שקרים של המבוטח בהצעת ביטוח

חברת הביטוח טענה, שהתובע שיקר בהצעת הביטוח בעניינים מהותיים. הוגש כראיה צילום הצעת הביטוח שלפיה התקשרו הצדדים. בתחתיתו שאלון. לצד השאלות האם ב- 7 השנים האחרונות נשלל רישיון הנהיגה שלו או של כל נהג אחר הנוהג ברכב והאם הואשמו או הורשעו בפלילים באותה תקופה, סימן ממלא השאלון "לא". אין חולק שזו אינה אמת. להלן פסק דין בנושא שקרים של המבוטח בהצעת ביטוח - השפעת עבר פלילי על ביטוח גניבת רכב: פסק-דין זוהי תביעה נגד מבטחת לפי פוליסה לביטוח רכב. תמצית הטענות בכתב התביעה: בלילה שבין 7.7.05 ו - 8.7.05 נגנבה בפ"ת מכונית התובע, שביטחה הנתבעת. היא נמצאה ע"י המשטרה, אך למעשה הושחתה. פניית התובע למבטחת נענה במכתב שבו נאמר, בין השאר, שלא עלה בידו להוכיח את תביעתו כי מבדיקות המבטחת "עולה כי פרטים שנמסרו על ידך אינם נכונים" וגם כי "התשובות שניתנו על ידך בהצעת הביטוח אינם נכונים" (השגיאות במקור). התובע פנה לשמאי שהעריך את הנזק בסך 83,617₪ ואת ירידת הערך בסך 11,000₪. הוא פנה שוב למבטחת ונענה ע"י בא-כוחה שמדובר ב"תביעה כוזבת והאירוע בוים במטרה לזכות בתגמולי ביטוח שלו כדין". עוד נאמר, שהתשובות שניתנו ע"י התובע בהצעת הביטוח היו שקריות והמבטחת פטורה מתשלום תגמולי ביטוח. התובע מבקש בנוסף לסכומים שפורטו את שכ"ט השמאי, 15,000₪ בגין אובדן הנאה וחסרון כיס שגרמה לו התנהגות המבטחת ו- 10,000₪ עוגמת נפש לאור הטענות המופרכות שהוטחו בו. הנתבעת פירטה בכתב הגנתה טענות חופפות לנימוקיה כשדחתה את דרישת התשלום המקורית של התובע. היא טענה שהתובע הסתיר ממנה את הרשעותיו הפליליות ואילו ידעה אודותיהן, לא היתה מבטחת אותו. לטענתה, הוא גם השיב במפורש תשובות כוזבות לשאלות בהצעת הביטוח. הנתבעת טענה גם, שכאשר שמע התובע על כוונת השמאי להכריז על מכוניתו כ"אובדן מוחלט" הוא הוציאה ממוסך ההסדר והפסיק לשתף עמה פעולה. ביום 9.11.05 נמכרה המכונית לאדם אחר ובבדיקה שנערכה ביום 28.12.05 נמצא שהותקנו במכונית החלקים המקורים שנגנבו כביכול באירוע הגניבה שבגינו נתבע הנזק. עוד טענה הנתבעת שהתובע הוא חלק מ"כנופיית פתח-תקוה" שעיסוקה בהונאות הקשורות בגניבה מכוניות. הראיות 1.טענה הנתבעת, שהתובע שיקר בהצעת הביטוח בעניינים מהותיים. הוגש כראיה צילום הצעת הביטוח שלפיה התקשרו הצדדים. בתחתיתו שאלון. לצד השאלות האם ב- 7 השנים האחרונות נשלל רישיון הנהיגה שלו או של כל נהג אחר הנוהג ברכב והאם הואשמו או הורשעו בפלילים באותה תקופה, סימן ממלא השאלון "לא". אין חולק שזו אינה אמת. אין חולק שהתובע לא כתב את ההצעה ולא חתם עליה. הוא העיד שכל מגעיו עם סוכן הביטוח היו טלפוניים, שלא נשאל ע"י הסוכן על עברו הפלילי ועל שלילת הרישיון שלו ולכן גם מעולם לא שיקר ולא הסתיר מידע. מי שרשם את הטופס לא העיד. 2. הנתבעת סבורה, שהמכונית תוקנה לבסוף בחלקים המקוריים שנגנבו ממנה. טענה זו לא הוכחה. השמאי ארז חרמוני בדק את המכונית בגבעת זאב לאחר שתוקנה ונמכרה. הוא אישר שבמקום חלקים שהוסרו ממנה הותקנו בה חלקים מקוריים, אך גם אישר שאינו יכול לקבוע שהחלקים שהותקנו הם ממש אותם חלקים שפורקו ממנה בעת אירוע הגניבה. 3. לתובע אכן "עבר פלילי" עשיר שפרטיו המדויקים לא הוכחו. לכאורה, בעברו 22 הרשעות (ועוד תיקים פתוחים) בעניינים שונים ובכלל זה בתחום הרכוש והמרמה. עצם קיום "כנופיית פ"ת", מהות פעילותה, זהות חבריה ושייכותו של התובע אליה - כל אלה לא הוכחו כראוי. החוקר עופר גונן הזכיר 3 תאונות דרכים שבהן היה התובע מעורב. שתיים מהן תיאר כ"חשודות כמבוימות". מר גונן העיד שראה את התובע מופיע לפגישה עם החוקר עזיז אבו-רג'ב כשהוא נוהג במכונית שבגינה הוגשה בעבר תביעה ועליה מתנוסס שמו של אדם ששמו קשור בתביעות ביטוח רבות ו"נחשב 'כריש' בתחום הונאות הביטוח". חברתו של התובע היא בתו של סוחר מכוניות ששמו שב ועולה בתביעות ביטוח שונות. כל אלה ראיות נסיבתיות ששכנעו את מר גונן שמדובר באירוע מבוים. ראיה ברורה וחד-משמעית להוכחת חשדו, לא מצא. כשנחקר עד זה בחקירה נגדית הוא נשאל על סמך מה הוא טוען את טענותיו השונות. התברר שיש לטענות שהעלה גיבוי במסמכים שונים, שנמצאו בידיו. הוא הציע להציגם לבית המשפט, אך ב"כ התובע לא היה מעוניין שהחומר יוצג - וכך היה. 4. התובע סיפר שבעת האירוע היו ברשותו שתי מכוניות, מכונית המאזדה 6 שנגנבה ומכונית BMW קבריולט, שנרכשה "בשביל ביזנס". כך הוסבר לשם מה דרושות לבני הזוג שתי מכוניות, אף שרק האשה מורשית לנהוג. בערב שלפני האירוע השתתף התובע בשמחה כלשהי וחזר ממנה שיכור. לדבריו אשתו נהגה במכונית ה -BMW. מכך למדתי שמכונית זו אכן שימשה את בני הזוג (ולא היתה "רק לביזנס"). מכונית המאזדה (שאחר-כך נגנבה) עמדה בחניית הבית מהצהריים כי "אני החניתי אותה מהכניסה לחניה". מסתבר שגם מכונית זו לא שימשה רק לקישוט החצר. התובע עצמו הודה שנהג בה. 5. התובע נחקר על-ידי מר אבו רג'ב, חוקר מטעם הנתבעת, ואמר לו שהלך לפגישה ברגל כי אין לו מכונית. לבקשת החוקר הציג התובע לחוקר את רישיון הנהיגה שלו, ללא הערות נוספות. כך גם עשה באולם בית המשפט, כשהרישיון היה מונח בארנקו. עופר גונן העיד שראה את התובע מגיע לפגישה עם מר אבו רג'ב כשהוא נוהג במכונית מרצדס. בדיון בבית המשפט אישר התובע שלמעשה נשלל רישיון הנהיגה שלו. לדבריו נודע לו על כך רק במרץ 2005 כשהוזמן לבוא ולטעון לגבי פסילה במשרד הרישוי בשל הרשעה קודמת שלו בעבירות סמים. 6. ברור למדי שהתובע ממשיך לנהוג למרות שרישיונו נשלל: הוא הודה בנהיגת המכונית שנגנבה, נראה נוהג במכונית אחרת, הציג את רישיונו לחוקר הביטוח תוך היתממות (ואף שיקר לו באשר לדרך הגעתו למקום) וכנראה אף נושא את הרישיון על גופו כדבר שבשגרה. ניתן ללמוד מכך על אמינות טענת התובע בענין מילוי השאלון בהצעת הביטוח. מי שמציג ללא הסבר נוסף רישיון נהיגה לחוקר ביטוח, אמור לשער שהחוקר יסיק שהוא מחזיק ברישיון כדין. המרחק מהטעיה פאסיבית כזו, לשקר פעיל במתן תשובה כוזבת לשאלה, אינו רב. התובע העיד שזה היה הרכב הראשון שביטח באמצעות סוכנות ביטוח זו ושהביטוח נעשה טלפונית. דומה שסיכוי שהתובע שיקר בתשובותיו לשאלות שהוצגו לו גדול יותר מהסיכוי שסוכן ביטוח המטפל בלקוח חדש בטלפון, ימלא תשובות בדויות בלי לטרוח לשאול את השאלות (ויחשוף עצמו לסיכונים שונים). יתירה מזו: ברור לחלוטין שהתובע לא מסר לסוכן הביטוח שרישיונו נשלל וכי בדעתו לנהוג במכונית שאותה הוא מבטח למרות השלילה. אף חברת ביטוח לא תסכים לבטח רכב בתנאים כאלה ודומה שזוהי חובת גילוי אקטיבית של מבוטח לגלות מיוזמתו מידע שכזה למי שאצלו הוא מבקש לבטח את מכוניתו. 7. התובע סיפר שלאחר שנמצאה המכונית הוא נטל אותה מהמוסך ובסופו של דבר מכר אותה במצבה הניזוק. הטעם שעשה כך במקום להתדיין עם הנתבעת על שיעור הפיצוי, הוצג במפורש: התובע הסביר שהפיצוי שהציעה לו הנתבעת היה קטן מדי. כאן סיפק התובע נתונים מספריים שחלקם היו בעליל במספרים "כלליים" וכולם כאחד לא נתמכו בכל תיעוד: הוא רכש את המכונית ב - 153,000₪ (האם זה היה "מחיר המכונית", או ההוצאה על הרכישה, לרבות אגרת הרישוי?) 7- 8 חודשים לפני הגניבה (למעשה, כמעט 9). הוא הוסיף "מיגונים" ב -3000₪ וביטוח בסך 8,000₪ (ובגרסה אחרת - 10,000₪). המבטחת הציעה לו פיצוי 120,000-130,000 (האם לא הוצע סכום מדויק?) והוא לא רצה להפסיד 20,000₪ על המכונית (בעמ' 7 לסיכומי התשובה תפח ההפסד הנטען ל -40,000₪). 8. השמאי, מר אליאס, העיד מטעם התובע, שהמכונית היתה שווה לפני שניזוקה 142,000₪. הוא לא נחקר על הערכה זו ולא הוצגה הערכה אחרת. אם הנתונים שציין התובע נכונים, נראית הערכתו של מר אליאס נדיבה מדי. כשנמצאה המכונית אחרי הגניבה היא היתה בת 9 חודשים. מן המפורסמות שבשנה הראשונה מאבדת מכונית חדשה חלק ניכר מערכה. ירידת ערך של 11,000₪ בלבד בתקופה זו היא אומדן מאוד נח לתובע. הנתבעת סברה שיש לפצות את התובע כמי שאיבד את רכבו אך הציעה לו סכום קטן מזה (הסכום המדויק לא הוכח). מסתבר שהשמאי גינדי שבדק את המכונית קודם העריכה בפחות מהשמאי אליאס (בית המשפט לא התבקש לאכוף את גילוי חוות-דעתו של מר גינדי על הנתבעת. איש מהצדדים לא יזם את הגשתה. יתכן שבשל נסיבות נטילת המכונית מהמוסך, מעולם לא השלים מר גינדי את חוות-דעתו.). לערכה המדויק של המכונית חשיבות דווקא נוכח אומדן הנזק במכונית. מר אליאס כתב בחוות-דעתו שהנזק במכונית הגיע לסך 58.8% מערכה וזאת בלי להביא בחשבון נזקים סמויים שעלולים להתגלות תוך כדי הפירוק. למעשה השמאי "עיגל" את הנזק "כלפי מטה" ואחוז הנזק האמיתי (לפי מספריו) הוא 58.8%. מר אליאס העיד שאם הנזק עובר את רף 60% מחייב הדין את השבתת המכונית. משמע: אם הנזק האמיתי מעט גדול יותר, או שערכה האמיתי של המכונית מעט קטן יותר, יחצה סף 60% המחייב את השבתת המכונית (ליתר דיוק: סף זה יחצה, אפילו אומדן ערך המכונית נכון, אם יתגלה נזק נוסף של 1583₪. אם הנזק הוערך במדויק, יחצה הסף, אם המכונית היתה שווה פחות מ-139,361₪). בשני המקרים, ברור שהנזק במכונית התקרב קרבה מסוכנת לתוצאה שהתובע כלל לא רצה - השבתת המכונית. התובע עשה מאמץ להציג את סכום הפיצוי שהוצא לו כקטן מדי. הוא ניסה להמעיט בערך הפיצוי שהוצע לו (ציון סכום של 120,000-130,000₪, הוא אמצעי פולמוסי להמעיט מערכו של המספר הגבוה ע"י אזכורו הסמוך של המספר הנמוך. בסיכומים הוזכר כמובן רק "120,000") וכלל את עלויות הביטוח - שאין להן כל קשר לערך המכונית - כחלק מ"ההפסד" שהוא ציפה לפיצוי בגינו מהנתבעת (והדבר חזר בעמ' 7 לסיכומי התשובה)! 9. התובע הסביר שנטל את המכונית מהמוסך שאליו הוכנסה כשנמצאה והעביר אותה למוסך אחר בחולון שם שהתה חודש וחצי או חודשיים עד שנמכרה לאליהו עיני. השמאי אליאס העיד שבדק את המכונית ביום 4.9.05 בפ"ת. גם התובע אישר שהבדיקה נעשתה אצלו בבית (בפ"ת). התובע העיד שהמכונית נמכרה לאליהו עיני ביום 13.9.05. לדבריו "הוצאתי את הרכב מחולון עם גרר. יום לפני שהוא יצא אני מכרתי אותו לחבר. הוא גרר אותו - ואין לי מושג לאן". התובע גם העיד: "עשיתי שתי גרירות". העלילה מסתבכת עוד יותר בעדותו של אליהו עיני: "כאשר קניתי את הרכב הוא היה במאזדה חולון, אבל לקחתי אותו מביתו של התובע. ראיתי את האוטו לפני הרכישה. הרכישה היתה ב- 13.9. האוטו היה אצלו בבית. הנה סדר נדודי המכונית: מהמוסך בפ"ת למוסך בחולון, מחולון לפ"ת (לבדיקת השמאי), מפ"ת לחולון (שם ראה אותה עיני) ומחולון לפ"ת (משם נטל אותה עיני). לשם מה נגררה המכונית שוב ושוב מחולון לפ"ת? האם לא יכול היה השמאי לבוא למוסך בחולון ולבדוק אותה שם? האם לא יכול היה עיני לגרור את המכונית מחולון? וכיצד מתיישבים נדודי המכונית עם הטענה ש"עשיתי שתי גרירות" כאשר ברור שלפחות ארבע הגרירות נעשו על-ידי התובע? רצף עדויות אלה, בענין שולי למדי, פוגם באמינות התובע. 10. התובע אישר שהמכירה נעשתה למר אליהו עיני תמורת 65,000₪ כמפורט בזיכרון דברים. התובע העיד שאליהו עיני ("אלי") הוא חבר שלו, שזיכרון הדברים נערך בכתב לפי הנחיית השמאי, אף שלמעשה ביחסים בינו לבין אלי לא נדרש מסמך כזה ודי ב"התחייבות של כבוד". ההסכמה היתה שאלי ידאג "לסדר את האוטו" והתובע יעביר את הבעלות לקונה שימצא אלי. לפי זיכרון הדברים התחייב התובע להסיר את השעבוד שרבץ על המכונית. בפועל לא הוסר השעבוד למרות העברת הבעלות. אליהו עיני העיד על התובע: "אנו לא חברים אלה מכרים" וגם "הסכמתי שהשעבוד ישאר כי אני סומך עליו, אנו מכירים לא מאתמול ויש כבוד הדדי". מותר לתמוה: האם גם מי שרכש את המכונית "הסכים" שהשיעבוד לא יוסר? האם גם הוא שותף לאותו "כבוד הדדי" כלפי התובע? - או, שבפשטות, רימו אותו ומכרו לו מכונית משועבדת? 11. התובע כלל לא הזכיר בכתב תביעתו את התמורה שקיבל עבור מכירת המכונית. גם בתצהירו (שבו הוא מזכיר את זיכרון הדברים ואת מכירת הרכב) אין התובע טורח לציין את סכום התמורה שקיבל. הדבר לא מנע ממנו להצהיר תחת אזהרה על נכונות תחשיב הפיצוי המגיע לו תוך התעלמות נוחה מאותה תמורה! אכן, בענין זה התצהיר פשוט מטעה. 12. מר עיני העיד ששילם עבור תיקון המכונית 12,000₪, וזה היה אותו תיקון שהשמאים טוענים שיש לשלם עבורו 70,000-80,000₪. אחר-כך נעשתה בינו לבין התובע עסקת "החלפת מכוניות". התובע החזיר לו 65,000₪ ששולמו עבור המאזדה 6, הוסיף 30,000₪ ולקח לעצמו מכונית אחרת, קטנה יותר, מאזדה 3. גם על פרשת "החלפת המכוניות" שלתוכה "התמזגה" התמורה שקיבל על רכישת הרכב, לא סיפר התובע בכתב התביעה, בתצהירו או בעדותו. מעדות התובע התרשמתי שזיכרון הדברים היה מסמך פיקטיבי לחלוטין. הוא הוכן "לפי הנחיית השמאי" וכלל פרטים שבפועל לא קוימו (כמו הסרת השעבוד). התמורה שצוינה בו בסך 65,000₪ שולמה "במזומן" (וכמובן ללא קבלה). יתירה מזו, כפי שהתברר מעדות מר עיני, התמורה הממשית נעשתה בדרך מסובכת של עסקת חליפין שבאה במקום אותה תמורה. למעשה, לא שוכנעתי מה באמת היתה התמורה וכיצד שולמה. 13. מר עיני נזהר שלא להפליל עצמו וסיפר שגרר את המכונית מפ"ת ובכניסה לג'לג'וליה מסר אותה לאדם שהומלץ לו על-ידי המוסך אך הוא עצמו אינו מכירו. אותו איש נטל את המכונית ולאחר 3 שבועות החזירה מתוקנת "מצויין". מר עיני לא ידע היכן תוקנה המכונית. להבדיל ממר עיני, שהיה זהיר בדבריו, הרשה לעצמו התובע להיות משועשע בעליל כשנשאל על תיקון הרכב תמורת 12,000₪ בלבד. הוא אמר שאינו יודע לאן גרר אותה עיני ואם התיקון היה "בישראל או בשטחים" וציין בחינניות שמבחינתו התיקון יכול היה להיות גם בחלל! אין מנוס מלומר במפורש שמדובר בהיתממות גסה ובזריית חול בעיני בית המשפט. ההקשר העברייני של כל הפעילות הזו גלוי על פניו. ברור לגמרי שמר עיני ידע היטב למי הוא מסר את המכונית ולשם מה וגם ידע היטב איך והיכן יתקנו אותה. כל מסקנה אחרת תייחס לו תמימות מופלגת ונכונות להפקיר את רכושו בידי זרים. גם הסכום הזעום ששולם בתמורה לתיקון לא מתיישב עם פעילות לגיטימית. ברור שגם התובע וגם מר עיני ידעו היטב שהמכונית מתוקנת בחלפים גנובים בשטחים. ואגב, במחיר כה צנוע, אכן מתעורר החשד שגם עבור כל החלפים הגנובים לא היה מר עיני צריך לשלם. מסקנות התובע טען שמכר את המכונית למר עיני, אך הדבר לא תועד במשרד הרישוי (כדי לחסוך "יד") והעברת הבעלות במשרד הרישוי נעשתה ישירות למי שקנה ממר עיני את המכונית. יתכן שמר עיני שימש רק מתווך בעסקה ויתכן שהבעלות עברה אליו בפועל. מכיוון שעדותו, כמו עדות התובע, בלתי מהימנה לחלוטין, לא ניתן לקבוע בענין זה ממצא כלשהו. אין לדעת מה באמת היתה התמורה שקיבל התובע עבור המכירה. סך 65,000₪ שנזכר בזיכרון הדברים אינו מהימן בעיני. ראשית, כי זיכרון הדברים הוא פיקציה גלויה - הוא נערך "לפי הנחיות השמאי" וכלל פרטים שלא קוימו (כהסרת השעבוד). שנית, מפני שנטען שהסכום שולם במזומן ללא קבלה. שלישית, מפני שלפי עדות מר עיני הוחלפה תמורה זו בתמורה אחרת (עסקת חליפין שערך הפריטים האחרים בה לא הוכח) שלגביה לא העיד התובע כלל. משמע, מדובר רק בחלק מהתמורה, ואין דרך להעריך את שאר רכיבי העסקה. רביעית, מפני שכל המידע אודות עסקה זו בא ממר עיני ומהתובע שבעדויותיהם איני נותן אמון. מה היו נזקי התובע? דרך אחת לחשבם היתה לקובעם כהפרש שבין ערך המכונית לפני הגניבה לתמורה שקיבל עבורה התובע אחרי הגניבה. מכיוון שאיני מאמין שהתובע אכן קיבל דווקא 65,000₪ עבור המכונית, לא ניתן לערוך חישוב כזה. דרך שניה לחישוב נזקי התובע היתה להתבסס על ממצאי השמאי. אלא, שהתובע לא תיקן את המכונית בכלל - ובפרט לא בערכים שפירט השמאי אליאס בחוות-דעתו. ברור שאין הוא זכאי להשבה של מה שאף לא טען ששילם. אפילו סך 12,000₪ שבפועל שולם עבור התיקון אינו סכום שיצא מכיסו של התובע (מי ששילמו, כנטען, היה מר עיני). כל ניסיון להעריך מה היו נזקיו של התובע בעקבות הגניבה עולה על שרטון - ובאשמתו. סביר שאין זו "תקלה" אלא, תוצאה מכוונת של התנהגות מודעת שלו, שנועדה להסתיר את האמת. בסיכומי התובע נטען שעדותו היתה אמינה והותירה רושם מצוין. לצערי, איני שותף לתחושה זו כלל וכלל. למעשה התרשמתי שהתובע התחמק ככל שיכול מחשיפת האמת ולעתים שיקר ממש תוך הפרחת חיוכים וצחוק. איני סומך על עדותו כלל. התרשמתי שהוא אדם ממולח היודע היטב כיצד פועלות חברות ביטוח. ההיגיון היחיד שבהתנהגותו, קושר אותו למהלך של הונאה כלפי הנתבעת, שנמשך גם בבית המשפט כאשר ניסה לגבות פיצוי יתר על נזקיו. שיטותיו כללו שקרים מפורשים, הסתרת עובדות בלתי נוחות והיתממות גורפת. בין אם התובע היה מעורב מתחילה בגניבת הרכב ובין אם לא, משהוחזר הרכב, הוא זיהה את ה"פוטנציאל העסקי" שבמכירתו אחרי תיקון זול בשטחים תוך קבלת מלוא תגמולי הביטוח מהנתבעת. בסופו של דבר אמור היה מהלך זה להותיר את התובע עם הרבה יותר מערכה המקורי של המכונית. לאור האמור אני דוחה את התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבעת שנגררה להליך ממושך סבוך ויקר בסך כולל 20,000₪. פוליסההצעת ביטוחחברת ביטוחכיסוי ביטוחי