הגשת תביעה בחוסר תום לב

מהו ההיקף של חובת בעל דין לנהוג בתום לב ? בית המשפט פסק כי התובע אכן היה מנוע מהגשת התביעה הנוכחית, מאחר שנעלה מכל ספק, כי הבנק לא היה מסכים לשלם את הסכום הנוסף בפשרה במהלך הערעור, לו היה יודע שהוא צפוי לתביעה נוספת. הגשת התביעה הנוכחית לוקה בחוסר תום לב ואין להכשירה. עוד נפסק כי חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", ולפעול כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו של בעל דין אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי. המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. להלן פסק דין בנושא הגשת תביעה בחוסר תום לב: פסק - דין בפנינו תביעה מסוג התביעות, שנדונו רבות כמותן בבתי המשפט בשנים האחרונות. עניינן במאבק כוחות בלתי שקול בין לקוח לבין בנק, כאשר לא אחת נשמעת הטענה, כי פקידי הבנק עשו בחשבונו של הלקוח ככל העולה על רוחם. אלא שלא זה המקרה שבפנינו, שכן התהפכו היוצרות והתובע הוא "כטובל ושרץ בידו". מדובר בתביעה לתשלום פיצויים, בסך 126,542 ₪, שהוגשה על ידי התובע, לאחר שהתקיימו כבר הליכים קודמים בינו לבין הבנק הנתבע. התובע מלין כנגד התנהגותו של הבנק כלפיו. הבנק מצידו נזעק בשל עצם הגשת התביעה וטוען, כי כל כולה תולדה של חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית משפט. לדברי הבנק, הלקוח ביקש לנצל את גל חוסר הפופולאריות של בנקים בעיני הציבור, עד כדי כך שההין לפזר מסך עשן של מספרים וריביות, כדי לזכות בכספים שאינם מגיעים לו. הסיפור העובדתי המוסכם התובע הגיש תביעה קודמת נגד הבנק, בתאריך 6.12.95 (ת.א. 78951/95). בתביעתו טען, כי שוכנע על ידי הבנק לרכוש קרנות נאמנות של הבנק, באמצעות הלוואה שניתנה לו ע"י הבנק עצמו (להלן: "ההלוואה"), ולכן הוא זכאי לתשלום בסך 165,000 ₪ (להלן: "התביעה הראשונה"). הבנק מצידו הגיש תביעה נגד התובע בתאריך 8.5.96 (ת.א. 37827/96), לתשלום סך של 106,147 ₪, בגין יתרת חובה שנוצרה בחשבונו. שתי התביעות נדונו במאוחד, ובפסק דין שניתן ע"י כב' השופטת גרוסמן נדחתה תביעת הבנק והתקבלה תביעתו של התובע. בהתאם לפסק הדין שילם הבנק לתובע סך של 195,151 ₪. בעקבות ערעור שהגיש הבנק על פסק הדין, שילם הבנק בפשרה לתובע סכום נוסף של 18,000 ₪. התביעה הנוכחית בתביעה הנוכחית טוען התובע, כי לו היה הבנק "מקפיא" את המצב שהיה בחשבונו ערב הגשת התביעה הראשונה, עד לבירור והכרעה בתביעה, הרי שפסק הדין באותה תביעה היה ממצה את כל נזקיו, כפי שנכללו בתביעה הראשונה. אך הבנק המשיך ופעל בצורה פסולה גם לאחר הגשת התביעה הראשונה, ופעל לפרעון ההלוואה, ע"י מכירת תיק ניירות הערך שלו והעברת התמורה לסילוק היתרה בחשבונו. התובע טוען, כי בעשותו כן, גרם לו הנתבע נזק נוסף, שעליו הוא מבקש פיצוי בסך 140,000 ₪ בתביעתו הנוכחית. ביתר פירוט טוען התובע, כי כחודשיים לאחר הגשת התביעה הראשונה, פנה אליו הבנק והודיע לו, כי אם לא יפרע את יתרת החובה שנוצרה בחשבון, הוא ימכור את ניירות הערך הרשומים בחשבון, לצורך סילוק יתרת החובה. התובע השיב כי הבנק אינו לדרוש ממנו סכום כלשהו והודיע, כי מבחינתו כל פעולה של מכירת ניירות הערך תהא שלא כדין (נספח ד' לתצהירו). הבנק החליט למכור את ניירות הערך, ובתאריך 19.3.96 מכר את קרנות הנאמנות דקלה, שנרכשו מלכתחילה בהלוואה שהועמדה לתובע ע"י הבנק. לאחר מכירת הקרנות, נותרה בחשבון יתרת חובה בסך 155,842 ₪, שסולקה באמצעות מכירת ניירות ערך שנרכשו בכספו של התובע. נזקיו של התובע חושבו בתביעתו על ידי ביטול חשבונאי, שנעשה באמצעות חברת שגיא בע"מ מטעם התובע, של פעולות של מתן הלוואה בסך 251,000 ₪, שניתנה לתובע על ידי הבנק, תשלומי הריבית והעמלות הנלווים אליה ורכישת קרנות נאמנות באמצעותה (חווה"ד צורפה כנספח ה' לתצהיר התובע). טענתו של התובע, בקליפת אגוז היא, כי מכירת ניירות הערך, אשר נרכשו בכספו (להבדיל מקרנות הנאמנות שנרכשו בהלוואה שניתנה ע"י הבנק), גרמה לו נזק נוסף על זה שנתבע בתביעה הראשונה, אשר הוא זכאי לפיצוי בגינו. לדבריו, אין בעובדה שנפסק לו פיצוי בתביעה הראשונה או בעובדה שניתן פסק דין בפשרה בהליך הערעור, כדי למנוע ממנו את הזכות לקבלת פיצוי נוסף, כנדרש בתביעה הנוכחית. טענות הבנק הבנק טוען, כי דין תביעתו של התובע להידחות מחמת השתק ומניעות. לדבריו, התביעה מושתתת על עובדות, שהיו ידועות לתובע סמוך להגשת התביעה הראשונה, אך התובע בחר שלא לעתור לתיקון כתב התביעה או לבקש פיצול סעדים. לגופו של ענין טוען הבנק, כי נזקיו של התובע נבלעו בסכומים ששולמו לו במסגרת התביעה הראשונה, ואין הוא זכאי לפיצוי נוסף. השתק ומניעות אין חולק, כי מכירת ניירות הערך בוצעה לאחר שהבנק התרה בפני התובע, כי אם לא יפרע את יתרת החובה שנוצרה בחשבון, הוא ימכור את מלוא ניירות הערך הרשומים בחשבון, לצורך סילוק יתרת החובה. אין חולק גם, שהתובע התנגד למכירה, אך לא פעל להסדרת חובו בדרך אחרת. מדובר אמנם בעובדות שאירעו לאחר הגשת התביעה הראשונה, אך לא היתה כל מניעה שהתובע יבקש לתקן את תביעתו, על מנת שהמחלוקת בנוגע למכירת ניירות הערך תוכרע במסגרתה. לאורך סיכומיו הארוכים של ב"כ התובע, לא ניתן הסבר למחדל זה של התובע. גם בתצהיר עדותו הראשית ובמהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, לא מצא התובע לנכון להסביר מדוע המתין עד לאחר שהושלמו ההליכים בתביעה הראשונה, לרבות הליכי הערעור, כדי לבוא חשבון עם הבנק בנושא זה. תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי: "(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשם עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט. (ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה". תקנה 45 ממשיכה וקובעת כי: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו". הרעיון העומד בבסיס תקנות אלה הוא, שאין זה מן הדין להטריד את הנתבע ואת בתי המשפט בתביעות שונות בשל עילה אחת (ראה ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617; ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב (2)561(. המבקש לפצל סעדיו נדרש לפנות בבקשה לבית המשפט, על מנת שבית המשפט יוכל לשקול, אם ראוי לאפשר לתובע לבוא שנית בשעריו באותה עילה. אכן, לא על נקלה יקבע, כי מדובר בעילת אחת, המצריכה היתר לפיצול סעדים, כפי שנאמר ע"י כב' השופט ריבלין, בפסק דין שניתן לאחרונה (ע"א 9542/05 רותם בע"מ נ' דורי נחום, טרם פורסם). אך במקרה זה אני סבורה, כי התובע נמנע מהגשת בקשה לפיצול סעדים, מתוך כוונה לטעת בלבו של הנתבע תחושה, כי עם סיום ההליכים בתביעה הראשונה תם הסכסוך כולו. ערה אני לכך, שכב' השופטת רונן קבעה במסגרת הליכי ביניים, כי אין לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין, וכי עילת התביעה בתביעות הקודמות אינה זהה לעילת התביעה דנן. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי הבנק לבית המשפט המחוזי, אשר מטעמים בלתי ידועים לא נדונה עד היום. כאמור, דעתי שונה מדעתה של כב' השופטת רונן, אך גם אם נאמר, כי מדובר בעילות תביעה שונות, והתובע אינו מושתק מחמת מעשה בית דין, אני סבורה, כי התובע פעל בחוסר תום לב כלפי הבנק, והגשת התביעה הנוכחית מהווה שימוש לרעה בזכות ונגועה בחוסר תום לב. שימוש בזכות בחוסר תום לב התובע נהג כשחקן פוקר, המחזיק את קלפיו קרוב לחזה וחובש מסיכת אבן על פניו. התובע נתן לבנק ולבית המשפט להבין, כי מוצו טענותיו וסעדיו כלפי הבנק בתביעה הראשונה. לא נשמע מפיו ולו רמז קל, אודות הכוונה לפתוח את הענין שנית בתביעה נפרדת - תביעה שהוגשה, כמובן, לאחר ששולמו כל התשלומים על פי פסקי הדין בתביעה הראשונה. אני רואה בהגשת התביעה הנוכחית שימוש לרעה בהליכי בית משפט, אשר די בו כשלעצמו, כדי לגרום לדחייתה. בקובעי כן אני נתלית באילנות גדולים ובדברים שנאמרו ע"י כב' השופט ריבלין בע"א 9542/05 רותם בע"מ נ' דורי נחום הנ"ל: "כבר עמדנו לא אחת על חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", ולפעול כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. כך, ברע"א 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה (3) 449, עמד הנשיא (אז השופט) ברק על כך שהמבחן לפעולתו של בעל דין "אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי (בג"צ 59/80; ע"א 701/79 הנ"ל). המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים" (שם, בעמ' 463-464). העובדות בענין רותם היו שונות מעט. המשיב שם הסכים לניהולן של שתי תובענות במקביל, ואחת מהן הסתיימה בפשרה. כב' השופט ריבלין מציין, כי בנסיבות אלה מנוע המשיב מלטעון לדחייתה של התביעה המקבילה בשלב מאוחר יותר של ההתדיינות, תוך שהוא מדגיש את החומרה שיש לייחס להסתרת הכוונות האמיתיות מפני הצד שכנגד, בעת שנוהל עמו מו"מ לפשרה: "בענייננו יצר המשיב בפני המערערת מצג מפורש לפיו יחול הסכם הפשרה על התביעה הראשונה ועליה בלבד, בעוד שהתביעה השניה תמשיך להתברר. במהלך ניהול המשא ומתן ועד לאחר חתימת הסכם הפשרה וקבלת פסד הדין, הסתיר המשיב מן המערערת ומנציגיה את כוונתו לעשות שימוש בפסק הדין שבפשרה על מנת לסלק את התביעה השניה. ברי כי לו היתה המערערת יודעת על תוכניתו זו של המשיב, לא היתה היא מסכימה לחתום על הסכם הפשרה שהביא את התביעה הראשונה לסיומה. בדרך הילוכו של המשיב יש טעם חמור לפגם. היא לוקה, לשיטתנו, בחוסר תום לב, ואין בידינו להכשירה. משנתן המשיב, במסגרת המשא ומתן להסכם הפשרה, את הסכמתו המפורשת לכך שההליכים בתביעה השניה ימשכו, מנוע הוא מלטעון כי יש לדחות תביעה זו מטעמים שבפרוצדורה". ובחזרה לענייננו. אני סבורה, כי התובע אכן היה מנוע מהגשת התביעה הנוכחית, מאחר שנעלה מכל ספק, כי הבנק לא היה מסכים לשלם את הסכום הנוסף בפשרה במהלך הערעור, לו היה יודע שהוא צפוי לתביעה נוספת. אני סבורה גם, שהגשת התביעה הנוכחית לוקה בחוסר תום לב ואין בידי להכשירה. לכאורה, ניתן להסתפק בקביעה זו ולדחות את תביעתו של התובע, מבלי להתייחס לטענותיו לגופן, אך מצאתי לנכון להתייחס גם בקצרה לנושא זה. נזק בגין מימוש ניירות הערך התובע מבסס דרישתו לפיצויים על חוות דעת, שניתנה לבקשתו על ידי המומחית גב' חן ביטון מחברת שגיא - חישובי ריבית וייעוץ כלכלי בע"מ. מחקירתה של המומחית ומחוות דעתה עולה, כי המומחית סבורה, ש"אם עושים את החישוב שמנטרל את ההלוואה ואת רכישת קרן הנאמנות, למעשה ביום הזה הלקוח בכלל נמצא ביתרת זכות" (ע' 10 לפרוטוקול). ב"כ הבנק טוענת ובצדק, כי החישוב האמור מגלם את הנזק שנגרם לתובע בגין הפעולות שבעטיין הוגשה התביעה הראשונה. בתביעתו הראשונה כימת התובע את נזקו, על ידי כך שחישב את הסכום שקיבל בגין ההלוואה, בסך של 251,000 ₪, בתוספת ריבית ועמלות בסך של 73,279 ₪. מסכום זה קיזז התובע את התמורה שנתקבלה ממכירת קרנות הנאמנות בסך של 159,279 ₪, והעמיד את נזקו ע"ס של 165,000 ₪ (סכום התביעה הראשונה). היש לפסוק לתובע פיצוי פעמיים? התשובה היא לאו מוחלט. ולבסוף - אין מחלוקת כי התובע לא שילם לבנק את החזרי ההלוואה, למעט תשלומים ראשונים על חשבון ריבית ועמלה. אין גם מחלוקת, כי יתרת החוב שנוצרה בחשבון, לאחר שההלוואה הועמדה לפרעון עקב אי-תשלום מצד התובע, סולקה בחלקה באמצעות מימוש תיק ניירות הערך. יתרת החוב נמחלה לתובע בעקבות פסק הדין בתביעה הראשונה, כך שהתובע לא הוציא מכיסו אגורה שחוקה. בנסיבות אלה, מה לתובע כי ילין על הבנק, שפעל בלית ברירה למכירת ניירות הערך, נגד סרבן התשלום? על שאלה זו לא השיבה המומחית גב' חן ביטון, שנדרשה רק לבצע פעולה חישוב ערטילאית, המנותקת מעובדות המקרה, כתמיכה לתביעה הנוכחית. מן המקובץ עולה, כי אין מדובר בנזק שראוי לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגינו. סוף התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע את הוצאות המשפט שהוצאו על ידו, ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. תום לב