובנוסף על היגיון הדברים: "בנוסף, לא סביר שהסכם בסדר גודל כזה, לגבי תחולת פס"ד נצר-סירוטה על כל המשתכנים, ייעשה בע"פ ולא בכתב וכל זאת בזמן שגם מעורבים הליכי כינוס, מעורבות של ביהמ"ש, פס"ד והסכמים בין המשתכנים לבנקים ולא הגיוני שהסכם זה ייערך בע"פ. לא סביר גם שהמבקשים יחתמו על כתבי הויתור בזמן שהם מודעים לכאורה לכך שאין חוב עקב פס"ד נצר-סירוטה ובלא לציין עניין זה במפורש בכתובים. יוצא מכך שהמבקשים פעלו חד צדדית, תוך נקודת מוצא שפסה"ד בעניין נצר סירוטה חל גם עליהם ובלא שדאגו לקיומו של מסמך בכתב לגבי הנ"ל או להגשת תביעה נפרדת בעניין זה, ומשלא הוכיחו קיומו של הסכם זה לא הוכיחו את תחולת פס"ד נצר-סירוטה עליהם ולא הוכיחו תובענה זו" (עמ' 7 לפסק הדין). ניתן לקבוע כי הובאו לפני בית המשפט ראיות לפיהן הסדר נצר סירוטה לא חל באופן מוחלט על כלל המשתכנים. אין חולק כי הסדר נצר סירוטה לא חל על כלל המשתכנים. חלק מן המשתכנים הגיעו להסכמי פשרה לגבי החזר חלק מהכספים של ההלוואה הראשונה. הדברים באו לידי ביטוי גם בעדות המערער 1 בבית משפט השלום בת.א. 36849/92. הבנק המשיב היה נכון להגיע להסדר פשרה גם עם המערערים. האחרונים בחרו שלא להצטרף להסדר פשרה ועתרו להשיב להם את כל הכספים ששולמו על ידם מכוח פסק הדין של נצר סירוטה. מסכם בית המשפט במלים כדלקמן: "דהיינו, לא ניתן ללמוד גזירה שווה ותחולה אוטומטית על כל ציבור המשתכנים בנופים ונחתמו הסכמי פשרה שונים עם ציבור משתכנים כזה או אחר..." (עמ' 8 לפסק הדין). בערעור שלפנינו חזרו המערערים על טיעוניהם כפי שהועלו בפני הערכאה הדיונית ואף הוסיפו טענות ועובדות אשר לא באו לפני הערכאה הדיונית, דברים המהווים הרחבת חזית אסורה. כן טענו כנגד העובדות שנקבעו בפסק הדין וכי הבסיס לתביעתם הוא פסיקת בית המשפט העליון בתיק נצר סירוטה. לאחר שסקרנו את כל טענותיהם אנו סבורות כי דין הערעור להידחות. ראשית נציין כי השופט המלומד בחן את שלל הטענות שהועלו בפניו והוציא תחת ידיו פסק דין מבוסס על ממצאים עובדתיים אשר אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לדחות אותם. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ולא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק. אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89, קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטיין, פ"ד מב(3) 680, 679; א. גורן, "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה שמינית מעודכנת תשס"ה, עמ' 618-619). ההלכה היא שהביקורת של בית משפט של ערעור על ממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. להוציא חריגים, כדי שערכאת ערעור תתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/02 חבי אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407). כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו. נוסיף מטעמנו: ההלוואה הראשונה שקיבלו המערערים סייעה להם לממן את השלבים הראשונים בהקמת ביתם בישוב עד לשלב הקמת שלד הבית. אין חולק כי בעניינם שלד הבית הוקם. ההלוואה השניה סייעה למערערים לסיים את בניית ביתם. הלוואה זו ניתנה למערערים לאחר שלחברת נופים מונה כונס נכסים וכאשר כל העובדות הנוגעות לה כבר היו קיימות וידועות למערערים וכאשר תביעתם של ה"ה נצר וסירוטה היתה מונחת לפני בית המשפט. המערער היה סבור כי את ההלוואה השניה היה עליו להחזיר בכל מקרה. בעדותו בבית המשפט הסכים המערער בחקירתו הנגדית בעמ' 11 לפרוטקול: "ש. אתה מסכים איתי שהכספים - ההלוואה השניה וכספי מכירת הבית - לא נכנסו למימון השלד. ת. נכון. הם נכנסו למימון של המשך הדברים. ש. וגם מכירת הדירה? ת. יכול להיות שהיו לי שם חודש חודשיים לפני המכירה כשידעתי שאני עומד למכור אז לקחתי הלוואה מהבנק שיתנו לי חריגה כי אני הולך למכור. לא הייתה לי בעיה באותו רגע של תזרים מזומנים. גם לא נדרש אז, לאור העובדה שידעתי שהבית עומד להימכר, לא הייתה לי בעיה לקבל על סמך זה את האשראי מהבנק ולהיות בחריגה של כמה אלפי שקלים". וכן, על פי ההסכם חברת נופים היתה אמורה לבנות עבור המערערים בית בשטח של 90 מ"ר והמערערים בנו בית בשטח של 175 מ"ר. יוצא איפוא שהמערערים לא פעלו מתוך מצוקה בשלב של נטילת ההלוואה השניה וחתימה על הסכמי וויתור. המערערים הסכימו למעשה עם הדרישה לוותר על השגותיהם ככל שהיו, אם היו, בשלב שלפני קבלת ההלוואה השניה. אין, איפוא, לשמוע את טענותיהם בשלב מאוחר כנגד הוויתור האחרון וכנגד סילוק תשלומי ההלוואה השניה. עוד יש להעיר כי עמדה בפני המערערים האפשרות שלא לדרוש ולקבל הלוואה מאת הבנק המשיב להשלמת ביתם ולפנות לבנק אחר לקבלת הלוואה נוספת. בכל אופן הם בחרו בבנק המשיב. התביעה, כאמור, נדחתה הן משום שהמערערים כשלו בהוכחת העובדות הנטענות לעניין הסכם המחיל את פסק דין בעניין נצר וסירוטה על כלל המשתכנים. מה גם, שהם לא הוכיחו, ותביעה כזו גם לא הוגשה, כי אותן נסיבות שנתקיימו בענינם של נצר וסירוטה חלות גם עליהן. אשר על כן, בכל טיעוני המערערים לא מצאנו טעם וסיבה להתערב בפסק הדין, והערעור נדחה. בשולי פסק הדין נתייחס גם לבקשה להבאת ראיות נוספות שנדחתה על ידינו כבר במעמד הדיון. המערערים ביקשו להגיש לבית המשפט את תצהירו של עו"ד אגר המתייחס לדברים שנאמרו לו על ידי עו"ד קוגן טרם עדותו בבית משפט השלום. ראיה זו, בשלב הערעור, איננה עומדת בכללים שנקבעו להבאת ראיה בערעור. ככלל אין בעל הדין זכאי להביא ראיות נוספות לפני בית משפט של ערעור כדרך השגרה וזאת יעשה רק במקרים יוצאים מן הכלל כאשר יינתן משקל מכריע לשאלה אם היתה אפשרות להביא את הראיה עוד בשלב הדיוני הקודם. את תצהירו של עו"ד אגר ניתן היה לעמת בבית משפט השלום עם עדות קוגן. הדבר לא נעשה. שלב הערעור אינו מקצה שיפורים להבאתן של ראיות חדשות, אותן ניתן היה להביא לפני הערכאה הדיונית. לא ראינו גם כי הראיה הנוספת דרושה באמת לבירור העניין. אשר על כן, דחינו את הבקשה להבאת ראיות נוספות. המערערים ישאו בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. ממצאים עובדתיים (ערעור)ערעור