להלן פסק דין בנושא התיישנות ביטוח תאונות תלמידים: פסק דין חלקי 1. כעולה מכתב תביעתה המתוקן של התובעת ארעה לה ביום 25.6.98 תאונה, בעת פעילותה במסגרת הסתדרות הצופים. על פי הטענה היא ישבה עם חניכיה מעל מגדל עץ ושעה שנשענה אחורה על מעקה בטיחות המקיף מגדל עץ זה, נשבר המעקה והתובעת צנחה מגובה של כ- 3 מטר ונגרמו לה נזקי גוף. עובר לאירוע האמור הייתה התובעת תלמידה בבית ספר תיכון המופעל על ידי הנתבעת 1 (להלן, גם "ויצו"). ויצו ערכה ביטוח המכסה תאונות תלמידים אצל הנתבעת 2 (להלן, גם "המגן"). התובעת הגישה, איפוא, תובענה לתשלום תגמולי ביטוח כנגד ויצו וכנגד המגן. 2. לשיטת התובעת היא מסרה בסמוך לאירוע התאונה טופס דיווח על התאונה לויצו. לשיטתה ויצו "העביר את הטפסים - ככל הנראה - לידי חברת המגן" (סעיף 10 לכתב התביעה). ועוד נהיר כי ביום 22.7.03 שיגר ב"כ התובעת להמגן מכתבו בו הוא ביקש להודיעו זכויות מרשתו מכוח הביטוח האמור, לנוכח מסירת הודעה על התאונה. על כך נענה ב"כ התובעת, במכתב המגן מיום 10.8.03, "נא לפנות לחברת ביטוח כלל תאונות אישיות". אף אין חולקין כי מכתבה זה של המגן יסודו בטעות שהרי המגן ערכה ביטוח תאונות תלמידים, כנטען. 3. אם כך ואם אחרת טענה המגן כי תובענת התובעת כנגדה התיישנה. בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, תובענה לתגמולי ביטוח מתיישנת בחלוף 3 שנים. בגדר כתב התביעה המתוקן טוענת התובעת, כלפי ויצו, שככל שלא נמסרה ההודעה על התאונה להמגן, נקטה ויצו ברשלנות. ככל שעסקינן בהמגן נטען כי המגן התרשלה בהעדר מענה להודעתה של התובעת על התאונה, וכן לאי טיפולה בהודעתה של התובעת, לנוכח מידע עצמאי שהיה להמגן אודות קרות התאונה. 4. ויצו והמגן התגוננו בפני התביעה. ויצו הגישה הודעת צד ג' כנגד המגן וכנגד צד ג' 2 (להלן, גם "אריה"). ככל שעסקינן בהמגן טענה ויצו כי ככל שתחוייב בדינה, היא זכאית לשיפוי של המגן, מכוח פוליסת אחריות תלמידים כאמור. ככל שויצו תחוייב בעוולת הרשלנות, נטען כי אריה ביטחה אותה בפני אחריות מקצועית, המכסה אירוע זה. המגן ואריה התגוננו בפני ההודעה האמורה. 5. תחילה נדון התיק בפני כב' הנשיא קיטאי. עם פרישתו נותב התיק לטיפולי. בישיבת קדם משפט ראשונה בפניי ביום 26.3.06 הצהירו ב"כ הצדדים כי "מוסכם עלינו כי שאלת ההתיישנות תוכרע על יסוד טיעונים בכתב שיוגשו". בעקבות זאת הונחו בפניי שורה נרחבת של טיעונים של בעלי הדין השונים. המגן טוענת להתיישנות תובענת התובעת כנגדה. התובעת, ותומכים בטיעונה ויצו ואריה, מתנגדים לכך בתוקף. 6. ועוד ראוי לציין כי בעקבות האירוע האמור הגישה התובעת תובענת נזיקין נגד עיריית חיפה והסתדרות הצופים העברים בישראל. תובענה זו סולקה בהסדר פשרה. ויצו, המגן ואריה טוענים כי בגדרו של הסדר פשרה זה סולקה אף התובענה שבפניי. לא אדרש לסוגיה זו בגדר פסק דין חלקי זה. אדרש אך לטענת המגן להתיישנות תובענת התובעת כנגדה. 7. התובעת טוענת, ושמא כ"מעשה טרמפ" לטיעונה של אריה, כי המגן לא טענה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. הנני דוחה טענה זו של התובעת, ולו משום טיעונה-שלה על פיו הגם שהמגן טענה טענת התיישנות, טענה זו נזנחה. אכן, טענת ההתיישנות של המגן נטענה בניסוח שיכול להתפרש כניסוח מובלע, בגדר סעיף 10 לכתב הגנתה. ואולם נהיר לי כי יש להידרש לטענת התיישנות זו. עוד הנני דוחה את טענת התובעת אודות כך שהמגן זנחה את טענתה האמורה, משום שלא הגישה בקשה למחיקה על הסף בתחילת הדרך. הטענה האמורה חסרת ממש. לכל אורך הדרך לא זנחה המגן את הטענה האמורה. ההסכמה הדיונית, אליה היה שותף אף ב"כ התובעת, מעגנת את העובדה שניצבת בפניי טענת התיישנות, ששומה עליי להכריע בה. 8. בתחילה סבור הייתי, ולו חרף הסכמתם של כל ב"כ הצדדים, כי לא ניתן להכריע בטענת ההתיישנות, לנוכח העובדה שרבדים עובדתיים חשובים לא הונחו בגדר התשתית שבפניי. וכך, כזכור, התובעת אינה טוענת שהיא מסרה הודעה על התאונה להמגן, אלא כי מסרה הודעה זו לויצו, וככל הנראה, ויצו מסרה הודעה זו להמגן. מורכבים הם יותר פני הדברים, ככל שעסקינן בכתב הגנתה של ויצו. ויצו טוענת, משפטית, כי מעיקרא החובה למסור הודעה על התאונה היא חובת הניזוק-המוטב, כלפי המבטח, משמע חובתה של התובעת כלפי המגן. משום כך, גם אם מסרה התובעת הודעה על התאונה לויצו, לא היה בכך כדי לגרוע מחובתה העצמאית של התובעת למסור הודעה כאמור ישירות להמגן. ועוד נטען על ידי ויצו כי מטרת מסירת ההודעה של ויצו להמגן היא על מנת ליידע את המגן על קיומו של סיכון בגין אירוע והאפשרות כי ביום מן הימים תוגש תביעה על ידי הניזוק. הא ותו לא. ואולם, עובדתית, בחלוף השנים לא יודעת ויצו אל-נכון מה אירע בפרשה שבפנינו הגם שלטעמה, לנוכח נוהלי העבודה שלה, סביר להניח כי הורי התובעת הופנו על ידי ויצו להמגן, לצורך הגשת דרישה לתגמולי ביטוח. ככל שעסקינן בתשתית העובדתית, גרסתה של המגן היא כי היא לא קיבלה כל הודעה על התאונה, לא מויצו, אף לא מן התובעת. היא התוודעה לראשונה לעניין זה למקרא מכתבו של ב"כ התובעת ביום 22.7.03 הנ"ל. אותה עת כבר התיישנה ממילא תובענתה של התובעת. ממילא אין כל משמעות למכתבה השגוי מיום 10.8.03 אודות כך שחברת כלל היא המבטחת. 9. לטעמי, לא בכדי הסכימו ב"כ הצדדים כי ניתן להכריע בשאלת ההתיישנות על יסוד החומר שבתיק, ומבלי שתונח תשתית עובדתית מדוייקת לנוכח המחלוקות האמורות. בחינה זו מעלה, לטעמי, כי מכל מקום, ויהא הדבר אשר יהא, תובענתה של התובעת כנגד המגן התיישנה. 10. לצורך הכרעה זו אמנע מן השאלה האם התובעת, באורח עצמאי, אמורה הייתה למסור הודעה על התאונה לויצו, או די היה לה בכך שהיא מניחה שויצו עשתה כן, ולו משום חובתה של ויצו לעשות כן. אם כך ואם אחרת, ברי שהתובעת שקטה על שמריה, במשך שלוש שנות ההתיישנות. אף אם אניח, ובדוחק רב, כי הגשת ההודעה על התאונה הייתה בבחינת דרישה לתגמולי ביטוח, התובעת אמורה הייתה לקבל תשובה מן המגן בגין דרישה זו לתגמולי ביטוח, על מנת להגיש תביעה לבית המשפט במידת הצורך, ובתוך תקופת ההתיישנות. התובעת יודעת-גם-יודעת שהמבטחת היא המגן. הדבר גם מתנוסס בטופס ההודעה על התאונה, ונלמד מכך שב"כ התובעת, במכתבו מיום 22.7.03, יודע לפנות לכתובת הנכונה, היא המגן, חרף הכחשתה חסרת השחר בתחילה של המגן אודות כך שהיא המבטחת. לא נמצא לי, איפוא, כל הסבר מניח את הדעת, על שום מה התובעת לא הגישה תובענתה כנגד המגן, בגדר תקופת ההתיישנות. ברי שהמסקנה האמורה הולכת ומתעצמת ככל שאקבע שמעולם לא הגישה התובעת להמגן דרישה לתגמולי ביטוח. לשיטה זו ברי שדיווח בטופס הודעה על תאונה, איננו בבחינת דרישה לתגמולי ביטוח. ממילא, המגן לא יכולה הייתה לסרב לדרישה, שכלל לא הופנתה אליה. 11. ועוד מבקשת התובעת להדוף את טענת ההתיישנות, לנוכח טענתה כי עילת התביעה התגבשה במועד קביעת נכותה הצמיתה. לכתב התביעה המתוקן צורפה חוות דעתו של ד"ר נחשון רנד מיום 25.12.01. משום כך, ומשעה שהוגשה התובענה ביום 13.4.04, טרם חלפה תקופת התיישנות בת 3 שנים. 12. בחנתי טענה זו של התובעת ובדעתי לדחותה. כב' השופט ברק, ב-ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554, מורה אותנו כי המחוקק הישראלי אימץ את "כלל ההתגלות". "על פי כלל זה, אם יש פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ מיום ההתגלות ולא מיום ההתרחשות" (עמ' 557). עיקר השאלה היא מה טיבו של "נזק", אשר רק התגלותו מתחילה את מירוץ ההתיישנות. כב' השופט ברק, לאחר שמציב את האינטרסים הלגיטימיים של התובע ושל הנתבע בהקשר של מוסד ההתיישנות, מסכם ומורה כי "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של 'מה בכך', אשר 'אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך'..., כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו". ולהמחשה, "טול ניזוק אשר כף ידו נשרטה. נזק זה גלוי הוא, אך אדם סביר לא היה תובע בגין נזק זה את המזיק כאחראי. לימים מסתבר, כי אותה שריטה גרמה לגידול ממאיר. אין לראות את יום התגלות השריטה כיום תחילת ההתיישנות" (עמ' 559). 13. ברי שלא יעלה על הדעת, איפוא, כי המועד השרירותי של מתן חוות הדעת יקבע את מועד גיבוש עילת תביעתה של התובעת. כך קבע כב' המשנה לנשיא ש.לוין ב-רע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ כי "מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלוונטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה" ברי לי, לנוכח הנתונים שבפניי, כי התובעת, כאדם סביר, אמורה הייתה, מלכתחילה, לידע ולהיוודע כי נגרם לה נזק, אף נזק משמעותי, מיום קרות התאונה. אני למד זאת למקרא חוות דעתו של ד"ר רנד. נלמד ממנה כי התאונה ארעה כאשר התובעת נופלת מגובה של כ- 4 מטרים ומאושפזת בבית החולים "עקב שבר דחיסה בחוליה מותנית". היא משוחררת מבית החולים לאחר אשפוז של שבוע "עם מחוך לתמיכה בעמוד השדרה למשך כחודשיים. בהמשך טופלה בפיזיוטרפיה ושחיה. מאז יש רגישות בעמוד השדרה שהחמירה לאחרונה". לא בכדי, איפוא, פוסק ד"ר רנד לתובעת נכות אורטופדית צמיתה, בשיעור לא מבוטל ומשוקלל של 16.75%. 14. הנתון האמור אף חובר לתביעת הנזיקין שהגישה התובעת. מהסכם הפשרה אני למד שעסקינן בתובענה שהוגשה לבית משפט זה ב-ת.א. 1421/02, משמע בשנת 2002. בגדרו של הסכם פשרה זה זכתה התובעת בסכום של 130,620 ₪. הרי נתון נוסף המצביע על כך שמכלול הנתונים לגיבוש דרישה לתגמולי ביטוח, ובעקבות זאת תובענה לבית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, ניצבו בפני התובעת, מיד בסמוך לאחר התאונה. 15. אין שחר לטענת-מאסף אחרונה של התובעת אודות כך שלנוכח העובדה, כך עליי להבין, שמבטחת הנתבעות בתובענת הנזיקין, אף היא המגן, המגן אמורה הייתה להיות מודעת לתביעה ביטוחית זו, באופן שהגשת התביעה לא הפתיעה אותה. לטענה זו מצרף ב"כ התובעת את מכלול הרציונאלים הנעוצים בקיום מוסד ההתיישנות. אף הטענה האמורה דינה לדחייה. המגן, כמבטחת סבירה, לא אמורה להדריך את התובעת להגיש דרישה לתגמולי ביטוח, מעשה פטרונות, וזו חובתה העצמאית של התובעת, ושמא של ויצו, ולכך עוד אדרש בהמשך הדרך. אף נושא הרציונאלים הנעוצים בקיומו של מוסד ההתיישנות, אינם גורמים לשינוי תקופת ההתיישנות. לנוכח הרציונאלים האמורים מגבשת שיטת המשפט את תקופת ההתיישנות האחידה, ברגיל 7 שנים ובתביעות לתגמולי ביטוח 3 שנים במקומותינו. ככל שעסקינן, רק כדוגמא, ברציונאל של שמירת ראיות, תישמע טענת התיישנות של נתבע, גם אם טרח ושמר ראיות לאחר שתמה תקופת ההתיישנות, כשם שלא תישמע טענת התיישנות של נתבע, גם אם לא שמר ראיות, טרם תקופת ההתיישנות, ואף אם ובית המשפט יאמין לו כי ראיות אלו לא נשמרו. 16. לנוכח הנתונים והשיקולים האמורים הנני נענה לעתירתה של הנתבעת 2 ודוחה תביעת התובעת כנגדה, מפאת התיישנות. הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. דיני חינוךהתיישנות