ממתי סופרים מועד הגשת ערעור ?

תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא 45 ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת הערעור. במקרה הנדון להלן פסק הדין ניתן, ביום 6.5.03. הערעור הוגש ביום 29.6.03, דהיינו 54 ימים לאחר שניתן פסק הדין. במקרה זה רלוונטית לעניין מניין הימים להגשת ערעור תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי מנין הימים שנקבעו בסימן זה יתחיל בין אם ניתנה ההחלטה בפני המערער או המבקש ובין אם ניתנה שלא בפניו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה; ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה. עיון בפסק הדין במקרה הנדון מעלה כי בית משפט קמא לא הזמין את הצדדים לשמיעת פסק הדין, ובסופו ציין כי המזכירות תעביר העתק הימנו לב"כ הצדדים. לפיכך, רלוונטית לענייננו סיפא תקנה 402, לפיה המועד הנחשב לתחילת מניין הימים להגשת הערעור הוא יום שבו הומצא למערער עותק מפסק הדין. בהקשר זה יש לציין הוראת חוק נוספת הקשורה למקרה דנן, סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 "10. תקופות (א) מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין". דהיינו, היום ממנו יתחיל מניין הימים להגשת הערעור הוא יום לאחר שפסק הדין הומצא למערער. להלן פסק דין בנושא ממתי סופרים מועד הגשת ערעור: פסק דין סגן הנשיא גדעון גינת: פסק הדין עוסק בסוגיית הגשת ערעור באיחור וכן בנפקות הסדר דיוני בין הצדדים לעניין שמיעת הראיות בתיק, על הערכת מסקנותיו של בית משפט השלום. רקע 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, בעניין תביעת נזקי רכוש בגין תאונת שרשרת בין 3 כלי רכב (להלן: "התאונה"), שניתן ע"י השופט א. גנון בת.א. (חיפה) 8985/02 ובת.א. (חיפה) 19795/99 שאוחדו. 2. אירוע התאונה התרחש ביום 12.7.97, כאשר המערערים נהגו ברכב מסוג איסוזו, לפניהם נהג המשיב 2 ברכב מסוג פיאט המבוטח ע"י המשיבה 1, ולפניו נהג רכב המבוטח אצל המשיבה 3. התביעה ת.א. 19795/99 הוגשה ע"י המשיב 2 נגד המערערים. התביעה ת.א. 8985/02 הוגשה ע"י המשיבה 1 כתביעת שיבוב נגד המשיב 2 והמבטחת שלו, המשיבה 3. המשיבים 2 ו- 3 שלחו למערער 1 הודעת צד ג' בת.א. 8985/02. שני התיקים אוחדו, כאמור, ופסק הדין נשוא הערעור ניתן ביום 6.5.03. 3. תביעה נוספת בעניין התאונה הוגשה בבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב ע"י מבוטח המשיבה 1 נגד המערער 1. תביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה בין הצדדים, לפיו המערער 1 ישלם לצד השני בגין נזקי הרכב (נספח א' לעיקרי טיעון מטעם המשיבה 3). עוד יש להוסיף באותו עניין כי המערער 1 לא פנה בהודעת צד ג' לאיש מהצדדים האחרים בהליך הנוכחי. בית משפט השלום 4. השופט קמא קבע בפסק דינו כי התאונה אירעה בעת שהמערער 1 התקרב במהירות גבוהה יחסית לצומת והתנגש ברכב המשיב 2, שעמד ברמזור. כתוצאה מפגיעה זו, התנגש רכב המשיב 2 ברכב שלפניו, דהיינו הרכב המבוטח ע"י המשיבה 1, שעמד אף הוא ברמזור אדום. בית המשפט קבע כי בת.א. 19795/99 התובע (המשיב 2) זכאי לפיצוי בגין נזקיו מהנתבעים (המערערים). בת.א. 8985/02 נקבע כי המשיבה 1 זכאית לפיצוי מהמשיבים 2 ו- 3, אשר מצידם זכאים לשיפוי מלא מצד ג' באותו הליך, להלן המערערים, ולכן נקבע כי המערערים ישלמו את הפיצוי למשיבה 1. הערעור 5. המערערים טוענים כי תוצאת פסק הדין אינה נכונה, ומכאן הערעור. לטענתם, כלי הרכב המעורבים בתאונה לא עמדו ברמזור בעת שאירע המקרה, אלא היו בנסיעה, והתאונה נגרמה עקב עצירתו הפתאומית של רכב המשיב 2, שהתנגש ברכב המבוטח ע"י המשיבה 1. עוד נטען כי הם אינם אחראים לקרות התאונה, ולכן קביעת בית משפט קמא מוטעית. טענה נוספת היא בעניין המשיבה 1, אשר בת.א. 8985/02 תבעה את המשיבים 2 ו- 3, וכאשר המערערים הם צד ג'. נטען כי השופט דלמטה טעה כשקבע כי על המערערים לפצות את המשיבה 1 בגין נזקיה, שכן המערערים לא היו נתבעים באותו התיק ולכן טעה כשקבע כי טענה זו בעניין שינוי חזית ע"י המשיבה 1 הינה פורמלית גרידא. נטען כי פסק הדין נשוא הערעור ניתן ללא שמיעת עדויות ולכן אין לבית משפט קמא יתרון על בית משפט זה. הגשת הערעור באיחור 6. המשיבה 3 בעיקרי הטיעון מטעמה, הסבה את תשומת הלב לכך שכתב הערעור הוגש לבית המשפט כחודשיים לאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום. בפרוטוקול הדיון בערעור מיום 28.6.05 בעמ' 6 שורות 22-23 נטען ע"י עו"ד אפלבוים, ב"כ המשיבה 1, כי דין הערעור להידחות מן הטעם שהוגש באיחור, 48 ימים לאחר המצאת פסק הדין. 7. תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") קובעת כדלקמן: "המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת הערעור". פסק הדין ניתן, כאמור, ביום 6.5.03. הערעור הוגש ביום 29.6.03, דהיינו 54 ימים לאחר שניתן פסק הדין. רלוונטית לעניין מניין הימים להגשת ערעור תקנה 402 לתקסד"א: "מנין הימים שנקבעו בסימן זה יתחיל בין אם ניתנה ההחלטה בפני המערער או המבקש ובין אם ניתנה שלא בפניו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה; ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה". 8. עיון בפסק הדין מעלה כי בית משפט קמא לא הזמין את הצדדים לשמיעת פסק הדין, ובסופו ציין כי המזכירות תעביר העתק הימנו לב"כ הצדדים. לפיכך, רלוונטית לענייננו סיפא תקנה 402, לפיה המועד הנחשב לתחילת מניין הימים להגשת הערעור הוא יום שבו הומצא למערער עותק מפסק הדין. 9. בהקשר זה יש לציין הוראת חוק נוספת הקשורה למקרה דנן, סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות"): "10. תקופות (א) מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין". דהיינו, היום ממנו יתחיל מניין הימים להגשת הערעור הוא יום לאחר שפסק הדין הומצא למערער. 10. המערערים טוענים בהודעת הערעור כי פסק הדין הומצא במשרדו ביום 13.5.03. הערעור הוגש ביום 29.6.03, 48 ימים לאחר שהומצא פסק הדין למשרד ב"כ המערער, לטענתו. אם גרסת המערערים תתקבל, הרי שהערעור לא הוגש באיחור, שכן מניין הימים מתחיל יום לאחר קבלת פסק הדין בפועל ע"י המערער או ב"כ, ולכן היה על המערערים להגיש ערעורם בתאריך 27.6.03. אולם, מכיוון שהיה זה יום שישי בשבוע, הרי שיום זה וכן יום השבת שלאחריו נחשבים ימי מנוחה ולכן אינם נלקחים בחשבון במניין התקופה, לפי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות: "10(ג) במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". 11. גרסת המערערים באשר לתאריך קבלת פסק הדין במשרדו בעייתית בעיניי. המערערים לא הוכיחו כי אכן קיבל את פסק הדין בתאריך זה. המערערים אף לא התייחסו לטענות נגדם, לפיהן הערעור הוגש באיחור, למרות שהדבר עלה בעיקרי הטיעון של המשיבה 3 וכן בפרוטוקול בית המשפט ע"י ב"כ המשיבה 1. פסק הדין ניתן ביום 6.5.03. מעיון בתיק בית משפט השלום עולה, כי המזכירות שלחה העתקים מפסק הדין לצדדים ביום 8.5.03. בעלי הדין האחרים קיבלו את פסק הדין עוד באותו היום, דהיינו ביום 8.5.03. לא נמצא במזכירות תיעוד לגבי התאריך בו קיבל ב"כ המערערים את פסק הדין. אין זה סביר בעיני כי בעוד שהמשיבים קיבלו את פסק הדין ביום 8.5.03, המערערים קיבלו אותו רק 5 ימים לאחר מכן. לכל היותר יש להניח כי פסק הדין הומצא לב"כ המערערים לא יאוחר מיום 12.5.03, דהיינו 4 ימים לאחר שהוצא ע"י מזכירות בית המשפט. לאור הנסיבות, הנני בדעה כי נטל הראיה, בעניין זה, הוא על המערערים. היה עליהם להוכיח את התאריך שבו קיבלו את פסק הדין, ומשנמנעו מלעשות כן, הרי שיש להניח שהעובדות אינן תומכות בגרסתם. 12. גם איחור "קל" של יום בלבד, איחור הוא. יפים לעניין זה דברי י. זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית-1995, 898-897: "כידוע, מייחס בית המשפט משקל למידת האיחור. אך אפילו היה האיחור קטן, אין בכך בלבד כדי להצדיק הארכת המועד. משקבעו התקנות שיש להגיש ערעור תוך 45 יום, והמערער איחר אפילו ביום אחד, אין להיעתר לבקשתו, כדבר שבשגרה, שאילו בית המשפט היה עושה כן, היה למעשה משנה את המועד הקבוע בחיקוק מ-30 יום ל-31. אבל ככל שהאיחור גדל, מצבו של מבקש ההארכה קשה יותר". עקרון סופיות הדיון מזכה את בעלי הדין בידיעה כי לאחר מניין הימים לפי הוראות החוק הרלוונטיות, משלא הוגש ערעור, העניין הסתיים. לכן, לשם איחור בהגשת כתב ערעור, יש צורך בהגשת בקשה להארכת המועד. המערערים לא נקטו בהליך מסוג זה וכלל לא התייחסו לנושא. כאשר אלה הם פני הדברים, נראה לי כי יש לדחות את הערעור מן הטעם שהוגש באיחור. דיון לגופו של עניין 13. למען הסר ספק, אדון בקצרה גם בטענות המערערים לגופן. המערערים טוענים כי פסק הדין קמא ניתן בלא שנשמעו עדויות, אלא רק על סמך הטיעונים והמסמכים שהוגשו בכתב לבית המשפט. הטענה היא כי לבית משפט קמא אין כל יתרון על בית משפט זה. המערערים שכחו להזכיר את העובדה כי בעלי הדין הגיעו ביניהם להסכמה דיונית לפיה הצדדים יגישו טיעונים ומסמכים ללא שמיעת ראיות (פרוטוקול בית משפט השלום מיום 11.3.02 עמ' 6-7, נספח ב' לעיקרי טיעון המשיבה 3). גם ב"כ המערערים הסכים להסדר הדיוני הנ"ל. הצדדים רשאים להתנות על דיני הראיות ועל הפרוצדורה שבה יתנהל המשפט, ומשעה שהסכימו על הדרך הדיונית, הרי שאינם יכולים לחזור בהם מהסכמה זו, למעט בשל עילות המצדיקות ביטול הסכם, כמו הטעיה או מרמה. בית המשפט העליון התייחס לסוגייה ב-ע"א 538/82 נצראל נ' רג'ואן, לז(2) 722, בעמ' 729 מול האות ג': "הסכמת הצדדים לגבי נושא שבסדרי דין או בדיני ראיות היא הסכמה מחייבת". משעה שהגיעו בעלי הדין להסכם דיוני כדלקמן, אין עוד מקום לטענת המערערים הקובלת על כך שפסק הדין ניתן בלא שנשמעו עדויות בתיק. אין למערערים להלין בעניין זה אלא על עצמם. 14. לאור העובדה שבעלי הדין הסכימו ביניהם על הדרך הדיונית שבה יינתן פסק הדין, הרי שהתוצאה אליה הגיע בית משפט השלום בהתבסס על הנתונים שהונחו בפניו, צודקת ונכונה היא. טענת המערערים בבית משפט קמא הייתה כי התאונה אירעה בעת שהרכבים נסעו בשיירה, ולא כטענת המשיבים, לפיה עמדו ברמזור אדום ולפתע התנגש רכב המערערים ברכב המשיב 2, אשר התנגש כתוצאה מכך ברכב המבוטח אצל המשיבה 1. המערערים לא הביאו כל הוכחה לגרסתם. המשיבים, לעומתם, הציגו תמונות הממחישות את הנזק שנגרם לכלי הרכב, חוות דעת שמאים לעניין הנזקים והודעה על תאונת דרכים שניתנה ע"י נהג הרכב המבוטח ע"י המשיבה 1. מהודעה זו עולה כי אכן רכבי המשיב 2 והמשיבה 1 עמדו בשיירה כאשר המערער 1 התנגש במשיב 2. יתרה מזו, גם אם אצא מנקודת הנחה כי הצדדים נסעו בשיירה כאשר המשיב 2 בלם בפתאומיות וכך נגרמה התאונה, הרי שעדיין המסקנה הבלתי נמנעת היא כי המערערים הם האשמים בתאונה. גרסת המערערים לפיה הנסיעה הייתה בעלייה, המהירות הייתה נמוכה, ונשמר מרחק מכלי הרכב שלפניהם, אינה מתיישבת עם תמונות כלי הרכב המעורבים בתאונה ועם חוות הדעת שהוצגו בפני השופט קמא לעניין הנזקים. צדק השופט קמא כשקבע כדלקמן (עמ' 3 לפסק הדין): "בכל מקרה, חלה חזקה שמכונית האיסוזו שפגעה בפיאט מאחור לא שמרה מרחק סביר ואם לא הספיקה לבלום יש בכך ראייה לתאונה לאי שמירת מרחק. הנחה זו לא נסתרה. נוסף לכך מהגרסאות של שאר המעורבים בתאונה מתקבל על הדעת שאכן הפגיעה החזקה של האיסוזו היא שגרמה להדיפת הפיאט קדימה. המכוניות עמדו ברמזור ובנסיבות כאלה גם אם עמדו קרוב אחת לשנייה אין בכך כל פסול או התנהגות רשלנית". היקף הנזקים, כפי שעולה מן התמונות, מתיישב יותר עם המסקנה לפיה המערער 1 הגיע לצומת במהירות גבוהה תוך שלא שמר על מרחק בטוח מהמכונית שלפניו. מסקנה זו נכונה בין אם כלי הרכב שלפניו עמדו ברמזור אדום, ובין אם נהגו בשיירה בנסיעה איטית. לאור כל האמור לעיל, אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של השופט המלומד דלמטה, וטענות המערערים בעניין זה דינן להידחות. 15. מסקנתי היא כי יש לדחות את הערעור. אני מציע לחייב את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבים את הוצאות המשפט בערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 (ששת אלפים) ₪ + מע"מ להיום, לכל אחד מהמשיבים. סגן - נשיא השופטת שושנה שטמר: אני מסכימה לכך שעל הערעור להידחות עקב העדר עילה להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, שהמערערים אחראים לאירוע התאונה. לפיכך, אין אני נדרשת לשאלה אם הערעור הוגש באיחור. שופטת השופט רון שפירא: אני מסכים. שופט הוחלט לדחות את הערעור כאמור בחוות דעתו של סגן הנשיא ג. גינת.המועד להגשת ערעוריםשאלות משפטיותערעור