לפי גישה אחת, על חברת הביטוח להוכיח את יסודות שלילת כיסוי ביטוחי למבוטח. לפי גישה הפוכה, על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח. לפי גישת ביניים, הפתרון תלוי במהותם של יסודות הביטוח: בגניבה ושוד, הנטל ה'שלילי' על המבוטח, באש ובאבדן אחר של נכס, הנטל ה'חיובי' על חברת הביטוח. הגישה המטילה על חברת הביטוח להוכיח את יסודות השלילה, היא גישתו של כב' הנשיא שמגר בע"א 1845/90, סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז(5)661. שם אמר כב' הנשיא שמגר בעמ' 676: "פוליסת הביטוח מעניקה ביטוח בגין אירוע מוגדר - שוד, פריצה, שריפה ודומיהם. אירוע מוגדר זה הוא הנדבך העובדתי הראשוני להטלת חבות על חברת הביטוח. נדבך שני הוא - העדר חריגים לפוליסה. חריגים אלו אף הם קבועים ומוגדרים בפוליסה. שני הנדבכים במצטבר מקימים חבות למבטח, או במילים אחרות מרכיבים את 'אירוע הביטוח'. בין שני הנדבכים האמורים אין כל יחס של תלות. לפיכך, אין לומר, שעל המבוטח להוכיח את התקיימות שני הנדבכים. די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של חברת הביטוח בפיצוי. נקטתי לשון 'לכאורה', שכן חברת הביטוח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר או אחד החריגים, שאז - תשלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על חברת הביטוח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לענין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר". הגישה ההפוכה, שעל פיה על המבוטח לשכנע, כי אינו מעורב במקרה הביטוח, היא גישתו של כב' השופט גולדברג בע"א 391/89, וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז(1)837 בעמ' 864-865, שם אמר: "גישה זו מביאה אותי למסקנה כי אין מקום להבחנה בין סוגי הביטוח, שבכולם גלום, כאמור, אותו רעיון כי מעשה זדוני מצד המבוטח, אינו נכלל בגדר הארוע הביטוחי. לפיכך מסכים אני לדברי חברתי הנכבדה השופטת נתניהו, כי גניבה, שוד ופריצה, אינם מתיישבים עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לכן על המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - שהאבדן הוא תוצאה של מעשה מכוון, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו. אולם לאותה מסקנה ניתן להגיע, לדעתי, על דרך פירוש המלים 'שריפה' או 'אש' המופיעות בפוליסות ביטוח מן הסוג שלפנינו". גישת הביניים, ולפיה הפתרון לשאלת נטל ההוכחה תלוי במהותם של יסודות הביטוח, כאשר בגניבה או בשוד מוטל הנטל השלילי על המבוטח, בעוד שבאש או באובדן אחר של נכס מוטל הנטל החיובי על חברת הביטוח, היא גישתה של כב' השופטת נתניהו בע"א 391/89 הנ"ל בעמ' 850-851, שם אמרה לעניין נזקי גניבה: "ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין, תשל"ז- 1977(ראה parkington & macgillvray, supra, at 867). גניבה, על-פי הגדרתה בסעיף 383לחוק העונשין, מכילה את האלמנט של 'בלי הסכמת הבעל'. כך גם שוד ופריצה, שהגניבה היא אחד מהיסודות שלהם לפי הגדרתם בסעיף 402 ובסעיף 407 הם אינם מתיישבים לכן עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לפיכך, על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו, השלילה במקרים אלה שמניתי אינה חריג לאחריות של חברת הביטוחת, שעליה להוכיחו. השלילה היא מרכיב של 'מקרה הביטוח', שהוא עילת התביעה של המבוטח, ואותו עליו להוכיח ". לדעתה זו של כב' השופטת נתניהו הצטרף גם כב' השופט אור בע"א 1845/90 הנ"ל בעמ' 686, שם אמר: "על המבוטח להוכיח בתביעתו כנגד חברת הביטוחת את מקרה הביטוח, אשר לפי תנאי הפוליסה מקנה לו עילה לקבלת תגמולי הביטוח. עליו להוכיח את מקרה הביטוח כפי שזה הוגדר והוסכם בחוזה הביטוח. לפיכך, אם עליו להוכיח מקרי פריצה וגניבה, אשר לפי הפוליסה מזכים אותו בתגמולי הביטוח, עליו להוכיח את קיומם של אלה ולא פחות מכך. מכיוון שהוכחת גניבה טומנת בחובה גם הוכחה שהרכוש נלקח על-ידי אחרים שלא בהסכמת המבוטח - כך הן על-פי הגדרת העבירה של גניבה בסעיף 383של חוק העונשין והן על-פי מובנה של 'גניבה' על-ידי כל אדם סביר - על המבוטח מוטל הנטל להוכיח זאת על-פי מאזן ההסתברות כנדרש בתביעה אזרחית".פוליסהנטל ההוכחהשאלות משפטיותתביעת ביטוח