תאונה בגלל כתם שמן על הכביש

שתי מחלוקות בתיק להלן: הראשונה מתייחסת לאחריות לתאונה. טוענות הנתבעות, כי במקום התאונה היה כתם שמן על הכביש, אשר גרם להחלקת רכב הנתבעת ומנע ממנה לבלום כראוי. מכאן שהתאונה התרחשה בשל גורם שאינו תלוי בנתבעות ואין להן כל אשמה או אחריות לתאונה. המחלוקת השניה מתייחסת לסכום ששולם. להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים בגלל כתם שמן על הכביש: פסק דין חלקי עובדות שאינן במחלוקת: 1. ביום 12.6.03, בשעות הבוקר, נסע רכב התובעת, ניידת משטרה נהוגה בידי השוטר מלול (להלן - מלול), בשדרות טוביהו בבאר שבע. מלול נסע בנתיב השמאלי, הגיע לצומת מרומזר כשהמופע ברמזור אדום. לפניו עמדה מונית, שהיתה נהוגה בידי מר שווקה (להלן - שווקה). לאחר מכן הגיע כלי הרכב של הנתבעת 1, הגב' מורנו (להלן - מורנו), נהוג על ידה. מורנו לא הצליחה לבלום ורכבה התנגש ברכב המשטרתי, שנהדף על המונית של שווקה. לכלי הרכב המשטרתי נגרמו נזקים, הנתבעים בחלקם בתיק זה. הנתבעת 2, כלל חברה לביטוח, שילמה לתובעת 10,080 ₪ כ"סכום שאינו שנוי במחלוקת", בגין נזקי התאונה. המחלוקות: 2. שתי מחלוקות בתיק שבפני: הראשונה מתייחסת לאחריות לתאונה. טוענות הנתבעות, כי במקום התאונה היה כתם שמן על הכביש, אשר גרם להחלקת רכב הנתבעת ומנע ממנה לבלום כראוי. מכאן שהתאונה התרחשה בשל גורם שאינו תלוי בנתבעות ואין להן כל אשמה או אחריות לתאונה. המחלוקת השניה מתייחסת לסכום ששולם כבר על ידי הנתבעות: טוענות הנתבעות, כי הסכום שולם בטעות, על ידי פקידה שסברה כי האחריות לתאונה ולתוצאותיה רובצת לפתחה של המבוטחת (הנתבעת 1). לפיכך הוגשה תביעה שכנגד בדרישה להשבת הסכום. התובעת טוענת, כי הנתבעת 2 לא יכולה לחזור בה מהסכם הפשרה שנחתם ובוצע, והיא מושתקת מלהעלות את טענת הטעות (להלן - המחלוקת השניה). לא זו בלבד שהיא מושתקת, טוענת התובעת/הנתבעת שכנגד, אלא שיש לראות בעצם התשלום גם הודאה באחריות, ולכן באה על פתרונה גם המחלוקת הראשונה, לענין האחריות לתאונה. הסכמה דיונית: 3. הוסכם בדיון, כי אדון תחילה בשאלת האחריות לתאונה ואכריע בה, שהרי אם אמצא שהנתבעת 1 אחראית לתאונה, יתייתר ממילא הצורך לדון במחלוקת השניה, והתביעה שכנגד תדחה מאליה. אם אקבע שהאחריות לתאונה אינה מוטלת על הנתבעות, יטענו הצדדים לענין המחלוקת השניה. דיון: 4. כבר בתחילת הדיון בפני הודעתי לצדדים, כי אינני מקבלת את טענת התובעת, לפיה עצם תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת על ידי הנתבעת - מהווה הודאה באחריות, המייתרת את הצורך לדון בשאלת האחריות בתיק שבפני. מאחר שלא נימקתי עמדתי באותו מועד, אעשה כן בקצרה עתה: על מסמך ה"קבלה וכתב שחרור" שהוציאה הנתבעת 2, עליו חתמה "ענבל חברה לביטוח" מטעם התובעת, כתוב במפורש כי התשלום "אינו מהווה הודאה באחריות כלשהיא של המשלמים...". השיקולים שבגללם בוחר צד להתפשר בתיק, הם רבים ומגוונים. יש בפשרה משום קניית סיכון, יש בה כדי לענות על אי ודאות עובדתית או משפטית, יש בה כדי להרוויח זמן, שעשוי להיות קריטי למי מהצדדים באותו מקרה, יש בה כדי לתת מענה לצורך של צד הקשור בהליך אחר, או במחלוקת בזירה אחרת, ועוד. אין צורך להכביר מילים על חשיבותו של מוסד הפשרה (ראה: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש ואח', פ"ד נא (1) 577, 590- 592; רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופ"ח מכבי, פ"ד נז (3) 49, 60; ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג (1) 714, 719). הסכם הפשרה (כתב השחרור) במקרה זה, כולל הצהרה מפורשת, כי אין בתשלום משום הודאה באחריות. קביעה, כי למרות האמור בהסכם - עצם ההתקשרות בו בכל זאת מהווה הודאה באחריות, עשויה לפגוע קשות במוסד זה, שהינו - כדברי כב' הש' בך בענין זועבי הנ"ל - "נשמת אפה של חברת ביטוח". זאת, מאחר שאיש לא יהיה נכון עוד להתפשר, ולו בסכומים קטנים, בטרם יבדוק היטב את אחריותו, שמא יתפס כמי שהודה ובעתיד יהיה חשוף לסיכון נוסף, לו אינו מודע בשלב זה. לפיכך דחיתי, כאמור, את טענת התובעת כי עצם התשלום על ידי הנתבעת מהווה הודאה באחריות, ויש מקום, לפיכך לדון בשאלת האחריות לתאונה דנן. טענות התובעת: 5. התובעת טענה (אמנם בלשון רפה), כי לא הוכח קיומו של כתם שמן על הכביש, אך טענתה העיקרית היא שגם אם היה כתם כזה - הנתבעת 1 התרשלה בנהיגתה ואלמלא רשלנות זו, ניתן היה למנוע את החלקת כלי רכבה או לפחות את הפגיעה בכלי רכב התובעת. הא ראיה, טוענת התובעת, כי גם מלול וגם שווקה, וגם רכב נוסף שהיה לפני שווקה ברמזור - נסעו באותו נתיב, חלפו על פני הכתם ולא החליקו. לדברי התובעת, מורנו לא נהגה כנהג סביר, שכן ראתה את הכתם, על פי עדותה, עוד לפני התאונה, ולמרות שלא ידעה מה טיבו, בחרה להכנס לתוכו, לא האטה מהירות נסיעתה והחלה לבלום רק לאחר מכן. טענות הנתבעות: 6. לטענת הנתבעות, קיומו של כתם שמן על הכביש הוכח. הנהגת הנתבעת החלה לבלום עוד לפני הגעתה לצומת והיתה בנסיעה איטית כשהגיעה לכתם, גם אז בלמה אך איבדה שליטה בשל כתם השמן, ולכן לא הצליחה לעצור. לפיכך לא היתה כל רשלנות מצידה והיא לא יכלה למנוע את התאונה, ולכן אין להטיל עליה כל אחריות לתאונה. דיון והכרעה: 7. קיומו של כתם שמן על הכביש אכן הוכח: § השוטר מלול התייחס אליו בהודעה שלו למשטרה על תאונת דרכים (נספח לכתב התביעה), שם נכתב: "הגורם שמן על הכביש מרכב שעבר במקום קודם לכן"; § בוחן התנועה מטעם המשטרה כתב בדוח (נספח א לכתב ההגנה) כי הגורם לתאונה הוא שמן שנשפך על הכביש. בענין זה אינני מקבלת את טענת התובעת, כי אין לייחס חשיבות לדוח הבוחן, מאחר שהוא לא הגיע למקום, אלא הסתמך על עדויות השוטר ו/או אחרים, שהגיעו אליו, למשרדו, לאחר הארוע. אם בוחן התנועה סבור היה, שדי בעדות זו של השוטר, כדי שיוציא על סמכה דוח רשמי, הקובע כממצא ש"הגורם לתאונה שמן שנשפך על הכביש", הרי שלא אשמע עתה טענה מפי התובעת, שלא ניתן להתייחס לדוח הזה ברצינות; § מלול מסר בהודעה עצמית שרשם במשטרה ביום התאונה, שעל הכביש היה כתם שמן; § מלול העיד בפני, כי מיד לאחר התאונה הפנו אזרחים את תשומת ליבו לכך שהיה כתם שמן על הכביש, הוא הביט לכיוון הכתם ואכן ראה סימני שמן על הכביש; § נוסעת נוספת בניידת המשטרה, הגב' סוניה ווסקובוייניק, העידה בפני שכאשר יצאה מהמכונית לאחר התאונה ראתה כתם על הכביש, אך אינה יודעת אם זה היה שמן. עוד ציינה, שלמיטב זכרונה, שמעה את מלול אומר שהזמינו את העיריה לטפל בכתם; § מורנו העידה לגבי קיומו של הכתם. 8. הצדדים הקדישו תשומת לב רבה בשאלותיהם לעדים, לענין משך הזמן שעמדו מלול ושוויקה ברמזור בטרם ההתנגשות. לא השכלתי להבין לאן חתרו בשאלות אלה. לעדים השונים היו תשובות סותרות בענין זה, אך לטעמי אין לכך חשיבות רבה. לא שמעתי טענה כי כתם השמן נוצר לאחר שמלול ושוויקה חלפו במקום, ולפני שהגיעה מורנו, כך שאיני מוצאת מקום להכריע בְּשאלה, שאינה רלוונטית בעיני. 9. העדות היחידה לגבי אופן נסיעתה של מורנו לפני התאונה, היא של מורנו עצמה. איש מהעדים לא טען שראה אותה מגיעה למקום התאונה, לא בנסיעה מהירה ולא איטית. מורנו עצמה העידה בפני בצורה אמינה וכנה. התרשמתי שמסרה דברים כהווייתם. על פי דבריה, בהתקרבה לצומת היה הרמזור אדום ולפיכך האטה את מהירות נסיעתה מבעוד מועד. היא ראתה כתם שחור על הכביש, מרחק כ-10 עד 15 מטר מהצומת. היא לא ידעה מה טיבו של הכתם וכשעלתה עליו ניסתה לבלום, אך מאותו רגע - כבר איבדה שליטה על הרכב. היא ניסתה לבלום, אך לא הצליחה וגם לא יכלה "לברוח". לדבריה, ידוע לה באופן כללי, שיכולים להיות כתמי שמן על הכביש, אך במקרה זה לא חשבה שמדובר בכתם שמן. לדבריה, לא חשבה לרגע, שיתכן שהכתם יגרום לה לתאונה. אני מקבלת את דבריה. המסגרת הנורמטיבית: 10. שני הצדדים הפנו אותי לע"א 446/82 בלגשווילי נ' אלגבארין ואח', פ"ד מב (2) 737. באותו ענין נאמר בפסקה 7, מפי כבוד השופט בך: "אמת נכון הדבר, שההחלקה על הכביש אינה, כשלעצמה, מהווה ראיה ניצחת בדבר רשלנותו של הנהג. יכול להיות שהיה במקום כתם של שמן, או שהיה מכשול אחר בכביש, או שנגרם הדבר על ידי גורם חיצוני זה או אחר, אך אינני מוכן לומר, שההחלקה אינה מהווה ראיה כלשהיא בדבר רשלנות הנהג, משמע שהיא עובדה נויטראלית לחלוטין. אין טבעה של מכונית להחליק על גבי הכביש מאליה. לכאורה מצביעה ההחלקה על אי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשויה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט את מהירות נסיעתו כאשר נוכח לדעת שהכביש הינו רטוב, וזאת במיוחד בעת היכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית מדי בהתחשב בתנאי הכביש, או שהפנה את הגה המכונית בתנועה חדה, או שמצב הצמיגים במכוניתו לא היה תקין וכו'. אינני מוכן לעשות כאן כל הבחנה בין טענת החלקה סתם ובין הידרדרות לתוך המסלול הנגדי עקב החלקה. בשני המקרים הייתי מעביר אל הנאשם או אל הנתבע את הנטל להביא ראיה בדבר הנסיבות שיכלו להביא לידי החלקת המכונית". (ההדגשה אינה במקור - מ.ב.נ). לאחר שקבעתי כי הוכח, שהיה אכן כתם שמן על הכביש, הרי שדומה כי המקרה דנן נופל בגדר הרישא של דברי כב' השופט בך: מקרים בהם לא רשלנותו של הנהג היא הגורם לתאונה, אלא מכשול בכביש, הוא כתם השמן. למרות זאת, אבחן גם את התנהגותה של מורנו, שכן עצם קיומו של כתם השמן לא פוטר אותנו מהשאלה אם לא התרשלה, והאם לא יכלה, בזהירות ראויה, למנוע את התאונה. כך קבע בית המשפט בענין ע"פ 84/85 דני ליכטנשטיין נ' מ"י, פ"ד מ (3) 141, 154-155: "נהג הנוהג בכביש, אפילו בתנאים האופטימאליים שתוארו, עשוי להיתקל באירועים שונים, שאף כי אין לומר שחובה עליו לצפות איזה מהם באופן ספציפי, הרי הם מהווים חלק מהסיכונים הרגילים והנורמאליים, הכרוכים בנהיגה בדרכים. כך, למשל, הימצאות כתם שמן בכביש או שברי זכוכית או בעל חי החוצה את הכביש באופן פתאומי או תקר בצמיג או אירועים אחרים כיוצא באלה, שניסיון החיים מלמד, שהם תופעה מוכרת בכביש. נהג סביר אינו יכול, ואיננו חייב, לכן, לצפות, שבמקום מסוים בכביש יקרה אירוע ספציפי זה או אחר כגון אלה. אך הוא חייב להביא בחשבון את האפשרות, שאירוע מסוג זה עלול לקרות לו במהלך הנסיעה. ככל שהוא נוהג במהירות רבה יותר, כך יקשה עליו לשלוט במכוניתו, אם ייתקל באיזה מסיכוני דרך אלה. כשהוא נוהג במהירות כה גבוהה, כפי שייחסתי למערער, הוא יוצר סכנה, שהוא יכול וחייב לצפותה מראש, שבקרות אירוע מעין זה הוא עלול לאבד את השליטה בהגה, וכי המכונית תסטה ממסלולה ותתהפך ונוסעיה ייפגעו ואף ייתכן שייהרגו. המערער דנן לא היה יכול ולא היה חייב לצפות את אותו כשל מכאני, אשר גרם לתקר שהביא להתפוצצות הצמיג. מטעם זה החליטה הערכאה הראשונה, כי אין לייחס לו התרשלות בכל הנוגע לקרות ההתפוצצות. אך הוא יכול וחייב היה לצפות, שאם יקרה איזה אירוע שהוא מסיכוני הדרך הרגילים, ובכלל זה תקר בצמיג, כי אז במהירות הגבוהה בה נהג הוא יאבד את השליטה בהגה, וכי בכך הוא מפקיר את הנוסעת אשר עמו, לה הוא חב חובת זהירות, לסכנת חיים. הוא התרשל, לכן, בנהגו במהירות כה גבוהה, כפי שתוארה." 11. קיבלתי, כאמור, את דבריה של מורנו ולפיכך אני קובעת, שהיא התקרבה לצומת באיטיות; היא ראתה כתם על הכביש, שלא ידעה את טיבו, כשהיתה במרחק של כ-10-15 מטר מהצומת; היא עלתה על הכתם ובלמה, ואז החליקה. אינני מוצאת שהתנהגותה הינה רשלנית, בנסיבות הענין. דווקא בשל העובדה, שראתה לפניה באותו נתיב נסיעה, אחרי מקום הכתם, את שווקה ומלול נוסעים (או עומדים), לא היה לה בסיס לחשוב או לחשוש כי לא ניתן יהיה לעבור את הכתם בבטחה. העובדה שאין בפני הסבר לשאלה כיצד לא החליקו אלה, ודווקא הנתבעת החליקה, אינה מחייבת הגעה למסקנה שהיא התרשלה בנהיגתה. סיכום: 12. סיכומו של דבר, אני מוצאת שאין לייחס למורנו רשלנות ולפיכך אין האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחה. לאור זאת - דין התביעה להדחות. 13. לאור מסקנתי זו, ולאור כל האמור בפסק דין חלקי זה, תודיע התובעת שכנגד אם היא עומדת על תביעתה שכנגד, עד ליום 30.10.05. אם תעמוד על תביעתה שכנגד, יקבע מועד לשמיעת טיעוני הצדדים בנושא "המחלוקת השניה". תאונה בגלל כתם שמןכביש