תביעת חוב בגין דמי שכירות

להלן פסק דין בנושא תביעת חוב בגין דמי שכירות:

פסק דין

מונח בפני ערעורה של חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ (להלן: "המערערת"), על החלטתו של מפרק חברת תבור גלבוע חברה לבעניין בע"מ וגלבוע תעשיות עץ (1982) בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברות בפירוק", בהתאמה), לקבל אך באורח חלקי תביעת חוב אשר הגישו בגין דמי שכירות שחבות החברות בפירוק בגין שימוש בנכסים השייכים למערערת. זאת, כאשר עיקרה של המחלוקת נסוב אודות תביעתה של המערערת כי ישולמו לה דמי שכירות בגין חודשים ארוכים לאחר הפירוק, וזאת במעמד של הוצאות פירוק. לטענת המפרק, אין כל מקום לקבל רכיב זה, באשר לשיטתו המערערת עצמה היתה זו אשר הכשילה את החזרת הנכס ונקטה בסחבת בעניין זה, תוך שהיא ממשיכה "להנות" מהחוב הנצבר במעמד של הוצאות פירוק, ונמנעת מלנקוט בצעדים אמיתיים להקטנת הנזק. המערערת מכחישה את הטענות דנן, ותולה את הקולר בהתנהלות המפרק והחברות בפירוק.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו;

1.     בין הצדדים נחתמו, זמן רב טרם קריסת החברות, הסכמי שכירות מסחרית, אשר לצד החיוב בדמי שכירות קבועים כלל - וזאת באורח המקובל למדי בחוזי שכירות - תניה הקובעת כי אם יפנה השוכר את הנכס מרצונו טרם תום תקופת השכירות, יהא עליו להמשיך ולשלם את דמי השכירות. בשלב מאוחר יותר, ולאחר מספר הארכות תקופתיות של חוזי השכירות, נקלעו החברות להקפאת הליכים שלא צלחה, וממנה הועברו כבר למחרת היום לפירוק.
אין מחלוקת אמיתית, כי זמן קצר לאחר מינוי המפרק, פנה הלה אל המערערת והודיע על כוונתו לפנות את המושכרים; תחילה, הסתפקה המערערת אך במכתב עמום, המבקש מן המפרק להופכה לצד לכל בקשה שיגיש לבית המשפט, וזאת תוך שהיא שומרת על זכויותיה. לטענת המפרק, רק חודשים מאוחר יותר, "נולדה" טענת המערערת כי היא מסרבת להניח למפרק לפנות את המושכר, כל עוד לא אותרו שוכרים חלופיים.

2.     ביני לביני, ביום 26.11.01, חודשים מספר לאחר תחילת הפירוק, ניתנה החלטתו של כב' סגן הנשיא לויט, בבקשת המפרק להכריז על החוזים כנכס מכביד; נוכח חשיבות הדברים ונסיונות שני הצדדים לפרש את פסק הדין באורח שיהלום את עמדתם, אביא את עיקרי הדברים במלואם. כב' סגן הנשיא פתח החלטתו בכך כי הוא אינו רואה מקום להכריז על החוזה כנכס מכביד בשלב זה, וזאת הן נוכח העובדה כי החברה מצויה בפירוק זמני להבדיל מפירוק קבוע, והן נוכח המחלוקת העובדתית בין הצדדים אם המושכר נמצא במצב בר-החזרה.
לכך הוסיף כב' הסגן הנשיא כהאי לישנא:

"נראה לי שהפתרון הנכון במקרה זה הוא שהמפרק הזמני ידאג להכנת המושכר להחזרה למשכיר במצב כפי שמתחייב בחוזה השכירות - וזאת אם לא מדובר בהוצאה רבתי, והמשכיר יהיה חייב לקבל את המושכר כשהמפרק הזמני יודיעו על כך. דבר זה יתבצע מבלי לפגוע בטענות הצדדים לגבי המחלוקת הכספית שתוותר ביניהם לגבי התקופה מהיום שהמפרק הזמני הודיע לב"כ המשכירה על כך שהוא מפנה את המושכר ועד ליום שבו המשכיר יקבל את המושכר בפועל על-פי הפרוצדורה שקבעתי לעיל. בקשר למחלוקת הכספית, יוכל כל אחד מן הצדדים להגיש בקשה מתאימה למתן הוראות"

ובהמשך:

"באופן כללי עלי לומר שמפרק אינו חייב ליטול על עצמו מילוי התחייבויות של החברה שנוצרו לפני תחילת הפירוק. ברור לכאורה שכאשר מדובר בפירוק בעילה של חוסר סולבנטיות של החברה, מפרק לא יוכל למלא את כל התחייבויות החברה שנוצרו טרם הפירוק. חוזה שכירות איננו שונה, לכאורה, מכל חוזה אחר שבו החברה נטלה על עצמה התתחייבויות טרם תחילת הפירוק. כמובן שאם מפרק סבור שאין מקום להמשיך ולהחזיק במושכר, עליו להודיע מיד למשכיר כי הוא מחזיר לו את המושכר, כך שהמשכיר יוכל להקטין את נזקו על-ידי נטילת החזקה במושכר אף טרם פקיעת תקופת השכירות החוזית". (ההדגשות שלי - ו.א).

3.     לשיטת המפרק, עשה כל שביכולתו כדי להחזיר את המושכרים, ואף הבקשה למתן הוראות שהוזכרה לעיל הוגשה על-ידו נוכח התנהלותה של המערערת וסירובה ליטול אותם לידיה; אף לאחר החלטת כב' הש' לויט, פעל ללא דיחוי ושבוע לאחר מכן יזם מגעים עם המערערת במטרה למסור לידה באורח מיידי את המושכר, אלא שהמערערת עמדה בדווקנות על סירובה, ונקטה בסחבת, אשר גרמה לכך כי המושכרים עמדו ריקים במשך חודשים רבים, ולמעשה עד לתום תקופת החוזה המקורי. זאת, בין היתר, בטענה כי אין היא מעוניינת לקבל את החזקה עד לתום ההכרעה בסוגיית השיפוצים שעל הנכס לעבור.
לטענת המפרק, הרי שהמקרה דנן דומה למקרה שנידון בפש"ר 1918/05 הראל נ' לוי, באשר למשכיר המסרב בתואנות שונות לקבל את מפתחות המושכר, ודי בחוסר תום-לב שכזה בכדי שבעל התפקיד יצא ידי חובתו בפינוי המושכר מכל אדם וחפץ והצעת ברורה ואמיתית של המפתחות לשוכר.

4.     המערערת, בתשובתה לטענות המפרק, טוענת כי דבריו לפיהם פעל לפנות את המושכר "אינם מדוייקים", בין היתר משום שלא היה מוסמך לעשות כן נוכח החלטת כב' סגן הנשיא לויט; כמו כן, טוענת המערערת כי המפרק "שכח" לאזכר כי הודיע בעצמו למערערת, זמן קצר לאחר הודעתו בנוגע לפינוי המושכרים, כי הוא חוזר בו ומחכה להכרעתו של כב' סגן הנשיא. בעניין זה, המערערת מסתמכת אף על העובדה, כי צו הפירוק הקבוע ניתן רק זמן רב לאחר מכן, ביום 8.7.02, ואף נכנס לתוקפו 60 יום לאחר מכן.

לשיטת המערערת, טענותיו של המפרק כי פעל בשיתוף פעולה מיידי עם המערערת במטרה לצמצם את המחלוקת, מתעלמת מהעובדה כי היא עמדה על דעתה כי מחובתו למצוא בעבורה שוכרים חלופיים, וכי אף המושכרים עצמם היו רחוקים מלהיות במצב בר-החזרה. מוסיפה המערערת וטוענת כי לא נהגה באורח דווקני אלא עמדה על זכויותיה, והיתה מוכנה בכל עת כי החברות ימצאו בעבורה שוכר חלופי ותשיב את המושכרים במצב ראוי, דבר שהמפרק והחברות לא עמדו בו. המערערת קובלת על העובדה, כי בעוד הוצאות פינוי הפסולת מן המושכר היו גבוהות ביותר, הסכים המפרק לשאת אך ורק בסך של 30,000 ₪ במסגרת הוצאות פירוק, וזאת כאשר לפי ההסכמים היה עליו לממן הוצאות אלו במלואן.
מן הזווית המשפטית, מסתמכת המערערת על פסיקה של בית המשפט המחוזי כי תפקידו של מפרק זמני הינו לשמור על הקיים ולא לשנותו, ולכן אין הוא מוסמך לממש נכסים או לוותר עליהם (פש"ר 590/07, בש"א 1270/08 וולובסקי נ' כונס הנכסים הרשמי).

עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי;

5.     עניין לנו, למעשה בסוגיה בעייתית המערבת הן פרשנות החלטה שיפוטית ישנה, אשר מנוסחת באורח זהיר ועמום, והן ובעיקר את הבעייתיות הכרוכה לעיתים בפירוקים זמניים, ובעיקר אלו מהם הנמשכים על-פני זמן ארוך. אמנם, קיימים לעיתים מקרים בהם חברה נקלעת לפירוק זמני בשל חשדות להברחת נכסים, בעוד השאלה האם היא חדלת פרעון, נתונה במחלוקת ונקבעת אך ורק בעת הדיון בצו הפירוק הקבוע. מאידך גיסא, קיימים מקרים אחרים ולא מעטים, בהם עסקינן בחברה אשר ברור אליבא דכולי עלמא כי היא חדלת פרעון. בין היתר, כפי שקרה ככל הנראה אף במקרה הנוכחי, במצבים בהם פעילותה העסקית של החברה פוסקת עובר למתן צו הפירוק הזמני, מפעלה ננטש ודלתותיה ננעלות. במצבים אלו, עשוי לא פעם הדיון בפירוק הקבוע להיות פורמלי גרידא, בלא כל התדיינות או מחלוקת אודות חדלות פרעונה של החברה, הנמצאת במצב בו היא "מעידה על עצמה" באורח ברור. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, במקרים בהם קדם לפירוק נסיון כושל להבריא את החברה באמצעות הקפאת הליכים. במקרים אלו, עשוי הפירוק הזמני להיות תוצאתה הברורה של מסקנה חד-משמעית שעלתה כבר במהלך הקפאת ההליכים, כי החברה חדלת פרעון באורח בלתי הפיך, ולא ניתן להבריאה או להפעילה באורח סביר. אי לכך, נהוג במקרים אלו להעביר את החברה לאלתר להליכי פירוק, וזאת בכדי לשמור על רצף של הליך חדלות פרעון, ולמנוע תקופת ביניים שיתכן ותנוצל לצורך הברחת נכסים או מחטפים מצד בעלי המניות או אי-אלו מנושי החברה.

6.     אלא מאי? לא פעם, עשויה להתעורר במצבים אלו בעייתיות קשה, הנובעת מאי-ההתאמה בין חדלות פרעונה המובהקת של החברה מחד גיסא (ובעיקר בדרך בה היא מתבטאת בהפסקת הפעילות ועימה במצב של הפרה גורפת ותלויית-קריסה של כל מחוייבויותיה), לבין הלכות ודינים פורמליסטים ישנים, אשר הינם "עיוורים" למצב כזה של פירוק זמני, ומתייחסים לחברה באורח מלאכותי כאילו היא סולבנטית עד למועד הפירוק הקבוע. טול למשל מצב בו מבקש מפרק לגבות חובות לקוחות אשר נוצרו בעוד החברה פעילה וסולבנטית; במידה, והחברה נקלעה לפירוק קבוע בלא שלב הביניים של פירוק זמני, לא תתעורר בעיה מיוחדת, באשר הנזק האינהרנטי שנגרם לנושים בשל הקריסה והפסקת הפעילות נגרם עקב הקלעות החברה לפירוק, ולכן לא ניתן לקזזו לפי הדין המיוחד של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. לעומת זאת, אם נקלעה החברה לפירוק זמני ופעילותה פסקה באותו שלב, הרי שהלקוחות החייבים יוכלו לנצל את אותו פער בדין המתעלם מן המצב המיוחד, ואת ההלכות הפורמליסטיות המסתמכות עליו, ולהעלות טענות קיזוז המסתמכות על עצם הנזק שנגרם להם נוכח הפיכת החברה לחדלת-פרעון, וזאת חרף העובדה כי בין שני המקרים שתוארו לעיל אין כל הבדל מהותי.

7.     דומה, כי אף בנסיבות המקרה, עדים אנו למצב א-סימטרי מסוג דומה; אין ספק, כי עניין לנו בחברות שקרסו וחדלו מלפעול, וזאת כאשר קשה עד מאד לחלוק על העובדה כי החל ממועד הפירוק הזמני, לא עשו כל שימוש במושכרים, באשר פעילותן הכלכלית והעסקית חדלה. לעומת זאת, ניתן לכאורה להעלות כנגד המשכירה-מערערת את הטענה, כי היא מבקשת, מן הבחינה המהותית, "לאחוז במקל משתי קצותיו". מחד גיסא, היא מבקשת להנות מן האבחנה החדה שבין חובות עבר לבין חובות שנצברו במהלך הפירוק הזמני - ומכאן היא טוענת לקדימות חובה ולמעמד של הוצאות פירוק. אלא שמאידך גיסא, היא "נזכרת" כי פירוק זמני "אינו נחשב כצו פירוק", בכל הנוגע לסמכותו של המפרק להשתחרר מנכס מכביד.
בלא להכנס, בשלב זה, לפרטי המחלוקות העובדתיות (אשר אין כל צורך להכריע בהן בכדי להכריע את המחלוקת המשפטית-מהותית שבין הצדדים), הרי שהתוצאה בפועל הינה קשה ביותר: המפרק נכנס למעשה למלכוד באין-מוצא, כאשר מחד גיסא אין ביכולתו להשתמש במושכרים, ומאידך גיסא אין ביכולתו להשכירם, ואף אמצעיו הכספיים בכל הנוגע לעריכת שיפוצים על חשבונו הינם מועטים ביותר.

אכן, אין כופר בתוקפו של החוזה והמחוייבויות על-פיו; אלא, שבאורח דומה עד-מאד, הפרה החברה את כל חוזיה עם הנושים השונים וגרמה להם נזקים בעצם קריסתה והפסקת פעילותה; אי לכך, הרי שה"תחרות" בנסיבות המקרה, אינה בין נפגע הפרה פלוני למפר החוזה המבקש להנות מעוולתו, אלא בין נפגע הפרה, פלוני, לנפגעי הפרה אחרים, כאשר על בית המשפט להכריע בדבר חלוקת הכספים ביניהם, וזאת תוך התחשבות ונסיון לשמור ככל הניתן על עקרון השיוויון בחלוקת הכספים, שהינו עקרון יסודי בדיני חדלות הפרעון.
יוצא, כי טענות להפרה ולנזק (והגשת תביעת חוב כדין בגינם לחוד), ונסיון להנות מקדימות גורפת על יתרת הנושים לחוד. דבר זה מקבל משנה תוקף בנסיבות המקרה, בו - חרף הפסקת פעולתה של החברה וחדלות פרעונה המובהקת, התאחר עד מאד מתן צו הפירוק הקבוע, אשר ניתן בסופו של דבר למעלה משנה (!) לאחר תחילת הפירוק הזמני.

8.     לכאורה, קשה עד מאד היה לתאר נסיבות, ההולמות שימוש בסמכות הויתור על נכס מכביד יותר מנסיבות אלו, בהן ממשיך חוזה שכירות "לפעול" במובן המשפטי, ולהעמיס על קופת פירוק מדולדלת הוצאות כבדות במעמד של הוצאות פירוק, וזאת בלא שהחברה בפירוק תוכל לעשות שימוש כלשהו במושכר (ולא בכדי, תואר מצבו כפי שתואר בטענות שני הצדדים, כולל בדיון שנערך בפני כב' סגן הנשיא לויט). בלא צורך לחזור על הלכות יסודיות ומושרשות בעניין מוסד הויתור על נכס מכביד, הרי דומה כי עניין לנו בדוגמא המובהקת ביותר שניתן להעלות על הדעת, אשר מעוותת באורח קשה ביותר את החלוקה הפנימית בין הנושים, תוך שהיא גורמת לחלקו של המשכיר (אשר נהנה מניה וביה מ"הטבה" משמעותית בדין בצורת דין קדימה) לתפוח באורח חסר פרופורציה על חשבון הדיבידנד המגיע ליתרת הנושים, וזאת באורח הקיצוני ביותר המגולם במעמדן המיוחד של הוצאות פירוק.

אכן, כפי שהערתי בפסק-הדין בעניין וולובסקי אותו מצטטות המשיבות, תפקידו של מפרק זמני הינו בדרך-כלל לשמר את המצב, ולא לנקוט בצעדים בלתי הפיכים כגון מימוש או הכרעה בתביעות חוב. אלא מאי? את האמור לעיל יש לפרש באורח מהותי, וזאת בעיקר במובן זה כי חלק מהותי, אם לא עיקרי, בכל הנוגע בשימור המצב, הינו מניעת שחיקה ודלדול של קופת הפירוק, באורח שירע את מצב הנושים או חלקם באורח מהותי עד למועד הפירוק הקבוע; וכשם שעניין זה כולל במידת הצורך מניעת ריקון נכסים ומחסנים בידי בעלי השליטה או נושים כאלו ואחרים, כך עשוי המונח "שימור המצב" להתפרש אף ככזה המיועד למנוע הרעה ניכרת במצבם הכספי והמשפטי של מרבית הנושים, על-ידי מתן היתר לתפיחה בלתי פרופורציונלית של חוב לטובת נושה ספציפי; שהרי אם לזה לא יקרא שינוי מצב לרעה וריקון קופת הפירוק, לא אדע שינוי מצב לרעה מהו.

9.     על רקע זה, הרי שבמלוא הכבוד הראוי, איני רואה את הדברים עין בעין עם החלטת כב' סגן הנשיא לויט, ככל שניתן לפרשה כקביעה כי לא ניתן לוותר על נכס מכביד אלא לאחר שניתן צו פירוק קבוע. אלא מאי? מעיון מדוקדק בהחלטה, עולה ספק גדול האם כיוון כב' הש' לויט לקביעה כה נחרצת, באשר על-פניו עולה, כי השורה התחתונה העולה מפסק הדין, הינה העדר קביעה סופית כלשהי במחלוקת בין הצדדים, והותרת כל ההכרעות לעת-מצוא. זאת, באשר אף אם סירב סגן הנשיא להכריז באורח רשמי על ויתור על נכס מכביד, הרי שקבע חד-משמעית כי לשני הצדדים (משמע, גם למפרק) עומדות מלוא טענותיהם לגבי המחלוקת הכספית - כולל, במפורש, נפקותה הכספית של "תקופת הביניים", שראשיתה בהודעתו של המפרק כי הוא מוכן ורוצה לפנות את הנכס, וסיומה במסירתו בפועל לידי המערערת. אי לכך, צודק המפרק בטענתו, כי בסופו של יום, הותיר סגן הנשיא שיקול דעת רחב מאד לפסיקה העתידית בכל הנוגע למחלוקת הכספית - פסיקה אשר דומה כי מועדה הגיע כעת, למעלה משש שנים לאחר מעשה. זאת ועוד; חשוב אף להעיר כי כעת, שנים לאחר שהוחזר הנכס, אין אני נדרשת ואף אין כל רלוונטיות לעצם ההכרזה המשפטית על "נכס מכביד" לכשעצמה, אלא עסקינן אך ורק בנפקות הכספית של יחסי הצדדים, אשר אותה הותיר כב' סגן הנשיא, במפורש, בלא קביעה ותוך שמירה הדדית של טענות כל הצדדים.
זאת ועוד; אני מתחזקת בדעתי זו אף נוכח המשך דברי כב' סגן הנשיא, כפי שצוטטו על-ידי בראשית החלטה זו. לא בכדי העיר כב' סגן הנשיא, כי למעשה לא ניתן לדרוש מן המפרק לעמוד בהוצאות שיפוץ והשבת מצב לקדמותו העומדות מעל ומעבר למצוי בקופתו, ואם אין יוותר כמעין "בן ערובה" לנצח (או עד למועד סיום החוזה המקורי) בידי המערערת. לא זו בלבד, כי המפרק אכן חזר והודיע שוב ושוב למערערת את גבול יכולתו, וכי הוא מעוניין להשיב לה את המושכרים, אלא שמן התכתובות, ובעיקר מאלו המצוטטות דווקא בידי המערערת אודות ההפרש העצום בין ההצעות שקיבלה לשיפוץ לבין הסכום הקטן שיכול היה המפרק להוציא מקופת הפירוק, מבהירות הבהר-היטב את אותו מלכוד בה נמצאה קופת הפירוק, ואת משמעותו בכל האמור בפרשנות תכליתית של פסיקת כב' סגן הנשיא.

10.     זאת ואף זאת; ספק גדול, לטעמי, אם דווקא למחלוקת העובדתית בשאלה האם הנכס הינו "בר החזרה" (קרי, האם הצליחו החברות בפירוק לשפצו ברמה מספקת על חשבון קופת הפירוק) היא המכריעה בכל הנוגע לשאלת הויתור על הנכס והעברתו למערערת; דומה, כי צדק דווקא כונס הנכסים הרשמי בטענה שהעלה עוד במהלך הדיון בפני סגן הנשיא, כאשר גרס כי מן הראוי להחזיר את הנכס לאלתר למערערת, וכי זו תשפץ אותו בלא דיחוי ולאחר מכן תנסה להתחשבן על-פי דין עם החברות בפירוק. זאת, כחלק בלתי נפרד מנטל הקטנת הנזק.
לדברים אלו אני מצטרפת, בכל הכבוד הראוי; ונוכח חשיבותם של הדברים לעניינו, מן הראוי להוסיף ולקבוע קביעות מספר בנושא זה, אשר מלמד לשיטתי שלא במעט על אורח התנהלותה של המערערת.

אין ספק, כי השבת המצב לקדמותו הינו חיוב חוזי פרי הסכם השכירות, אשר הפרתו מקנה למשכיר זכות להגיש תביעת חוב ובה לתבוע שיפוי על הוצאותיו; זאת, להבדיל מדרישה לתשלום דמי שכירות על התקופה שלאחר תחילת הפירוק, המצויה במעמד העדיף של הוצאות פירוק. דומה, כי התנהלות המבקשת אומרת דרשני, והאורח בו סירבה שוב ושוב לקבל את המושכר, תוך שהיא דורשת מן המפרק להשיב את המצב לקדמותו חרף מצב קופת הפירוק, אשר נראה היה כי אין ביכולתה לממן כלל ועיקר נטל כזה.
בכך, כרכה המערערת למעשה את שתי התביעות יחדיו, באורח שניסה "לשדרג" את הראשונה למעמדה של האחרונה; זאת, תוך שבכך היא גורמת לתפיחת חוב הוצאות הפירוק ההולך ונצבר (ובכך, למצער, "משפה" את עצמה על חוסר יכולתה של קופת הפירוק לממן את השדרוג, על-ידי העמסת הוצאות על הקופה באורח אחר). דברים אלו גלויים וברורים, אף מן המסמכים המצורפים לטענות המבקשת. אוסיף ואעיר, כי בעוד המערערת טוענת כי לא נהגה במפרק באורח דווקני, אלא שאף מטיעוניה עצמה אנו למדים את ההיפך, ואף ובעיקר את העובדה כי דרשה כל העת כי החברה דווקא תמצא שוכר חלופי כתנאי לקבלת הנכס, וכי החברה בפירוק תממן את השיפוצים מקופתה, וזאת חרף ה"רמז" העבה למדי המופיע אף בהחלטת כב' סגן הנשיא בעניין אי יכולתה של החברה לעשות זאת, ולמצער הבהרה כי המפרק אינו נדרש להוציא מקופתו בגין השיפוץ סכום גבוה מדי, וזאת חרף המחוייבות החוזית.

11.     אעיר, כי ככל שבמציאת שוכרים חלופיים עסקינן, הרי דווקא המערערת היתה זו שיכולה היתה לפעול באורח נמרץ להקטנת הנזק, וזאת לו היתה נוטלת לאלתר את החזקה במושכר, משיבה את המצב לקדמותו ומנסה להתחשבן עם קופת הפירוק (ככל שניתן על-פי דין) בגין הוצאותיה. זאת, שהרי המערערת עצמה היא הטוענת, כי מצבו של המושכר הרתיע שוכרים חלופיים מליטול אותו. אלא שלא כך פעלה המערערת, אלא העדיפה להמתין ולמשוך את ההתדיינות תוך הצגת עמדות נוקשות, וזאת למעשה עד למועד תום החוזה המקורי. קשה להמנע מן המסקנה (למצער, ברמה של מאזן ההסתברות הנדרש במשפט אזרחי), כי בכך ביקשה בפועל להבטיח את המשך צבירתו של חוב במעמד הוצאות פירוק, על חשבון יתרת הנושים, ותוך כריכת מין בשאינו מינו, וזאת באורח שלו היה מתקבל, כמעט וניתן היה לומר כי הוא הופך את קופת הנושים ל"קופת חסכון" בעבור המערערת, תוך נטילת קדימות שלא כדין על יתרת נושי החברות.

12.     סוף דבר; נוכח העובדה, כי כב' הש' לויט נמנע מהכרעה במחלוקת הכספית, הרי שזו התגלגלה בסופו של דבר לפתחי, אף אם במסגרת שונה של הכרעה בערעור על תביעת חוב. נוכח התוצאה החד-משמעית העולה מפרשנותו הנכונה של דין חדלות הפרעון בכלל, ודיני הנכס המכביד בפרט, ונוכח שיקול הדעת הרחב שהותיר כב' סגן הנשיא בהחלטתו בכל הנוגע להכרעה הכספית, הנני מכריעה כי לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המפרק בתביעת החוב; אי לכך, דין הערעור להדחות.

בנסיבות המקרה, תשא המערערת בהוצאות המפרק בשתי הבקשות ובשכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 50,000 ₪, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. החזר דמי שכירות

  2. הגבלת דמי שכירות

  3. דמי שכירות מוגדלים

  4. קביעת דמי שכירות בעסק

  5. סירוב לקבל דמי שכירות

  6. תשלום דמי שכירות בעודף

  7. העלאת דמי שכירות מוגנת

  8. איחור בתשלום דמי שכירות

  9. תביעה לתשלום דמי שכירות

  10. תביעת חוב בגין דמי שכירות

  11. חוב דמי שכירות אולם אירועים

  12. צו מניעה העברת דמי השכירות

  13. דמי שכירות ראויים דייר מוגן

  14. נפרעו שיקים עבור דמי השכירות

  15. החזר דמי שכירות ששולמו ביתר

  16. דמי שכירות ראויים שימוש מסחרי

  17. החזר דמי שכירות על נכס משועבד

  18. העלאת דמי שכירות בתקופת האופציה

  19. קיזוז דמי שכירות בגין שיפוצים

  20. תביעה שכנגד לתשלום דמי שכירות

  21. מה הם דמי השכירות הראויים בחנות ?

  22. מימוש פיקדון כנגד חוב דמי שכירות

  23. פינוי דייר שהפסיק לשלם דמי שכירות

  24. תביעה לדמי שכירות ראויים נגד העירייה

  25. דמי שכירות ראויים בגין שימוש במקרקעין

  26. תביעה לתשלום דמי שכירות ופינוי המושכר

  27. השפעת ירידת שער הדולר על גובה דמי שכירות

  28. דמי שכירות ראויים - נוהל משרד הבינוי והשיכון

  29. רכב מעביד שכן המעביד שילם את דמי השכירות לחברת ההשכרה

  30. תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלום דמי שכירות), התשנ''ח-1998

  31. טוען כי אינם משלמים דמי שכירות, ומעלים טענות, כאילו היו בשכירות מוגנת

  32. צו מס הכנסה (קביעת דמי שכירות כהכנסה לענין ניכוי במקור), התשנ"ח-1998

  33. צו מס הכנסה (פטור) (ריבית ודמי שכירות בשל כלי טיס וכלי שיט), תשל"ו-1976

  34. תביעה לתשלום פיצוי בשיעור של דמי שכירות עבור חודשים בהם נמנע הנתבע מלמסור לתובע חזקה

  35. תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ''ג-1983

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון