בסעיף 8 לחוק ההתיישנות נזכר מקרה מיוחד שבו תדחה תחילתה של תקופת ההתיישנות אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. על מנת לבוא בשערי סעיף 8 הנ"ל על התובע להוכיח כי : נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה . מסיבות שלא היו תלויות בו . שלא יכול היה בזהירות סבירה למנוע אותן. כתב התביעה אמור להכיל את כל הפירוט העובדתי בגינו טוען התובע כי בא הוא בשעריו של סעיף 8 הנ"ל אשר כאמור דוחה את תחילת המניין ליום הגילוי. "הוראות ס' 8 לחוק ההתיישנות בונה את עצמה על מערכת בה "נעלמו" מן התובע "עובדות המהוות עילת התובענה". עובדות הן עובדות. אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת העובדות. זאת ועוד, אין לקשור בין מועד גיבוש סכום החוב לבין יום הולדת עילת התביעה שכן קיים הבדל עקרוני בין יום גילוי הנזק לבין יום כימותו הסופי. כאשר נתגלה הנזק אין להמתין לגיבושו או כימותו המדויק ו/או להשגת אסמכתא להוכחתו. להלן החלטה בנושא סעיף 8 לחוק ההתיישנות: החלטה מונחים בפני סיכומי הצדדים לעניין בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות. התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 11.5.2006. רקע עובדתי: התובע הינו אגודה שיתופית, אשר פעלה במשך שנים כארגון המרכזי של מושבי הנגב, בכל הנוגע לשיווק והפצה של תוצרת חקלאית. הנתבעת הינה אגודה שיתופית, אשר פעלה בשנים הרלוונטיות לתביעה, בשיווק והפצה של תוצרת חקלאית של חבריה. במסגרת פעילות התובע, התקשר התובע עם הנתבעת בין השנים 1985-1986 על מנת לשווק את תוצרתו החקלאית לנתבעת. כחלק מההתקשרות וכתנאי לשיווק תוצרת התובע על ידי הנתבעת, חייבה הנתבעת את התובע לשלם לה עמלה מוגדרת מסך המכירות לנתבעת ("קומיסיון") ובנוסף חייבה הנתבעת את התובע, לרכוש ולשלם בגין מניות בנתבעת. לאורך כל תקופת ההתקשרות, גבתה הנתבעת וניכתה מהסכומים אשר הגיעו לתובע בגין התוצרת ששווקה לנתבעת את סכום הקומיסיון וכן סך קבוע של 0.75% מסכום התמורה אשר הגיע לתובע וזאת כתשלום בגין מניות. לטענת התובע, הנתבעת גבתה מהתובע כתשלום בגין מניות הנתבעת, בין השנים 1985-1986, סכום מצטבר של 26,092.86 ₪ בערכים נומינליים. לטענת התובע, במהלך שנת 1999, במסגרת תהליכים ארגוניים בנתבעת, ביצעה זו שיוך של מניותיה לחברים שונים. להפתעת התובע התברר לו, כי חרף רכישות המניות, שמו נפקד מרשימת החברים בנתבעת. לאחר מספר פניות של התובע לנתבעת לטפל בעניין אי רישומו כבעל מניות בנתבעת, פנה התובע, במהלך שנת 2001, לרשם האגודות השיתופיות על מנת שיורה לנתבעת לצרף את התובע לספר החברים שלה. לטענת התובע, במהלך הליכים אשר התנהלו בפני רשם האגודות השיתופיות, הודתה הנתבעת, כי במשך שנים גבתה מהתובע סכומים שונים בגין מניות, אלא שלטענתה מדובר בטעות. רשם האגודות שיתופיות דחה את טענות התובע וקבע, כי אין די ברכישת המניות בכדי להכיר בתובע כחבר בנתבעת וכי לתובע לא נגרם חסרון כיס עקב הגבייה המוטעית של מניות הנתבעת. לפיכך, הגיש התובע את התביעה דנן להשבת סכומים שנגבו בטעות מן התובע במשך שנים על חשבון וכנגד רכישת מניות הנתבעת, וזאת על פי הודאת הנתבעת עצמה. מכאן התביעה שבפני. טענות הצדדים: הנתבעת טוענת להתיישנות התביעה. לטענתה, עילת התובענה, המוכחשת, הינה כי בין השנים 1985-1986 גבתה הנתבעת מן התובע, כביכול, סכומים שונים שלא היתה זכאית להם. הואיל וחלפו לכל הפחות כעשרים שנה מהיום בו נולדה העילה הנטענת ועד להגשת התובענה הרי חלה התיישנות על התביעה. עוד טוענת הנתבעת, כי אין בענייננו תחולה להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתה, על פי עדות התובע עצמו, עובדת ניכויים של כספים בגין מניות היתה ידועה לו מרגע ביצועה וניכויים אלו אף נרשמו בספרי התובע וודאי שלא נעלמו ממנו. עוד נטען, כי התובע עצמו לא ביקש להתקבל לחברות בנתבעת, לא ראה עצמו מעולם כחבר בנתבעת, לא נהג כחבר בנתבעת וידע כי אין הוא חבר בנתבעת. מכאן, כי העובדות המהותיות המגבשות את עילת התובענה היו ידועות לתובע ולא "נעלמו ממנו" ואף לא "נתגלו לו", לא בעת פנייתו לרשם ולא במועד אחר כלשהו. עוד טוענת הנתבעת, כי הואיל והעובדות המהוות את עילת התובענה היו ידועות לתובע במלואן, יכול הוא לטעון לכל היותר כי הזכויות המשפטיות הנובעות מאותה מסכת עובדות ידועה לא היו ידועות לו והן נתגלו לו בעת ניהול ההליך אצל הרשם. אולם, מאחר ועל פי ההלכה הפסוקה, עניינו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו באי ידיעת הדין, אי הבנת הדין או פרשנות משפטית מוטעית של התובע הרי שסעיף 8 לחוק ההתיישנות לא חל במקרה זה. בנוסף, טוענת הנתבעת, אילו נהג התובע בזהירות סבירה, חזקה עליו שהיה מודע לכלל העובדות המהוות את עילת התובענה. לטענתה, מנהלי התובע היו מעורים היטב במתרחש בנתבעת ובקיאים בתקנותיה ובנהליה ובפרוצדורה שהיתה נהוגה בנתבעת לעניין קבלת חברים ולפיכך יהא זה בלתי סביר להניח כי מנהלי התובע לא ידעו שהתובע אינו חבר בנתבעת או כי "נעלמה מהם" עובדה כלשהי מבין אלו המהוות את העילה הנטענת. זאת ועוד, התובע יכול היה בזהירות סבירה לגלות את מלוא העובדות המהוות את עילת התובענה. לטענתה, אי ידיעת העובדות מתוך הזנחה או רשלנות מצידו של התובע, אינה מגבשת את תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אילו פעל התובע בזהירות סבירה, היה עליו לפנות לנתבעת בדרישה להשבת הכספים שנגבו ממנו, כביכול, בגין מניות, בו ברגע שנודע לו דבר גבייתם, הואיל והיה ידוע לו שאינו חבר בנתבעת. משלא עשה כן, הרי שאין התובע רשאי לבסס את טענתו ל"התיישנות שלא מדעת" על מחדליו ורשלנותו הוא. עוד טוענת הנתבעת, כי השהיית התביעה במשך עשרות שנים מקשה כיום על הנתבעת לאתר ראיות והעובדה כי במשך עשרות שנים נמנע התובע מלדרוש את השבת הכספים יצר מצג כאילו ויתר על תביעתו. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי במסגרת ההליך בפני רשם האגדות השיתופיות היא לא נדרשה להעלות את טענת ההתיישנות הואיל ועניינו הבלעדי של אותו הליך היה דרישת התובע לתיקון פנקס החברים בנתבעת ולא תביעה כספית להשבת סכומים שנגבו ממנו. מנגד טוען התובע, כי האחראית הבלעדית לטעות היא הנתבעת וזאת עקב "פרימיטיביות" מערכות המחשוב שלה, לגירסתה. לטענת התובע, הנתבעת היתה מודעת מזה זמן רב לטעויות מסוג זה אך למרות הבדיקות השוטפות שביצעה הנתבעת במהלך השנים לאיתור טעויות מעין אלו, לא הצליחה הנתבעת לאתר את דבר הטעות עד למועד פתיחת ההליכים בין הצדדים בפני רשם האגודות השיתופיות. עוד טוען התובע, כי בתצהיר המענה לשאלון מטעם הנתבעת עולה, כי הנתבעת ביצעה בדיקות שוטפות של נתוניה וכי כבר בשנת 1994 זו האחרונה ערכה מסמך מסכם של רשימת משקים שאינם חברים ובטעות נגבו מהם מניות במקום קומיסיון אך עיון ברשימה מעלה כי התובע אינו נמנה בין המשקים/גופים הללו. מכאן עולה, כי אף לאחר שהנתבעת ערכה בדיקה יזומה בנדון, לא עלה בידה לאתר את התשלום המוטעה כביכול ולפיכך דין טענת הנתבעת, כי התובע יכול לגלות את הטעות להידחות. לפיכך, עילת התביעה של התובע קמה רק עם היוודע דבר הטעות לכאורה, היינו לכל המוקדם, על פי גרסת הנתבעת עצמה, רק לאחר פתיחת ההליכים בפני רשם האגודות השיתופיות בשנת 2001. בהתאם יש לקבוע, כי לא חלה כל התיישנות ודין הבקשה להידחות. עוד טוען התובע, כי עילת התביעה הינה השבת הסכומים, אשר רק לאחר פתיחת הליכים בפני הרשם התברר לתובע ואף לנתבעת כי נגבו ב"טעות" לכאורה. הואיל והמדובר בתשלום בטעות, ואין חולק, גם לגרסת הנתבעת, כי הטעות דנן התגלתה רק לאחר פתיחת ההליכים בפני הרשם הרי שעילת התביעה נולדה לכל המוקדם במועד גילוי הטעות בשנת 2001 ולפיכך במועד הגשת התביעה לא חלה כל התיישנות. בנוסף, טוען התובע, כי עובדת הגבייה המוטעית לכאורה נסתרה מעיני התובע ואף מסיבות שלא היו תלויות בו. לטענתו, היה זה מחדלה של הנתבעת שגרם ל"טעות" לכאורה וזו האחרונה לא היתה מודעת ל"טעות הסיווג", אלא רק לאחר פתיחת ההליכים בפני הרשם בשנת 2001. עוד טוען התובע, כי במשך שנים דאג לרשום בספריו את דבר החזקתו במניות הנתבעת וכי ספרים אלה בוקרו על ידי ברית הפיקוח. זאת ועוד, לא ניתן לצפות מהתובע, אשר הסתמך על הרישום בחשבוניות שהוצאו על ידי הנתבעת, כי ידע או יחשוד בדבר טעויות רישום פנימיות שנפלו ברישומי הנתבעת עקב "פרימיטיביות" המערכות אצל זו האחרונה. לפיכך חל במקרה זה החריג של "התיישנות שלא מדעת" וספירת ההתיישנות מתחילה מהמועד בו נתגלתה לתובע עובדת הגבייה המוטעית, היינו לכל המוקדם משנת 2001 וטרם חלפה תקופת ההתיישנות. עוד נטען, כי החלטת רשם האגודות השיתופיות אינה מקימה השתק וכי משלא נוהל הליך שיפוטי בפני הרשם אין בקביעות הרשם כדי להשתיק את התובע ו/או בכדי לקבוע ממצא כלשהו במחלוקת דנן. בנוסף, נטען כי הנתבעת היא האחראית הבלעדית למחדל ולטעות לכאורה וכי חרף מודעותה לבעיה לא התריעה בפני התובע על חששותיה לקיומה של טעות לכאורה והסתמכה על בדיקותיה השוטפות. אין לנתבעת אלא להלין על עצמה וכי התנהלותה היא שגרמה נזק לתובע, אשר הסתמך על מצגיה. לחילופין ובנוסף טוען התובע, כי הנתבעת מנועה מלהעלות את טענת התיישנות התביעה היות וזו לא הועלתה על ידה בהזדמנות הראשונה שניתנה לכך, במסגרת ההליכים בפני רשם האגודות השיתופיות. טענת ההתיישנות ודחיה על הסף: דיני ההתיישנות יוצרים איזון עדין בין אינטרס המזיק מחד ואינטרס הניזוק מאידך, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו מן הפן השלישי. ההגינות כלפי המזיק מחייבת להגיע לזמן שבו לא יהיה זה חשוף עוד לסכנת תביעה ולא ייאלץ לשמור ראיותיו לזמן בלתי מוגבל. ההגינות כלפי הניזוק מחייבת לתן לניזוק שהות מספקת להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי מחייב כי זמנו היקר של ביהמ"ש יוקדש לטיפול בבעיות אקטואליות של ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בנושאים שלציבור אין עניין בהם ו/או אבד עליהם הכלח. (ראה: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, בע"מ 558). לצורך האיזון בין שלושת האינטרסים לעיל נקבעו ע"י המחוקק התקופות הנקובות בחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע כדלקמן: " התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים…" המועד הקובע הוא מועד הולדתה של עילת התביעה ממנה צמחה הזכות וכלשון ס' 6 לחוק ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה" בסעיף 8 לחוק נזכר מקרה מיוחד שבו תדחה תחילתה של תקופת ההתיישנות: "8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." סעיף 8 לחוק ההתיישנות על מנת לבוא בשערי סעיף 8 הנ"ל על התובע להוכיח כי : א נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה . ב. מסיבות שלא היו תלויות בו . ג. שלא יכול היה בזהירות סבירה למנוע אותן. כתב התביעה אמור להכיל את כל הפירוט העובדתי בגינו טוען התובע כי בא הוא בשעריו של סעיף 8 הנ"ל אשר כאמור דוחה את תחילת המניין ליום הגילוי. בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' דניאל שחר נקבע: "הוראות ס' 8 לחוק ההתיישנות בונה את עצמה על מערכת בה "נעלמו" מן התובע "עובדות המהוות עילת התובענה". עובדות הן עובדות. אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת העובדות." (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש - משרד האוצר, מדינת ישראל נ' דניאל שחר (לא פורסם) ס' 29). זאת ועוד, אין לקשור בין מועד גיבוש סכום החוב לבין יום הולדת עילת התביעה שכן קיים הבדל עקרוני בין יום גילוי הנזק לבין יום כימותו הסופי. כאשר נתגלה הנזק אין להמתין לגיבושו או כימותו המדויק ו/או להשגת אסמכתא להוכחתו. תקופת ההתיישנות: תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. בתביעה שבפניי, שעניינה השבת סכומים שנגבו מן התובע במשך שנים על חשבון וכנגד רכישת מניות הנתבעת, בטעות, המועד הקובע הינו מועד גביית הכספים על ידי הנתבעת, דהיינו בשנים 1985-1986. מועד זה יידחה אם יוכיח התובע, כי נעלמו ממנו העובדות המקימות את עילת התביעה, כאשר הדגש הוא על עובדות, להבדיל מאי ידיעת הדין ו/או מועד קבלת חוות דעת בדבר תוכן הדין. כאשר בית המשפט דן בטענת התיישנות במסגרת טענת סף חי הוא לצורך עניין זה מפי כתבי הטענות ומפיהם בלבד ומכריע הוא בסוגיה על יסוד האמור בכתבי הטענות. את אשר לא נטען בכתב הטענות, לא ניתן להשלים במסגרת תצהירים ו/או טענות שיוגשו בשלב מאוחר יותר. על תובע הטוען לדחיית מועד תחילת מניין ההתיישנות - לטעון זאת במפורש בכתב התביעה תוך פירוט הסיבות לסטייה המתבקשת והעובדות התומכות בסיבה זו. וחזרה למקרה דנן: עיון בכתב התביעה מעלה, כי התובע מציין בכתב התביעה, עובדות בגינן ידחה מועד תחילת המניין. התובע טוען בסעיף 12 לכתב התביעה כי: "12. במהלך שנת 1999, במסגרת תהליכים אירגוניים שונים בתנובה, ביצעה תנובה שיוך של מניותיה לחברים השונים. להפתעת הארגון התברר לו, כי חרף רכישת המניות דלעיל, שמו נפקד מרשימת החברים בתנובה." עוד מוסיף התובע וטוען בסעיפים 13 ו- 14 לכתב התביעה כדלקמן: "13. לאור האמור, ולאחר מספר פניות של הארגון לתנובה לטפל בענין, אשר לא טופלו באופן ענייני, פנה הארגון במהלך שנת 2001 לרשם האגודות השיתופיות על מנת שיורה לתנובה לצרף את הארגון לספר החברים שלה. 14. במהלך ההליכים השונים שהתקיימו בפני רשם האגודות השיתופיות, הודתה תנובה כי במשך שנתיים גבתה מהארגון סכומים שונים בגין מניות, אלא שלטענתה המדובר ב"טעות ותו לא"....." לטענת הנתבעת, בניגוד לטענות התובע, עובדת ניכויים של כספים היתה ידועה לו מרגע ביצועה, ניכויים אלו נרשמו בספרי התובע ולא נעלמו ממנו וההליך אשר התנהל בפני הרשם בעניינו של התובע, לא הביא ל"גילויין" של עובדות חדשות, אלא נסמך כולו על עובדות שהיו ידועות לו בעבר. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי בזהירות סבירה יכול היה התובע לגלות את מלוא העובדות המהוות את עילת התובענה וכי אז היה עליו למהר ולפנות לנתבעת בדרישה להשבת הכספים שנגבו ממנו, כביכול, בגין המניות, לכשנודע להם דבר גבייתם, הואיל והיה ידוע לו שאינו חבר בנתבעת. דינן של טענות הנתבעת להידחות. מסעיף 10 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת עולה, כי זו אכן טוענת כי בשל טעות ובמשך התקופה של השנים 1985-1986 סווגו תשלומים שנגבו על ידי הנתבעת מהתובע כ"גבייה בגין מניות", בעוד שלמעשה אלה היו צריכים להיות מסווגים כ"קומיסיון מוגדל" ובהתאם נרשם בספרי התובע, בטעות, כאילו זה מחזיק במניות הנתבעת. בנוסף, עיון בתצהיר המענה לשאלון מטעם הנתבעת מצהיר מזכיר הנתבעת, מר שמואל דולצ'ה כדלקמן: "3. מעת לעת נתגלו בתנובה אי- התאמות בסיווג כספים שנגבו מיצרנים שאינם חברים, ובוצעו תיקונים מתאימים בספריה. העתק החלטות מזכירות תנובה בעניין ביטול יתרות זכות של לא-חברים, מיום 10 באוקטובר 1994, מיום 29 בנובמבר 1994 ומיום 5 בדצמבר 1994, מצ"ב כנספח ב-1 לתצהיר זה. לא בכל המקרים ניתן היה, בהסתמך על הרישומים שהיו מצויים באותה עת בידי תנובה, לאתר את היצרנים שסכומים שנגבו מהם סווגו באופן מוטעה. במקרים ממין זה בוצעו תיקונים מתאימים בספרי תנובה, מבלי שניתן היה ליידע את אותם יצרנים. לא מן הנמנע כי סכומים שנגבו מן הארגון וסווגו באורח מוטעה, נכללו בין אותם המקרים. ...... ככל הידוע לתנובה, במקרה דנן, לא נתגלתה טעות הסיווג - ולמצער לא ניתן היה לייחסה לכספים שנגבו מן הארגון - עד לפתיחת ההליכים המשפטיים בין הצדדים." עיון ברשימת המשקים שאינם חברים ובטעות נגבו מהם מניות במקום קומיסיון (צורף כנספח ב-1 לתצהיר המענה לשאלון), מעלה כי התובע אינו נמנה בין המשקים המפורטים ברשימה. מתצהיר המענה לשאלון עולה, כי אף לאחר שהנתבעת ערכה בדיקה יזומה לאתר משקים אשר בהם היו אי התאמות בסיווג כספים, לא עלה בידיה לאתר את הסיווג המוטעה נשוא התביעה. הכיצד יכולה היא לטעון כעת כי היה בידי התובע לגלות את דבר הטעות? זאת ועוד, מחשבוניות המס והדו"חות התקופתיים שהוכנו על ידי הנתבעת (מצורפים כנספח א' לכתב התביעה), עולה כי הנתבעת גבתה וניכתה מידי חודש מהתמורה המגיעה לתובע, סך קבוע בן 0.75% כתשלום בגין מניות הנתבעת ולפיכך חזקה כי הדו"חות אשר הפיקה הנתבעת נכונים ואין התובע צריך לבצע בירורים בדבר אמיתות הדו"חות אשר הפיקה הנתבעת, כגוף גדול. בנסיבות המקרה שלפניי, עובדת הגבייה ה"מוטעית" לכאורה נסתרה מעיני התובע ואף מעיני הנתבעת (כפי שהצהיר על כך מזכיר הנתבעת בתצהיר המענה לשאלון אשר ניתן על ידו). כאמור בתצהירו של מר שמואל דולצ'ה (התצהיר מצורף כנספח א' לסיכומי התובע) טעות הסיווג נודעה לנתבעת רק לאחר פתיחת ההליכים המשפטיים בין הצדדים. כאמור בסעיף 13 לכתב התביעה, טוען התובע, כי במהלך שנת 2001 פנה לרשם האגודות השיתופיות, לאחר שהתברר לו ששמו נפקד מרשימת החברים בנתבעת וכי עובדת הגבייה המוטעית התבררה במהלך ההליכים אשר התקיימו בפני רשם האגודות השיתופיות. הואיל ובנסיבות המקרה דנן נהג התובע בזהירות סבירה וזה הסתמך על רישומי הנתבעת וחשבוניות אשר הוצאו על ידי זו האחרונה ומאידך, הנתבעת אשר היתה מודעת לתקלות המחשוב וטעויות בסיווג כספים שנגבו מיצרנים אך לא הצליחה לאתר את הטעות ברישום כספי התובע, עובר לניהול ההליכים המשפטיים שבין הצדדים, הרי שחל החריג של סעיף 8 לחוק וספירת תקופת ההתיישנות מתחילה מהמועד בו נתגלתה לתובע עובדת הגבייה המוטעית, היינו לכל המוקדם בשנת 2001 ומכאן שטרם חלפה תקופת ההתיישנות ודין טענת הנתבעת להתיישנות התביעה להידחות. התוצאה: הבקשה נדחית. ישיבת קדם משפט תקבע ליום 14.6.07 בשעה 10:00. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בגין בקשה זו, בסך של 5,000 ₪ בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התיישנות