להלן פסק דין בנושא תביעה להחזר הלוואת זכאות משרד השיכון. פסק - דין פתיח עסקינן בתביעה כספית בגין הלוואה, שלא הוחזרה ע"י נוטלה. בתאריך 27 לינואר 1993 קיבלה הנתבעת מאת התובע הלוואת זכאות של משרד השיכון, לצורך רכישת דירה. הנתבעת חתמה על הסכם הלוואה ועל שטר חוב בסך 115,000 ₪, להבטחת החזר ההלוואה. נתבעים אחרים, שצורפו בשעתו לתביעה כנתבעים 2-4, חתמו כערבים לחיוביה של הנתבעת כלפי התובע. אין מחלוקת, כי הנתבעת הפסיקה לשלם את החזרי ההלוואה בחודש אפריל או מאי 1993 (סעיף 4 לתצהירה בבר"ל). התובע ניסה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל למימוש שטר החוב, אך לא עלה בידו לאתר את הנתבעת, מאחר שעזבה את הדירה ולא הודיעה על כתובתה החדשה. לפיכך, שכר התובע את שירותיו של חוקר פרטי, שאיתר את הנתבעת ואף גילה, כי הדירה נמכרה על ידה לצד שלישי, ללא ידיעתו של התובע. בתאריך 23.10.00 הוגשה התביעה בסד"מ נגד הנתבעת ונגד הערבים לחיוביה. נתבעים 2,3 נמחקו מהתביעה בהסכמת התובע. נגד נתבע 4 ניתן פסק דין, בשלבים מוקדמים של הדיון, שנערך בפני שופט אחר. לנתבעת ניתנה רשות להתגונן כנגד התביעה, לאחר שהעלתה טענה מקדמית, כי התביעה התיישנה ואף הוסיפה וטענה, כי פרעה את ההלוואה במלואה בשנת 1996. התיישנות התביעה ב"כ הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי התביעה התיישנה, כפי שאף נטען בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת (סעיף 3-7). לדבריה, עילת התביעה נולדה לכל המאוחר בחודש מאי 1993 - מועד בו הפסיקה הנתבעת לשלם את תשלומי החזר ההלוואה - ומאחר שהתביעה הוגשה בחודש אוקטובר 2000, דינה להידחות על הסף מחמת התיישנות. ב"כ התובע טוען בסיכומיו ובסיכומי תשובתו, כי הנתבעת ויתרה על טענת ההתיישנות בחתימתה על שטר החוב (נספח ב' לכתב התביעה), המהווה חלק מעילת התביעה. לדבריו, התביעה לא הוגשה על סמך הסכם ההלוואה בלבד, אלא גם על סמך שטר החוב, שנחתם בתאריך 27.1.93. בסיפא לשטר החוב נאמר: "הננו מוותרים מראש על כל זכות לטעון טענת התיישנות בקשר עם השטר הנוכחי". ב"כ התובע גורס, כי לאור לשונו של סעיף הויתור, מנועה הנתבעת מלהעלות טענת התיישנות. ב"כ הנתבעת מודעת היטב לקיומו של סעיף הויתור בשטר החוב, אך בסיכומיה מצאה לנכון לטעון, כי התביעה לא הוגשה בהסתמך על שטר החוב, אלא בהסתמך על הסכם ההלוואה בלבד. מדובר בטענה שאינה נכונה, לאור העובדה ששטר החוב נזכר בסעיף 5 לכתב התביעה ואף צורף אליו כנספח ב'. בנסיבות אלה, אין מקום לטענה, כי התביעה הוגשה הסתמך על הסכם ההלוואה בלבד, ומוטב היה לולא היתה נטענת בסיכומי ב"כ הנתבעת. לגופו של ענין, לא מצאה ב"כ הנתבעת לנכון להתמודד עם סעיף הויתור בשטר החוב, או עם השלכותיו המשפטיות כלפי הנתבעת. מדובר בויתור מפורש על טענת ההתיישנות, שהתובע זכאי להסתמך עליו, לאור העובדה שהנתבעת עזבה את הדירה מבלי להודיע על כך לתובע, וזה האחרון נדרש לשירותיו של חוקר פרטי, על מנת לאתרה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם מדובר בתביעה הנסמכת על הסכם ההלוואה בלבד, אין מדובר בתביעה שהתיישנה. הסיבה לכך פשוטה. הנתבעת טענה, כי קיבלה מהבנק מכתב דרישה להחזר ההלוואה (נספח א' לתצהירה), בחודש אוגוסט 1996 (ע' 9 ש' 22). בנסיבות אלה, העלאת טענת ההתיישנות ע"י הנתבעת מהווה התנהגות בחוסר תום לב מצידה, שכן הנתבעת ידעה, כבר בשנת 1996, כי חובה לבנק עומד על סך של 127,600 ₪ (לענין שימוש בזכות בחוסר תום לב ראה, למשל, ע"א 7830/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673). אמנם, ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי המכתב נספח א' מזויף ולא נשלח אל הנתבעת מעולם, אך הנתבעת אינה יכולה לאחוז במקל משני קצותיו - מצד אחד לטעון, כי קיבלה מכתב דרישה בשנת 1996, ומצד שני לטעון כי התביעה התיישנה. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת ההתיישנות. נטל ההוכחה - סכום התביעה ב"כ הנתבעת טוענת לראשונה בסיכומיה, כי התובע כשל בהוכחת סכום התביעה. לדבריה, אין לסמוך על נכונות הרישומים בספרי התובע, לאור העובדה שהתובע מינה את עו"ד אייל גרצברג לייצגו בהליכים כנגד הנתבעת בשעתו, ומדובר בעו"ד שהורשע בנטילת כספי לקוחות לכיסו, על פי הודאתו. אין מחלוקת, כי על התובע להוכיח את סכום התביעה. עם זאת, הנתבעת לא כפרה בנכונות הסכום, או באמיתות הרישומים בספרי התובע, בכל שלבי הדיון עד לשלב הגשת הסיכומים מטעמה. טענתה היחידה של הנתבעת היתה והינה, כי פרעה את סכום ההלוואה בשנת 1996. לפיכך, אינני מקבלת את הטענה כי התובע כשל בהוכחת סכום התביעה. בהתייחס לטענתה של הנתבעת, כי סכום ההלוואה שולם במלואו - הנטל להוכחתה מוטל על כתפי הנתבעת, אליבא דכולי עלמא. לפיכך, יש לבחון עתה, אם עלה בידי הנתבעת להוכיחה. פרעון ההלוואה במלואה הנתבעת טוענת, כי פרעה את ההלוואה בשנת 1996, באמצעות בן זוגה דאז ואבי בנה, יהודה קקון (להלן: "קקון"). לדבריה, קקון שילם לעו"ד אייל גרצברג במזומן את מלוא סכום ההלוואה, וקיבל מידיו אישור בכתב על כך (להלן: "אישור סילוק ההלוואה", נספח ב' לתצהירה). הנתבעת לא ביקרה במשרדו של עו"ד גרצברג יחד עם קקון. לטענתה, הופתעה כאשר קיבלה מכתב דרישה מהבנק באוגוסט 1996, מאחר שידעה כי "יהודה מטפל בזה" (ע' 10 ש' 15). כאשר הציגה את המכתב בפני קקון: "... הוא הרגיע אותי, אמר שהכל בסדר. הוא הראה לי מכתב מעו"ד שהכל בסדר, שהוא נתן לו כסף והכל בסדר" (ע' 10 ש' 23). קקון המרצה עונש מאסר על עבירות שטיבן לא הובהר על ידו, העיד כי הגיע למשרדו של עו"ד גרצברג בתאריך 10.9.96 ושילם את סכום החוב במזומן (ע' 17 ש' 9). מדובר בסך של 127,600 ₪!! כאשר נשאל העד, כיצד היה ברשותו סכום כה גדול במזומן השיב, כי עסק, טרם מאסרו, בפריטת שיקים והלוואות (ע' 17 ש' 9) ועבד "כל החיים במזומנים" (ע' 19 ש' 21). ב"כ הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי בית המשפט בתוך עמו יושב ויודע לבטח, כי מלווים בשוק האפור עובדים במזומנים ובסכומים גדולים. ב"כ הנתבעת מבקשת ליתן אמון בעדותו של קקון ולקבוע, כי הנתבעת אינה אשה מתוחכמת, שניסתה להונות את הבנק, אלא אשה פשוטה,שברירית ומבוהלת, שחובה שולם על ידי קקון במזומן. התובע טען לאורך כל הדרך, כי האישור בדבר סילוק ההלוואה הוא מזויף וסכום ההלוואה מעולם לא שולם לידי עו"ד גרצברג, במזומן או בדרך אחרת. ע/ת עו"ד ישראל חדד העיד, כי לא נתקבל תשלום כלשהו במשרדי התובע, לא הונפק על ידו כתב שחרור מההלוואה כנדרש, ואישור סילוק ההלוואה שהופק, כביכול, ע"י עו"ד גרצברג אינו מהווה אישור מטעם התובע (ע' 6). עו"ד גרצברג, המרצה עונש מאסר שנגזר עליו, הוזמן להעיד כעד תביעה. לדבריו, לא פגש מעולם את קקון במשרדו, אלא לראשונה בבית הסוהר, ולא ערך את מסמך אישור סילוק הלוואה, עליו נסמכת הנתבעת. כאשר התברר לו כי הנתבעת מסתמכת על המסמך, הגיש תלונה למשטרה בתאריך 27.2.97 על זיוף חתימתו ופרטיו (צורפה כנספח ג' לתצהירו). עו"ד גרצברג אישר, כי הודה במשטרה בעשרות מקרים של אי-העברת פקדונות ללקוחות ונשפט בשל כך לעשר שנות מאסר, אך טען שלא קיבל כספים על חשבון חובה של הנתבעת. לדבריו: "הודיתי רק במה שעשיתי, זה לא היה מעלה או מוריד אם הייתי מוסיף או מוריד את זה מהרשימה... נחקרתי על זה פעמיים במשטרה. יש לי 40 סעיפי אישום הודיתי בכל הסעיפים, בכל החטאים שביצעתי... זה פשוט לא נכון וזה נעשה בחוסר הגיון" (ע' 25 ש' 16). ב"כ הנתבעת חקרה את עו"ד גרצברג חקירת שתי וערב, בניסיון להזים את טענתו, כי המסמך מזויף, אך זה האחרון שב וטען, כי אישור סילוק ההלוואה לא נערך ולא נחתם על ידו מעולם. לדבריו: "אני הודיתי במשטרה בדברים הרבה יותר חמורים מהדבר הזה ולא היתה לי שום סיבה שלא להודות. אם הייתי עושה את המסמך הזה הייתי אומר" (ע' 26 ש' 14). למען הסר ספק, נשאל עו"ד גרצברג ישירות על ידי בית המשפט: "אולי פשוט שכחת את המקרה של גב' חנה עטר?" אך הוא שב וטען, כי מעולם לא ערך את המסמך ולא אישר לעמידר שההלוואה סולקה ע"י הנתבעת (ע' 26). מהימנות העדים ב"כ הנתבעת אינה מהססת להטיל רפש בעו"ד גרצברג, ולהציג את עדותו כמגמתית ובלתי מהימנה. לטענתה, אין להאמין לדבריו של עו"ד גרצברג, לאור העובדה שהורשע ב-40 אישומים של אי-העברת כספי פקדון ללקוחותיו. כחיזוק לטענה שהנתבעת דוברת אמת, מציינת באת-כוחה כי הנתבעת וקקון הצליחו להסיר את המשכנתא שהיתה רשומה על הדירה בחברת עמידר ולמכור אותה לגורם אחר, וטוענת כי מכך יש להסיק שההלוואה אכן סולקה במלואה. ב"כ הנתבעת אינה מהססת לרומם ולהלל את מהימנותו של קקון, תוך שהיא מציינת, כי ניסיונו של ב"כ התובע למצוא חוסר סבירות בטענות העד, שלא ידע להסביר כיצד היה לו סכום כה גדול במזומן, או מדוע לא טרח לבקש קבלה רשמית על התשלום - אין בו ולא כלום. ניסיונה של ב"כ הנתבעת להיתלות בעדותו של קקון, אדם שהודה כי הוא מרצה עונש מאסר (יחד עם עו"ד גרצברג) פאתטי למדי. בשני המקרים מדובר בעדים המרצים עונשי מאסר, ולא אדע מה טעם יש להעדיף את גרסתו של קקון על פני זו של עו"ד גרצברג. מדוע יש ליתן אמון בגרסתו של קקון, כי שילם סכום עתק של 127,000 ₪ במזומן, ללא קבלה או אישור רשמי מהבנק? כיצד ניתן להסביר את העובדה, שהנתבעת הצליחה להסיר את המשכנתא ולמכור את הדירה, ללא ידיעתו של התובע, באמצעות עו"ד שאת שמו קקון אינו זוכר? כיצד ניתן להסביר את העובדה שהנתבעת, הטוענת כי סילקה את ההלוואה במלואה, ירדה למחתרת ונדרש חוקר פרטי כדי לאתרה בכתובת מגוריה החדשה? על כל אלה אין תשובה בפי ב"כ הנתבעת או הנתבעת עצמה. דמו של קקון אינו סמוק מדמו של עו"ד גרצברג. כבר נאמר במקורותינו: "אין מדמים בין טריפה לטריפה" (רמ"א יו"ד מא, ג'). העובדה שמדובר בעורך-דין, שהודה ב-40 מקרים של נטילת פקדונות לכיסו, אינה מצדיקה לטפול עליו את המקרה ה-41, כך סתם, ללא כל אסמכתא משכנעת וללא כל היגיון. העובדה שעו"ד גרצברג נטל כספי לקוחות רבים לכיסו, אינה מלמדת כי כך אירע גם בעניינה של הנתבעת, אשר התמיהות בנוגע להתנהגותה פורטו על ידי בהרחבה. מאחר שעסקינן במהימנותם של עדים, עלי לומר חד-משמעית, כי אינני מאמינה לגרסתו של קקון ולטענתו, כי סכום ההלוואה שולם על ידו במזומן לעו"ד גרצברג. יתירה מכך, אני סבורה, שהנתבעת עצמה ידעה היטב כל העת, כי סכום ההלוואה לא שולם לתובע מעולם ולכן התחמקה מפני התובע במשך שנים כה רבות, ולא התייצבה בבנק כדי לקבל אישור פורמלי על סילוק ההלוואה. לשם השלמת התמונה ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, עלי לציין, שגם אם הייתי מקבלת את הטענה, שסכום ההלוואה שולם במזומן לעו"ד גרצברג - אין בה כדי להועיל לנתבעת. עו"ד גרצברג שימש, אמנם, כבא-כוחו של התובע, אך התובע לא קיבל לידיו את הסכום הנטען, ואין הוא אחראי למעשיו של עו"ד גרצברג - אם אכן שלשל את הכספים לכיסו. עקרון זה טבוע בסעיף 6(א) לחוק השליחות, שעניינו פעולה בחריגה מהרשאה, שאינה מחייבת את השולח (לענין זה ראה, למשל, ע"א 1286/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה בע"מ, פ"ד מח(5) 799; ע"א 4294/90 רינסקי נ' רחמני, פ"ד נ(1) 453). מאחר שאין מחלוקת, כי הכספים לא הועברו לידי התובע, תרופתה של הנתבעת היא, לכל היותר, בהגשת תביעה נגד עו"ד גרצברג, שלא העביר את הכספים לתובע, אם אכן כך אירע. מאחר שאינני מאמינה לגרסתה של הנתבעת, הנשענת על עדותו של קקון, כי שולם לידיו של עו"ד גרצברג סכום ההלוואה במלואו לכיסוי חובה של הנתבעת, אינני מופתעת גם מן העובדה, שהנתבעת לא נקטה בהליכים משפטיים כלפי עו"ד גרצברג עד עצם היום הזה. סוף דבר אני מקבלת את התביעה וקובעת, כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 216,446 ₪ בצירוף ריבית בנקאית, כמבוקש בסעיף 13 לכתב התביעה, החל מיום הגשת התביעה (23.10.00) ועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. בניהמשרד הבינוי והשיכון