רשות מוגבלת להתגונן

להלן פסק דין בנושא רשות מוגבלת להתגונן: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט צבי כספי) בת.א. 191352/02 (מאוחד עם ת.א. 190637/02), מיום 11.2.04, אשר ניתן בעקבות החלטת בית המשפט מיום 9.9.03 שבה נדחתה בקשת המערער למתן רשות להתגונן בת"א 190637/02 וניתנה למערער רשות מוגבלת להתגונן בת"א 191352/02. 1. רקע (א) המערער היה בזמנים הרלוונטים לתביעות מנכ"ל ובעל מניות במשיבות הפורמליות, וערב לסילוק חובותיהן כלפי המשיב. (ב) המשיב הגיש תביעה נגד המשיבה הפורמלית 1 (להלן: "וניס") והמערער כערב לחובותיה בגין יתרת חוב בסך 284,139 ₪ שנוצרה בחשבונה. כמו כן הגיש תביעה נגד המשיבה הפורמלית 2 (להלן: "שביט") והמערער כערב לחובותיה בגין יתרת חוב בסך 1,999,479 ₪ שנוצרה בחשבונה. (ג) המערער הגיש בכל אחת מן התביעות בקשת רשות להתגונן, והדיון בשתי התביעות אוחד. את הגנתו ביקש המערער לסמוך על סירובו של המשיב למכור את שביט לחברה בשם "רול תקשורת (1992) בע"מ" (להלן: "רול תקשורת") תמורת סכום של 12,000,000 ₪ (להלן: "העסקה"), ועל סירובו לתת הסכמתו להסדר נושים שהתבסס על עסקה זו. לטענת המערער, הואיל ובסופו של דבר נמכרה שביט לרול תקשורת, לאחר הליכי מכרז שניהל כונס הנכסים, בסכום של 8,000,000 ₪ בלבד, יש לקזז פער זה שבתמורה מחובו של המערער. המסקנה היא שיש לדחות את התביעות, אשר סכומן נמוך מהסכום שאותו יש לקזז. 2. החלטת בית משפט קמא (א) בפתח החלטתו בבקשות הרשות להתגונן ציין בית המשפט כי הדיון בשתי התביעות אוחד בשל זהות הצדדים, ואולם כל אחת מן התביעות תידון בנפרד. המערער טען כי לשתי החברות- המשיבות הפורמליות, מסגרת אובליגו אחת, ועל כן טענות ההגנה שעניינן מכירת שביט לרול תקשורת יפות אף לעניין חובה של וניס. בית המשפט דחה את הטענה בקובעו כי טענה זו אינה נתמכת בעובדות, ואף אם הייתה מושגת התמורה לה קיווה המערער ממכירת שביט, לא ניתן היה לזקוף סכומים לטובת וניס, שכן יתרת התמורה הייתה מתחלקת בין נושי שביט. נוכח האמור, דחה בית המשפט את בקשת הרשות להתגונן המתייחסת לתביעה כנגד וניס. (ב) אשר לתביעה כנגד שביט דחה בית המשפט את טענת המערער כי יש לקזז מחובו את ההפרש בין הסכום שהציעה רול תקשורת לשלם מלכתחילה (12,000,000 ₪) ובין הסכום ששולם בסופו של דבר לאחר הליכי מכרז (8,000,000 ₪). בית המשפט ציין כי לאחר נסיונו של המערער לשכנע את המשיב וכונס הנכסים להענות לעיסקה, פנה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה לאשר "הסדר נושים" על פי סעיף 233 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג- 1983, בהתאם להסכמות שהושגו בינו ובין רול תקשורת. בית המשפט דחה את הסדר הנושים שהוצע (פש"ר 1212/89) והחלטתו, כך נפסק, מהווה השתק פלוגתא בשאלת הלימותו של הסדר הנושים שהגיש המבקש, ואי אפשר לערער עליה באמצעות טענת קיזוז בהליך דנן. בית המשפט הוסיף כי טענת הקיזוז מתייחסת לפעולותיו של כונס הנכסים אשר מונה לשביט, על פי בקשת המשיב, ואולם אין בכך כדי לייחס את פעולות הכונס למשיב עצמו, קל וחומר כאשר פעולות אלו נעשו באישורו של בית המשפט המחוזי. (ג) בית המשפט דחה אף את טענת המערער בדבר הפטרת הערבות על פי סעיף 6(א) לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות"), בקובעו כי גם טענה זו מבוססת על עניין שנדון והוכרע בבית המשפט המחוזי והוא אי אישורו של הסדר הנושים. (ד) עם זאת סבר בית המשפט כי יש מקום לבדוק האם שיקולי המשיב, בהתנגדותו הנחרצת להסדר הנושים, היו נגועים בחוסר תום לב. המשיב איפשר לכונס להמשיך להפעיל את שביט כעסק חי דבר שהביא להפסדים רבים, ביודעו כי התמשכות הליכי הכינוס עשויה לגרום לנזק רב. ייתכן ואף היה עליו לדעת כי לא יתקבל סכום גבוה מהסכום שהציעה רול תקשורת, שכן הסכום שהוצע היה גבוה מערכה הריאלי של החברה. על אף האמור, דחה המשיב את הסדר הנושים ביודעו כי די בהתנגדותו על מנת לסכלו. בית המשפט העניק למערער רשות להתגונן בטענה זו, שהותנתה בהפקדת 30% מסכום התביעה בתוך 45 יום מקבלת ההחלטה. (ה) המערער לא הפקיד את הסכום האמור, ובית המשפט נתן פסק דין כנגדו. 3. טענות המערער (א) המערער משיג על דחיית בקשת הרשות להתגונן בעניין וניס וטוען כי קיימת זהות מלאה בין התביעה בעניין וניס ובין התביעה בעניין שביט, שכן לשתי החברות מסגרת אובליגו אחת בבנק המשיב. לטענתו, העילות המצדיקות את את מתן הרשות להגן בעניין שביט, יפות אף בעניין וניס. בית המשפט גם לא נתן דעתו ששביט היתה ערבה לחובותיה של וניס, ולו הייתה העסקה נכרתת הרי שמכוח ערבות זו היה משולם גם חובה של וניס. המשיב עצמו התייחס אל שתי המשיבות הפורמליות כאחת, ונתן אישורו שכל חובותיה של וניס הועברו אל שביט. (ב) לטענת המערער היה על בית המשפט להעניק לו רשות להתגונן בכל עילות ההגנה שהעלה, ולא היה מקום להתנותה בהפקדת ערבון. התנייה זו כמוה כאי מתן רשות להתגונן. המשיב הוא שגרם במעשיו ובמחדליו לפער בין התמורה ששולמה בגין מכירת שביט ובין הסכום שנקבע בעסקה בין המערער לבין רול תקשורת וגרם למערער נזק בשווי של יותר מ-5,000,000 ₪. המערער מדגיש כי מתן אפשרות להתגונן בטענת קיזוז בגין נזק זה אין משמעה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאשר את הסדר הנושים. החלטת בית המשפט המחוזי אינה מקימה השתק פלוגתא, שכן בית המשפט המחוזי לא דן בטענותיו של המערער, לרבות באחריותו הנטענת של המשיב. דחיית הסדר הנושים נבעה מסירובו של המשיב להסדר המוצע, ומשסירב, לא נותרה בפני בית המשפט כל ברירה אלא שלא לאשר את ההסדר. סירובו של כונס הנכסים לאשר את ההסדר, אינו מעלה או מוריד מסירובו של המשיב, אשר היה הנושה העיקרי של שביט. דברים אלו יפים, כך הטענה, אף לעניין דחיית טענתו של המערער בדבר הפטר ערבותו על פי סעיף 6 לחוק הערבות. (ג) המערער מוסיף כי סירובו של המשיב לאשר את הסדר הנושים בנסיבות שבהן הוצע סכום העולה על שוויה הריאלי של החברה, וכאשר החברה פעלה בהפסדים ניכרים, עולה כדי רשלנות, חוסר זהירות והפרה של חובת תום הלב החלה על המשיב כלפי המערער מכוח כתב הערבות שביניהם. כובד משקלן של טענותיו עונה על הדרישה להציג הגנה, ולו בדוחק, כדי לקבל רשות להתגונן. 4. טענות המשיב (א) לטענת המשיב עשה בית משפט קמא חסד עם המערער כאשר העניק לו רשות מוגבלת להתגונן בתביעה כנגד שביט, והמשיב נמנע מהגשת ערעור נגדי מטעמים פרקטיים בלבד, לנוכח אי הפקדת הסכום שבהפקדתו הותנתה הרשות. טענותיו של המערער אינן יכולות להתקבל בהיותן נסיון להפוך את בית משפט קמא ואת בית משפט זה לערכאת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאשר את הסדר הנושים, בניגוד להלכות בדבר השתק פלוגתא. (ב) גם לגופה, אין ממש בטענת הקיזוז שמעלה המערער שכן המשיב, כנושה, רשאי היה מפאת שיקוליו העסקיים לדחות את הצעתו של המערער בהסדר הנושים. הוא הדין ביחס לטענה המתייחסת להפטר ערבות. לטענת המשיב "שכח" המערער לציין כי הצעתה של רול תקשורת לרכוש את שביט בסכום של 12,000,000 ₪ כללה פריסה של תשלומים על פני פרק זמן ארוך ביותר, ולכן לא היה בהתנגדותו של המשיב להסדר זה משום חוסר תום לב. מכל מקום, כונס הנכסים הוא שהתנגד לאישור הסדר הנושים, ועל אף שהכונס מחויב לפעול לטובת המשיב כנושה אין להטיל על המשיב את אחריות למעשיו. (ג) המשיב מוסיף, כי כל הטענות שהעלה המערער להגנתו אין רלוונטיות לתביעה שהוגשה כנגד וניס. גם לו הייתה מתקבלת התמורה לה קיווה המערער, הייתה יתרת התמורה מתחלקת בין נושיה של זו, ולא ניתן היה לזקוף את יתרתה לזכות וניס. כך גם אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט להתנות את הרשות להתגונן בעניין שביט בהפקדת 30% מסכום החוב. המערער לא הרים את הנטל להוכיח שאין באפשרותו להפקיד את סכום הערובה ובבעלותו נכס מקרקעין בשווי מאות אלפי דולרים. 5. דיון והכרעה (א) לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים, ובתגובת המערער לעיקרי הטיעון של המשיב, הגענו למסקנה שדין הערעור להתקבל באופן חלקי, ואלו טעמינו. (ב) ראשית נעיר כי לא מצאנו שטעות נפלה מלפני בית משפט קמא כשהפריד את הדיון בהגנתה של וניס מזו של שביט. אכן, כל טענות ההגנה שהעלה המערער בבקשות הרשות להתגונן מתייחסות לעסקת המכירה של שביט. כל שנאמר במסגרתן על מנת לייחסן לוניס הוא כי עניינן של שתי התביעות זהה, הן מבחינת המערער והן מבחינת המשיב שכן המערער משמש כמנכ"ל, בעל מניות וערב לחובותיהן של שתי המשיבות הפורמליות. ומבחינת המשיב, לשתי המשיבות הפורמליות מסגרת אובליגו אחת. בכך אין די כדי להצדיק מתן רשות להתגונן בעניינה של וניס, מטעמים הנוגעים למכירתה של שביט. טענות המערער כי שביט ערבה לחובה של וניס, וחובותיה של האחרונה הועברו אל שביט מועלות לראשונה במסגרתו של ערעור זה, ודי בכך כדי לדחותן. יתרה מכך, צודק המשיב בטוענו כי אי אפשר היה לזקוף תקבולים ממכירתה של שביט לזכות חובה של וניס, באשר זו האחרונה היתה בכינוס, ויתרת תמורת המכירה, לאחר כיסוי החוב למשיב, היתה מתחלקת בין שאר נושיה. (ג) אשר לטענות ההגנה שהעלה המערער בהתייחס לתביעת החוב של שביט- הן הטענה בדבר קיזוז, הן הטענה בדבר הפטר הערבות על פי סעיף 6 לחוק הערבות, מתבססות על סירובו של המשיב לתת הסכמתו להסדר הנושים. כאמור, לטענת המערער, נמכרה שביט בסופו של יום לרול תקשורת בסכום הנמוך בכ- 5,000,000 ₪ מהסכום אותו הסכימה רול תקשורת לשלם בעסקה. כל זאת, עקב סירובו של המשיב לתת הסכמתו להסדר הנושים. צודק המערער בטוענו כי לא חל בענייננו השתק פלוגתא, באשר שאלת אחריותו של המשיב לנזק שנגרם לכאורה למערער בשל הסירוב לא הועמדה כלל במחלוקת, ובית משפט המחוזי, ביושבו כבית משפט של פירוק, לא דן בה. ואולם, העדר תחולה לכלל השתק הפלוגתא עדיין אינו מביאנו לכלל מסקנה כי יש מקום לתת למערער רשות להתגונן בטענות אלו. (ד) נציין, כי החלטת בית המשפט המחוזי כבית משפט של פירוק בעניין הסדר הנושים לא הובאה בפנינו, כמו גם בפניו של בית משפט קמא, וכל שהומצא הוא פרוטוקול הדיון מיום 27.6.99, המסתיים בהחלטה על דחיית הדיון ליום 6.7.99 אליו יוזמנו אף מציעי ההצעות במכרז. ואולם, אף המערער מסכים כי ההצעה להסדר נדחתה, בסופו של דבר, באופן סופי על ידי כבוד השופט לויט (סעיף 22 לעיקרי הטיעון). (ה) בית המשפט הדן בהסדר הנושים אינו פועל כחותמת גומי (ע"א 3225/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבנין בע"מ, פ"ד נג(5) 97, 122-123 (1999)). על פי שיקול דעתו הגורף רשאי הוא לסרב לאשר הסדר נושים, גם במצב שבו רוב נושיה של החברה וכונס הנכסים תומכים באישורה (ורדה אלשייך, גדעון אורבך הקפאת הליכים-הלכה למעשה 445 (2005)). אין ממש על כן בטענתו של המערער כי כאשר סירב המשיב לאשר את ההסדר המוצע, לא נותרה לבית המשפט ברירה אלא שלא לאשרו. טענות המערער המתייחסות לנזק שנגרם לו בשל אי אישור הסדר הנושים, כמוהן כטענות המכוונות כנגד החלטתו של בית המשפט ואין לקבלן. (ו) שונים הם פני הדברים בכל שאמור בטענה כי סירובו של המשיב לתת הסכמתו להסדר הנושים נגוע היה בחוסר תום לב. טענה זו ראויה הייתה להתברר, וכך סבר אף בית המשפט קמא אשר קבע כי: "נראה לי כי בנסיבות הענין יש מקום לבדוק האם שיקולי המשיב, בהתנגדותו הנחרצת להסכם הנושים, היו נגועים בחוסר תום לב והאם אכן הפר את חובותיו כלפי המבקש". (ז) חרף האמור התנה בית משפט קמא את הרשות להתגונן בהפקדת כסף בשעור של 30% מסכום התביעה. הלכה היא, כי כאשר מעלה הנתבע בתביעה בסדר דין מקוצר הגנה אפשרית, לא יתנה בית המשפט את מתן הרשות להתגונן בתנאים או בערובות לפי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אלא אם כן מתצהיר ההגנה של הנתבע, עולה כי כמעט אין לנתבע הגנה, או כאשר לוקה הגנתו בחוסר בהירות (רע"א 2075/05 שחר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ תק-על 2005(2), 2026 , 2028 (2005)). בנסיבות דנן, לא זה המצב, כפי שקבע מפורשות בית המשפט בדבריו שהובאו לעיל. מכאן שלא היה מקום להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת סכום כסף, אשר ברי כי למערער אין יכולת כלכלית להפקידו. התניית הרשות להתגונן בהפקדה, כמוה, בנסיבות אלו, כדחיית בקשתו, שלא על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה. 6. סוף דבר (א) הערעור מתקבל באופן חלקי כאמור בסעיף 5(ז) באופן שתינתן למערער רשות להתגונן, בלתי מותנית, בטענה בדבר רשלנותו וחוסר תום ליבו של הבנק בסירובו לאשר את הסדר הנושים, כעולה מסעיפים 66-74 לסיכומי המבקש בבית משפט קמא. (ב) שכ"ט עו"ד בערעור בסך 25,000 ₪ ישולם לפי תוצאות ההליך בבית משפט השלום.בקשת רשות להתגונן