ניתוק קשר עם עורך דין

בשנת 1990 פנה התובע אל הנתבע, עו"ד במקצועו, על מנת שזה ייצגו בהליכים כנגד המוסד לביטוח לאומי. החל מחודש מאי 1997 ועד שנת 2001, הושעה הנתבע מחברותו בלשכת עורכי הדין. התובע טוען כי הקשר בינו לבין הנתבע נותק, וכי משנת 1994 לערך, לא הצליח ליצור קשר עם הנתבע ולא ידע כלל כי תביעתו נמחקה. להלן פסק דין בנושא חוסר אפשרות ליצור קשר עם עורך דין - ניתוק קשר עם עורך דין: פסק דין 1. בשנת 1990 פנה התובע אל הנתבע, עו"ד במקצועו, על מנת שזה ייצגו בהליכים כנגד המוסד לביטוח לאומי וכן בתביעה נזיקית, בגין שתי תאונות עבודה אשר אירעו לתובע בתאריכים 1.7.85 ו- 30.12.85, בעת שעבד במפעלי נייר בע"מ. יצויין שהמוסד לביטוח לאומי קבע, כי בגין התאונה מיום 30.12.85 נותרה לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 10% ואילו מומחה מטעם התובע קבע כי הנכות שנותרה לתובע הינה בשיעור גבוה יותר. הנתבע קיבל על עצמו את הטיפול בתביעות, ואף הגיש תביעה לבימ"ש השלום בחיפה, אולם ביום 23.5.93, מחמת כך שלא נעשו פעולות בתיק, ולאחר שב"כ התובע לא שעה להתראת ביהמ"ש, נמחקה התביעה מחוסר מעש. התובע טוען כי הנתבע קיבל על עצמו את הטיפול גם בתאונת דרכים אשר אירעה לבתו, אולם מאחר שהבת איננה תובעת בתיק זה, לא אתייחס לכך. 2. אין חולק כי החל מחודש מאי 1997 ועד שנת 2001, הושעה הנתבע מחברותו בלשכת עורכי הדין. התובע טוען כי הקשר בינו לבין הנתבע נותק, וכי משנת 1994 לערך, לא הצליח ליצור קשר עם הנתבע ולא ידע כלל כי תביעתו נמחקה. עוד טוען התובע, כי בעקבות ייעוץ משפטי שקיבל (מעו"ד אחר), הוא פנה למזכירות ביהמ"ש. רק בתחילת שנת 2000 עלה בידו לצלם את התיק, ורק אז נודע לו שתביעתו נמחקה. מקבלת אני את דבריו אלה של התובע. הנתבע טוען, כי אין כל יסוד לטענת התובע לפיה לא יכול היה ליצור עימו קשר, וכי ניתן היה, כל העת, ליצור קשר עם משרדו, ועם בנו, עו"ד רונן מרגלית. כך או כך, אין חולק שבסופו של דבר, ביום 6.9.99, הגיש התובע תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד הנתבע, ובעקבות תלונה זו נערכה פגישה בין הצדדים. כן אין חולק, שבעקבות התלונה הציע הנתבע לתובע לפנות לעו"ד אלי הכהן, על מנת שיטפל בענייניו, וכי בפגישה שנערכה בין הצדדים ובין עו"ד הכהן, הובהר לתובע כי עליו להזדרז ולהגיש שנית את תביעתו, עוד לפני עבור תקופת ההתיישנות. כמו כן טוען התובע שהנתבע הודה בפניו, בפגישה זו, כי הוא התרשל בטיפולו בתיק. הנתבע עצמו מודה בתצהירו, כי הוא "הודיע" לתובע על "הטעויות" שאירעו בעניין התביעה אשר הגיש בשמו, עוד קודם לפגישה זו. מכאן נחלקות הגרסאות: התובע טוען שהוא הסכים לכך שעו"ד הכהן ייצג אותו, אולם לטענתו הוא דרש מהנתבע אישור, לפיו חתימתו של התובע על יפויי כח לעו"ד הכהן אינה מסירה מעל הנתבע אחריות לאשר אירע. התובע טוען שהנתבע התחייב למסור לידיו אישור כזה, אולם סחב אותו מספר חודשים, תוך שהוא מבטיח לו להמציא את האישור, ואף נפגש עמו על מנת להגיע להבנות בדבר הפיצוי המגיע לתובע, עד שבסופו של דבר התיישנה התביעה. הנתבע מכחיש כי נתבקש אישור כזה וטוען כי עו"ד הכהן כלל לא דרש מהתובע שכ"ט עבור הטיפול בהגשת התביעה מחדש. 3. הנתבע טוען כי תביעתו של התובע התיישנה. לטענתו, נולדה עילת התובענה בשנת 1990, ביום בו פנה התובע אליו על מנת שייצגו, ואין מקום להחיל על המקרה את סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק"). לחילופין, טוען הנתבע, כי אם נחיל על הענין את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), אזי יש למנות את תקופת 10 השנים, לכל המאוחר, מיום 23.5.93, הוא המועד בו נמחקה תביעתו של התובע מחוסר מעש. התובע הודה שבין השנים 1994 ו- 1999 הוא לא עשה נסיונות ליצור קשר עם הנתבע, ואף לא התעניין בגורל תביעתו. לטענת הנתבע, לא התמלא התנאי של סעיף 8 לחוק, לפיו העובדות המהווה את עילת התובענה נעלמו מהתובע "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". עוד טוען הנתבע, כי איש לא מנע מהתובע לברר גורל תביעתו בבית המשפט, ועל התובע להלין על עצמו בלבד, אם בחר שלא לברר דבר ולא ליצור קשר עם בא כוחו. התובע טוען, כי תקופת ההתיישנות נמנית ממועד גילוי המסמכים ע"י התובע. כן טוען ב"כ התובע, כי הנתבע הודה בפני התובע שהוא מכיר בחובתו אליו. התובע אינו מוסיף דבר על טיעונים אלה, ואינו מתמודד, בסיכומיו, עם המגבלות אשר מציבים סעיפי החוקים השונים החלים על העניין. 4. ראשית נאמר, כי אין בטענת התובע לפיה הודה הנתבע בפניו שהוא התרשל, כדי להועיל לו לעניין ההתישנות. אמנם, הנתבע עצמו מודה בכך, אם כי מנסח את הדברים בלשון זהירה יותר ("הודעתי לתובע על הטעויות שאירעו בעניין התביעה אשר הגשתי בשמו..."). מקבלת אני את דברי התובע בענין זה, ועל פיהם אני קובעת שהנתבע הודה בפני התובע כי התרשל בטיפולו בתיק, וכי הודאה זו התרחשה בפגישות ובשיחות אשר התקיימו בין הצדדים בעקבות התלונה שהגיש התובע ללשכת עורכי הדין, דהיינו - לאחר חודש ספטמבר 1999, אולם סעיף 9 לחוק, הדן בסיטואציה של הודאה בקיום זכות, מדבר על הודאה בכתב, והודאה כזו אין בפנינו. הודאת הנתבע בתצהירו ואף בפני ביהמ"ש, כי התרשל, הגם שהודעה בכתב הינה, איננה נכללת בגדר הסעיף שכן יחד עמה טען הנתבע טענת התיישנות, והסעיף מחריג מתחולתו הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. 5. יחד עם זאת, יש בסעיף 8 לחוק וסעיף 89(2) לפקודה, כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, באופן שתביעת התובע לא התיישנה. שתי שאלות בפנינו; האחת - האם מתמלאים תנאי סעיף 8 לחוק, והאם יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו התגלה לתובע כי תביעתו נמחקה. השניה - האם חלה המגבלה של 10 השנים אשר מציב סעיף 89(א) לפקודה, ואם כן - מתי הוא המועד בו אירע הנזק. 6. לעניין סעיף 8 לחוק, סבורה אני כי, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה יש לקבוע כי מתמלאים תנאיו. התובע רשאי היה לסמוך על בא כוחו, כי יפעל בעניינו כפי שמחייב אותו הדין, וכי יעדכן אותו בכל עניין מהותי. אמנם, התובע טען כי במשך תקופה ארוכה לא עלה בידו ליצור קשר עם הנתבע, אולם, בכל זאת, הצליח להיפגש עם הנתבע בשנת 1994, ובפגישה זו אמר לו התובע כי התיק נמצא בהליכי פשרה וביקש ממנו להיות סבלני. לטענת התובע, האמינה עלי, בשלב זה הוא עדיין סמך על הנתבע והתאזר בסבלנות, ורק לאחר מספר שנים, כאשר לא שמע ממנו דבר, ולאחר ששוב לא הצליח לאתר את הנתבע, פנה, כאמור, בעקבות ייעוץ משפטי אחר, אל מזכירות ביהמ"ש, ומצילום התיק למד את אשר אירע. הנתבע עצמו מסכים שהתובע נפגש עמו, במשרדו, אם כי לדבריו היה זה בשנת 1993. הנתבע טוען, כי בפגישה זו הוא אמר לתובע שביהמ"ש קבע את התיק לדיון מקדמי ביום 20.6.93. הנתבע הודה שבמהלך כל הטיפול בתיק הוא לא שלח לתובע כל מכתב ולא יידע אותו דבר. מן המפורסמות הוא שמשפטים אורכים זמן רב, לעיתים, שנים, וכאשר מדובר באדם שאינו מתמצא בעניינים משפטיים, המוסר את הטיפול בעניינו לעורך דין, הוא רשאי להניח שעניינו מטופל, גם אם הדבר אורך זמן ארוך במיוחד, כפי שנראה היה במקרה דנן. לפיכך, אין לבוא בטרוניה אל התובע, אשר המתין להודעת הנתבע, ורק כאשר זו בוששה מאד לבוא, ניסה שוב ליצור עמו קשר ומשלא עלה הדבר בידיו, צילם את התיק מביהמ"ש, בתחילת שנת 2000. 7. סעיף 89(2) לפקודה, מגביל את אורכה של תקופת ההתיישנות, במקרים בהם עילת התובענה היא מעשה או מחדל אשר גרמו לנזק, לעשר שנים מהיום בו אירע הנזק, והשאלה היא, ממתי נמנית תקופה זו, מהו "יום אירוע הנזק"? אינני מקבלת את טענת התובע לפיה יום אירוע הנזק הוא יום צילום המסמכים על ידו, ואף לא את טענת הנתבע לפיה יום אירוע הנזק הוא היום בו נמחקה התביעה מחוסר מעש. למעשה, הנזק שנגרם לתובע נגרם לו בשל התיישנות תביעותיו בגין התאונות, ובעיקר - בגין התאונה השניה, אשר פגיעתו בה גרמה לו לנכות צמיתה ולעיקר הנזק. לפיכך, יש לאמר כי אירוע הנזק בענייננו הוא היום בו התיישנה תביעתו של התובע בגין התאונה השנייה, ועל פי סעיף 89(2) לפקודה - לכל היותר 10 שנים מיום אירוע התאונה, תוך שאין מביאים בחשבון את השנתיים אשר עברו מיום הגשת התביעה בגין התאונות ועד היום בו היא נמחקה (סעיף 15 לחוק). מאחר שהתאונה השנייה אירעה ביום 30.12.85. 10 שנים לאחר תאונה זו מסתיימות ב- 30.12.85. לחישוב זה יש להוסיף, כאמור, שנתיים בהן התנהלה התביעה, עד שנמחקה, כך שהמועד האחרון להגשת התביעה החדשה היה סוף שנת 1997 לערך (מועד מדוייק לא ניתן לקבוע שכן הצדדים לא ציינו את המועד בו הוגשה התביעה, וידועה רק השנה). עד תאריך זה עדיין ניתן היה לתקן את מחדליו של הנתבע ע"י הגשת תביעה חדשה, ומעבור תאריך זה - הדבר לא ניתן עוד. לאור כך, ומאחר שהתביעה דנן הוגשה ביום 30.12.03 - 6 שנים מהמועד אשר נקבע על ידי כיום אירוע הנזק, אני קובעת כי התביעה לא התיישנה. 8. אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה הוא הודיע לתובע, עוד לפני הפגישה שנערכה בינו לבין הנתבע, בשנת 1999, פגישה אשר נערכה לאחר שהתובע הגיש את התלונה ללשכת עורכי הדין, שהוא הושעה מחברותו בלשכה. הנתבע לא שלח לתובע כל מכתב ואף לא ציין מתי, איך ובאילו נסיבות הודיע זאת לתובע. הוא גם לא יזם כל פגישה בין התובע לבין עורך דין אחר, לצורך העברת הייצוג, אלא לאחר הגשת התלונה ע"י התובע, דבר התומך אף הוא בגרסת התובע לפיה הוא לא ידע דבר עובר לצילום התיק על ידו. חישוב תקופת ההתיישנות בנוגע לתאונות אשר בגינן הוגשה התביעה, כאמור לעיל, מצביע, כפי שהראינו לעיל, על כך שהתביעה התיישנה בסוף שנת 1997, ומכל מקום ברור שבשנת 1999 כבר לא ניתן היה לחדשה, ואין לדבר על אשם תורם של התובע בשל אי חידוש התביעה. נראה שזו הסיבה שבגינה טען הנתבע כי הוא הודיע לתובע עוד קודם לכן על מחיקת התביעה מחוסר מעש. 9. דומני כי לא יכול להיות חולק שמחדליו של הנתבע בטיפול בתביעת התובע מהווים רשלנות. הנתבע עצמו הסכים במהלך חקירתו לכך שכאשר נודע לו שהתביעה נמחקה מחוסר מעש, היה עליו להגיש בקשה לחידוש התביעה. אולם, לא רק בכך התרשל התובע. התובע התרשל גם בכך שהוא לא מילא אחר החלטות ביהמ"ש, לא עקב אחר הנעשה בתיק, לא שעה להתראת ביהמ"ש, אשר נשלחה אליו בטרם החלטת המחיקה, ולמעשה - לא טיפל כלל בתיק, והשהה אותו ללא טיפול וללא מעקב במשך תקופות ארוכות. כאשר הושעה התובע מחברותו בשלכת עורכי הדין היה עליו לזמן אליו את התובע, מיוזמתו, להודיע לו על ההשעייה ולמצוא עבור התובע פתרון ברור ומוסדר לבעייה שנוצרה עקב חוסר יכולתו של הנתבע לטפל בתיק. אולם, הנתבע לא עשה דבר, לא התקשר אל התובע, לא כתב לו מכתב ולא יידע אותו בכל דרך אחרת. בכך פעל הנתבע ברשלנות ושלא על פי חובותיו כעורך דין, חובות האמורות בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, ובכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. ראה: ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ו-4 אח', פ"ד נא (4) 769, עמ' 783-784. כבר בפסק הדין אשר ניתן בעל"ע 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י'(3), 1720 נקבע: "היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו". הפרת החובות המוטלות על עורך דין כלפי לקוחו יכולה להוות עילה לתביעה נזיקית בגין רשלנות מקצועית [ת"א (תל-אביב-יפו) 3216/98 - ארנון עזרא נ' שמואל וולק, עו"ד ואח' תק-מח 2005(2), 6689, וכן ת"א (תל-אביב-יפו) 2184/99 - שרון עמיר נ' עו'ד ליבוביץ . תק-מח 2002(3), 6408. 10. התובע לא הוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו. התובע לא הגיש, כדין, חוו"ד מומחה, ואף לא מסמכים רלבנטיים כגון תלושי שכר, פירוט תקבולי מל"ל ומסמכים נוספים, אשר יאפשרו חישוב הפיצוי אשר היה מגיע לו אילו היה זוכה בתביעתו. ללא המצאת כל המסמכים הרלבנטיים, אין גם בשיעור הנכות אשר נקבעה ע"י המל"ל כדי לעזור לתובע, שכן לא ניתן לקבוע פיצוי על פי שיעור נכות בלבד, ללא שאר הנתונים ואף לא נדע אם נבלעת תביעתו בתגמולי המל"ל, אם לאו. יחד עם זאת, יש מקום לפצות את התובע בגין עגמת נפש, צער ובזבוז זמן, אשר נגרמו לו כתוצאה ממחדליו של הנתבע. אני מעריכה את הפיצוי המגיע לתובע בגין האמור לעיל, בסכום של 20,000 ₪. ראה לענין זה, מקרה דומה - ת"א (תל-אביב-יפו) 2814/99 - בן יעקב ציון ואח' נ' עו"ד גילי לאור פליקסברודט ואח' . תק-מח 2005(3), 7966 ,עמ' 7979. 11. סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪, בצירוף אגרות המשפט, משוערכות כדין וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עורך דין