להלן פסק דין בנושא תביעה לתשלום יתרת התמורה החוזית: פסק - דין תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן הסכם מכר מניות של חברת מרכז הסקווש הישראלי בע"מ. המחלוקת בין הצדדים נוגעת ליתרת התמורה החוזית, שהתובעת טוענת כי לא שולמה על ידי הנתבעים. הנתבעים מצידם טוענים בכתב הגנתם ובתביעה שכנגד, כי נפלו קורבן לתרמית ומצגי שווא מצד התובעת. העובדות: בין התובעת לבין הנתבעת 1 נחתם הסכם ביום 6.2.03 ותוספת להסכם ביום 12.2.03 (להלן: "הסכם המכר"). בהסכם המכר התחייבה התובעת למכור מניות לנתבעת, אשר היוו את כל הון המניות המונפק והנפרע של חברת מרכז הסווקש (נספחים א1 ו-א2 לתצהיר מנהל התובעת, מר אייזיק בלוך). תמורת המניות התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 185,000$. אין מחלוקת, כי הנתבעת שילמה את התשלומים כדלקמן: ביום 12.2.03 סך של 35,000$, ביום 3.9.03 סך של 10,000$, ביום 30.9.03 סך של 10,000$ וביום 5.7.04 סך של 7,500$. התביעה הוגשה בגין היתרה שלא שולמה על ידי הנתבעת בסך של 122,500$, אשר לדברי התובעת, מועד תשלומם חלף זה מכבר. נתבעים 2 ו-3, ערבו באופן אישי (ביחד ולחוד) לכל התחייבויותיה הכספיות של הנתבעת לפי סעיף 1.2 להסכם הנ"ל, וחתמו לצורך כך על כתב ערבות, בנוסח המופיע בשולי ההסכם. בין הצדדים הוסכם בסעיף 7.8 להסכם, כי להבטחת ביצוע כל ההתחייבויות "ישעבד הקונה לאלתר 40% מכלל הון המניות המוצא בחברה... בשעבוד ראשון לטובת ב.ק.ק חולון בע"מ". אין מחלוקת, כי שעבוד המניות לא בוצע בסופו של דבר. טענות התובעת: התביעה הוגשה בגין יתרת הסכום המוסכמת, שלא שולמה עד עצם היום הזה. לדברי התובעת, הנתבעים התחמקו מתשלום חובם ונקטו כל מהלך כדי לסכל את ההסכם ואת עסקת השעבוד והעברת המניות. טענות הנתבעים והתובעים שכנגד: הנתבעים טענו בכתב הגנתם, כי נפלו קרבן למצגי שווא ולהטעיה מכוונת מצידה של התובעת. לדבריהם, מדובר בעסקה אשר עובדותיה היו ידועות לתובעת, אך הוסתרו מן הנתבעים, במסווה של הסתמכות על חוות דעת משפטית, לפיה העסקה דנן הינה "עסקת מניות", אשר במסגרתה נרכש עסק בלבד (מועדון הסקווש), ולא במכירת נכס מקרקעין או זכות במקרקעין. הנתבעים טוענים, כי לאחר חתימת ההסכם, הוברר להם כי בפועל מדובר בעסקת חכירה, שנכרתה קודם לכן בין עיריית הרצליה לבין מנהל מקרקעי ישראל (ממ"י). לטענתם, במועד עריכת הסכם החכירה עם העירייה, בשנת 1981, העירייה כלל לא דיווחה על העסקה לרשויות המס, ואף לא עשתה כן במשך 22 שנים לאחר ביצוע העסקה. כתוצאה מכך, טוענים הנתבעים והתובעים שכנגד, כי לתובעת לא היתה אפשרות להתקשר בעסקת המכר עימם, וכי יעברו עוד שנים רבות עד שזכויות החכירה המיועדות בקרקע הנדונה, אשר נרכשה על ידם, יירשמו בלשכת רישום המקרקעין על שמה של החברה. עוד טוענים הנתבעים, כי נגרמו להם נזקים כספיים, כתוצאה מהמצגים הכוזבים של התובעת, בסך כולל של 150,000$, והם מקזזים בזה את נזקיהם מיתרת התשלומים אשר היה עליהם לשלם לתובעת על פי הסכם המכר. בכתב התביעה שכנגד פורטו נזקיהם של התובעים שכנגד, ובית המשפט התבקש לאשר להם קיזוז של אותם נזקים, בדרך של הפחתת סך של 150,000$ מסך כל הסכומים שהיה עליהם לשלם לתובעת. מהות ההסכם: בתצהיריהם ובעדותם בבית המשפט, הציגו הצדדים עמדות שונות באשר למהות הסכם המכר שנכרת ביניהם. התובעת טוענת, כי מדובר בעסקת מכר פשוטה, בה התחייבה להעביר את מניותיה בחברה לידי הנתבעת 1. הנתבעים ובראשם הנתבע 3, עו"ד אמיר נחמד, טוענים כי ההסכם הוא הסכם חכירה לכל דבר ועניין, אשר ראשיתו בזכויות שהוקנו לעיריית הרצליה, ואשר זו האחרונה התיימרה להקנות לחברת מרכז הסקווש, על פי הסכם שנחתם בינה לבין החברה בשנת 1981. הוברר, כי במהלך המו"מ לקראת חתימת הסכם המכר הצדדים לעסקה היו מיוצגים על ידי עורכי דין. לדברי הנתבעים, התובעת הצטיידה קודם לכן בחוות דעת משפטית, לפיה ניתן לבצע את העסקה כעסקת מכר מניות, והניעה אותם להסכים לכך. עיון בהסכם מלמד, כי הצדדים טרחו לא מעט על מנת לשוות לעסקה נופך של עסקת מכר מניות גרידא. כך, למשל, בחרו הצדדים לציין בפרטי המבוא להסכם כדלקמן: "הואיל והמוכר מצהיר כי הינו הבעלים הבלעדי של כל הון המניות המונפק והנפרע של החברה וכי זכויותיו במניות החברה נקיות מכל עיקול ו/או שעבוד ו/או משכון ו/או זכויות אחרות מכח סוג שהוא לטובת כל צד ג'". בהמשך, בסעיף 3.12 להסכם, נאמר כדלקמן: "החברה הינה בעלת זכויות לשימוש וניצול בלעדיים של מועדון הסקווש בשד' שבעת הכוכבים, הרצליה (להלן: "המועדון"), והכל בהתאמה ובכפוף להסכם עם עיריית הרצליה אשר העתקו רצ"ב כנספח ו' להסכם זה (להלן: "זכות השימוש"). הנתבע 3 טען, כי מדובר בעסקת מצגים, שכל כולה היתה מבוססת על מצגי התובעת ומנהלה מר בלוך, ועל אחריותם על פי דין למצגים אלו (סעיף 12 לתצהיר עדותו הראשית). אין בידי לקבל טענה זו. הנתבע 3, הוא עורך דין במקצועו ואיש עסקים משופשף, שהעיד על עצמו כי מזה שנים הוא פעיל בעיקר בתחום העסקי (סעיף 2 לתצהירו). הנתבע 3 ידע ידוע היטב, כי הצגת העסקה כעסקת מכר מניות של חברה, אשר הנכס העיקרי שלה הוגדר כזכויות שימוש וניצול בלעדיים של מועדון סקווש, כאמור בסעיף 3.12 להסכם, נועדה לשרת את מטרותיהם של שני הצדדים כאחד. לא היתה כל מניעה לנסח את ההסכם כהסכם להעברת זכויות חכירה במקרקעין. הצדדים בחרו שלא לעשות כן, ומניעיהם, בין אם אישיים ובין אם כספיים, נותרו כמוסים עימם. הנה כי כן, לשון ההסכם ורוחו גלויים על פניהם ומלמדים, כי בעסקת העברת מניות עסקינן. זו היתה כוונת הצדדים ואין לסטות ממנה. החוב הכספי: הנתבעים טוענים, כי החליטו שלא להוסיף ולפרוע את התמורה המוסכמת על פי ההסכם, לאחר שבאמצע שנת 2004 פנו למשרד עו"ד המתמחה בנדל"ן, על מנת לבדוק מה מעכב את רישום הזכויות בנכס על שמם. לדבריהם, לנוכח הממצאים שהובאו בפניהם על ידי אותו משרד עו"ד, נוכחו לדעת, כי לא רק שלא ניתן כיום לרשום את זכויות החכירה מכוח ההסכם על שם החברה, אלא שאף רישום זכויות העירייה בקרקע דנן, ככל שהן קיימות, כלל לא צפוי בקרוב, וממ"י לא מכיר כיום בצדדים השלישיים, לרבות החברה כבעלי זכויות בקרקע (סעיפים 23 ו-24 לתצהיר הנתבע 3). התובעת טוענת, כי מדובר בתירוץ, שהנתבעים נתלו בו בדיעבד, על מנת להימנע מתשלום התמורה המוסכמת. בסיכומיהם התייחסו הצדדים למכשולים העיקריים במימוש העסקה, שהנתבעים הסתמכו עליהם כחלק מטענות הגנתם. אבחן עתה את המכשולים העיקריים. מצב הזכויות בממ"י: הנתבעים טוענים, כזכור, כי לא ניתן לרשום את הזכויות במקרקעין על שם הנתבעת 1. לתצהירו של הנתבע 3 צורפה תכתובת בין ב"כ הנתבעים, עו"ד שטראוס, לבין ממ"י בנוגע לרישום הזכויות (נספחים י"ב ו-י"ג לתצהיר). במכתבו של ממ"י מיום 5.7.04 (נספח י"ג לתצהיר), נאמר כי "המנהל פועל להסדרת זכויות חכירה של עיריית הרצליה בקשר לנכס הנדון, וזאת בעקבות פנייתה של העירייה אלינו. המנהל אינו צד להסכם בין העירייה לבין צד ג' כלשהו, ובכל מקרה, לא תתאפשר העברת זכויות לפני שתוסדרנה זכויות החכירה של העירייה". ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי לא רק שלא היה מצד התובעת מצג שווא כלשהו, באשר למצב הזכויות בממ"י, אלא שמעדותו של עו"ד נחמד ניתן ללמוד, כי מצב הזכויות היה ידוע לו היטב. אכן, בעדותו בבית המשפט אישר עו"ד נחמד, כי ידע: "שאין הסכם חכירה לטובת מנהל מקרקעי ישראל, ואין הסכם חכירת משנה לטובת עיריית הרצליה, אין הסכם חכירת משנה לטובת מרכז הסקווש, אין מחלוקת שידעתי את זה לפני החתימה" (עמ' 53, שורה 16). מדובר בעדות ישירה מפי בעל הדבר עצמו, הנתבע 3, המלמדת כי לא רק שלא היה מצג שווא מצד התובעת בנוגע למצב הזכויות במינהל, אלא שהנתבע ידע ידוע היטב, כי שרשור זכויות החכירה, החל מהמינהל ועד למרכז הסקווש - לא בוצע עד יום חתימת ההסכם. לא זו אף זו. במכתבו של המינהל נספח י"ג שצוטט לעיל, נאמר כי העירייה פנתה להסדרת הזכויות וכי המינהל מטפל בהסדרתן. המסקנה היא, אפוא, שאין יסוד לטענת הנתבעים בדבר קיומו של מכשול ממשי, שהוסתר מידיעתם על ידי התובעת. אי דיווח לרשויות מס שבח: הנתבעים טענו, כי החברה נמנעה מלדווח על העסקה שנעשתה בשנת 81 בינה לבין העירייה לרשויות המס, וכתוצאה מכך לא ניתן יהיה להשלים אף את העברת הזכויות על שמם. לדבריהם, עיריית הרצליה כלל לא דיווחה על עסקת החכירה לרשויות מס שבח במשך 22 שנים לאחר ביצועה, ולכן במועד עריכת הסכם החכירה בשנת 1981 לא היו לעירייה כל זכויות בקרקע, וממילא לא היתה לה כל זכות לערוך את הסכם החכירה או להעניק זכויות כלשהן בקרקע לחברה. קשה לדעת מה טעם נזכרו הנתבעים לסמוך על העובדה שהעסקה לא דווחה במשך 22 שנים לאחר ביצועה, כאשר אין מחלוקת כי עוד לפני עריכת ההסכם בין הצדדים, העניין הוסדר. ב"כ התובעת מציין בסיכומיו, כי העסקה בין החברה לבין העירייה דווחה לשלטונות מס שבח, מספר שנים קודם למועד עריכת הסכם המכר עם הנתבעים. הדיווח בוצע בתאריך 24.4.95, במכתב שצורף כנספח ט"ז לתצהירו של הנתבע 3 דווקא. אמנם מדובר בדיווח מאוחר, שבוצע בשנת 95 ולא בסמוך להסכם החכירה עם העירייה בשנת 1981, אך איחור זה אינו מעניינם של הנתבעים כלל ועיקר. בסיכומיו אמנם טען ב"כ הנתבעים, כי העירייה צפויה לקנסות במיליוני ₪, בשל אי דיווח על העסקה במשך עשרות שנים, וכי הדבר עשוי להצמיח חיובים כספיים משמעותיים ביותר לעירייה, ולעכב את הסדרת מערכת היחסים בין ממ"י לעירייה ואולי אף לייצר מחלוקות והליכים למיניהם שיימשכו שנים (עמ' 3 לסיכומים). מדובר בטענות בעלמא, שהן בגדר ספקולציה. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי אין מדובר במכשול שיש בו כדי לפגוע בזכויותיהם של הנתבעים בנכס, והצדק עמו ללא כל ספק. יתירה מכך, הנתבעים היו יכולים לברר עובדה זו בממ"י או בעירייה, אך לדבריהם לא עשו כך. הזכויות בנכס: בסיכומיו טוען ב"כ הנתבעים, כי לא ניתן להגזים בחשיבות שאלת מעמד החברה בנכס המדובר. על המהות הכלכלית האמיתית של העסקה, הביעה השמאית מטעם הנתבעים, גב' בוגין, את דעתה כדלקמן: "... כמצטבר מכל המסמכים שהוצגו בפניי אני הבנתי שמה שאני צריכה להעריך זה את שווי הזכויות במקרקעין, בשורה התחתונה, כי יש כאן חברה שהיא הבעלים של המקרקעין, וכולנו יודעים שעושים עסקאות כאלה באופן שגרתי של רכישת זכויות, מכל מיני שיקולים. לפי הבנתי, מה שקרה כאן הוא רכישת זכויות במקרקעין, בין אם זה היה דרך מניות או איש פרטי שרושם את עצמו בטאבו" (עמ' 74, שורות 9-13). לדברי ב"כ הנתבעים, השמאית גב' בוגין ביצעה הערכה של שווי המקרקעין, לפי שלוש הגישות המקובלות, והגיעה למסקנה כי התמורה הכוללת בסך 450,000$ (המורכבת מהתמורה בסך 185,000$ + תשלום חובות מרכז הסקווש בסך כולל של 265,000$) אכן היוותה מחיר שוק סביר לעסקה (עמ' 60 שורה 14, ועמ' 61). שוב ושוב חוזר ב"כ הנתבעים בסיכומיו על הטענה, כי מדובר בעסקת מצגים בהתגלמותה, אשר מלוא הנטל לגילוי פרטיה היה מוטל על המוכרים ולא על הקונים. לדבריו, אין כל רלוונטיות לשאלה, אם מר נחמד הינו איש עסקים הבקיא בנדל"ן, או לעובדה שהנתבעים היו יכולים לפנות מיזמתם למינהל ולעירייה. לדבריו, "לא היה עליהם לעשות זאת, ואף נאסר עליהם לעשות זאת" (עמ' 9 לסיכומים). ב"כ התובעת נדרש בסיכומיו למצגים הכוזבים אשר לדברי הנתבעים הוצגו כלפיהם על ידי התובעת. הפרוטוקול אשר משתרע מספר רב של עמודים מלמד, כי מנהל התובעת מר אייזיק בלוך נחקר בחקירה ארוכה ודקדקנית, לגבי עובדות שהתובעת הסתירה כביכול מידיעתם של הנתבעים. אין בדעתי להתייחס לכל פרטי החקירה לאור העובדה שקבעתי קודם לכן, כי מדובר בעובדות ובנתונים שהיו ידועים היטב לנתבעים, עוד טרם מועד החתימה על ההסכם בינם לבין התובעת. כאמור, מסקנתי היא, כי הוסכם על דעת שני הצדדים להתקשר בעסקת מכר מניות, ולכן לא היה מקום להידרש לשאלה מה שווי הנכס עצמו והאם התמורה המוסכמת היתה סבירה ביחס לשווי המקרקעין, אם לאו. רישום הזכויות בנכס אחת מן הטענות העיקריות שהעלו הנתבעים בכתבי הטענות, אך לא זכתה לפירוט מדוקדק בסיכומים, היא הטענה כי היה על התובעת להסדיר את רישום הזכויות בנכס על שם הנתבעת 1. ב"כ הנתבעים טען, כי לתובעת ניתנה הזדמנות לקיים את חובתה על פי סעיף 6 להסכם (סעיף השיפוי), ועל פי כל דין, בדרך של הסדרת הרישום. לדבריו, כפי שהעידה גב' בוגין, "הסדרת הרישום מחר תסיר את מרבית הנזק, אשר יצטמצם לתקופת הביניים" (עמ' 81 ו-82). ב"כ הנתבעים טוען, כי התובעת ומנהלה (הלא הם הנתבעים שכנגד) סירבו לקיים התחייבות מפורשת זו החלה עליהם, ולכן עליהם לפצות את הנתבעים בגין מלוא הנזקים וההפסדים הכרוכים בהתאמת המצב העובדתי למצגים שהוצגו בפניהם. ב"כ התובעת טוען, כי המעיין בהסכם המכר ימצא, כי אין בו כל התחייבות מצד התובעת לרשום את הזכויות בנכס על שם הנתבעת. גם כאשר נחקר עו"ד נחמד על כך, אישר האחרון במהלך עדותו, כי אין מדובר בהתחייבות מפורשת הכלולה בהסכם, אלא בדברים שנאמרו על ידי מר אייזיק במהלך פגישה שנערכה בבנק. לדבריו: "אייזיק נתן הצהרה בבנק שתוך שנה, הרי אני לא המצאתי את זה, שתוך שנה אפשר יהיה לרשום" (עמ' 53, שורה 20). ב"כ התובעת טוען, כי אין באמירה זו, גם אם נאמרה על ידי מר אייזיק, כדי להקים לנתבעים טענת הגנה ו/או עילה לתביעה שכנגד, שכן מקורה של התחייבות מסוג זה חייב להיות בהסכם, והתחייבות מעין זו אינה מצויה בו. מעבר לכך, טוען ב"כ התובעת,כי גרסה זו הוכחשה על ידי מר אייזיק, בסעיף 9.6 לתצהיר עדותו הראשית. בסיכומיו מכנה ב"כ הנתבעים את דבריו של מר אייזיק כ"תירוצים מבישים", ואמירות שנאמרו "מתוך כוונת זדון מפורשת" או לכל הפחות "מתוך חוסר אכפתיות ואדישות לתוצאות". אין דעתי כדעת ב"כ הנתבעים, וזאת בלשון המעטה. אמנם, אני סבורה, כי מר אייזיק אינו שה תמים, וכי התקשר בעסקת מכר המניות עם הנתבעים, מתוך כוונה להתחמק מאיפיונה כעסקת מקרקעין, אך הדברים נכונים גם לגבי הנתבעים, ובמיוחד לגבי הנתבע 3, שהיה הרוח החיה במשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם המכר ובחתימה על הסכם עצמו. לסיכום נקודה זו ניתן לומר, כי עולה מעדותו של הנתבע 3, כי התובעת לא הטעתה את הנתבעים במכוון, ולא ביצעה כלפיהם עוולות נזיקיות של תרמית, מצג שווא רשלני וניהול משא ומתן בחוסר תום לב, כפי שטוען בא כוחו בסיכומיו. שני הצדדים היו מודעים היטב לעובדה, שמאחורי עסקת מכר המניות, גלומה עסקת מקרקעין, שאיננה ניתנת למימוש מהיר. שני הצדדים ידעו ידוע היטב, כי הסכם המכר הוא חוליה אחרונה בהעברת הזכויות שקדמה לו, ובאה לידי ביטוי בהסכם שנערך בין החברה לבין עיריית הרצליה בשנת 1981. השאלה מדוע עו"ד נחמד, שהוא איש עסקים ממולח המתמצא היטב בנדל"ן, בחר להתקשר בעסקה מעין זו, על כל הקשיים הכרוכים בה, היא שאלה שאיננה מצריכה מענה, שכן אין בכך כדי לפטור את הנתבעים מחיוביהם כלפי התובעת. חוות הדעת השמאיות: חוות דעתה של השמאית נחמה בוגין מטעם הנתבעים, כבר נזכרה קודם לכן. גב' בוגין נתבקשה להעריך את אומדן הפגיעה בשווי הזכויות במקרקעין, בגין חוסר האפשרות לרשום את הזכויות בהם אצל רשם המקרקעין, ואי הכרת מנהל מקרקעי ישראל בזכויות אלה. כך נאמר ברישא לחוות הדעת, ועליה נסמכת תביעתם של הנתבעים לתשלום פיצויים על ידי התובעת. מאחר שכבר קבעתי, כי הצדדים הגדירו את העסקה כעסקת מכר מניות, וכי לא היו מצגי שווא מצד התובעת, בכל הנוגע לאפשרות רישום הזכויות במרשם המקרקעין, או הכרת ממ"י בזכויות אלה, אין צורך להוסיף ולהידרש לתילי תילים של מילים, שנאמרו בסיכומי ב"כ הנתבעים באשר לנזק הנובע כתוצאה מכך. השמאית, גב' בובליל, חיוותה דעתה מטעם התובעת באשר למהות העסקה, בטענה כי אין מדובר בהסכם חכירה. ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו, כי מדובר בעדות פתלתלה של השמאית, גב' בובליל, אשר שיעבדה את כל מומחיותה וכישוריה המקצועיים לעמדה משפטית מופרכת ובלתי סבירה, שכפו עליה התובעים (עמ' 14 לסיכומים). לא נדרשתי גם לחוות דעתה של הגב' בובליל בנוגע למהות ההסכם, שכן מדובר בשאלה משפטית ולא שמאית. זאת למרות שמסקנתה נסמכת על המצע העובדתי של החוזה והיא תואמת את מסקנתי. הפרת ההסכם ונזקי התובעת ב"כ התובעת מציין, כי במועד שהתגלו הממצאים המונעים השלמתה של העסקה, כביכול, בשנת 2004, היו הנתבעים שרויים בהפרה יסודית של התחייבויותיהם הכספיות מזה חודשים רבים כלפי התובעת. ב"כ התובעת טוען כי עסקינן בתביעה כספית פשוטה של חוב בלתי שנוי במחלוקת בסך 122,500$, אותו חבים הנתבעים לתובעת. לדבריו, החוב הצטבר עת הפסיקו הנתבעים באורח חד צדדים את פרעון התשלומים העתיים שנקבעו בהסכם, תוך הפרת התחייבויותיהם החוזיות. אין מחלוקת, כי הנתבעים חדלו לשלם את התשלומים על פי הסכם המכר, עוד טרם גילויים של "הממצאים" החדשים והמצגים הכוזבים, כביכול. כפי שהוסבר לעיל, טענות הנתבעים כי נפלו קורבן למצגים כוזבים מצד התובעת קרסו במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע 3. טענות אלה אינן נתמכות גם במסמכים שצורפו לתצהירי הצדדים, כפי שפורטו לעיל. בסיכומי התשובה, טוען ב"כ התובעת כי כאשר הגיעו הנתבעים לשלב הסיכומים, נאלצו להיפרד משורה ארוכה של טענות סרק וטענות חסרות פשר שהעלו הנתבעים. במיוחד, לאור העובדה שבחקירתו הנגדית אישר עו"ד נחמד כי המצב הראשוני של הנכס היה ידוע לכל הגורמים המעורבים בעסקה, וכי חרף ההצהרות החוזרות ונשנות כי בידיהם מסמך כלשהו התומך בטענותיהם, לא הוצג המסמך עד עצם היום הזה. מדובר אכן בסכום שלא שולם, בהתבסס על הטענה בדבר מצגים כוזבים וניהול משא ומתן בחוסר תום לב. משנדחו טענות אלו על ידי, אין לי אלא לקבוע, כי על הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את יתרת החוב בסך 122,500$, לפי ערכה בשקלים ביום הגשת התביעה. נזקי הנתבעים והתובעים שכנגד: בהתבסס על חוות דעתה של השמאית, גב' בוגין, טענו הנתבעים כי הנתבעת 1 מנועה כעת מביצוע כל פעולות לפיתוח העסק והרחבתו, לאור העובדה שממ"י כלל אינו מכיר בחברה כבעלת זכויות בנכס עצמו. השמאית גב' בוגין העידה, כי מדובר בנכס שאינו אטרקטיבי למשקיע או רוכש פוטנציאלי, וכי: "אם היום היה בא לקוח שלי ומתייעץ איתי אם לקנות את הדבר הזה, כשאי אפשר לרשום אותו, הייתי אומרת לו לברוח. אני חושבת שהפגיעה היא הרבה יותר מאשר 130,000 (דולר - א' א')." (עמ' 77 שורות 1-4). גם אם יש אמת בדבריה של הגב' בוגין, כי היתה מייעצת ללקוח פוטנציאלי לברוח מהעסקה, אין אלא להצטער על כך שהנתבעים לא נועצו בה בטרם התקשרו בהסכם עם התובעת. לכל היותר, מדובר בטעות בכדאיות העסקה מצידם של הנתבעים - טעות שאין לבסס עליה עילה המצדיקה הפרת ההסכם או דרישה לפיצוי בגין נזק, שכן סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 מוציא מכלל טעות המאפשרת ביטולו של חוזה "טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". עקרון זה קיבל אף ביטויו בפסיקה, שכן "הלכה ידועה היא, כי לא ניתן לבטל חוזה בשל טעות בכדאיות העסקה, או בשל העובדה שאחד הצדדים לא העריך נכונה את הקצאת הסיכונים שבסיס החוזה", כדברי השופט גרוניס בע"א 1514/04 שיכון עובדים השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ, מיום 14.12.06 (פורסם באתר נבו. ראה גם, ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) 513, 527; ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231, 239). אמדן הנזק שנערך על ידי הגב' בוגין, מבוסס על ההנחה כי מדובר במצגי שווא שהוצגו על ידי התובעת. משנכשלו הנתבעים בהוכחת הטענה, כי נפלו קרבן למצגי שווא כלשהם, אין עוד יסוד לאבות הנזק שנקבעו על ידי גב' בוגין בחוות הדעת, או לדרישת הנתבעים לפיצוי בגינם. מאליו מובן, שאין יסוד לדרישתם של הנתבעים, כי יותר להם לקזז את הנזקים הנטענים מהסכום הנדרש על ידי התובעת. לפיכך, אני דוחה את התביעה שכנגד ואת הדרישה לפיצויים הנכללת בה. תם ונשלם אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את מלוא סכום התביעה בסך 597,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (20.10.04) ועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. חוזהדיני חברותמניות