תנאים להרמת מסך על פי הפסיקה

על פי המקרים, שהיו בפני הפסיקה עילות עיקריות להרמת מסך הן: עירוב נכסים, אי הפרדה בין פעילות החברה לפעילות הפרטית; מימון עצמי קטן ביותר; הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה; שימוש בחברה למעשי תרמית, התנהגות בלתי נאותה ועקיפת חוקים שלא למטרות מסחריות ובאופן בלתי הוגן; נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה; להלן פסק דין בנושא תנאים להרמת מסך: פסק דין נושא תיק זה הינו תביעה לחיוב המנהלים ובעלי המניות של חברה שבפירוק בחובות החברה וזאת בעילות שונות, ביניהן, הרמת מסך. הנתבעים בתיק זה הם מנהלים ובעלי מניות בחברה בשם בילי ג'ון טקסטיל יצור ושיווק בגדי ילדים ונוער בע"מ (להלן: "החברה"), שעבדה יותר מ- 20 שנה בייצור ושיווק בגדים וביום 21 באפריל 2002 נכנסה להליכי פירוק לבקשת החברה ובעלי מניותיה (ר' נספח ז' לתצהיר מנהל התובעת). התובעת היא מצבעת בדים וספק בדים בענף הטקסטיל. התובעת תובעת את נתבע 1 (להלן: "רולנד") ונתבע 2, שהם מנהלים ובעלי מניות בחברה (להלן ביחד: "מנהלי החברה") לתשלום סכום החוב הנתבע מן החברה. לטענת התובעת, מנהלי החברה לקחו מן התובעת סחורה, כאשר ידעו שאין ביכולתה לעמוד בתשלום, יצרו בפני מנהל התובעת מצגי שווא כי "המצב בשליטה", ואף מסרו לתובעת סדרת שיקים דחויים, שרובם המכריע חוללו בהעדר פרעון, וזאת על מנת שהתובעת תמשיך ותספק לחברה סחורה. מנהלי החברה טענו, כי החלו לעבוד עם התובעת בעקבות תכתיב של חברת "שילב", שהיתה מלקוחותיה הגדולים של החברה. אולם בעקבות החלטה של "שילב" וחברה נוספת, שעבדה עימם, להפסיק לבצע הזמנות מהחברה ולעבור לביצוע הזמנות במחיר זול יותר מיצרנים בסין, חדלו ההזמנות לחברה, החברה לא יכלה לעמוד עוד בהתחייבויותיה ונכנסה לפירוק. מנהלי החברה טוענים כי התובעת ידעה על מצבה הקשה של החברה והם לא ניסו להסתירו ממנה. יתר על כן, בחודשים בסמוך לפירוק נפרע לתובעת סכום מצטבר של 198,728 ₪ בשיקים, שניתנו לתובעת, דבר המחזק את טענתם, שהתכוונו שהחברה תעמוד בהתחייבויותיה. בחקירה הנגדית של מר ערן הורביץ (להלן: "מנהל התובעת") הסתבר, שהתובעת ביטחה את מערכת היחסים המסחריים עם החברה במסגרת ביטוח אשראי (ר' עמ' 2 שורה 22 עד עמ' 3 שורה 2 לפרוט') וקיבלה מחברת הביטוח תשלום המכסה חלק מן הנזק. התובעת, בכתב התביעה, לא הזכירה סכום זה, שקיבלה מחברת ביטוח האשראי, ומנהל התובעת אף לא הזכירו בתצהיר עדותו הראשית. בזמן החקירה הנגדית נשאל מנהל התובעת ע"י ב"כ הנתבעים על ביטוח האשראי והעיד, בפעם הראשונה, כי קיבל סך של כ- 20,000 עד 25,000, ₪ מביטוח האשראי (ר' עמ' 3 לפרוט' שורות 5-6). לאחר שנדרש לעיין בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת הודה, שקיבל מחברת ביטוח האשראי סך של 40,000 ₪. לטעמי, מדובר באי הצגת מידע רלוונטי לתביעה. כאשר נשאל מנהל התובעת בחקירה הנגדית, אם אינו חושב, שהיה עליו לציין, שקיבל כסף מהבטוח, השיב: "יכול להיות שלא חשבתי". (עמ' 6 שורה 22 לפרוט'). אומר מיד, הסתרת מידע זה, כרסמה באמינותו של מנהל התובעת וביכולתי לקבל את גרסתו לאירועים. בנוסף יש לזכור, כי הוא העד היחיד לתובעת בתיק זה ומעוניין בתוצאות המשפט לטובת התובעת (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]). תרמית ומצג שווא 5. התובעת טוענת כי מנהלי החברה יצרו מצג שווא ותרמית כלפי מנהל התובעת. יחד עם זאת, בכתב התביעה, לא פורשו "הפרטים ותאריכיהם" לגבי טענות התרמית ומצג שווא, וזאת בניגוד לנדרש בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. בשום מקום לא פורש מתי נאמרו הדברים, באיזה מקום, מי אמר את הדברים וכו'. גם בתצהיר העדות הראשית של מנהל התובעת לא נמצא פירוט עובדתי שכזה. לעניין זה ר' למשל, בע"א 3552/01 Banco exterior נ' Zegluga polska, בו קובע בית המשפט העליון כך: "קודם שיידרש בית-המשפט לשקול אפשרויות אלו, במקרה נתון, מוטל על התובע להציג לפניו תשתית עובדתית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות. כך מתחייב גם מהוראת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 .... התיבה "תרמית" חזרה ונשנתה בכתב-תביעתו פעמים רבות. אך אף לא באחת מן הפעמים טרח הבנק לפרט את העובדות שביסוד טענתו ... מה היו מעשיהן, אימתי ובאלו נסיבות נעשו ומניין כי נעשו בכוונת תרמית." (עמ' 16-17 לפסק הדין ש). וכן נפסק כי: "בית-משפט היושב לדין בהליך אזרחי ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מירמה." ע"א 400/86 עזבון המנוח קריגר נ' קריגר, פ"ד מב (4) 500, 504 וכן ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח (4) 253, בעמ' 257. לכך יש להוסיף : "עול ההוכחה לעניין טענת המירמה רובץ על הטוען זאת, ועול זה הינו כבד למדיי." ע"א 51/89 - האפוטרופוס הכללי נ' צאלח אסעד אסעד אבו חמדה, פ"ד מו(1), 491 ,עמ' 500-501 וגם ע"א 264/74 צפריר נ' מורגנשטרן, פ"ד כח(2) 668, 671 וכן א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 2005, עמ' 57. 6. בניגוד לדרישת הפסיקה, כפי שהובאה לעיל, מנהל התובעת הסתפק בטענה הכללית, כי "יצרו בפניו מצגי שווא, כי המצב בשליטה, כי הנתבעים הזרימו כסף לעסק, כי מדובר בקושי זמני וחולף וכי החברה תעמוד במלוא התחייבויותיה" (סעיף 7 לתצהיר מנהל התובעת). רק בחקירה הנגדית התברר לראשונה, כי היתה פגישה בין מנהל התובעת למנהלי החברה ואביו של אחד המנהלים לגביה העיד מנהל התובעת כך: "ב- 31.8. כשאני נפגשתי עם רקנטי רון ואביו אצלם במשרד ובאותו מעמד הם הסבירו לי שהם עושים מאמצים להבריא את החברה הם מכרו את הרכב והכניסו אותו לעסק. שאלתי את רקנטי מה עם הבנק והוא אמר לי שהוא הסתדר עם הבנק ואין חוב לבנק." (עמ' 3 לפרוט' שורות 19-21). רולנד, מנהל החברה, העיד כי באותה פגישה עם מנהל התובעת אמר למנהל התובעת כי: "נעשה מאמצים להסדיר את החוב עם בנק לאומי ואנו מתחילים לעבוד עם בנק דיסקונט." (עמ' 14 לפרוט' שורות 10-11), והכחיש במפורש, כי אמר למנהל התובעת, שהסדיר את מלוא חובו לבנק לאומי (עמ' 14 שורה 7). מכל האמור עולה, כי נושא המצג בדבר הסדר החוב בבנק, שעל פי סיכומי התובעת מהווה נדבך חשוב בטענת התרמית ומצג השווא, כלל לא פורט בכתב התביעה ובתצהיר ומהווה בעצם "עדות כבושה", אשר, כידוע, ערכה ומשקלה מועט. בוודאי במקרה זה בו יכול היה מנהל התובעת לתאר עובדה זו הן בכתב התביעה והן בתצהירו, ובכל זאת סיפר זאת לראשונה רק בחקירתו הנגדית. גם הטענה השנייה המופיעה בסיכומי ב"כ התובעת להוכחת התרמית ומצגי השווא, דהיינו, כי מנהלי החברה התחייבו לפרוע חוב בסך 162,430 ₪ כתנאי להמשך הספקת סחורה מצד התובעת, לא נכתבה בכתב התביעה ואף לא בתצהיר מנהל התובעת. לא זו אף זו, שלא מצאתי כי מנהל התובעת בחקירתו הנגדית העיד על כך. לעומת זאת, מנהל החברה, רולנד, שנשאל על כך מפורשות ע"י ב"כ התובעת, הכחיש זאת (ר' עמ' 14 שורות 25-27 לפרוט'). 7. יתר על כן, מנהל התובעת, כאשר נשאל במפורש בחקירה הנגדית, האם מנהלי החברה "התכוונו לסדר" אותו, אינו מאשר זאת כלל, אלא משתמש במילים מסוג אחר לגמרי, כמו: "יש פה תקלה", "היתה שם בעיה" (ר' עמ' 5 שורה 3 ושורות 5-6). מילים אלה מצביעות על כך שמנהל התובעת עצמו אינו סובר, כי הייתה למנהלי החברה כוונת תרמית כלפיו. 8. לא זו אף זו, שלו התכוונו מנהלי החברה לפעול בתרמית כלפי התובעת, כי אז לא היו מקטינים את חובה של החברה לתובעת במהלך התקופה עד הפירוק. סכום החוב של החברה לתובעת עלה מאז הפגישה באוגוסט 2001 עד למועד הפירוק במרץ 2002. אולם הוכח, כי מאז אוקטובר 2001 ועד מרץ 2002 ירד סכום החוב (עמ' 5 שורות 14-15 לפרוט'), נפרעו שיקים בסכום כולל של 198,728 ₪ (ר' סעיף 17 לתצהיר מנהל החברה) וכן הוחזרה לתובעת סחורה בשווי כולל של מעל 13,000 ₪ (ר' חשבוניות זיכוי ו2- ו4 לתצהיר מנהל התובעת) וזאת בחדש אפריל 2002, בסמוך מאד לבקשת הפירוק. 9. מן העדויות עולה, כי מנהל התובעת סמך על ביטוח האשראי, שהיה לו, אשר אישר את החברה לצורך הביטוח, והיה מוכן לבטח את העיסקאות עימה, לאחר בדיקה. אישור חברת האשראי גם מעיד על מעמדה הטוב של החברה בשוק, אשר לא אישרה כל חברה לצורך הביטוח (ר' עדות מנהל התובעת, עמ' 2שורה 26 עד עמ' 3 שורה 1). לכן היה מוכן לאפשר לחברה למשוך ממנו סחורה גם בתנאי החוב כפי שנוצרו. 10. כאשר נשאל מנהל התובעת מדוע המשיך לספק סחורה לאחר שהיה חוב בסכום של 162,000 ₪, העיד: "היה לי שיקול נוסף שאמר לי שיש לי עוד סחורה בתהליך, קרוב לוודאי שהיתה להם בעיה בתזרים וזה מה שפוגע בסיכויי ההתאוששות שלהם." ובהמשך: "ההחלטה שקיבלתי נובעת ממה שאמרתי קודם וגם מהעניין הזה שסגרתי איתם שאני מקבל תשלום מאוד קרוב." (עמ' 5 שורות 21-26). מכאן שמנהל התובעת החליט, כהחלטה עסקית, להמשיך ולספק סחורה לחברה ממספר טעמים: היה לו ביטוח אשראי, הוא קיווה להתאוששות החברה, הוא חשש שאם יעצור בשלב זה הוא עלול להפסיד את הכסף שחייבים לו עד אותו שלב (חוב שנוצר, גם לטענתו, במהלך העסקים הרגיל (עמ' 2 שורה 8)) והוא צמצם את מועדי התשלום לסחורה החדשה. 11. טענה נוספת של התובעת היא, כי החברה משכה סחורות במהלך ינואר 02 ועד מרץ 02 בסכום כולל של 34,758 ₪, בגינם לא שילמה דבר וזאת סמוך לבקשת הפירוק, כאשר כבר היה על מנהלי החברה לדעת את מצבה. בחינה מדוקדקת של תשלומי החברה לתובעת בחדשים מרץ ואפריל 2002, שהם החודשים האחרונים לפעילות החברה (כזכור בקשת הפירוק הוגשה ביום 21.4.02) אינה עולה בקנה אחד עם טענה זו של התובעת. במהלך חודש מרץ 2002 נפרעו שקים של החברה לתובעת בסך של 51,088 ₪ (ר' סעיף 17.1 כ' עד 17.1 כו לתצהיר מנהל החברה), בחדש אפריל 2002 הוחזרה סחורה בסך של 13,649 ₪ (ר' חשבוניות הזיכוי, נספחים ו2 עד ו4 לתצהיר מנהל התובעת) וסך הכל נמשכה סחורה בחדש מרץ בסך של 7,627 ₪. לטעמי, התנהלות זו בחדשים האחרונים דווקא מראה רצון של החברה להקטין את חובה, כאשר לקיחת הסחורה האחרונה מתבצעת 30 יום לפני הגשת הבקשה לפירוק (21.3.02- נספח ו'1 לתצהיר מנהל התובעת). 12. לכך ניתן להוסיף כי ביום הפירוק, לא היו מחסני החברה מרוקנים, אלא הכונס תפס רכוש המוערך בשווי 127,969 ₪ לפי חוות דעת השמאי בתיק הפירוק, שהוגשה לתיק. 13. מכל האמור לעיל עולה, שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח עובדתית, כי מנהלי התובעת אמרו לה כי הסדירו את חובם לבנק וכי הסתירו את מצבם. להפך, נראה כי מנהלי החברה קראו למנהל התובעת לשיחה והסבירו לו את המצב ואת הנסיונות, שיעשו על ידם להסדיר את חובותיהם, ומנהל התובעת עשה את שיקוליו העסקיים, שתוארו לעיל, והחליט להמשיך ולספק לחברה סחורה. נוסיף לכך את התנהגות החברה, שתוארה לעיל, דהיינו הקטנת החוב, החזרת סחורה לתובעת והותרת רכוש לכונס, כל זה מביאני למסקנה כי לא הוכחה התנהגות בתרמית ומצגי שווא. הרמת מסך 14. התובעת טוענת כי מנהלי החברה הגדילו את חובותיה של החברה בתרמית ולכל הפחות בפעולה רשלנית, ולכן יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייבם באופן אישי. 15. על נסיבות המקרה שבפני חל סעיף 6 לחוק החברות , התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") בטרם תיקון 3 מתשס"ה. בסעיף 6 נקבעו הוראות להרמת המסך, באופן חריג לאישיות המשפטית של החברה, שתוארה בסעיף 4 לחוק החברות. בסעיף 6 (ב) ניתן שיקול דעת רחב לביהמ"ש להרמת המסך "אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". נקודת המוצא צריכה להיות הקפדה ושמירה על האבחנה בין האישיות המשפטית של החברה לבין פעולותיו של בעל המניות. הרמת המסך מכוונת כנגד בעל מניות, שביקש לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, בהסתתרו מאחורי המסך החוצץ בינו לבין החברה, כדי להפיק טובות הנאה. נזכיר עוד, כי על פי ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת המהפך (פ"ד נח (4) 693), על התובעת להוכיח, כי במועדים הרלוואנטיים קינן בלב הנתבעים "חשש ממשי וקונקרטי" להפיכתה של החברה לחדלת פירעון (שם, בעמ' 700) והתובעת לא עמדה בנטל זה. 16. הפסיקה קבעה, כי הרמת מסך ההתאגדות תיעשה רק בנסיבות קיצוניות וכחריג (ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי פ"ד מח (5) 661, בעמ' 700; וכן ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז (5)116, 132). כב' השופטת ורדה אלשיך בפש"ר (ת"א) 1481/01 שמואל רובננקו נ' שיא החזקות, (פורסם בפדאור), לאחר חקיקת סעיף 6 לחוק החברות, הוסיפה: "מהותה של "הרמת מסך" במובנה ה"קלאסי" הינה ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, ומתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק, כי צעד זה, הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט -1999, הינו צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר." (סעיף 9 להחלטה). 17. על פי המקרים, שהיו בפני הפסיקה עילות עיקריות להרמת מסך הן: עירוב נכסים, אי הפרדה בין פעילות החברה לפעילות הפרטית; מימון עצמי קטן ביותר; הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה; שימוש בחברה למעשי תרמית, התנהגות בלתי נאותה ועקיפת חוקים שלא למטרות מסחריות ובאופן בלתי הוגן; וכן נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה (ראה גם ד"ר אירית חביב סגל, "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש א' " עמ' 253, פרופ' יוסף גרוס, "חוק החברות החדש", עמ' 47 - 46). 18. בנסיבות ענייננו לא מתקיימת כל נסיבה מיוחדת כנ"ל, אשר תצדיק הרמת מסך, וכן לא מצאתי כי "צודק ונכון" לעשות זאת (כאמור בסעיף 6(ב) לחוק החברות) ואף לא כי יש להטיל אחריות עקב הפרת חובת תום הלב (ר' לעניין תום הלב, ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, ). להלן נימוקי. 19. החברה פעלה כראוי שנים רבות והיתה בקשר עסקי עם התובעת בשנתיים האחרונות לפעילותה. מנהלי החברה נפגשו עם מנהל התובעת באוגוסט 2001 והצביעו בפניו על הקשיים הכלכליים של החברה, תוך שהם מבטיחים להמשיך ולעשות ככל יכולתם לצאת מן הקשיים ומנהל התובעת הסכים, מסיבותיו שלו, כפי שצויין לעיל, להמשיך ולספק את הסחורה לחברה. קריסת החברה היתה מהירה יחסית והתרחשה למעשה בתוך חודשים ספורים, כאשר כל המשק ובעיקר שוק הטקסטיל היה מצוי בשנת 2002 במשבר כלכלי ומיתון עמוק (כאמור בחוו"ד השמאי שהעריך את המלאי והציוד בעבור הכונס, בעמ' 3 סעיף 1 לחוות דעתו). בפרט כאשר חברות הטכסטיל עימן היה לחברה קשר עסקי עזבו את שוקי הארץ ופנו לסין למציאת פתרונות זולים יותר (ר' גם עדותו של מנהל התובעת בעמ' 2 שורות 1-4). מכאן שהיה הסבר כלכלי רציונלי לנפילת החברה ולא מטרה, שאינה ראוייה וגם לא רשלנות. לא הוכח לי כי מנהלי החברה ניסו להפעיל את החברה במשך שנים תוך מיחזור חובות או כי נעשו שינויים פרסונליים של בעלי התפקידים בחברה במהלך השנים, כדי להתחמק מאחריות. בשלב בו היה ברור כי החברה בקשיים מהן לא תתאושש, הוחלט על סיום הפעילות. אילו החליטו הנתבעים לסגור את החברה מספר חודשים קודם, לאחר אוקטובר 2001, לא היה הדבר מועיל לתובעת. להפך: החוב היה גדול יותר. 20. במקרה זה נראה, כי העובדה, שהיתה לתובעת ביטוח אשראי, אשר מסיבות שונות שילם רק חלק מן החוב, הביאה את התובעת למסקנה, כי ניתן להמשיך ולספק סחורה גם בתנאים אלה ולכן לא ביקשה ממנהלי החברה ערבות אישית לחוב, כפי שיכולה היתה לבקש. לטעמי, לא ראוי, כי כאשר מצב החברה היה ידוע למנהל התובעת והוא לא ביקש ערבות מיחידי החברה, אבצע התערבות שיפוטית ex-post, אשר תשנה את החלוקה המקורית והמוסכמת של סיכוני חדלות הפרעון, כפי שנעשתה ex-ante בין בעלי החברה לנושיה (ר' אירית חביב-סגל, דיני השעבודים במימון רפורמה, עיוני משפט טו (תש"ן) 183). בנוסף, לא הוכח לי, כי נעשו פעולות להברחת רכוש או סיום בלתי מסודר של החברה תוך פגיעה מכוונת בנושים. החברה הגישה בקשה לפירוק וכונס נכסים תפס את המלאי והמכונות שהיו במקום, שערכם היה 127,969 ₪. ההפך, נעשה מאמץ לשלם לתובעת סכומים לא מבוטלים ולהשיב לה סחורה גם שבועיים לפני הקריסה. לא מצאתי כי המשיכו להפעיל את החברה, על מנת להבריח רכוש או לנפח חובות. 21. לאור מסקנתי, כי לא מצאתי כי מנהלי החברה התנהגו בתרמית, רשלנות או בחוסר תום לב, איני מייחסת משמעות להיותה של החברה "חברת מעטים", כפי שטוען ב"כ התובעת. כמו כן איני מקבלת, בנסיבות תיק זה, את טענת ב"כ התובעת, כי יש לייחס למנהלי החברה "משיכת שיקים ללא כיסוי כעוולה נזיקית של הפרת חובה חקוקה". ב"כ התובעת מסתמך בטענתו על פסק דינו של כב' השופט שילה, בשבתו בבית משפט השלום בכפר סבא (ת.א. 5369/91 פרידלנדר נ' גרף מפעלי תופינים, נג (4) 121), בו מצא, בנסיבות התיק, שהיו בפניו, שכללו תרמית, הפרה בוטה של עקרון תום הלב ואף התנהגות רשלנית של מנהלי החברה כלפי התובעת באותו תיק, כי יש לחייב את מנהלי החברה גם בגין משיכת שיקים ללא כיסוי של החברה. נראה לי כי אין מקום בתיק זה, בו לא קיבלתי את טענות התובעת כי מנהלי החברה פעלו בתרמית, מצג שווא או רשלנות, לחייב את המנהלים גם בעילה שכזו. כמו כן איני מייחסת חשיבות לשינוי שחל בחוק החברות בעקבות תיקון 3, כיוון שכידוע, ממילא, מדובר בתיקון, שמטרתו להקל במידה מסוימת על בעלי המניות ואין צורך להרחיב בכך בפסק דין זה. הוצאות - שכר טרחת עורכי דין 22. ב"כ הנתבעים צירף את הסכם שכר הטירחה מיום 15.8.03 בין משרד עורכי הדין לבין הנתבעים. לאחר שבחנתי את הסכם שכר הטירחה, על פי חישובי, התחייבו הנתבעים לשלם למשרד עורכי הדין סכום של כ- 5,750$, לא כולל מע"מ, בגין הטיפול בתיק, דהיינו סך של כ- 27,000 ₪ לא כולל מע"מ. על פי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000, הסכום לתשלום בגין תביעה בסדר גודל שכזה הינו 16,756 ₪ לא כולל מע"מ. פסק הדין בענין תנובה (בג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא, טרם פורסם), קובע כי בית המשפט יפסוק הוצאות ריאליות וסבירות. עם זאת, בית המשפט אינו חייב לפסוק לזכות בעל דין את מלוא ההוצאות, שהוא הוציא בפועל עבור הייצוג המשפטי שלו, אלא יש לפסוק סכום סביר, המשקף את העבודה שהיה צריך להשקיע לצורך ניהול התיק (עניין תנובה הנ"ל, בסעיפים 20-19 להחלטה), כאשר תעריף המינימום מהווה רף תחתון. אולם, כפי שקבע כב' השופט רובינשטיין ברע"א 6568/05 רוני כץ נ' גניה כץ (לא פורסם): "לבית המשפט שיקול דעת בשל נסיבות הכרוכות בצדדים, ופעמים גם לפנים משורת הדין. הדברים מסורים לשיקול הדעת ולתחושת הצדק של ביהמ"ש בדונו בתיק". לדעתי, יש להביא בחשבון בנסיבות תיק זה, שלמרות שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי יש להרים מסך כלפי מנהלי החברה ולחייבם אישית, הרי שנגרמו לה נזקים ממשיים כתוצאה מקריסת החברה ולכן על פי שיקול הדעת ותחושת הצדק, איני סבורה שיש מקום לחייב בהוצאות ריאליות ולכן התובעת תשלם שכר טרחת עורכי דין לנתבעות בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. סוף דבר אני דוחה את התביעה. אני קובעת כי התובעת תשלם לנתבעים הוצאות המשפט בסך של 1,000 ₪ ובנוסף שכר טרחת עורכי דין בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לב"כ התובעת. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום המצאת פסק הדין. הרמת מסך