בע"א 66/91, בידרמן חב' לביטוח בע"מ נ' י.ד. מטר בע"מ נפסק כי אין הביטוח פסול מקום שלמבוטח אין זכות קניינית בנכס כל עוד יכול הוא להראות כי סבל נזק כתוצאה ממקרה הביטוח, דהיינו, כי היתה לו זיקה כלכלית כלשהי. להלן פסק דין בנושא זיקה כלכלית של המבוטח לנכס המבוטח: פסק דין התביעה המונחת בפני הינה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזק שארע בעקבות תאונה למשאית מ.ר. 19-286-93 ביום 17.10.01. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, שהיתה, לטענת התובעים, המבטחת של המשאית בפוליסה לביטוח מקיף לתקופה שבין 1.11.00 ועד 31.10.01, וכנגד סוכן הביטוח. הנתבעת דחתה את תביעת התובעים מן הטעם שמועד התאונה לא קמה יריבות בין מי מהתובעים, לבין הנתבעת, מאחר והתובע 1, המבוטח על פי הפוליסה, מכר את המשאית לתובע 2, ועם ביצוע המכירה פקעה הפוליסה בהיותה חוזה אישי שאינו ניתן להעברה בהעדר הסכמת הנתבעת, ואילו התובע 2 אינו המבוטח או המוטב, ולפיכך דין התביעה כנגדה להידחות. מכאן שהשאלה המרכזית הן העובדתית והן המשפטית הינה, מי מן התובעים היה בעליה של המשאית ביום התאונה ב - 17.10.01. דיון: התובע 1 היה הבעלים של המשאית אשר נמכרה על ידו לתובע 2. העסקה עוגנה בזיכרון דברים עליו חתמו התובעים, ולראיה הוצג צילום זיכרון הדברים בפני בית המשפט. לעניין זה עלי לציין כבר בשלב זה כי בפני בית המשפט לפחות שתי גרסאות של אותו זיכרון דברים, כשהמקור מעולם לא הוגש ולא הוצג בניגוד לכלל הראיה הטובה. מזיכרון דברים זה עולה לפחות על פניו, כי התובע 1 מכר את המשאית לתובע 2 בסכום של 85,000 ₪, שהיה אמור להיפרע ב - 15 תשלומים חודשיים על סך 5,665 ₪. עוד סוכם כי העברת הבעלות במשאית תבוצע עם גמר התשלום האחרון. מן הראיה עולה שעם החתימה על זיכרון הדברים, הועברה המשאית מהתובע 1 לחזקתו של התובע 2, שהקפיד לשלם התשלומים כסדרם ואף למעלה מזה. לציין כי פוליסת הביטוח עליה נסמכת התביעה שבפני נותרה על שם טפירו עמוס בלבד, ולדברים משקל נכבד, שכן בצילום אחר של זיכרון הדברים שהוצג, עולה כי הוסף לו משפט נוסף במוסד כלשהו בלתי ידוע, בכתב יד שונה לחלוטין מכתב היד שבמסמך גופו, ובמשפט זה נאמר: "כמוכ' בטוח הרכב יהיה על שם בעל הרכב עד להעברת הבעלות" על יסוד משפט זה ועל יסוד הטענה כי משלא שילם התשלום האחרון עובר לתאונה, ומשלא הועברה הבעלות משם התובע 1 לשם התובע 2, לא נשתכללה מכירת המשאית לכדי גמר, ולפיכך משנותרה בבעלותו של התובע 1, והוא המבוטח על פי הפוליסה, קמה חבות על הנתבעת 1 לשלם את תגמולי הביטוח בגין האובדן שנגרם בתאונה. סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח 1986, קובע כי הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות. סעיף 8 (א) לחוק קובע כי מסירת הממכר תהא בהעמדת הממכר לרשות הקונה. אין חולקין כי המשאית הועמדה לרשותו של התובע 2 עם חתימת זיכרון הדברים, אולם טוען ב"כ התובעים כי הוסכם בין הצדדים שהבעלות תעבור רק עם סיום תשלום התמורה, ולפיכך, משלא שולמה התמורה במלואה, לא עברה הבעלות והפוליסה בעינה עומדת. דא עקא, שמחומר הראיות ומן העדויות עולה כי במקרה שבנדון שולמה התמורה במלואה ו/או לחילופין נותר לתשלום סכום זניח בלבד, בסך של כ - 1,000 ₪ לערך. ובמה דברים אמורים: לגרסתו של התובע 1, כשכבר בשלב זה אומר כי עדותו לא מצאה הד בליבי, נמצאתי למדה כי התשלומים שקיבל מאת התובע 2 היו מגובים בקבלות, ברם, קבלות אלה לא הוצגו בפני בית המשפט למרות שהתובע 1 התחייב להמציאם (עמ' 10 ש' 10-9). וגם תשובותיו באשר לסכומים שקיבל מעת לעת מאת התובע 1 היו מתחמקות, שכן, מסתבר כי התשלומים היו בסכומים משתנים, אולם, כאמור, לא הוצגה כל קבלה להוכחת התשלומים מחד ויתרת חוב, אם היתה קיימת, מאידך. לעומת זאת העיד התובע 2, אבישי, כי יתכן ומסר לחוקר ששילם סכום חד פעמי של 49,000 ₪, ואת היתרה אמור היה לפרוע מרווחיו בעבודה במשאית, ומעדות שגבה ממנו החוקר עולה כי בשעתו מסר שסיים לשלם את כל התשלומים עבור המשאית. מכל מקום, התובעים כשלו בהוכחת הטענה כי שווי המשאית לא שולם במלואו, מכל מקום, ברור מחומר הראיות כי אם נותר סכום כלשהו לתשלום, עסקינן בסכום זניח בלבד. ומדוע נאחזו התובעים בטענה זו של יתרת חוב - מן הטעם כי בשלב כלשהו בהעתק אחר של זיכרון הדברים הוספה תוספת בכתב יד שונה לחלוטין, תוספת שמטרתה היתה להוכיח כי לא הושלם המכר וכי הביטוח יישאר על שם התובע 1 עד להעברת הבעלות. דא עקא, שניסיון זה לא צלח לטעמי לא עובדתית ולא משפטית. אשר לפן העובדתי: כבר פרטתי לעיל, וציינתי כי שתי הגרסאות שהוצגו מעלות תמיהות רבות, ולא ברור מתי הוספה אותה תוספת לזיכרון הדברים. מה גם ששאלת התשלום אף היא לוטה בערפל, בהעדר קבלות תומכות מחד ומעדותם המתחמקת של התובעים מאידך, שהינם בעלי אינטרס ברור, ולפיכך סבורתני כי לעדותם דרושה תמיכה חיצונית כלשהי. אשר לפן המשפטי: לעניין רישום הבעלים במשרד הרישוי - כבר נאמר לא אחת על ידי בתי המשפט כי רישום הבעלות במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות, שכן, הרישום הינו דקלרטיבי בלבד, ואינו רישום קונסטיטוטיבי (כרישום מקרקעין למשל) (ראה ע"א 462/64, לוי נ' רייס, פד"י יט' (1) עמ' 587 בעמ' 588). לפיכך, לטעמי "התנאי" עליו נסמכים התובעים לפיו תועבר הבעלות רק עם סיום התשלומים, לאו תנאי הוא ועם מסירת החזקה בממכר לנתבע 2, ובוודאי בקונסטלציה שבפני, ממנה עולה כי הלה שילם את כל התשלומים בגין המשאית שרכש ו/או לחילופין נותר סכום פעוט זניח, אין בו כדי להביאני למסקנה כי עסקת המכר לא השתכללה במקרה דנן. ואם בכך לא סגי, תמצא לאמר למעשה כי על פי דיני הביטוח, לא עומדת לתובעים עילת תביעה כנגד הנתבעת 2. ובמה דברים אמורים: כבר נאמר לא אחת כי חוזה הביטוח הינו חוזה אישי בין המבטח למבוטח, ואינו ניתן להעברה, ואין מבוטח יכול להעביר את חוזה הביטוח בלי הסכמת חברת הביטוח, שכן חוק חוזה הביטוח לא בא לשנות את הדין והיסודות הדרושים לכריתת חוזה. יסודות אלה נשארו במסגרת הצעה וקיבול בין צדדים ידועים ומסוימים ואין המבוטח יכול לכפות על חברת הביטוח שהוא המבוטח יכרות עבורה חוזה ביטוח עם מאן דהוא בלי ידיעתה והסכמתה (ראה ע"א 913/95, בית משפט מחוזי תל אביב, שאול שוחט ואח' נ' אררט - צורף לסיכומי הנתבעים בעמ' 3). יתר על כן, סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח קובע כדלקמן: "מהות הביטוח" א. בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנזק המבוטח אבד או ניזק. ב. הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו. ” משמעם של דברים הוא, כי אמנם החוק אינו דורש קיומו של אינטרס ביטוחי שמקורו וביטויו בזכות הבעלות, אולם הנזק צריך להיגרם למבוטח או למוטב המנויים בפוליסה, כאשר קיימת חפיפה בין עקרון "האינטרס הביטוחי" ו"הנזק". כאשר שני מושגים אלה תלויים זה בזה, ומשלימים זה את זה (ראה אליאס דיני ביטוח עמ' 74). לפיכך, אין הביטוח פסול מקום שלמבוטח אין זכות קניינית בנכס כל עוד יכול הוא להראות כי סבל נזק כתוצאה ממקרה הביטוח, דהיינו, כי היתה לו זיקה כלכלית כלשהי (ראה ע"א 66/91, בידרמן חב' לביטוח בע"מ נ' י.ד. מטר בע"מ, פד"י מו' (5) עמ' 397). ולענייננו - אשר לתובע 1, מדבריו של זה למדתי כי לתובע 1 לא נגרם למעשה נזק ולא היתה לו כל זיקה כלכלית לנכס המבוטח, שכן, לדבריו הוא אמור היה לקבל את הכסף ולהעבירו לתובע 2 (עמ' 9 ש' 15-13), מכאן שתמצא לאמר כי אובדנה של המשאית לא גרם לתובע 1 כל נזק, שכן, למעשה קיבל כבר מאת התובע 2 את התשלום עבור המשאית, וגם התשלום הזניח האחרון באם נותר, אינו יוצר אינטרס ביטוחי וזיקה כלכלית בין התובע 2 לבין הנכס. ומשמעם של הדברים הוא כי למבוטח על פי הפליסה, טפירו עמוס, לא נגרם למעשה כל נזק, ומכאן שאין הוא זכאי לשיפוי על פי סעיף 55 לחוק, וכפי שאומר בית המשפט בע"א 913/95, שוחט ואח' נ' אררט: "עם קבלת מלוא המחיר לא נותר לשוחט כל אינטרס ביטוחי לפי הפוליסה וגניבת הרכב אחרי שמכר אותו לששון, לא הסבה לו כל נזק. מכאן שאותה זכות שיפוי שהיתה לו לפי הפוליסה חדלה ועברה מן העולם, ולא היה לו מה להעביר עוד. כבר לפני שנים נפסקה הלכה כי עם העברת הרכב (רכוש המבוטח) פוקע חוזה הביטוח (והפוליסה שהוצאה על יסודו) וכל זכויות המבוטח לפיו"” אשר לתובע 2 הלה לא היה המבוטח על פי הפוליסה, ואף לא המוטב בה, ולפיכך לא עומדת לו זכות תביעה כנגד הנתבעת 1, ומכאן באה טענת התובעים לפיה הנתבע 2, סוכן הביטוח, ידע על עסקת המכר וידיעתו מחייבת את הנתבעת 1 מחד, או לחילופין אחראי הנתבע 2 באחריות אישית. דא עקא שגם טענה זו לא תעמוד להם לתובעים. מעיון בחקירתו הנגדית של התובע 1 בעמ' 7-5 לפרוטוקול, הינך למד כי גם אם יידע התובע 1 את סוכן הביטוח כי הוא עומד למכור את הרכב, מכל מקום אין באמירה זו ולא כלום, ואין היא יוצרת כל זיקה ביטוחית בין התובע 2 לבין הנתבעים, שכן אומר התובע 1 בעמ' 5 ש' 15-12: "היה שלב מסוים שאמרתי לחסדיאל שאני עומד למכור את האוטו כי התשלום האחרון צריך להתבצע ואני אביא לו את הלקוח למשרד, והבאתי לו את הלקוח והוא לקח ממנו כסף". בהמשך בעמ' 6 ש' 19-17 ובעמ' 7 ש' 5-1, מעיד התובע 1 כי דיבר עם סוכן הביטוח כי לכשיסתיימו התשלומים, יבקש אבישי לעשות ביטוח אצל חסדיאל, ואף התובע 2 מעיד כי הוא אישית לא היה מבוטח ולא הוצאה פוליסה על שמו (עמ' 12 ש' 10-6). מכאן תמצא לומר כי, משלא הונפקה פוליסה על שם התובע 2, אין לתובע זה עילת תביעה כנגד הנתבעת 1, אשר לא נתבקשה להנפיק פוליסה על שם התובע 2 ו/או להסב את הפוליסה הישנה על שמו. לפיכך, גם דין תביעתו של התובע 2 להידחות. טוען ב"כ התובעים כי יש לחייב את הנתבעים מכוח העובדה כי הנתבע 2 סוכן הביטוח, הינו שלוחה של חברת הביטוח, ו/או לחילופין יש לחייבו באחריות אישית, שכן, לטענתם ידע הסוכן על המכירה. גם טענה זו דינה להידחות. מחומר הראיות עולה כי התובעים, לטענתם, היו אצל הסוכן כשלושה שבועות לפני התאונה, וגם זאת במגמה לקבל הצעה לביטוח על שם התובע 2, אולם, לא נאמר מפורשות כי התובע 2 התבקש למלא טופס הצעה לביטוח על שם התובע 2 ולהעבירו לחברת הביטוח. הנתבע 2 לא התבקש על ידי התובעים להוציא פוליסה חדשה על שם התובע 2 ו/או להסב את הפוליסה הישנה על שמו ו/או להוסיפו כמוטב בפוליסה. ואילו, לדברי הסוכן הגיעו התובעים על מנת לסדר חוב שנוצר בגין אי תשלום הפוליסה על שם טפירו, כאשר התובע 2 הוא זה אשר שילם את החוב באמצעות הוראת קבע. פעולה שלא היה בה כדי לעורר תמיהות, מה גם שהפניות לתובע 1 לבוא ולהסדיר את החוב לא נענו על ידו, וכאשר התשלום הוסדר בסופו של יום בגין לחץ שהופעל על ידי הבנק המשעבד. לא זאת אף זאת, בעמ' 35 לפרוטוקול מיום 29.6.05, שורות 12-2, מסביר הנתבע 2 כי התובע 1 נזעק לאחר שהוברר לו כי התובע 2 מסר בחברת הביטוח כי הרכב שלו ואף התבטא במילים "אבישי אכל צפרדעים, הוא לא יודע מה הוא מדבר". השיחה הוקלטה על ידי הנתבע 2 והדברים מדברים בעד עצמם. בשולי הדברים אומר כי אל מול עדותו של סוכן הביטוח הנתבע 2 שהותיר רושם מהיימן, הותיר עלי התובע 1 רושם בלתי מהיימן הן בעדותו ובחקירתו והן לאור המסמכים שהוגשו על ידו, ובעיקר זיכרון הדברים, שכפי שפרטתי לעיל, מעורר תמיהות רבות. התוצאה מכל האמור לעיל הינה כי אני דוחה את תביעת התובעים כנגד הנתבעים 1 ו - 2. אולם, לאור התרשמותי מהצדדים, אני קובעת כי תביעתו של התובע 1 נדחית, ותובע זה ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. אשר לתביעתו של התובע 2 - נדחית ללא צו להוצאות. פוליסהחברת ביטוח