ביטוח אחריות מוצר - השתתפות עצמית

להלן פסק דין בנושא ביטוח אחריות מוצר - השתתפות עצמית: פ ס ק - ד י ן רקע ועובדות הנתבעת מבוטחת אצל התובעת בהסכם פוליסה לביטוח אחריות מוצר (להלן: "הפוליסה"). בתנאים הכלליים של הפוליסה נקבע בפרק ההגדרות, של ההשתתפות העצמית: הסכום בו ישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישתלמו עקב נזק המכוסה ע"פ פוליסה זו. במהלך תקופת הביטוח התקבלה אצל הנתבעת הודעת צד שלישי בגין תאונה בה נפגע אלסייד יוסף בגופו, כתוצאה מתקלה נטענת במתקן לתיקון תקרים אשר לטענתו נרכש אצל הנתבעת. לטענת התובעת, בהתאם לפוליסה, בקרות מקרה ביטוח שבעקבותיו תשלם התובעת למבוטח תגמולי ביטוח לצד שלישי ו/או הוציאה הוצאות שכ"ט עו"ד וכיו"ב תשלם הנתבעת לתובעת את סכום ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסה, כשסכום ההשתתפות העצמית יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן. ביום 8.7.01 או בסמוך לכך התרחש מקרה ביטוח בו נפגע אלסייד יוסף כתוצאה מפיצוץ צינור, כתוצאה מתביעה שהגיש נשלחה הודעת צד שלישי לנתבעת. בעקבות מקרה ביטוח זה, שילמה התובעת תשלומים לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 13,666 ₪ ששולם ביום 25.11.03 (ס' 4 לכתב התביעה). סכום ההשתתפות שעל הנתבעת לשלם לתובעת ע"פ פוליסה כשהוא משוערך מיום תחילת הביטוח ועד ליום הגשת התביעה הנו 7,263 ₪. אשר אותו הנתבע מסרב לשלם. לטענת הנתבעת, לא חלה עליה חובת תשלום סכום ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסה, מאחר וכלל לא ארע מקרה ביטוח כמשמעו בפוליסה. (ס' 4 לכתב ההגנה). עם קבלת התביעה בעניינו, הודיעה הנתבעת באופן חד משמעי לסוכנות הביטוח, כי אין לה אחריות בנוגע לתביעה האמורה, שכן אין אצלה כל רישום מהשנים האחרונות בגין מכירת מכשיר מהסוג ממנו טען כי נגרם לו הנזק. (ס' 4 לכתב ההגנה). לאחר בדיקה מקיפה, מצאה הנתבעת כי כ- 5 שנים בטרם מועד אירוע התאונה, מכרה לנתבעת בתביעה הראשית מכשיר לחילוץ ג'נטים אשר האחריות בגינו הסתיימה זמן רב טרם התאונה למכשיר לא בוצעה מעולם תחזוקה שנתית שוטפת, אשר הנה חלק בלתי נפרד מאחזקת המכשיר. הנתבעת הביעה עמדתה במסגרת תצהיר עדות ראשית שהוגש לביהמ"ש, כי אין לה אחריות בגין נזק כלשהו שנגרם, אם בכלל, כתוצאה ממכשיר זה. (ס' 6 לכתב ההגנה). לאחר שהוברר כי לנתבעת אין כל אחריות בגין הנזק נחתם הסדר פשרה לפיו התביעה כנגד הנתבעת נדחית ומעסיקו של הניזוק ישא לבדו בכל סכום הפיצויים הנדרש. (ס' 8 לכתב ההגנה). לטענתה, אין מקום בחיוב מבוטח בתשלום השתתפות עצמית, במקרים בהם התביעה כנגדו נדחתה וכן הנתבעת עשתה כל שביכולתה על מנת לסייע לתובעת לבסס טענתה כי אין לה כל אחריות בגין הנזק. דיון בתיק זה לא התנהל הליך הוכחות ועל פי הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים הוחלט, שהצדדים יגישו סיכומיהם בשאלה, האם הנתבעת חבה בתשלום בהשתתפות עצמית. אין חולק כי התובעת בטחה את הנתבעת בביטוח אחריות מוצר. המחלוקת היא באשר לשאלה, האם הנתבעת חייבת לתובעת או תשלום השתתפות העצמית, בגין תביעה שהנתבעת הנה צד ג', שעילתה תאונה בה נפגע אלסייד יוסף, לטענתו, ממוצר ששווק על ידי הנתבעת, אשר נרכש שנים רבות עובר לתאונה, ואשר לטענת הנתבעת אינה באחריותה, שכן מיום רכישתה לא עברה טיפול שנתי לצורך הפעלת הבטוחה כנדרש. האם המבוטח חייב בתשלום ההשתתפות העצמית, גם כאשר חברת הביטוח לא שילמה דבר לצד ג' והתביעה נגד המבוטח נדחתה . במקרה שבפני השאלה הינה - האם הוצאות משפטיות, אותן הוציאה חברת הביטוח מכיסה ו/או התחייבה לשלמן הן בגדר מקרה ביטוחי והאם מפרשנותה של פוליסת הביטוח, בהתאם לכללי הפרשנות ובכפוף לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, הוצאות משפטיות נכללות תחת מטריית המקרים הנקראים "נזק". סעיף "השתתפות עצמית" בפוליסה, לשונו "הסכום בו ישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישתלמו עקב נזק המכוסה ע"פ פוליסה זו" (נספח א' לסיכומי הנתבעת). לטענת התובעת, הגדרת "נזק" בפוליסה אינה דורשת כי המבוטח יהיה אחראי לקרות הנזק או אף כי נגרם לו "נזק" בפועל, אלא שה"נזק" הנטען ע"י הניזוק יהיה מכוסה לפי הפוליסה. משהכירה חברת הביטוח בתביעה ומשנטלה על עצמה את הטיפול בתביעה, ברור הוא כי מדובר "בנזק המכוסה לפי פוליסה זו". מכיוון שכך, הרי שביחס להוצאות ששילמה התובעת לצורך הטיפול בתביעה, חייבת הנתבעת לשלם השתתפות עצמית. (ס' 9-8 לסיכומי התובעת). לטענת הנתבעת, הכתוב מתייחס לסכום שיפוי והוצאות ולא בסכום שיפוי או הוצאות, כך שבמקרה והתביעה נדחתה הרי שלא שולם כל סכום שיפוי, אלא הוצאות בלבד ואין היא חבה בתשלום השתתפות עצמית. זאת בניגוד לטענת התובעת, הטוענת כי גם במקרה בו נדחתה התביעה ושולמו הוצאות בלבד, חבה הנתבעת בתשלום השתתפות עצמית מלאה (ס' 7-8 לסיכומי הנתבעת). ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות שעל המבוטח לשאת בשל חבותו, והוא אף מעל לסכום הביטוח. כדבריו של כב' השופט יצחק כהן,( ת"א (חיפה) 2221/99 - המגן חב' לביטוח נ' מועצה מקומית עילבון . תק-של 99(3), 5056 ,עמ' 5057.) "הרחבות אלה, שהמחוקק החיל על הצדדים, אף שלא הסכימו להן במפורש (ולגבי סעיף 66 אף קבע כי אין להתנות עליו - (ראה סעיף 71(א) לחוק חוזה הביטוח ), נועדו להרחיב את הכיסוי הביטוחי ולכלול בו אף הוצאות הנקראות "הוצאות דין וטורח ("sue and) labor expenditures"),) ולהלן אעמוד בקצרה על אופיין של הוצאות אלה." "בהתייחס לביטוח אחריות, הרי שמבוטח, שהוגשה נגדו תביעה על ידי צד שלישי, אינו יכול להזניח אותה רק משום שהמבטח ישא בתשלומה, והוא חייב להתדיין כדי להוכיח שאינו אחראי או להקטין את אחריותו ככל האפשר, ואם צריך, עליו לשאת בתשלום הוצאות סבירות כגון: שכר עורך הדין, החקירות, המומחים וכיוצ"ב". "כדי להגן על המבוטח מחד, וכדי להבטיח כי יקיים חובתו לנסות ולהקטין את הנזק שנגרם לו מאידך, מורים דיני הביטוח האוניברסאליים, ובעקבותיהם אף חוק חוזה הביטוח הישראלי, שהמבוטח יהיה זכאי לקבל מהמבטח אף את "הוצאות הדין והטורח" שהוציא באופן סביר כאשר נקט בפעולות להקטנת הנזק, ויודגש, שהמבוטח זכאי לקבל הוצאות אלה אף אם בסופו של דבר מתברר שלא עלה בידו להקטין את הנזק, והוא אף אם הוצאות אלה חורגות מסכום הביטוח (וראה סעיפים 61ו- 67 לחוק חוזה הביטוח)." "אמנם, הפרקטיקה הנוהגת בישראל היא, שבביטוח אחריות המבטח נוטל על עצמו את ניהול הגנת המבוטח, ושוכר את עורכי הדין, המומחים והחוקרים, אך יש לזכור, כי למעשה המבטח מנהל את הגנת המבוטח עבור המבוטח ובמקומו, ובדרך כלל לאורך כל המשפט המבוטח הוא הנתבע (או לפחות נתבע ביחד עם המבטח). ברם, אין בפרקטיקה זאת משום סתירה לעקרון "הוצאות הדין והטורח" המובא לעיל, שהרי הוצאות המשפט הן בסופו של דבר הוצאותיו של המבוטח, והן מכוסות על ידי המבטח בין אם עלה בידי המבוטח לזכות במשפט ובין אם לא, והפרקטיקה הנוהגת לא נועדה אלא לחסוך בירוקרטיה מסורבלת בהתחשבנות שבין המבוטח והמבטח על כן, כאשר נשאה התובעת בהוצאות שנגרמו עקב התביעה שהוגשה כנגד הנתבעת, שיפתה למעשה התובעת את הנתבעת בגין "הוצאות משפט סבירות", הן "הוצאות הדין והטורח" שנגרמו למעשה לנתבעת, ושיפוי זה נעשה מכח הוראת סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח. לעובדה שכלפי הניזוק שהגיש את התביעה, לא חויבה התובעת לשלם דבר כיוון שתביעתו נמחקה, אין כל נפקות, וכך היה אף הדין אילו תביעת הניזוק הייתה מתבררת עד תומה ונדחית, או הייתה מתנהלת עד תומה והניזוק היה זוכה בפיצוי כלשהו - זעום או נכבד. אלמלא הביטוח, הנתבעת הייתה חייבת לשכור עורכי דין ולשלם את הוצאות המשפט, ובהוצאות אלה הייתה נושאת גם אם הייתה מצליחה להביא לסילוק תביעת הניזוק על הסף. ולפיכך, משקיימה התובעת את חובתה בכך שנשאה ב"הוצאות הדין והטורח" שנגרמו, גם אם אלה שולמו על ידה ישירות לעורכי הדין שנשכרו על ידה להגן על עניינה של הנתבעת בבית המשפט, יש לראותה כמי ששיפתה את הנתבעת, ועל כן מתממש חיוב הנתבעת לשלם לתובעת את ההשתתפות העצמית לפי חוזה הביטוח" לאור האמור לעיל נגזרת גם פרשנותו של סעיף 65, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 : "65 מהות הביטוח - "בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי ; מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה." לאמור כי כיוון שהמבטח חייב בהוצאות משפטיות, הוצאות אלו כדרך של חיים חלות עוד לפני מתן פסק הדין, אמנם החבות חלה עם רק במתן פסק הדין אך עילת החבות וההוצאות המשפטיות הנגררות אחריה, תחילתן ”בעילת התביעה" כאשר יהיה זה מנותק מן ההגיון להתחיל ייצוג משפטי לאחר מתן פסק דין, דהינו - "הולדתה של עילת החבות האמורה". אשר על כן, השתתפות עצמית חלה גם על הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. השאלה היא האם בנסיבות המקרה שבפני, על הנתבעות לשלם את ההשתתפות העצמית. לטענת הנתבעת, אכן נחתם הסכם פשרה זה, אך עובר לחתימת הסכם הפשרה כלל לא הודע לנתבעת תוכנו ו/או הכוונה לחתום עליו וכן לא צוינה בפנייה כי עם חתימה על הסכם הפשרה ודחיית התביעה נגדה היא תאלץ לשלם את מלוא ההשתתפות העצמית הנקובה בפוליסה. ד"ר שחר ולר, במאמרו בעלי משפט ה' תשס"ו, ניגוד אינטרסים בביטוח אחריות וכמה הערות על זכות התביעה הישירה של טען: "הפוליסה הטיפוסית לביטוח אחריות מעניקה למבטחת זכות "ליטול לידיה ולנהל בשם המבוטח את ההגנה כלפי כל תביעה או יישובה של כל תביעה...". לכאורה, תניה זו מעניקה למבטחת שיקול-דעת מוחלט להגיע להסדר פשרה עם הניזוק. היא יכולה להיעתר להצעת פשרה שהמבוטח מתנגד לה או לדחות הצעה שהמבוטח מעוניין בה. למעשה, ברור ששיקול-דעתה של המבטחת הוא מוגבל. ראשית, סעיף 68 לחוק, המאפשר לאדם השלישי לתבוע ישירות את המבטחת, מעניק למבוטח זכות התנגדות לתשלום, וסעיף זה הוא קוגנטי (מכוח סעיף 71(א) לחוק). שנית, על המבטחת להשתמש בזכותה בתום-לב. אילוצים אלה אינם קובעים אמת מידה ברורה לצורך הבחינה אם שיקול-דעתה של המבטחת הופעל כראוי, וכדי להתמודד עם בעיה זו (היקף שיקול-דעתה של המבטחת להגיע לפשרה) ראוי לעמוד על הטעמים המגוונים שבעטיים עלולה להתגלע מחלוקת בין הצדדים בקשר להצעת פשרה / על חברת הביטוח ו/'או עורך הדין אשר ייצג מטעמה את הנתבעת היה להבהיר לנתבעת, כי הפוליסה מקימה חבות לתשלום דמי השתתפות עצמית, בגין הוצאות דין וטורח, גם כאשר התביעה נגדה נדחתה והיא עומדת לדרוש ממנה את דמי ההשתתפות העצמית, מאחר ושילמה או עומדת לשלם לעורכי הדין אשר ייצגו את המבוטחת בהליך. "המסקנה אליה הגעתי נשענת על שלושה אדנים. הראשון הוא חובת תום הלב המוטלת על הצדדים לחוזה הביטוח. על הצדדים חלה חובת תום הלב, הן במשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה והן בקיום החוזה ובשימוש בזכות הנובעת מהחוזה (סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). התובעת בחרה והסמיכה את עורך הדין שיגן על הנתבעת מפני תביעתו של הנפגע. עורך הדין ניהל משא ומתן לפשרה, שתכליתו להביא ליישוב התביעה ללא צורך במיצוי ההליך המשפטי. במצב דברים מעין זה עורך הדין עלול להימצא במצב של ניגוד עניינים, "מפני שהוא משרתם של שני אדונים (המבטחת והמבוטח)" (ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, כרך שני, 2007, עמ' 343; להלן - ולר). בסיטואציה זו, כאשר התשלום כולו על פי הסכם הפשרה חל על הנתבעת והוא נמוך מדמי ההשתתפות העצמית, עיקרון תום הלב מחייב את עורך הדין לגלות ולהבהיר למבוטחת, שישנם סכומים נוספים, שעליה לשלם למבטחת. התובעת הפרה חובה זו. אדן נוסף הוא "זכות ההתנגדות" הנתונה למבוטחת, על פי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. המבטח רשאי או חייב לשלם לנפגע את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח "ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו..." (לעניין "זכות ההתנגדות" ראו: ולר, עמ' 373 ואילך). זכות ההתנגדות היא זכות מהותית ולא טכנית בלבד. אומנם, למבוטחת אין זכות וטו על התשלום לנפגע והמבטחת אינה חייבת לקבל את ההתנגדות בכל מקרה, אך על מנת שהזכות תהיה ממשית ואפקטיבית, על המבטחת וב"כ להציג בפניה את כל הנתונים הרלוונטיים להחלטה ותשלום דמי השתתפות עצמית בסכום הגבוה במידה רבה מהסכום ששולם במסגרת הפשרה, הוא נתון רלוונטי שעל המבוטחת לשקול כאשר מתבקשת הסכמתה לפשרה. מאחר והתובעת הפרה את חובת הגילוי הנובעת מעיקרון תום הלב, מאחר והתובעת מנעה מהנתבעת את זכות ההתנגדות, על ידי כך שלא הציגה בפניה את כל הנתונים הרלוונטיים להחלטה בשאלה האם להסכים לפשרה שהוצעה.......לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה." ( כב' השופט רחמים כהן בתא (ת"א) 57868/05 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' ליד הנחל מקום בטבע בע"מ, אתר נבו) בעניינינו אמנם לא הוצג לנתבעת מצג מפורש שלא יחול עליה כל תשלום, אך גם לא נאמר לה שלמרות שהתביעה נגדה נדחית, יהיה עליה לשלם את דמי ההשתתפות העצמית. התובעת הייתה חייבת לממש לנתבעת את זכות ההתנגדות, העומדת לה מכוח סעיף 88 ולגרסת הנתבעת, לא הייתה מסכימה לסיים את התיק בפשרה, בה לא יפסקו הוצאות לטובתה. בכך לא מילאה התובעת את דרישות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח. אשר על כן ומכל הטעמים שפרטתי לעיל, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות שכר טרחה בסך 800 ₪ בצירוף מע"מ. השתתפות עצמיתמוצרביטוח אחריות