גניבת רכב של תייר בישראל

להלן פסק דין בנושא ביטוח גניבת רכב של תייר בישראל:

פסק דין

הרקע:

התובע, הינו תייר, שרכש כלי רכב בישראל, ללא מיסים. הוא ביטח את הרכב אצל הנתבעת, AIG ביטוח זהב בע"מ, על פי ערכו המלא, כולל מיסים. התובע נהג להשאיר את כלי הרכב בתקופות שבהן לא היה בישראל אצל חברו, מר מנשה רגיב. הרכב נגנב ביום 11.11.01. התובע קיבל מהנתבעת תגמולי ביטוח כערך הרכב - ללא מיסים. כעת הוא תובע גם את סכום המיסים, שכן - לטענתו - הוא אינו זכאי לרכוש רכב נוסף ללא מיסים, אלא אם ישלם את המיסים בגין הרכב הראשון שנגנב. כדי להשיב את המצב לקדמותו, טוען התובע, על הנתבעת להשיב לו גם את סכום המיסים, על מנת שתעמוד לו שוב הזכות לרכוש רכב ללא מיסים.

לטענת הנתבעת, היא איננה צריכה לשלם את סכום המיסים וזאת - הן משום שהתובע לא פעל לפי תנאי הפוליסה, הקובעת כתנאי לתשלום המיסים שהמבוטח ימציא למבטחת הוכחה כי אינו זכאי לפטור חוזר ממיסים על רכב חליפי שהוא מתכוון לרכוש במקום הרכב שנגנב, וכן משום שהרכב בכלל אינו בשימושו, אלא בשימושו של חברו, מנשה רגיב, ולפיכך - הוא לא היה רשאי לרכשו ללא מיסים מלכתחילה. לכן מדובר במקרה של הונאה, הן כנגד רשויות המדינה והן כנגד הנתבעת.

טענות התובע:

התובע רשאי היה לייבא את כלי הרכב שנגנב, ללא מיסים, בהתאם לצו מס קניה (פטור), התשל"ו-1975 ולפי רשיון יבוא כללי, התשל"ח-1978 (להלן: "רשיון היבוא"). סעיף 4(ג) לרשיון היבוא, המתייחס ליבוא חוזר קובע:
"(ג)     תייר רשאי לייבא רכב נוסף כאמור בסעיף קטן (א) אם התקיים אחד מאלה:
. . . .
(2)     התייר ביטח את הרכב הראשון במלוא סכום המיסים החלים עליו, הרכב נגנב או לא ניתן לעשות בו שימוש, ושולם מלוא סכום המיסים החלים עליו מכספי הביטוח שקיבל התייר".

זהו, טוען התובע, המקרה שבפנינו, ומאחר שאי-זכאותו לפטור נוסף עולה מהחוק, לא היה על הנתבעת לדרוש ממנו אישורים כלשהם. הוא יהיה זכאי לפטור חוזר רק אם ישלם את מלוא סכום המיסים החל על הרכב הראשון, ולכן אין צורך באישור ספציפי לגבי זה.

התובע מפנה לפסק דין של בית המשפט המחוזי בת"א ע"א 2089/00 פרג' ואח' נ' מדינת ישראל (להלן: " עניין פרג'"), המנתח את רשיון היבוא ומסביר את הרציונל שלו. באותו עניין נקבע , כי:
"האיזון הראוי הוא איפוא, הטלת נטל חד-פעמי על התייר בדמות תשלום פרמייה גבוהה יותר. כך, במצב של גניבה, חברת הביטוח תפצה את המדינה במלוא המיסים מכספי הביטוח ותשא בנזק, והתייר יוכל להנות מן הפטור פעם נוספת והיה וירצה לייבא רכב נוסף.
כללו של דבר, ההסדר מתיישב עם המדיניות המיסויית ומגשים את התכלית הראויה: התייר לא נבנה ממעשה הגניבה, המדינה איננה מפסידה מן הגניבה, וחברת הביטוח, שגבתה את הפרמייה המתאימה, היא הנושאת בנזק".

לטענת התובע, הטענות על קנוניה בין התובע לבין חברו, מנשה רגיב, שהחזיק בכלי הרכב בארץ כאשר התובע היה בחו"ל, הן טענות שנטענות בעלמא ואין להן כל תמיכה בראיות. הרכב נקנה על ידי התובע, לצרכיו, הוא שילם את מחיר הרכב מכספו, כמו גם את דמי הביטוח ואת הטיפולים.

עוד טוען התובע, כי משגבתה הנתבעת פרמיה על ערך הרכב המלא, הרי שהותרת ההפרש בגין המיסים בידה - מהווה עשיית עושר ולא במשפט.

טענות הנתבעת:

לדברי הנתבעת, דין התביעה להדחות, וזאת בשל כל אחת משתי הטענות הבאות:
סעיף 7(א) לפוליסת הביטוח של התובע, קובע את הכלל, לפיו - במקרה של אבדן גמור לרכב שלא שילמו בעדו מיסים - חברת הביטוח תשלם תגמולי ביטוח לפי ערך הרכב ללא מיסים. סעיף 7(ב) קובע את החריג, לפיו- למרות האמור בס"ק (א), המבטח ישלם תגמולי ביטוח לפי שווי הרכב כאילו שולמו בגינו מיסים, אם ימציא המבוטח למבטח הוכחה כי אינו זכאי לפטור חוזר ממיסים על רכב חליפי שהוא מתכוון לרכוש במקום הרכב שנגרם לו אובדן גמור. לטענת הנתבעת, ההגיון בדרישת הוכחה טמון בכך, שחברת הביטוח לא יכולה לדעת לגבי כל מבוטח, אם הוא - באופן אישי - עונה על תנאי הזכאות, או אי הזכאות. לכן, הוא נדרש להביא אישור מרשויות המדינה, אשר הן אלה שקובעות אם יש לו או אין לו זכאות לפטור נוסף. עוד טוענת הנתבעת, כי לפי רישון היבוא, על חברת הביטוח לפצות את המדינה בסכום המיסים, וזאת כאשר המדינה משתכנעת שהתייר רשאי לקנות רכב נוסף והוא עומד לעשות כן. יתכן, למשל, שלא עמד בתנאי החוק בפעם הראשונה (למשל - לא הפקיד ערבות מתאימה), ולכן לא יתנו לו פטור בשנית, ומידע כזה - הוא רק בידי הרשויות. עוד טוענת הנתבעת, שקיומה של דרישה זו היה ידוע לתובע ולחברו מנשה, שטיפל עבורו בכל ענייני הרכב, ולא בכדי לא הובא אישור כזה.

לחילופין, אין לשלם לתובע את ערך המיסים בגין הרכב, שכן הרכב כלל לא שייך לתובע, אלא למנשה רגיב, ולכן התובע כלל לא היה זכאי לרכושו ללא מיסים. לפיכך, מדובר בהונאה של מדינת ישראל ושל חברת הביטוח. משכך, אין לאפשר לתובע להנות מכספים נוספים, שהרי את ערך הרכב כפי ששילם התובע בפועל - השיבה לו חברת הביטוח. אין לאפשר לו לזכות, בנוסף, בכספים שמעולם לא הוציא מכיסו.

דיון והכרעה:

עיקר דיון ההוכחות שהתקיים בפני נסב סביב נסיונה של הנתבעת להוכיח, כי כלי הרכב שנגנב היה, למעשה, רכבו של מנשה רגיב ולא רכבו של התובע. מאחר שטענה זו - כשלעצמה - אינה טענה של מה בכך, אתייחס אליה בקצרה בהמשך, אך אומר מיד, כי לטעמי - אין בה כדי להעלות או להוריד בתביעה שבפני. גם אם נכונה הטענה, הרי שאין זה מעניינה של חברת הביטוח, אלא של המדינה. ההונאה - אם היתה - אינה רלוונטית לביטוח, לסיכון המבוטח או לכל ענין ביטוחי אחר.

בנוסף לכך, יש לזכור כי הנתבעת בחרה לבטח את התובע, גבתה ממנו פרמיה מלאה, והיא לא דקדקה - במועד עשיית הפוליסה - בציציותיו, לעניין השאלה אם הוא זה שינהג ברכב, כנדרש ברשיון הרכב. אדרבא - ב"רשימה" של הפוליסה ("מפרט לפוליסה לביטוח רכב פרטי") שהוציאה הנתבעת לתובע לתקופה הרלוונטית, ושצורפה כנספח לכתב התביעה המתוקן, נכתב במפורש, כי המבוטח הוא התובע, אך "הנהג העיקרי" הוא מנשה רגיב, והתובע עצמו לא מוזכר אפילו כנהג מורשה נוסף. זאת, למרות שעל פי צו מס קניה (פטור), התשל"ו-1975, סעיף 18(א)(2א), הפטור מתשלום מס ינתן בתנאי ש"הטובין ישמשו לשימושו העצמי של הנכנס [=הזכאי לפטור] או של בני משפחתו הגרים עמו", ולמרות שכאמור - גם לפי רשיון הרכב של התובע, "ינהג בעל הרכב או בן זוגו".
לכן - גם עתה, לטעמי, אין זה מענינה של הנתבעת, אם התובע הונה את רשויות המדינה והתענינותה הפתאומית בענין דווקא כעת - איננה במקומה.

אני סבורה, שהמצב המשפטי, כעולה מרשיון היבוא, וכמובהר בפסק הדין בעניין פרג', הינו כי הנתבעת צריכה לפצות את המדינה במלוא סכום המיסים, מכספי הביטוח. כלשון רשיון היבוא, זכאותו של תייר לפטור חוזר קמה כאשר "שולם מלוא סכום המיסים החלים עליו [=על הרכב הראשון] מכספי הביטוח שקיבל התייר".

במילים אחרות, לפי לשון רשיון היבוא, אם וכאשר יחליט התובע לרכוש כלי רכב נוסף, יביא על כך אישור והוכחה לנתבעת, וזו תהיה חייבת אז לשלם לו (או, בעצם, ישירות למדינה) את סכום המיסים.

היינו - אילו היה בפני רשיון היבוא בלבד, לא היה מקום להורות לחברת הביטוח לשלם לתובע את סכום המיסים, שכן אלה מעולם לא שולמו על ידו, ואם לא יקנה רכב חדש - אין כל הצדקה שישלשל לכיסו סכום כסף לא מבוטל, המגלם זכות, שממילא אין בכוונתו לעשות בה שימוש. אציין, כי מתוך דברי התובע בחקירתו הנגדית, לא שוכנעתי כלל, כי יש בכוונתו לרכוש רכב אחר, אך אינני צריכה לקבוע דבר בעניין זה, שכן הזכות לעשות כן תעמוד לו, ואם יעשה זאת - תתממש חובת הנתבעת, לפי רשיון היבוא, להעביר לידיו את תמורת המיסים.

ואולם - בהבדל מהדין הכללי הנזכר, בהסכם הספציפי שבין הנתבעת לתובע, הוא הפוליסה, תשלום תגמולי הביטוח כאילו שולמו מיסים - מותנה רק בהבאת הוכחה, כי המבוטח אינו זכאי לפטור חוזר ממיסים על רכב חליפי שהוא מתכוון לרכוש במקום הרכב שנגנב לו. הפוליסה נוקטת לשון עתיד. מדובר אמנם בסטיה מהאמור ברשיון היבוא, המתייחס למצב שבו הזכאי לפטור שילם כבר את המיסים בגין הרכב הקודם, אך זוהי סטיה המקילה ומיטיבה עם המבוטח, ועל כן אין מקום לאפשר לנתבעת להתנער ממנה. לפיכך, למרות האמור לעיל, בהתמלא תנאי הפוליסה - יש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע, על פי הפוליסה, את ערך המיסים, מיד כשיביא התובע את ההוכחה הנחוצה, ולא רק במועד רכישת רכב חליפי.

אני מוצאת שיש טעם בדרישתה של הנתבעת, כי התובע יספק הוכחה לזכאותו, שכן - כפי שציין ב"כ הנתבעת - כל תייר ונסיבותיו הוא, ואין המבטח יכול לדעת בכל מקרה פרטי אם התייר הספציפי שהינו מבוטחה - עונה על הקריטריונים הקבועים בדין, אם לאו. עם זאת, אינני רואה מדוע לא יתאפשר לתובע להציג את האישור הנדרש גם כיום. נראה לי, כי קביעה שמחד גיסא - התובע צריך אכן להביא אישור אי זכאות (או זכאות בכפוף לתשלום המיסים על הרכב הראשון), אך מאידך גיסא - ביכולתו לעשות זאת גם כיום, תאזן בין כל האינטרסים הראויים להגנה. הרשות הרלוונטית תבדוק האם - כחששה של הנתבעת - הונה התובע את המדינה, בכך שהרכב לא שימש לשימושו העצמי, כמצוות צו מס קניה (פטור), התשל"ו-1975, או לא. אם לאו - תבדוק הרשות האם יש מקום לתת לתובע את האישור המבוקש. אם יושג האישור - אין כל הצדקה למנוע מהתובע, ששילם פרמיות מלאות, את התגמול המלא, כפי שנקבע בפוליסה וברשימה. הנתבעת מצידה, אם היא סבורה שבידיה מידע שראוי שהרשות הרלוונטית תדע אותו, עובר למתן אישור לתובע על זכאות חדשה (או העדרה) - תציגו בפני הרשות הרלוונטית, על מנת שזו תשכלל בין שיקוליה גם מידע זה.

הטענה כי התובע איננו בעל הרכב:

כפי שציינתי, עיקר דיון ההוכחות נסב סביב נסיונה של הנתבעת להראות, כי התובע איננו הבעלים של הרכב, כי אם חברו - מנשה רגיב - הוא הבעלים האמיתי, או לפחות - המשתמש העיקרי. קבעתי לעיל, כי אין צורך שאכריע בטענה, שכן היא איננה מעלה ואיננה מורידה, לעניין שבפני. עם זאת, מאחר שעל פי הכרעתי דלעיל, תנתן עתה הזדמנות לתובע להביא מהרשות הרלוונטית אישור לזכאותו או אי זכאותו לרכוש רכב נוסף פטור ממס (אם ישלם את המיסים בגין הרכב הראשון), אני מוצאת להתייחס במספר מילים לטענה, אף כי אשאיר את הסקת המסקנות בענין זה לרשות שתבחן את הנושא.

ממכלול הראיות שבאו בפני, מצאתי כי לטענת הנתבעת, לפיה התובע איננו הבעלים של הרכב, או לפחות איננו מי שנהג ברכב באופן בלעדי (דבר שהינו, כאמור, תנאי ברשיון הרכב - "ינהג בעל הרכב או בן זוגו"), יש בהחלט אחיזה בחומר הראיות. לטעמי, התובע העיד בצורה מתחמקת (וזאת אני אומרת לאחר שלקחתי בחשבון, שהוא העיד בשפה זרה ונעזרנו לצורך הדיון במתורגמנית) ועדותו העלתה בי תמיהות וספקות לגבי היות הרכב מיועד לשימושו העצמי. מאחר שכאמור, אין למסקנתי בענין זה חשיבות או נפקות מעשית במקרה שלפני, לא אומר מעבר לכך, ואותיר לגורמים הרלוונטיים לבחון את החומר ולהסיק את המסקנות בעצמם. עם זאת, נראה לי שחשוב לציין, כי אינני סבורה שטענת הנתבעת בענין זה היא טענה בעלמא, שאין לה אחיזה בחומר הראיות, כטענת התובע.

סיכומו של דבר:

לאור כל האמור, מסקנתי היא שעל הנתבעת לאפשר לתובע להביא לה את ההוכחה הנדרשת, לפי סעיף 7(ב) לפוליסה. לשם כך, אני מקציבה לתובע 6 חודשים, שהם בעיני זמן סביר, לנוכח קשיי הבירוקרטיה שעשוי אדם להתקל בהם בענין מעין זה. לחילופין - אם לא יספיק הזמן שהקצבתי, יורה התובע לנתבעת להעביר את תשלום המיסים ישירות למדינה, כמצוות רשיון היבוא, ואז תקום לו הזכות מחדש, והוא יוכל להשתמש בה בעתיד, ככל שמאפשר זאת הדין.

עם הגשת הבקשה לקבל את האישור או ההוכחה, ישלח התובע עותק ממנה, בצירוף אישור על הגשתה, לנתבעת, על מנת שזו תוכל לעקוב אחר הענין, או לשלוח חומר לכתובת הרלוונטית, כמפורט להלן. תובא ההוכחה הנדרשת - תשלם הנתבעת לתובע את יתרת ערך הרכב, כולל מיסים, עד גובה סכום התביעה שהוגשה (כשהסכום צמוד למדד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל), וזאת בתוך 30 יום מקבלת ההוכחה. הנתבעת, מצידה, רשאית להפנות את הפרוטוקול, את פסק דיני וכל מסמך רלוונטי אחר - על פי דין - לרשות הרלוונטית, אשר תשקול מתן הפטור החוזר לתובע.

לענין ההוצאות: מצד אחד, קיבלתי את התביעה, באופן עקרוני. מצד שני, קבעתי שעד כה לא פעל התובע כנדרש בפוליסה, ולא המציא לנתבעת את ההוכחה הנדרשת - דבר שעליו לעשות כתנאי לזכאותו לתשלום, ולפיכך - עד כה לא היתה הנתבעת חייבת לשלם לו. לאור זאת, אינני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות לזכות מי מהצדדים, וכל צד ישא בהוצאותיו הוא.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח גניבת ג'יפ

  2. ביטוח גניבת משאיות

  3. שינוי בעלות רכב גנוב

  4. ביטוח גניבה של משאית

  5. נטל ההוכחה בגניבת רכב

  6. ביטוח גניבת רכב שנמצא

  7. ביטוח גניבת רכב מסחרי

  8. גניבת רכב משועבד לבנק

  9. זיכוי מעבירת גניבת רכב

  10. ביטוח גניבת רכב בחולון

  11. אחריות מוסך לגניבת רכב

  12. גניבת רכב ממגרש מכוניות

  13. פיצוי על מכירת רכב גנוב

  14. ביטוח גניבת רכב בחוף הים

  15. גניבת רכב של תייר בישראל

  16. גניבת מכונית במהלך שטיפה

  17. ערעור ביטוח גניבת מכונית

  18. גניבת משאית - ביטוח מקיף

  19. ביטוח גניבת רכב ליד הבית

  20. ביטוח גניבת רכב ג'י.אם.סי

  21. גניבת רכב חונה מחוץ למוסך

  22. ביטוח גניבת רכב מסוג וולבו

  23. נזקים עקיפים עקב גניבת רכב

  24. פיצויים מהמשטרה על גניבת רכב

  25. גניבת רכב - מעצר עד תום ההליכים

  26. השארת מפתחות ברכב - ביטוח גניבה

  27. גניבת רכב כשהמפתחות בפנים - ביטוח

  28. פיצוי על אובדן ימי עבודה עקב גניבת רכב

  29. ביטוח נהיגה של קטין ברכב ללא רשות מההורים

  30. כיסוי ביטוחי מורחב לרדיו במקרים של גניבת רכב

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון