תביעה בנושא עסקאות יהלומים

להלן פסק דין בנושא ערעור על תביעה בנושא עסקאות יהלומים:

פסק-דין     

השופטת א' חיות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת צ' ברון) מיום 4.8.2004 לפיו נדחתה תביעה שהגיש המערער נגד המשיב לחייבו בתשלום סך השווה ל- 662,398$ עבור עסקאות יהלומים.

תמצית העובדות הצריכה לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא

1. במהלך השנים 1997-1998 ביצע המערער, שהינו חבר בבורסת היהלומים הישראלית (להלן: הבורסה), עסקאות יהלומים עם חברת אגר יהלומים בע"מ (להלן: החברה). במסגרת עסקאות אלה מכר המערער יהלומים לחברה וכן מסר חבילות יהלומים לידי שלמה אדמוני (להלן: אדמוני), שהינו בעל מניות ומנהל בחברה לשם מכירתם בקומיסיון. משחוללו במהלך שנת 1998 שיקים שקיבל המערער מן החברה תמורת היהלומים שמכר לה ומשלא הוחזרו לידיו חבילות יהלומים שמסר לה באמצעות אדמוני לשם מכירתם בקומיסיון כאמור, נקט המערער בהליכי בוררות בבורסה נגד החברה וכן נגד אדמוני, נגד המשיב ונגד משה גולדנברג (להלן: גולדנברג) כבעלי מניותיה. בהליכים אלה הסתמך המערער על הוראת תקנה 44א(20) לתקנון הבורסה לפיה מוטלת על חבר בורסה שהינו בעל מניות בחברה בע"מ אחריות אישית לכל הפעולות העסקיות שמבצעת החברה עם חבר בורסה. על פי פסק הבוררות שניתן ביום 17.2.1999 חויבו החברה וכן את אדמוני וגולדנברג ביחד ולחוד, לשלם למערער סך כולל השווה ל- 585,184$ בגין העסקאות דנן. חיוב דומה לא הוטל באותו הפסק על המשיב לאחר שהתברר במהלך הבוררות כי המשיב איננו חבר בורסה והוא אף לא חתם על הסכם הבוררות. עוד התברר כי ב-7.8.1991 חתם המשיב על שטר העברת מניות לפיו הועברו כל מניותיו בחברה לאדמוני. משלא עלה ככל הנראה בידי המערער להיפרע את מלוא החוב מידי החברה או מידי אדמוני וגולדנברג על פי פסק הבוררות, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי ביום 21.1.1999 תביעה נגד המשיב בה עתר לחייבו בתשלום סך בשקלים השווה ל- 662,398$, בגין עסקאות היהלומים דנן. המערער ביסס את תביעתו זו על מצג שהוצג כלפיו כאילו המשיב, אדמוני וגולדנברג פועלים עבור החברה ובשמה בעסקאות הנ"ל והינם חברי הבורסה. עוד טען המערער כי בדיעבד התברר לו שהחברה לא הייתה אלא מסווה לפעילות עסקית שנוהלה על ידי השלושה כשותפות עסקית בחלקים שווים ביניהם ועל כן, מן הראוי לחייב גם את המשיב בחוב שנוצר בגין העסקאות הנ"ל. עוד טען המערער כי בשיחות שקיימו עמו המשיב, אדמוני וגולדנברג הכירו הם בחוב אישי שנוצר מצידם כלפי המערער ובכך ביקש המערער לראות משום הודאת בעל דין ולחלופין התחייבות עצמאית לפירעון החוב באופן אישי.

2. בפסק דינו מיום 4.8.2004 דחה, כאמור, בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את תביעת המערער וחייב אותו לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ש"ח. בדחותו את גרסת המערער קבע בית המשפט כי "התובע [המערער] לא הוכיח קיום התחייבות של הנתבע [המשיב] כחייב או כערב לתשלום בעד היהלומים שהתובע מסר לחברה במסגרת העיסקות שפירט בכתב התביעה, לא כחייב אישית ולא כחייב ביחד עם אדמוני וגולדנברג". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גרסתו של המערער "אינה עקבית ומלאה סתירות" והעדיף על פניה את גרסת המשיב בקובעו כי גרסה זו נתמכת בדברים שאמר המערער עצמו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי העסקאות נשוא התביעה נכרתו בין המערער לחברה בשנים 1997-1998, זמן רב לאחר שהמשיב חדל להיות בעל מניות בה וכי משנקט המערער בהליך בוררות נגד החברה ונגד מי שסבר שהינם בעלי מניותיה, הודה המערער למעשה בכך שהעסקאות נעשו עם החברה ולא עם שותפות של בעלי המניות, כפי שטען מאוחר יותר בתביעה שהגיש נגד המשיב. לבסוף קבע בית המשפט כי לא מצא באמירות שונות שנאמרו על ידי המשיב בשיחות המעטות שקיים עם המערער הודאה בכך שהוא נושא בחוב באופן אישי. גם בעניין זה קיבל בית המשפט את גרסת המשיב לפיה בשיחותיו עם המערער ניסה למנוע נקיטת הליכים נגד החברה, בשל החשש כי הליכים אלה עלולים לגרום לבנק איגוד בע"מ לממש בטוחה בשווי של כ- 700,000$ שניתנה על ידי משפחת המשיב כערובה לפירעון חובות החברה לבנק.

מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

3. המערער טוען כי שגה בית משפט קמא בדחותו את התביעה וכי התעלם בהכרעתו מראיות מהותיות שהוצגו לו התומכות בגרסת המערער. המערער התייחס בהקשר זה בעיקר למסמך שאינו נושא תאריך החתום על ידי אדמוני בו נאמר כי:

אני הח"מ מר שלמה אדמוני, מאשר כי אני, משה גולדנברג ומנחם מנדל רובינשטיין היינו שותפים בחלקים שווים (1/3, 1/3, 1/3) בעסקי יהלומים וההכנסות וההוצאות חולקו בהתאם וכך גם לגבי חובותינו (להלן: מסמך אדמוני).

כמו כן שב המערער ומפנה אל תמלילי השיחות שניהל, בין היתר, עם המשיב ואל אמירות שונות מפי המשיב במהלך אותן שיחות המעידות לדבריו על כך שהמשיב הכיר באחריותו האישית לחוב בין מלכתחילה ובין בדיעבד. טענה נוספת שמעלה המערער היא כי אין זה מתקבל על הדעת שבמשך שמונה השנים שחלפו מאז שהמשיב העביר את מניותיו בחברה לאדמוני, כנטען, המשיך המשיב להיות מעורה בעסקיה של החברה לרבות בעסקאות נשוא התביעה, אך ורק על מנת לוודא כי בנק איגוד לא יממש את הבטוחה שהפקידה משפחתו.

4. המשיב מצידו טוען כי דין הערעור להדחות וכי צדק בית משפט קמא בקובעו שהמערער לא הוכיח עילת תביעה אישית נגדו. לטענתו, נערכו העסקאות בין המערער לבין החברה ועל כן החוב הוא חובה של החברה ואין לייחס אותו למשיב. המשיב שב וטוען כי מאז שהעביר את מניותיו בחברה לאדמוני בשנת 1991 התמקדו קשריו עם החברה בשאיפתו לגרום לכך שהבטוחות אותן העמידה משפחתו כנגד אשראי שקבלה החברה בבנק איגוד יוחזרו לה, מבלי שתמומשנה. לדבריו, זו הייתה המוטיבציה היחידה לקשריו עם החברה וכל מאמציו, לרבות במהלך השיחות שקיים עם המערער, כוונו למנוע הליכים משפטיים נגד החברה. אשר למסמך אדמוני טוען המשיב כי הוא לא התקבל כמוצג בבית משפט קמא ועל כן אין המערער רשאי להסתמך עליו בערעורו. מכל מקום, כך לטענת המשיב, אין במסמך כדי לתמוך בגרסת המערער גם לגופם של דברים.

דיון

5. השגותיו של המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונות רובן ככולן נגד ממצאי עובדה ומהימנות. בערעור מסוג זה ניצב המערער בפני משוכה גבוהה, אם כי לא בלתי עבירה, בשל הכלל לפיו אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. זאת להוציא מקרים מיוחדים בהם נראה כי ממצאים אלה אינם מעוגנים בחומר הראיות או כאשר הגרסה העובדתית אותה אימץ בית משפט קמא אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, תק על 2004(1) 288, פסקה 3 (2004); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, תק על 2004(2) 3408, פסקה 4 (2004)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה והראיות אליהן מפנה המערער בערעורו בטענה כי בית משפט קמא התעלם מהן, אינן מצדיקות מסקנה אחרת.

6. ככל שהדבר נוגע למסמך אדמוני, עולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי ביום 24.1.2002 כי התנהל דין ודברים לעניין קבילותו של המסמך כראיה משום שאדמוני לא זומן על ידי מי מהצדדים לעדות. בסופו של דבר הודיע בא כוח המערער כי יגיש בקשה מתאימה בעניין זה אך ככל שניתן ללמוד מכתבי הטענות בערעור, בקשה כזו מעולם לא הוגשה. ממילא לא ניתנה כל החלטה המאפשרת את הגשת המסמך כראיה ובנסיבות אלה לא היה מקום להסתמך עליו במסגרת הערעור. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי גם לגופם של דברים מדובר במסמך קצר ולאקוני שאינו נושא תאריך, המנוסח בלשון עבר ומשלא נשמעה עדותו של אדמוני כמי שערך את המסמך, לא ניתן למקם את הנתונים המפורטים בו על ציר הזמן בעניין השותפות שבין אדמוני, גולדנברג והמשיב. בנסיבות אלה ומשאין חולק כי לפחות עד שנת 1991 היו השלושה בעלי מניות בחלקים שווים בחברה, אין המסמך כשלעצמו תומך בגרסת המערער.

7. אשר לדברים שאמר המשיב במהלך השיחות המוקלטות עם המערער. עיון בתמלילים אליהם הפנה המערער מלמד כי מרבית האמירות שהמערער מבקש לראותן כהודאה מצד המשיב באחריות אישית לחוב, אין בהן משום הודאה כזו וצדק בית המשפט המחוזי באמצו את גרסת המשיב לפיה מדובר באמירות ספונטאניות שאין לפרשן כהסכמה לדברי המערער. המשיב התייחס לאמירות אלה בתצהירו המשלים מיום 24.1.2002, שהוגש בעקבות הצגת הקלטות כראיה על ידי המערער, באומרו:

..לא הקפדתי על ניסוחים ולא תיקנתי את גרטלר [המערער], כאשר הוא התייחס אלי ולא אמר החברה, שכן הדברים נאמרו במהלך שיחות מתוחות וספונטאניות בהן לא הקפדנו על דיוק הניסוחים.

ובהמשך:

"כאשר אני אומר 'כן' בשורות 11 ו-13, אין מדובר בהודאת בעל דין, או במשהו הקרוב לכך. מדובר באמירה שכוונתה 'המשך בדבריך' או 'אני שומע'.

גירסה זו אומצה על ידי בית משפט קמא כגירסה סבירה והגיונית ואין להתערב בכך. אשר לאחד הקטעים בתמליל שם אומר המשיב "אני התחייבתי". אמירה זו אף היא אין בה כדי לסייע למערער משום שההקשר שבו נאמרו הדברים אינו נוגע כלל למערער או לחוב נשוא התביעה והדברים עולים בבירור מן התמליל. ממילא אמירה זו אף היא אין בה כדי ללמד על כך שהמשיב הכיר בחבות אישית כלפי המערער. תמליל השיחה שבה נטלו חלק פרט למערער ולמשיב גם אדמוני וגולדנברג אף הוא אין בו כל אמירה המלמדת על אחריות אישית שנוטל המשיב לחוב. הרושם שנוצר מקריאת אותו התמליל הוא כי המשיב כלל אינו נוטל חלק פעיל באותה שיחה, הפרושה על פני עשרים עמודים, וכל מעורבותו בה מסתכמת במילים ספורות בלבד. זאת ועוד, בשיחה אחרת שהתקיימה בין המשיב למערער ניתן למצוא תמיכה של ממש לגרסת המשיב ולכך שהמערער הבין וידע שאין למשיב כל אחריות אישית לחוב במקרה דנן. במהלך אותה שיחה אומר המשיב למערער "אני לא לוקח על עצמי, אני לא אקח על עצמי אחריות", ובמקום אחר באותה שיחה הוא אומר "יש לי אינטרס לגמור את העניינים" והמערער משיב לו "אבל אין לך אינטרס כי אתה לא משלם". נוכח דברים אלו בצדק קבע בית משפט קמא כי ככל שניתן ללמוד מהתמלילים על נכונותה של איזו מן הגרסאות, מתיישבים התמלילים דווקא עם גרסתו של המשיב.

8. הטרידה אותי טענה אחת שהעלה המערער ולפיה אין זה מתקבל על הדעת כי המשיב היה מעורה ומעורב בעסקי החברה שמונה שנים לאחר שחדל להיות בעל מניות בה, אך ורק על מנת לוודא שמצבה לא יתדרדר ובנק איגוד לא יממש את הבטוחות שניתנו על ידי משפחתו כנגד אשראי שקיבלה. התמיהה שהעלה המערער בהקשר זה אכן תמיהה היא אך אין די בה על מנת להטיל על המשיב אחריות אישית לחוב שנוצר בגין עסקאות שביצע המערער עם החברה. הנטל בעניין זה מוטל על המערער והוא לא עמד בו.

סיכומם של דברים הוא כי לא מצאתי טעם מבורר המצדיק התערבות בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי במקרה דנן. על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבים שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך 25,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' ברלינר:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון