החתמת עולה חדש על הסכם

בתצהיר ההתנגדות מעידה הנתבעת כי הסכם ההלוואה נכתב על ידי התובע, בעברית, והיא - כעולה חדשה אז - לא הבינה את תוכנו. להלן פסק דין בנושא החתמת עולה חדש על הסכם הלוואה: פסק דין מבוא וטענות הצדדים בפניי תביעה שטרית על פי 2 שיקים: ע"ס 400 ₪ מיום 30.7.99 וע"ס 34,000 ₪ מיום 12.7.04, שמשכה הנתבעת לתובע להבטחת פירעונה של הלוואה שנתן לה בשנת 1991. בהחלטתה בהתנגדות הנתבעת לביצוע השיקים מיום 4.1.05 קבעה כב' השופטת ר' ערקובי כי תינתן לנתבעת רשות להתגונן אך ביחס לסכום של 30,800 ₪ (נכון ליום 12.7.04), ואך ביחס לטענת הנתבעת "המתייחסת להסכמה, הנטענת, בינה לבין המשיב בסוף 1994 - תחילת 1995, על פיה 54 תשלומים של 400 ₪ (מלבד 6 שכבר שולמו, ובסה"כ 24,000 ש"ח - ש"פ) יהוו סלוק סופי של ההלואה" [פרוטוקול, בעמ' 5]. התובע עומד על זכותו למלוא הסכום הנקוב בשיק, נוכח תניותיו של הסכם ההלוואה מיום 6.9.91 [מש/1], שלפיו הלווה התובע לנתבעת סך 23,000 ₪ בהלוואה צמודה למדד ונושאת ריבית שנתית צמודה בשיעור 4%. לטענת התובע, תניות אלה נקבעו בהתאם לתניותיה המקובלות של הלוואת משכנתא רגילה באותה תקופה, שהנתבעת לא יכלה אז לקבל בבנק מחוסר ביטחונות [תצהיר התובע, בפסקה 6; עדותו בחקירתו, פרוטוקול מיום 25.5.05, בעמ' 10]. תניות אלה נותרו בתקפן, משום שמעולם לא הוסכם לשנותן או למחול עליהן. דיון והכרעה 4. בתצהיר ההתנגדות מעידה הנתבעת [בפסקה 2] כי ההסכם נכתב על ידי התובע, בעברית, והיא - כעולה חדשה אז - לא הבינה את תוכנו, אלא הסתמכה על מצג בעל-פה שלפיו הוסכם על פירעון ההלוואה על ידי 60 תשלומים קבועים בסך 422 ₪. אעיר כי על פני הדברים מדובר בגילום של ריבית שנתית של 4% על הקרן, לתקופה של 5 שנים, בהתאם לגרסת התובע [בתצהירו, פסקה 6]. כלומר: הצדדים מסכימים על סכום הקרן ועל הריבית, ואין הם חולקים אלא בשאלת ההצמדה למדד [כדברי ב"כ הנתבעת בפרוטוקול מיום 25.5.05, בעמ' 1 ו-2]. לדברי הנתבעת [בתצהירה האמור, בפסקה 3], הוסכם כי התובע "מקפיא את הכול עד שאני אסתדר". בשנים הללו בקשה מפעם לפעם לפרוע את החוב, אך התובע השתמט מכך מתוך מניע אישי שלא להתנתק מן הקשר עמה [פסקה 5]. בשנת 1994 דרש התובע את יתרת חובו, בסכום שנגד את תפיסתה בדבר גובה החוב המקורי ה'מוקפא', והיא נתנה לו לפי דרישתו שיק ביטחון ע"ס 34,000 ₪, בהתאם לתחשיבו, לדבריה - תחת מחאה [פסקה 6]. בשנת 2003 דרש התובע את כספו, תחילה דרש 60,000 ₪ (כמבואר בתצהיר העדות הראשית של התובע, בפסקה 18 - גם בגין ריבית פיגורים), אך הסכים להסתפק בסך 30,000 במזומן [פסקה 11]. 5. עיון בתצהיר ההתנגדות מעלה, אפוא, כי בשום שלב לא נטען להסכמה מפורשת, בסוף שנת 1994 - תחילת שנת 1995, בדבר הסתפקות בסכום המסוים שבו נקבה הנתבעת. ההסכמה הרלבנטית היחידה הנטענת בתצהיר זה [המסוכמת גם בפסקה 13], מקופלת במילים "מקפיא הכול", שנאמרו בשנת 1992; מילים שניתן להבינן כהקפאת התשלומים החודשיים [כגרסת התובע בתצהיר העדות הראשית שלו, פסקה 8], ולאו-דווקא כהקפאת התוספות לקרן, כגרסת הנתבעת. יוזכרו בהקשר זה דברי הנתבעת [פרוטוקול מיום 25.5.05, בעמ' 2] כי "התובע הקל מעלי מבחינת זמן התשלום" (ההדגשה הוספה). 6. בתצהיר העדות הראשית של התובע הוא מעיד שהנתבעת הייתה שותפה לניסוח ההסכם והייתה מצויה בעניין, כמי שעבדה אז בבנק למשכנתאות [הנתבעת עצמה העידה כך בתצהירה האמור, פסקה 1. כמו כן הודתה הנתבעת בחקירתה, בפרוטוקול מיום 35.5.05, בעמ' 6, כי "אני יודעת באיזה תנאים הבנק הלווה"]. התובע מעיר בסיכומי תשובתו לסיכומי הנתבעת [בעמ' 2] כי הנתבעת הייתה אז כבר 10 שנים בארץ, וכי חתימותיה במספר מקומות בתוך הטקסט, בצדם של מחיקות ושינויים, מעידות על קריאה בפועל של ההסכם עובר לחתימה עליו. מלבד אי-הסבירות העובדתית של אי-עיון בהסכם כספי בסכום לא מבוטל, בוודאי מבחינתה של הנתבעת, עומדת ההלכה המשפטית כי אדם נתפס על התחייבויותיו החתומות: "חזקה על מי שחותם על חוזה, שהוא מכיר את תוכנו. מכל מקום, נושא הוא באחריות כלפי הצד האחר, אם הצהרתו מוכחת ככוזבת, או כאשר הוא מפר התחייבות שנטל על עצמו. ניצע סביר רשאי היה לסמוך על הצהרה והתחייבות אלה, ומבחן זה, שהוא אובייקטיבי, תופס גם במקרה שלפנינו" [ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70, 73-74]. 7. אמנם, הנתבעת טוענת כי הסכמתה הייתה נגועה בפגם בכריתת-חוזה של הטעייה, באשר התובע הסביר לה בעל-פה את תנאי ההלוואה ולא הזכיר את ההצמדה [פרוטוקול מיום 25.5.05, בעמ' 2]. אולם, על טענה זו - שהוכחשה על ידי התובע - לא באה כל ראיה, והמדובר בטענה שהנטל להוכיחה על הנתבעת. 8. התובע העיד כי התשלומים בסך 422 ש"ח שיקפו את הריבית, אך לא היו קבועים אלא צמודים, כאמור בהסכם [תצהיר התובע, פסקה 6 סיפה], וכמשתקף בדפי החשבון שצורפו [נספח ת/2א לתצהיר]. גרסה זו ראויה לאימוץ, בהיותה תואמת את האינדיקציות הראייתיות האמורות. בחקירתה על תצהיר ההתנגדות [פרוטוקול מיום 4.1.05] לא היה בפי הנתבעת הסבר להפקדותיה החודשיות, שלא היו בסכום קבוע של 422 ₪ אלא בסכומים הגדלים באופן משתנה [שם, בעמ' 2], דבר התואם את גרסת התובע בדבר הוספת הפרשי הצמדה למדד. 9. התובע העיד כי בסוף 1994 או בתחילת 1995 ערך חשבון שלפיו עמדה יתרת החוב ע"ס 33,759 ₪. כנגדה ניתן שיק ביטחון ע"ס 34,000 ש"ח, מושא תביעה זו, וסוכם על פירעון בתשלומים חודשיים בסך 400 ₪, כבקשת הנתבעת שהייתה דחוקה כספית, עד לפירעון החוב לפי תניותיו המקוריות [פסקאות 11-13]. בשלב מסוים הפסיקה הנתבעת את התשלומים, וחובה צמח - ברבות השנים - לסכום הגבוה מסכום השיק מושא תביעה זו [פסקאות 15-18]. 10. מתן השיק לביטחון בסך 34,000 ₪ כאמור מחזק את גרסת התובע שלפיה הדבר נעשה בהסכמה, בהתאם לתחשיב עדכני של יתרת החוב שהנתבעת לא חלקה עליו, יותר מאשר את גרסת הנתבעת, שאינה נשענת על כל חיזוק ראייתי אחר, שלפיה השיק ניתן תחת לחץ ומחאה. אמנם, חז"ל עמדו על הלך הנפש של לווה כלפי מלווהו, באומרם כי "עבד לווה לאיש מלווה". חרף זאת, אני מתקשה לקבל את גרסת הנתבעת. התובע אינו מלווה-בריבית אימתני שיש לירא מפניו, ועל רקע יחסיהם הקודמים של הצדדים יש לומר כי היה מדובר ביחסי מלווה-לווה ידידותיים ובלתי-דורסניים. הנתבעת לא עמדה בפני כל אילוץ, כגון איום בהליכי גבייה או בסנקציות אחרות העלולות להסב לה הפסדים בלתי מידתיים, ולא היה לה מה להפסיד מעמידה על שלה יותר מאשר ממתן השיק המבוקש. יצוין כי בשלב זה בוודאי שהנתבעת כבר לא הייתה כה חדשה בארץ, ולא הייתה תלויה בתובע משום בחינה - למעט עצם חובה הכספי כלפיו. כמו כן, הנתבעת עצמה תיקנה בחקירתה [פרוטוקול מיום 4.1.05, בעמ' 4] את המינוח שהשתמשה בו בתצהירה: "מתקנת: לא היתה דרישה, הוא ביקש ממני שאתן לו שיק בטחון" (ההדגשות הוספו). לפיכך נראה לי כי לו סברה הנתבעת שהסכום שהתבקשה לרשום בשיק הביטחון תלוש מהקשרו - לא הייתה מסכימה לתת את השיק. 11. גרסתה של הנתבעת בחקירתה [שם, בעמ' 3-4] שלפיה הוסכם בסוף 1994 כי תשלם לתובע עוד 54 תשלומים של 400 ₪, לסילוק מלא של החוב, אינה תואמת את עדותה בתצהירה [בפסקה 6], ובחקירתה הנוספת [פרוטוקול מיום 25.5.05, בעמ' 7], כי באותו מעמד גילה התובע את עמדתו, בניגוד לעמדתה שלה, כי החוב צבר וצובר הפרשי הצמדה וריבית, ועקב כך תפח לסכום גבוה בהרבה מן המכפלה של 400 ₪ ב-60 תשלומים (24,000 ₪). הנתבעת הודתה בתצהירה כי התובע עמד על דעתו זו, ואף דרש ממנה, לאורה, שיק ביטחון על הסך הנכון לגרסתו. בלתי סביר בעליל, אפוא, כי באותו מעמד יסכים התובע להעמדת החוב על סכום נמוך בהרבה מן הנקוב בשיק. אין לי אלא להסכים, אפוא, עם טענותיו של התובע בפרק "טענת ההגנה" בסיכומיו. 12. כאמור לעיל [בפסקה ‏4], המחלוקת בין הצדדים בדבר הסכם ההלוואה המקורי מתמצה בשאלה אם הוסכם על הצמדת החוב למדד אם לאו. הגרסה שהלוואה הנפרשת על פני שנים רבות, במציאות הישראלית בתקופה הרלבנטית, אינה צמודה - היא גרסה מוקשה, בוודאי בשים לב לכך שהוסכם על ריבית בשיעור התואם את הריבית המקובלת בשוק המשכנתאות של אותה תקופה עבור הלוואות צמודות [כעדות התובע בתצהירו, בפסקה 6, שלא נסתרה]. מקובל כי הלוואות בתנאי גמילות-חסדים, או בין בני-משפחה, נושאות הפרשי הצמדה בלבד, על מנת לשמור על ערכה הריאלי של הקרן, ואינן נושאות ריבית. הלוואות כאמור, לתקופה של 5 שנים בתקופה הרלבנטית בישראל, הנושאות ריבית-שוק מסחרית, אך ללא הצמדה - מוכרות הרבה פחות, אם בכלל. לכך ניתן להוסיף את הערתו של התובע בסיכומי תשובתו [בעמ' 2, פסקה י'], כי בשנה שבה ניתנה ההלוואה (1991), שנועדה להתפרש על פני 5 שנים, הייתה האינפלאציה במשק בשיעור 18%. 13. ב"כ הנתבעת מוסיף וטוען [בפרוטוקול שם] כי למעשה אין מדובר על הסכם מאוחר משנת 1992 להקפאת החוב, או משנת 1994/5 על מחילת חלקו, אלא טענת הנתבעת היא שמלכתחילה הוסכם על חוב בלתי צמוד. טענה זו אינה הטענה שבגינה ניתנה הרשות להתגונן, ומכול-מקום הנה מוקשה בעיניי, כאמור, ובעיקר - היא אינה תואמת את ההסכם שהנתבעת חתמה עליו. למעשה, טענה זו מקפלת בחובה הודאה בגרסתו של התובע השוללת הסכמה מאוחרת על שינוי תניותיו המקוריות של הסכם ההלוואה, למעט הסכמה לדחייתם של תשלומים [תצהיר התובע, בעמ' 2]. 14. הנתבעת העידה ב-2 הזדמנויות, הן בהתייחס להפקדות הראשונות [כלעיל בפסקה 7] והן בהתייחס לסכום שביקש התובע לרשום בשיק הביטחון [פרוטוקול מיום 25.5.05, בעמ' 7] כי הסכימה להפקיד תשלומים חודשיים בסכום גבוה מן המוסכם לשיטתה, ולרשום שיק בסכום גבוה מיתרת החוב לשיטתה, מבלי לשאול שאלות. אולם בתוך-כדי-דיבור היא העידה על הויכוח שניהלה עמו על גובה החוב [שם]. גרסה זו אינה קוהרנטית ואינה סבירה. 15. התובע הודה כי בתקופה המוקדמת הוקפאו התשלומים בהסכמתו, וכי לאחר שנפסקו בשנת 1999 - הזניח את החוב, בידעו כי לגישת הנתבעת החוב נפרע [פרוטוקול מיום 25.5.05, בעמ' 11]. לפיכך נראה כי התובע מנוע מלתבוע את ריבית הפיגורים הנקובה בחוזה. למעשה, התובע הודה כי מחל על ריבית-הפיגורים, "כי הסכמנו לפשרה על סכום השיק תוך ויתור על יתרת החוב" [פרוטוקול מיום 25.5.05, בעמ' 13]. 16. שאר תניותיה של ההלוואה המגולמים בסכום השיק, היינו: הצמדה למדד וריבית בשיעור 4%, הן תניות סבירות בהחלט המהוות הבטחת-ערך ותמורה הולמות בגין השימוש שעשתה הנתבעת בכספו של התובע במהלך השנים. לא ניתן לומר, אפוא, כי חיובה של הנתבעת לפרוע את חובה על פיהן מקפח אותה או גורם לה עוול. נהפוך-הוא: ראוי לה לנתבעת לפרוע את ההלוואה שנתן לה ידיד בשעת דחקה, ולא לנסות לגרוע ממנה את הפרשי ההצמדה למדד - שאינם בגדר ריבית-נשך, חלילה, אלא בגדר שמירת ערכו הריאלי המקורי של הכסף, שאפשר לה לרכוש לעצמה דירה. גם חלוף הזמן לא פגע בנתבעת, משום שלפחות בחלקים גדולים מן התקופה שבה הייתה ההלוואה תלויה ועומדת - הייתה הריבית במשק גבוהה, לפרקים אפילו גבוהה בהרבה, מן הריבית המוסכמת בענייננו; ויכול שהנתבעת אף הרוויחה מקיומו של החוב, אשר אלמלא הוא - הייתה נזקקת למימון חלופי יקר יותר. 17. לבסוף אומר כי עדותו של התובע נשמעה לי אמינה וקוהרנטית. התרשמתי כי התובע הנו אדם מסודר, בהיר ומצוי בתחום החשבונאי, וגרסתו הייתה מגובה בתיעוד שנשמר במשך השנים הרבות. מצאתי אותה ראויה לאמון. סיכום 18. על יסוד כל המקובץ אני קובע כי חובה של הנתבעת לתובע היה צמוד למדד, ונשא ריבית שנתית צמודה, כאמור בהסכם ההלוואה. לפיכך אני דוחה את טענתה כי היא מופטרת מפירעונם של השיקים מושא התביעה, על יסוד טענת 'פרעתי' או טענת ויתור על הזכות השטרית. 19. לפיכך דין התביעה להתקבל. 20. הליכי ההוצאה-לפועל של השיקים מושא התביעה יימשכו, כחלוף 30 יום מיום פסק הדין. כלומר: מלבד גבייתו של הסכום שבגינו לא ניתנה רשות להתגונן - ניתן יהיה לגבות גם את יתרת החוב השטרי. 21. הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ.חוזהעולים חדשים