להלן פסק דין בנושא עבירה פלילית של סוכן ביטוח: פסק דין 1. המפקח על הביטוח (להלן: "המפקח") מוסמך לבטל רישיון סוכן בכל ענפי הביטוח "מטעמים שבטובת ציבור המבוטחים מצדיקים ביטולו של הרישיון" (סעיף 29 (7) לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח התשמ"א- 1981). סוכן ביטוח ביצע עבירה פלילית, והודה בה אך בית משפט שדן בעניינו נמנע מלהרשיעו. הרשאי המפקח להתחשב במעשה האמור כעילה לשלול את רישיון הסוכן? הפתרון לשאלה זו הוא המפתח להכרעה בערעור זה. 2. המפקח על הביטוח הורה על ביטול רישיון הסוכן של המערער למשך תקופה של 3 שנים, בגין מעשי מרמה וזיוף. בית משפט השלום קבע את אשמת המערער על סמך הודאתו במעשים המיוחסים לו אך נמנע מלהרשיעו וחייב אותו לבצע שירות לתועלת הציבור. כתב האישום שהוגש נגד המערער בחודש יולי בשנת 2002, מגולל את הסיפור הבא. בתאריך 03/07/2000 הרשיע בית המשפט לתעבורה בנתניה את המערער שלא בפניו. בית המשפט גזר עליו עונש של תשלום קנס בסך 750 ש"ח. במועד מאוחר יותר זייף אדם שזהותו אינה ידועה את הודעת חיוב התשלום בגין הקנס שנגזר עליו בכך שהטביע עליה חותמת הנחזית להיות חותמת של בנק הדואר בנתניה. חותמת זו משמעותה אישור תשלום הקנס. בתחילת שנת 2001 שיגר המערער מכתב לבית המשפט לתעבורה תוך ציון כי הקנס שולם ולראייה צירף את ההודעה המזויפת. מטרת המכתב היתה לקבל פטור מתוספת פיגור בגין איחור בתשלום הקנס. כתב אישום ייחס למערער עבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה ושימוש ביודעין במסמך מזויף. המערער הגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות לפיו יודה בכתב האישום כמפורט לעיל ויוזמן תסקיר. עוד סוכם שאם התסקיר יהא חיובי, יעתרו שני הצדדים לתוצאה של פיקוח קצין מבחן ללא הרשעה וביצוע עבודות של"צ. התסקיר אכן היה חיובי והמלצתם המשותפת של הצדדים כפי שתוארה התקבלה על ידי בית המשפט. עת החליט המפקח על שלילת רישונו של המערער לתקופה של 3 שנים, נודע לו על הודאת המערער ועל הסדר הטיעון בין הצדדים בענין העונש. זאת בטרם קיבל בית משפט השלום את התסקיר ופסק את דינו של המערער. 3. המסגרת הנורמטיבית שמתווה את השימוש המותר בתוצאות הליכים פלילים הינה חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981 (להלן:"החוק"). החוק מטיל על המשטרה את התפקיד של ניהול מרשם פלילי. החוק מתייחס לפרטי הרישום, היקף מסירת המידע והשימוש בו. סעיף 13 (5) לחוק מגביל מסירת מידע מן המרשם, שעניינו צו בדבר התחייבות להמנע מעבירה וצו שירות לתועלת הציבור שניתנו ללא הרשעה, לגופים ספציפים. המפקח אינו נמנה בין גופים אלה. סעיף 21 לחוק קובע "בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה". משמע בעל סמכות אינו רשאי להביא בחשבון מידע כגון: צו שירות לטובת הציבור שניתן ללא הרשעה. המפקח מוסמך על פי דין לשלול רישיון של סוכן ועל כן הוא בעל סמכות לעניין זה. בית המשפט העליון נדרש לדיון בחוק בפרשת ג'ורג'י שם נידונה הסוגייה - הזכאית לשכת עורכי הדין בבואה לאשר תחילת ההתמחות להביא במניין שיקוליה את העובדה שניתן נגדו צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה (על"ע 6038/04 אילן ג'ורג'י נ' לשכת עורכי הדין). כב' השופטת נאור פסקה: "צו שירות לתועלת הציבור, שניתן ללא הרשעה - כמו גם צו מבחן שניתן ללא הרשעה - אינו גורר אחריו תוצאות של הרשעה לשום עניין אלא אם משתמעת כוונה אחרת כאמור" (שם סעיף 14). נגזר מכך ש"לשכת עורכי הדין אינה נמנית על הזכאים לקבל מידע בדבר צו שירות לתועלת הציבור... ולכן אין היא רשאית להביא בחשבון מידע כאמור, בבואה להחליט על רישום מתמחה" (שם סעיף 19). אין שוני בין המפקח לבין לשכת עורכי הדין בנושא זה, שניהם כאחד אינם נמנים על הזכאים לקבל מידע על פי החוק. בעניין אל נסאסרה (על"ע 8856/00 נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נו (1) 258) הבהיר כב' השופט חשין שביחס למסירת המידע והשימוש בו על פי החוק, אין לאבחן בין תוצאת אי ההרשעה לבין העובדות שבעטיין נמצא הנאשם אשם בהליך. אכן יהא זה מלאכותי לומר שאסור לבעל סמכות להביא בחשבון אי הרשעת נאשם אך כן יהיה רשאי להביא בחשבון את עובדות המקרה שהסתיים באי הרשעה. 4. המדינה מסתייגת מן המסקנה שהמפקח לא היה רשאי לבטל את רישיונו של המערער בשלוש דרכים. (א) - שהמערער ויתר ביודעין על המידע; (ב) - שבמועד הכרעת המפקח טרם קבע בית משפט אם יורשע המערער אם לאו; (ג) - שהמערער נמנע מליידע את המפקח על כך שכתב אישום הוגש נגדו בניגוד לכללים המחייבים. אתייחס לנושאים אלו על פי סדרם. סעיף 20 (ב) לחוק קובע חריג לכלל של אי שימוש במידע: "ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי או לפני גוף או אדם הממלאים תפקיד ציבורי על פי דין, אלא אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה". על פי החוק לא ניתן לעשות שימוש בהרשעה שנמחקה ובכפוף לזאת שהנאשם לא ויתר על כך. היה והנאשם מסר את המידע ביודעין, מותר השימוש בו על ידי כל גורם שהוא. אומנם החריג מוזכר בסעיף שמתייחס להרשעה שנמחקה אך בית משפט העליון הרחיב את החריג והחילו על מקרים אחרים שהחוק קובע שהשימוש במידע אסור בהם. ההרחבה האמורה חלה אף על אדם - כמו המערער - שנגדו ניתן צו לתועלת הציבור ללא הרשעה (ראה פיסקה 22 לפסק דין ג'ורג'י ופסק דין אל נסאסרה ביחס להרשעה שהתיישנה). מכאן צודקת ב"כ המדינה שאם אכן מסר המערער את המידע בדבר אי הרשעתו למפקח ביודעין, כי אז רשאי האחרון להתחשב בו ולבסס את התוצאה של ביטול הרישיון. דא עקא אינני סבור שמבחינה עובדתית ונורמטיבית ניתן לומר שהמערער מסר את המידע ביודעין למפקח. ב"כ המדינה מציינת שהמערער בהליכים לפני המפקח ולפני הועדה המיעצת, בהיותו מיוצג על ידי עורך דין, התייחס לעובדות המקרה. משכך, על פי ב"כ המדינה, חזקה היא שהמערער הסכים לגילוי המידע. ואולם התמונה העובדתית והמשפטית מורכבת יותר. בית המשפט העליון דן בהרכב של תשעה בפרשנות הראויה של המונח "ביודעין" בסעיף 20 (ב) לחוק. וכך קבעה כב' השופטת בייניש בשם הרוב: "על - מנת שראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה תהא קבילה, אין די כי מוסר הראיה יהיה מודע לטיב פעולתו ולנסיבותיה. בנוסף לכך, על מוסר הראיה להיות מודע לזכותו לפי חוק שלא לגלות את הרשעתו שנמחקה. לשון אחר; משמעותו המשפטית של המונח "ביודעין" בסעיף 20 (ב) הנ"ל, מחייבת כל מי שמוסר ראיה על עברו הפלילי שנמחק, יוותר במודע על זכותו שלא לגלות מידע כאמור" (פיסקה 32 בדנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין). תנאי לויתור במודע על זכות הינו מצב של בחירה. ויתור משמע שהמידע בידיעת המוותר בלבד. בענייננו ב"כ המדינה מציינת שוב ושוב את צעדי ההתחמקות של המערער מלמסור את כתב האישום. טביעות הרגלים של צעדים אלה כה בולטות עד כי טוענת ב"כ המדינה שרק בשל כך ניתן לשלול את רישיונו של המערער. המדינה אינה יכולה לאחוז במקל בשתי קצותיו. מצד אחד היא טוענת שהמערער סירב לגלות ומצד שני שהוא ויתר ביודעין על זכות זו. על פי התיאור העובדתי שעולה מהחומר, רק משידע המפקח על המעשה הפלילי ומשקיבל את כתב האישום מהמשטרה על רקע סירובו של המערער לשתף פעולה, התמודדה ב"כ המערער עם הטענה שדין רישיונו של מרשה להישלל בשל ביצוע העבירה. צא ולמד שהמערער לא ויתר על זכויותיו - לא ביודעין ולא בכלל. התמודדות עם מידע שכבר נמצא באמתחתו של הגורם המחליט מהווה השלמה עם העובדה שהמידע בידו. אך אין בהצגת קו הגנה נגד חומרת המעשה להוות הסכמה לויתור על הזכות שלא יעשה שימוש בחומר וזאת בין אם המערער מיוצג ובין אם לאו. 5. טענה נוספת של המדינה היא - שבמועד הכרעת המפקח טרם קבע בית משפט אם יורשע המערער. נודע למשיב שהמערער הודה בעובדות המיוחסות לו ושהתיק נדחה לקבלת תסקיר תוך הסכמה של הצדדים, שהיה והתסקיר חיובי, תוצג המלצה משותפת לאי הרשעת המערער. לכן, טוענת ב"כ המדינה כי לא נפל כל פגם בהחלטת המפקח שהרי במועד מתן החלטתו טרם נקבע על ידי בית המשפט שהמערער לא יורשע בדין. ב"כ המדינה הפנה אותי לקטע מסויים בדבריו של כב' השופט גרוניס בפסק דין בל (על"ע 3658/05 נ' לשכת עורכי הדין). נכתב שהחלטת ועדת לשכת עורכי הדין לסרב לרשום את בל כמתמחה אינה מוטעית שכן באותו שלב היה תלוי כתב אישום שטרם נידון. ברם באותו עמוד בפסק הדין כבר צויין ע"י כב' השופט גרוניס: "נדגיש, כי כל עוד היה כתב האישום נגד המערערת תלוי ועומד, נראה שרשאית היתה הלשכה להביאו בחשבון במסגרת שיקוליה ולסרב באופן זמני לרשום את המערערת כמתמחה... אולם, משהסתיים ההליך הפלילי בהטלת ההתחייבות ללא הרשעה, הוחלה מאליה המגבלה הקבועה בחוק המרשם" (ראה פיסקה 6, והמשכה של פיסקה 8 עד לסיומה). מהאמור עולה שאף עם החלטת ביטול הרישיון ניתנה בהיתר. משהתברר כי בית משפט החליט שלא להרשיע את המערער או אז דין השלילה להתבטל. יתרה מזו ראוי היה כי ההליך בפני המפקח ינוהל אחרת. אינני קובע שבכל מקרה על המפקח להשהות את הטיפול בבקשת שלילה עד להגשת כתב אישום וההכרעה בו. לצערי בימינו התור להגשת כתב אישום ולשמיעת המשפט ארוך מדי כדי להתעלם מצרכי טובת ציבור המבוטחים. עם זאת במקרה דנא הצדדים הגיעו להסדר טיעון והתביעה הודיעה שאף היא מסכימה שבכפוף להגשת תסקיר חיובי ימליצו שני הצדדים שלא להרשיע את המערער. במצב מיוחד זה כאשר קיים בסיס מסויים לתחזית שהמערער נטול הרשעות קודמות באותו שלב לא יורשע, נדמה שהשאיפה לסיים את ההליכים בהקדם עלולה לבוא על חשבון זכויותיו של המערער. המפקח קבע שישלל רישיונו של המערער למשך תקופה של 3 שנים. לו היה ממתין להכרעתו תקופה קצרה עד לאי הרשעתו של המערער, כלל לא ניתן היה לעשות שימוש במידע הזה. ב"כ המדינה מצדיקה את הזירוז בסיום ההליכים המשמעתיים בכך שהתמחותו של המערער כסוכן ביטוח אמורה הייתה להסתיים. אולם ניתן היה להגיע לפיתרון אחר. למשל, עיכוב מועד הגשת המערער לבחינת הגמר. כך למעשה פעל המפקח כפי שציינה ב"כ המדינה בסיכומיה. תחת זאת החליט המפקח לשלול רישונו של המערער לתקופה של שלוש שנים בסד הזמן הקצר שבין מועד הזמנת התסקיר לבין מועד סיום התיק הפלילי. אחזור ואבהיר שהמצב המשפטי לפיו המפקח רשאי לשקלל במנין שיקוליו כתב אישום שתלוי ועומד אך לא כתב אישום שהסתיים ללא הרשעה - על המשמעות מההתפתחות האחרונה על פי החוק - מחייב אותו לתת את דעתו לגבי מועד מתן החלטתו. כוונתי אינה שעליו להעתר לכל בקשת דחייה. נהפוך הוא מחובתו להיות קשוב לצרכי ציבור המבוטחים ולפעול ביעילות. ברם עליו לשקול בקשת דחיה ובמקרה המתאים, אף להאיט את קצב המלאכה. 6. הסתייגות נוספת של המדינה הינה שאף אם לא ניתן להתחשב במעשי המערער בהם נמצא אשם ולא הורשע, קיים בסיס אחר שבגינו ראוי להורות על שלילת רישונו. לטענת המדינה מחובתו של המערער ליידע את המפקח כאשר מוגש נגדו כתב אישום. המערער לא מילא את חובתו, כתב האישום הגיע לידי המפקח דרך המשטרה. אי הדיווח של המערער הינו התנהגות לא נאותה בפני עצמה ולהשקפת המדינה יש בה כדי להצדיק את השלילה. ברם נושא אי הדיווח לא הוזכר כלל בנימוקי החלטת המפקח. יאמר לזכותו של המפקח שהחלטתו מנומקת. הוא ציין את טענות הצדדים המלצת הוועדה המיעצת והנימוקים שהביאו אותו למסקנה לנקוט יד קשה כלפי המערער. בין היתר הוא ציין את טענת המערער לפיה לא דיווח על הגשת כתב האישום מחוסר התייחסות אך לא בשל ניסיון להסתיר את המידע. העיקר הוא שבחלק של ההחלטה בו מנמק המפקח את מסקנתו ואת התוצאה אליה הגיע, הושם דגש במעשים הפלילים ואין כל התיחסות לנושא אי הדיווח של המערער. למעלה מהצורך ובהיבט המעשי יצוין שממילא נשלל רישיונו של המערער בפועל לתקופה של חודשים. בהקשר זה יובהר שעסקינן במתן החלטה על ידי גורם מינהלי. הביקורת המנהלית מתמקדת בסבירות ההחלטה. צד זה או אחר אינו רשאי להכתיב את ההחלטה מחדש. כלל מושרש הוא שאף בית משפט אינו רשאי להחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית בשיקול דעתו. בעניננו הביקורת כלפי החלטת המפקח אינה נובעת מהמסקנה ששיקול דעתו נופל מחוץ למתחם הסבירות - נושא שאין צורך להדרש אליו - אלא שעל פי דין אין להשאיר את התוצאה על כנה לנוכח אי הרשעת המערער על ידי בית משפט. 7. טרם סיום לא אסתיר שהתוצאה אליה הגעתי, מוכתבת על פי הדין אך לא בהכרח היתי מביע שביעות רצון ממנה. ניתן להתנחם - ואליה וקוץ בה - בכך שיותר ממותב אחד של בית משפט העליון ביטא מצב ריגשי דומה כלפי החוק בתיקים שונים. בניגוד למקרים האחרים, בענייננו לא מדובר בחלוף זמן כגון במקרה בו ההרשעה התיישנה או נמחקה. בתיק זה נהנה המערער ממצב משפטי לפיו אי הרשעה משולה לזיכוי מבחינת יכולתו של הגורם המוסמך להתייחס למקרה הפרטני. ניתן לתמוה האם אין לאפשר למפקח לפקח. האם חסימת המפקח מגישה למידע שאין מחלוקת לגבי אמיתותו ועשוי להיות רלוונטי לציבור הרחב הינה תוצאה מאוזנת וצודקת? אך על המחוקק לחוקק ועל השופט לשפוט. סוף דבר הנני מקבל את הערעור ומורה על ביטול החלטת המפקח. שלילת הרישיון בטלה. המשיב יישא בהוצאות המערער בערעור זה בסך 10,000 ש"ח להיום. משפט פליליסוכן ביטוח