מהו "שימוש לרעה במסך ההתאגדות" ? ייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או, התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך. להלן פסיקה רלוונטית בנושא: ע"א 478/74 נהר השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ת"א (ת"א) 1478/89 מירון אורן נ' שם טוב ת"א (ת"א) 2117/80 בילו נ' ח.ל. חברה לסחר בינ"ל בע"מ ע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ השאלה הנשאלת בפסק הדין להלן היא אם מדובר במקרה המצדיק התעלמות מן האישיות המשפטית הנפרדת? להלן פסק דין בנושא שימוש לרעה במסך ההתאגדות: פסק דין 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט אשר גולדין, סג"נ) מיום 22.10.03 בת"א 154412/02, אשר קיבל תביעה לתשלום דמי שכירות ופיצויים מוסכמים שהגיש המערער נגד המשיבה מס' 1 (להלן:- "החברה"), אך דחה את התביעה נגד המשיבים 2-3 (להלן:- "המשיבים"). הערעור מכוון לדחיית התביעה נגד המשיבים. 2. הרקע (א) המשיב 2, בועז לוי, הוא מנהל החברה, שהיא חברה פרטית, ומחזיק ב- 70% ממניותיה, והמשיב 3, יעקב לוי, הוא אביו של המשיב 2. (ב) על פי חוזה שכירות מיום 1.8.95 (נספח ג' לת/1 - להלן: "החוזה") שכרה החברה מהמערער, חנות הנמצאת ברחוב בן שטח 2 ביפו וידועה כחלק מחלקה 40 בגוש 7017 (להלן:- "החנות"). תקופת השכירות נקבעה ל-6 שנים. (ג) החברה הפסיקה לשלם את דמי השכירות כבר בחודש דצמבר 1998, ובהגיע מועד סיומה של השכירות (31.7.01) לא פינתה את החנות ולא החזירה אותה למערער. (ד) המערער הגיש לבית משפט קמא תביעה נגד החברה והמשיבים ונגד נתבע נוסף (המנהל ובעל המניות האחר בחברה - התביעה נגדו נמחקה) ובה עתר לפינוי, לתשלום דמי השכירות שלא שולמו ולתשלום הפיצוי המוסכם בחוזה בגין איחור בפינוי, בסכום של 100$ ליום עד לפינוי בפועל. (ה) עמדת המערער הייתה כי המשיב 2, בתפקידו כמנהל החברה, פעל בחוסר תום לב, מפני שגרם לחברה לא לשלם דמי שכירות במשך 3 שנים ולא לפנות את החנות במועד שעליו הוסכם בחוזה. לכן - כך נטען - יש להרים את המסך ולהטיל עליו חבות אישית. המערער טען בנוסף כי המשיב 3 ערב לכל חובותיה של החברה, על פי שטר חוב שחתם עליו. המשיבים הכחישו את טענת המערער בדבר אי תשלום דמי השכירות, ובנוסף, העלו טענות קיזוז. המשיב 2 טען שאין בסיס להרמת המסך והמשיב מס' 3 טען ששטר החוב לא ניתן בקשר עם החוזה אלא בעבור חוזה אחר שקדם לו. (ו) ביום 29.12.02 פינתה החברה את החנות והחזירה אותה למערער והתביעה צומצמה לסעדים הכספיים בלבד. (ז) נוסיף כי לתביעה שהייתה לפני בית משפט קמא קדמה תביעה אחרת שהגיש המערער נגד החברה בלבד עוד ביום 29.11.98. באותה תביעה עתר המערער לפינוי החברה ולתשלום סך 5,240 ₪ (ת"א [שלום ת"א] 116710/98). תביעה זו נדחתה. 3. פסק דינו של בית משפט קמא (א) בית המשפט קיבל את התביעה נגד החברה וקבע שאכן הוכח שהחברה לא שילמה דמי שכירות למערער החל מחודש דצמבר 98. (ב) אשר לפיצוי המוסכם בגין אי פינוי החנות בתום תקופת השכירות (ביום 31.7.01), קבע בית המשפט שהחנות לא פונתה אלא ביום 29.12.02 ובגין תקופה זו, לרבות פרק הזמן שמעבר ליום הגשת התביעה, מגיע למערער פיצוי, כפי שנקבע בחוזה (ס' 13[א] הימנו) דהיינו 100 דולר לכל יום של איחור. סכום הפיצוי עד ליום הגשת התביעה הועמד על 38,807$ (כולל ריבית) שהם 175,215 ₪. סכום הפיצוי לתקופה שמיום הגשת התביעה עד ליום הפינוי הועמד על 34,100$ שהם 163,373₪ נכון ליום הפינוי. (ג) בית המשפט דחה את טענות הקיזוז שהעלו המשיבים. (ד) בעניין התביעה נגד המשיב 3, קבע בית המשפט כדלקמן: "במקרה דנן, אין [המערער] מבקש את ביצוע השטר, אלא טוען כי מתוקף השטר התחייב [המשיב 3] לערוב לכל חובותיה של החברה. השטר המדובר הינו שטר חוב אשר [המשיב 3] חתום עליו כערב לתשלומיו, אך לא ברור כלל באיזה הקשר נעשה השטר. אף אם הייתי קובע כי השטר נעשה בהקשר להסכם השכירות האחרון, ולא רק בהקשר להסכמים קודמים, הרי שמתוקף השטר [המשיב 3] ערב אך ורק לתשלום השטר עם ביצועו, ואינו ערב לחובותיה של [החברה] במסגרת תביעה חוזית עקב חוזה השכירות אשר אינו מזכיר את [המשיב 3] אף במילה אחת" (עמ' 8 שורות 19-26). לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי דין התביעה נגד המשיב 3 להידחות. (ה) בית המשפט בחן גם את טענת המערער כי יש להרים את המסך ולהטיל על המשיב 2 חבות אישית. לאחר בחינת סעיפים 6 ו-54 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן:- "חוק החברות") וההלכה הפסוקה, הגיע בית המשפט למסקנה שלא הוכח כי לחברה היו קשיים לפרוע את חובותיה, או כי נעשה שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה באופן מכוון או כדי להונות או כדי לקפח את המערער, וגם לא הוכח כי מדובר במקרה חריג ובנסיבות מיוחדות המצדיקות הרמת מסך. לפיכך דחה בית המשפט גם את התביעה נגד המשיב 2. 4. הערעור (א) המערער טוען כי בית המשפט שגה שלא נעתר לעתירה להרמת מסך ההתאגדות. לטענת המערער, הוכח שהמשיב 2, בתפקידו כמנהל החברה, ידע כי המשיבה אינה משלמת שכר דירה, אך מחזיקה בפועל ומשתמשת בחנות, וידע כי תמה תקופת השכירות ולמרות זאת גרם לחברה להמשיך להחזיק ולהשתמש בחנות ללא תשלום דמי שכירות. עמדת המערער היא, כי נוכח העובדה שהמשיב 2 הוא "הרוח החיה" מאחורי החברה וכי הוא "התנהג במרמה" וניהל את החברה בדרך האמורה "בחוסר תום לב" ומתוך כוונה להתחמק מתשלום דמי שכירות, יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיב 2 באופן אישי. (ב) עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט גם בקביעתו כי דין התביעה כנגד המשיב 3 להידחות. לשיטת המערער, טענת המשיבים כי שטר החוב נעשה בהקשר של הסכם שכירות קודם של החנות שנערך בין המערער לבין המשיב 2 (כגורם פרטי, עובר להקמת החברה) ולכן אין לו כל קשר לתביעה הנוכחית, נסתרה פעמים אחדות בעת שמיעת הראיות. המערער טוען כי שגה בית המשפט בקובעו כי לא ברור באיזה הקשר נעשה השטר, מכיוון שהוכח שהמשיב 3 התחייב על פי שטר החוב לערוב לכל חובותיה של החברה גם בקשר לחוזה הנדון. 5. טענות המשיבים (א) המשיבים מבקשים להשאיר את פסק הדין של בית המשפט על כנו. לטענתם, דין הערעור להידחות על הסף משום שכל נימוקי הערעור עניינם שאלות שבעובדה בלבד ודין הוא שערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. (ב) המשיבים מתנגדים לטענת המערער שיש להרים את המסך וטוענים כי הוא לא הוכיח שהתקיימו העילות לכך. בעניין טענת המרמה המשיבים מציינים שהיא לא נזכרה בכתב התביעה ולפיכך אין לקבלה. אשר לטענת המערער כי יש להרים מסך, בין היתר, משום שמדובר בחברה פרטית קטנה, המשיבים גורסים שהמערער לא הביא ראיה או עדות כלשהי להוכחת טענה זו. לדבריהם גם אם טענה זו נכונה, אין בה די להרמת המסך שאם תתקבל, בנסיבות דנן, ירוקן עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מכל תוכן. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הקלות שבה הסכים המערער למחוק את התביעה נגד בעל המניות השני של החברה, מר חליל אמסיס, מעידה שהוא עצמו אינו נותן אמון בתביעה נגד בעלי המניות של החברה. (ג) לעניין הערעור נגד המשיב 3, המשיבים טוענים ששטר החוב עליו חתם המשיב 3 כערב ניתן למערער מכוח חוזה אחר שעליו חתמו המערער והמשיב 2 עוד לפני חתימת החוזה דנן ולחוזה היסטורי זה אין שום קשר עם החוזה. המשיבים מציינים כי החברה לא חתמה על שטר החוב כלל והיחיד שחתם עליו היה המשיב 3 שחתם כערב. בהעדר חתימה של עושה השטר הרי שהשטר חסר נפקות ואין לחתימתו של המשיב 3 תוקף. המשיבים מוסיפים וטוענים שהמערער לא טרח לשלוח מכתב התראה לפני שפנה להליכי הוצאה לפועל למימוש השטר וגם מטעם זה דין תביעתו להדחות. לסיום, המשיבים טוענים שהמערער אינו מהימן - העלים במתכוון עובדות מהותיות, הציג רק חצאי אמיתות והגיע לבית המשפט כשידיו אינן נקיות. 6. דיון והכרעה (א) אשר לתביעה הכספית נגד המשיב 2 - זו התבססה על הטענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה, לבין המשיב 2 ששימש מנהלה, ואשר, לטענת המערער, ידע כל העת כי החברה אינה משלמת שכר דירה, אך מחזיקה בפועל בחנות השייכת למערער ומשתמשת בה (הן בתקופת החוזה והן לאחריה). עסקינן בחברה שהיא בעלת אישיות משפטית נפרדת מזו של המשיב 2 - מנהלה. משמע, הרמת מסך כרוכה למעשה בהתעלמותו של בית המשפט מן ההפרדה שבין ישותו המשפטית של המשיב 2 לבין ישותה של החברה. השאלה הנשאלת היא אם מדובר במקרה המצדיק התעלמות מן האישיות המשפטית הנפרדת? על השיקולים שישווה בית המשפט לעיניו עת ישקול הרמת המסך עמדה המלומדת פרופ' א. חביב-סגל: "...ייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או, התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך" (ראו א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (התשנ"ט), עמ' 253 והערות השוליים הנזכרות שם בהקשר זה, בין היתר: ע"א 478/74 נהר השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 706; ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705; ת"א (ת"א) 1478/89 מירון אורן נ' שם טוב, פ"מ תשנ"א (3) 239; ת"א (ת"א) 2117/80 בילו נ' ח.ל. חברה לסחר בינ"ל בע"מ, פ"מ תשמ"ז (3) 22; ע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ (בפירוק) נ' דוד ביטי, פ"ד נ(2) 27). במקרה דנן אין מדובר בערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של המשיב 2, במימון עצמי קטן ביותר, ביחס מינוף גדול במיוחד, בהברחת נכסים מן החברה אל המשיב 2 ללא תמורה ראויה או בהתערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי. אף המערער לא טען זאת. אשר לטענת המערער כי "המשיב 2 התנהג במרמה [ההדגשה במקור] בכל הקשור ליחסים עם המערער, החל בכריתת ההסכם, ביצועו, השימוש במושכר בניגוד למוסכם ביודעין ובהליכים המשפטיים..." - הערכאה הדיונית קבעה שלא הוכח שנעשה שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה באופן מכוון כדי להונות או לקפח את המערער. לא מצאנו עילה להתערב בקביעה זו. ראוי לציין כי ההלכה הפסוקה חזרה והדגישה את הזהירות שעל בית המשפט לנקוט בשעה שהוא דן בהרמת המסך, על מנת "שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו" (ר' ע"א 458/68 יעקב נ' המפרקים במאוחד של מקיף חברה להשקעות בע"מ, פ"ד כג(1) 65, 70). כפי שקבע בית משפט השלום, לא הוכח קיומה של אף אחת מהעילות להרמת מסך המנויות בחוק החברות. דינו של הערעור, בכל שאמור במשיב 2, להידחות. (ב) אשר לתביעה הכספית נגד המשיב 3 - כפי שכבר הובהר, התביעה נגד המשיב 3 התבססה על הטענה שבחתימתו על שטר החוב שנמסר מכוח הסכם שכירות קודם, התחייב המשיב 3 לערוב לכל חובותיה של החברה. שטר החוב בו מדובר הוא שטר חוב ריק לחלוטין ללא חתימות עושה השטר והוא כולל אך ורק את חתימת המשיב 3 כערב. הנטל להוכיח שהמשיב 3 ערב לכל חיובי החברה על-פי החוזה בנסיבות אלו מוטל על כתפי המערער. בחינת העדויות והראיות שהוצגו לפני בית משפט קמא מעלה שנטל זה לא הורם. בסעיף 21 לתצהיר עדותו הראשית של המערער נאמר: "הנתבע 4 (המשיב 3, ה.ג) התחייב כלפי בשטר חוב החתום על-ידו..., כי הינו ערב לכל חובותיה של הנתבעת 1, על-פי ההסכם נשוא התביעה...". במהלך חקירתו הנגדית של המערער הסתבר שהשטר כלל לא נחתם בהקשר לחוזה הנ"ל, אלא בהקשר לחוזה קודם (עמ' 10 לפרוטוקול). או אז עלתה הטענה שהחוזה דנן הותנה בהמשכיות של שטר החוב. אלא שטענה זו לא הועלתה קודם לכן וממילא לא נטען שהמשיב 3 עצמו הסכים לתנאי האמור. כדי להוכיח ערבותו של אדם לחוזה שכירות, מקום בו אינו חתום על החוזה עצמו ואינו נזכר בו, אין די בנטען ע"י המערער. לפיכך דין הערעור נגד משיב 3 להדחות. 7. סוף דבר אנו דוחים את הערעור, אלא שבהתחשב בנסיבות אין אנו עושים צו להוצאות. הערבות תוחזר. הרמת מסךמסך ההתאגדות