התובעת טוענת כי הנתבע ניהל את החברה במועדים הרלבנטיים לתביעה וכי הורה לבטל את השיק השני כחלק משיטת ניהול עסק בתרמית. התרמית באה לביטוי במתן הוראות ביטול לשיקים ללא כל הצדקה עניינית אלא בהתאם למצב החשבון, שכן החברה עבדה ללא קו אשראי. להלן פסק דין בנושא ניהול עסק בתרמית: פסק דין בענין נתבע 4 מבוא 1. התובעת סיפקה שרותי הובלה לחברת יואל חקלאות 2000 בע"מ (להלן: "יואל") שעסקה בגידולים חקלאיים. בתמורה משכה יואל לפקודתה של התובעת שלושה שיקים בסכום כולל של 146,975 ₪. השיק הראשון על סך 46,975 ₪ כובד. השיק השני ע"ס 50,000 ₪ חולל באי פרעון מחמת הוראת ביטול. השיק השלישי על סך 50,000 ₪ לא הוצג לפרעון. התובעת הגישה תביעה לתשלום החוב שנותר, בסך של 100,000 ₪. התביעה הוגשה נגד יואל, בהיותה מזמינת העבודה ומושכת השיקים; נגד הרצל ציון, בהיותו ערב לתשלום חובותיה של יואל; ונגד אייל עודד ומשה רזניק, בהיותם מנהליה של יואל, ומי שהורו לבנק לא לכבד את השיק השני על סך 50,000 ₪. עוד נטען כלפי השניים כי העבירו את כל נכסיה של יואל לחברה חדשה, יואל חקלאות 2000 בערבה בע"מ (להלן: "החברה החדשה") וכי אייל עודד דאג לכך שהחברה החדשה תמסור לספקים שיקים חלופיים, שחוללו אף הם באי פרעון. על כן, כך נטען כלפי השניים, מדובר בניצול האישיות המשפטית הנפרדת של יואל לשם השתמטות מתשלום חובות, ולפיכך יש להרים את מסך ההתאגדות של יואל ולהטיל אחריות אישית לחוב על המנהלים. יצויין כי מלכתחילה נתבעו רק יואל והרצל ציון. לאחר מכן, ביום 15.7.2002, נוסף אייל עודד כנתבע נוסף, ואילו משה רזניק נוסף כנתבע נוסף בשלב מאוחר יותר, ביום 7.7.2003, לאחר שהתברר לתובעת כי גם הוא שימש כמנהלה של יואל. 2. יואל לא הגישה כתב הגנה וביום 8.1.2004 ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. פסק דין ניתן גם נגד הרצל ציון. לאחר מכן הושג הסדר פשרה בין התובעת לבין אייל עודד, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 17.11.2004. נותרה איפוא לברור אך ורק התביעה נגד משה רזניק. 3. השאלה הטעונה הכרעה היא האם קיימת עילה להטיל אחריות אישית לחובותיה של יואל על מנהלה, משה רזניק (להלן: "הנתבע"). רקע עובדתי 4. ביום 17.8.2001 נכרת הסכם בין התובעת ליואל, לפיו סיפקה התובעת ליואל שרותי הובלה של קומפוסט במשך 24 שעות ביממה במהלך חודש אוגוסט 2001. העבודה בוצעה במשך שבוע ימים, החל ביום 21.8.2001 וכלה ביום 28.8.2001, כעולה מחשבון הפרופורמה שצורף כנספח לכתב התביעה. אין חולק כי מי שטיפל בהזמנת העבודה מטעמה של יואל לא היה הנתבע. שווי העבודה שבוצעה היה 146,975 ₪. 5. ביום 18.11.2001 נמסרו לתובעת שלושה שיקים כתשלום בגין העבודה. השיק הראשון, על סך 46,975 ₪, שזמן פרעונו היה יום 1.12.2001, נפרע במועדו (להלן: "השיק הראשון"). השיק השני, על סך 50,000 ₪, שזמן פרעונו היה יום 31.12.2001 חולל באי פרעון בעקבות הוראת ביטול שנתן הנתבע (להלן: "השיק השני"). השיק השלישי, על סך 50,000 ₪, שזמן פרעונו היה יום 31.1.2002 (להלן: "השיק השלישי"), כלל לא הוצג לפרעון לאחר שנמסר למנהל התובעת על ידי פקידה שעבדה ביואל, כי כל השיקים שנמשכו מחשבונה של יואל לא יכובדו, עקב מכירתה של יואל באותם ימים. ביום 25.12.2001 הוגבל חשבונה של יואל (ראה דף חשבון נספח ו' לתצהירו של עו"ד ברנר וכן ס' 30(ו) לתצהירו). מסקנה זו עולה מן העובדה שבדף החשבון של יואל צויין כי ביום 20.11.2001 נגבתה עמלה בגין הודעת התראה (הודעה הניתנת לאחר חילולם של חמישה שיקים באי פרעון), וביום 25.12.2001, לאחר חילולם של שיקים נוספים, צויין בדף החשבון כי נגבתה עמלה בגין הודעת הגבלה, משמע, החשבון הוגבל. על כן השיק השלישי בכל מקרה לא היה נפרע, לו הוצג לפרעון. 6. ביום 8.1.2002 מכרו בעלי השליטה ביואל את מניותיה לחברה החדשה. באותו מעמד פוטר הנתבע מתפקידו כמנכ"ל יואל. בנספח ח' להסכם המכר נקבע כי הנתבע זכאי לתשלום בסך של 175,000 ₪, שישולם לו בפריסה שתיקבע בתיאום עם חיים דוידוף, חשב החברה החדשה. בפועל, הסכום הנ"ל לא שולם לנתבע. 7. עם חילול השיק השני באי פרעון ביום 31.12.2001, שכרה התובעת את שרותיו של עו"ד יצחק ברנר, לטפל בגביית החוב. הלה הגיש ביום 10.1.2002 בשם התובעת תביעה בסדר דין מקוצר נגד יואל והרצל ציון לתשלום החוב בסך 100,000 ₪. לאחר הגשת התביעה הוא שוחח טלפונית עם אייל עודד, שהסביר לו כי הוקמה החברה החדשה וכי ההחלטה לבטל את השיקים לכל הספקים נבעה מהחלטת המנהלים לבצע פריסה מחודשת של החובות וליצור מערך תשלומים חדש על ידי החברה החדשה. אייל עודד ביקש שלא להמשיך בהליכים המשפטיים שכבר ננקטו והבטיח לשלוח לעו"ד ברנר שיקים חלופיים. 8. ביום 29.1.2002 שלחה החברה החדשה לעו"ד ברנר 4 שיקים על סך 25,000 ₪ כל אחד. השיקים הללו היו אמורים להחליף את השיק השני והשלישי, שלא נפרעו, ועל כן התחייב עו"ד ברנר כי לאחר פרעון השיקים החלופיים, יוחזרו שני השיקים לידי החברה החדשה (ראה נספח 13 לתצהיר עו"ד ברנר). ביום 31.3.2002 חולל השיק החלופי הראשון באי פרעון מחמת העדר כיסוי מספיק. ביום 30.4.2002 חולל שיק חלופי השני, עקב הגבלת חשבון הבנק של החברה החדשה. ביום 22.4.2002 מונה כונס נכסים על הגידולים החקלאיים והציוד החקלאי של החברה החדשה. טענות הצדדים 9. התובעת טוענת כי הנתבע ניהל את יואל במועדים הרלבנטיים לתביעה וכי הורה לבטל את השיק השני כחלק משיטת ניהול עסק בתרמית, בחודשים נובמבר 2001- ינואר 2002. התרמית באה לביטוי במתן הוראות ביטול לשיקים ללא כל הצדקה עניינית אלא בהתאם למצב החשבון, שכן יואל עבדה ללא קו אשראי. על כן, כל אימת שהחשבון עמד להכנס ליתרת חובה, ניתנה הוראת ביטול כדי למנוע מצב זה ולאזן את החשבון. ביום 31.12.2001 עת הוצג השיק השני לפרעון, התקבלו כספים בחשבון ואלמלא ניתנה הוראת הביטול, השיק היה נפרע. אלא שמנהלי יואל העדיפו להעביר כספים לבנק אחר ועל כן הורו על ביטול השיק. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע היה חתום כערב בחשבונה של יואל ועל כן היה לו אינטרס שהחשבון ינוהל ללא יתרות חובה. בעת עזיבתו של הנתבע את יואל, ביום 8.1.2002, חובה של יואל לבנק עמד על 2,700 ₪ בלבד. לדברי התובעת, מחמת שיטת ניהול זו איבדו נושים רבים את כספם. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע מסר את השיקים מתוך כוונה שלא לכבד אותם במידה ולא יהיה כסף בחשבון בהגיע מועד הפרעון. בעת משיכת השיקים ביום 18.11.2001 כבר חוללו שיקים רבים בחשבון יואל בבנק לאומי, ואילו חשבון יואל בבנק הפועלים הוגבל עוד קודם לכן. על כן, בעצם משיכת השיקים פעל הנתבע ברשלנות וחוסר אכפתיות ותוך נטילת סיכון בלתי סביר. 10. הנתבע מודה כי אכן שימש כמנהל של יואל עד ליום 8.1.2002, אך לדבריו לא היה לו כל חלק בבעלות או בשליטה ביואל. לקראת סוף שנת 2001 מסר לו הרצל ציון כי מתנהל משא ומתן למכירת עיסקה של יואל לרוכשים מיועדים, אשר הסכימו עם מספר ספקים של יואל, ובהם התובעת, על החלפת שיקים של יואל בשיקים של הרוכשים המיועדים. ליואל לא היתה אותה עת אפשרות לפרוע את השיקים שנמשכו על ידה, והם הוחלפו בשיקים של החברה החדשה. בעקבות הסכמה זו, הורו הנתבע והרצל ציון על ביטול השיק השני. באותה עת היו כל מאמציו של הנתבע נתונים לכך שהספקים יקבלו את המגיע להם. למטרה זו נמכרו עסקיה של יואל לחברה החדשה. אלמלא כן, לא היה ניתן לפרוע את החוב כלפי התובעת. הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענה כאילו היה ערב לחובותיה של יואל כלפי בנק לאומי וכאילו מטעם זה היה לו אינטרס לבטל את השיק השני, שהיה משוך על חשבונה של יואל בבנק לאומי. דיון 11. אין ממש בטענה כאילו הנתבע היה ערב לחשבונה של יואל בבנק לאומי, ומטעם זה היה לו אינטרס למנוע יתרת חוב בחשבון. לביסוס טענה זו הוגש תצהירו של אמיר פרג, אשר כיהן בתפקיד מנהל האשראי בבנק למסחר בשנת 2001. הבנק למסחר הגיש תביעה כספית נגד יואל בחודש יוני 2001. בעקבות הגשת התביעה הושג הסדר בין הצדדים. בתצהירו טען פרג כי הנתבע הסכים להיות ערב לחיוביה של יואל. דא עקא, בחקירתו הנגדית הוא אישר כי לא היה מדובר בערבות של הנתבע אלא במתן בטוחות על ידו, בדרך של מסירת שיקים אישיים לבנק למסחר (ע' 3 לפרוטוקול). מכל מקום, גם אם הנתבע הפקיד שיקים אישיים שלו בבנק למסחר כדי לפרוע את חובה של יואל כלפי הבנק למסחר (ולטענתו, שלא נסתרה, בע' 14 לפרוטוקול, הוא עשה כן כנגד כספים שהופקדו בחשבונו על ידי אחיו של הרצל ציון, לפני מועד פרעונו של כל שיק אישי), אין בכך כדי לבסס את הטענה כאילו היה ערב לחשבונה של יואל בבנק לאומי. זאת ועוד, כנספח ו' להסכם המכר בין יואל לבין החברה החדשה צורפה רשימת ערבויות אישיות של הרצל ציון ושל הנתבע. במסמך זה נזכרות ערבויות של הנתבע לגופים שונים, לרבות ערבות לבנק למסחר (בדיעבד מסתבר כי לא היה מדובר בערבות, אלא בהעמדת בטוחות), אך אין כל איזכור לערבות כלפי בנק לאומי. על כן, יש לדחות את הטענה כאילו ערב הנתבע לחשבונה של יואל בבנק לאומי, וממילא יש לדחות את הטענה הנוספת בהקשר זה, כאילו היה לנתבע אינטרס אישי למנוע קיומה של יתרת חוב בחשבון זה. 12. אינני סבור כי יש להטיל על הנתבע חבות אישית רק מן הטעם שמשך בשמה של יואל את השיקים לפקודת התובעת. העבודה נשוא התביעה הוזמנה ביום 17.8.2001. ביצוע העבודה על ידי התובעת ארך שבוע ימים בלבד והסתיים ביום 28.8.2001. זהו איפוא מועד יצירת החבות על פי עיסקת היסוד בין יואל לבין התובעת. על כן, המועד הקובע לבחינת תום ליבו של הנתבע הוא חודש אוגוסט 2001, מועד הזמנת העבודה וביצועה, ולא חודש נובמבר 2001, מועד משיכת השיקים, באשר בחודש נובמבר 2001 נוצרה אך ורק החבות השטרית. הא ותו לא. אין כל טענה כאילו הנתבע היה מעורב אישית בהזמנת העבודה מהתובעת בחודש אוגוסט 2001. דוד סימון, מנהל התובעת, לא זוכר עם מי בדיוק סוכמה העיסקה (ע' 5 לפרוטוקול). נזכיר כי לצידו של הנתבע כיהנו לפחות שני מנהלים נוספים- הרצל ציון ואייל עודד. על כן, לא ניתן לקבוע כי דווקא הנתבע הוא שהזמין את ביצוע העבודה מהתובעת ולא ניתן לומר כי העבודה בוצעה בהסתמך על אותם שיקים. לא בכדי לא הוגשה התביעה מלכתחילה נגד הנתבע, שכן הנתבע כלל לא היה מוכר לתובעת קודם להגשת התביעה. 13. זאת ועוד, הגם שמצבה הפיננסי של יואל בחודש אוגוסט 2001 היה בכי רע, ויעידו על כך התביעה שהגיש נגדה הבנק למסחר וכן הגבלת חשבונה של יואל בבנק הפועלים, אין בכך די כדי לקבוע כי בעת שהוזמנה העבודה ניתן היה לדעת שלא יהיה אפשר לשלם את תמורת העבודה בהגיע מועד התשלום, שכן היה צפוי פדיון של יבול בחודשים אוקטובר ונובמבר 2001. הא ראייה, השיק הראשון מבין השלושה נפרע במועדו. על כן, אין המדובר במעשה תרמית, בשים לב לעובדה שהעבודה בוצעה מספר חודשים לפני משיכת השיקים, ואין כל ראייה לכך שהיתה כוונה של יואל, בעת הזמנת העבודה, שלא לשלם עבורה. ממילא לא ניתן לייחס מעשה תרמית לנתבע, שאין כל ראייה למעורבות שלו בהזמנת העבודה. 14. אין גם בסיס לטענה כאילו דאג הנתבע למשוך לעצמו 175,000 ₪ מכספי יואל. הגם שהנתבע היה זכאי לתשלום זה לפי הנספח להסכם לפיו נמכרה יואל לחברה החדשה, בפועל הוא ויתר על שכרו זה (ראה עדותו, שלא נסתרה, בע' 21 לפרוטוקול). 15. ראייה נוספת לכך שהנתבע לא העדיף את האינטרס האישי שלו על פני האינטרס של התובעת ניתן למצוא בעובדה שהנתבע מסר לתובעת את השיק הראשון, שנפרע, למרות שהיה ערב אישית לספק אחר, מרגליות, ובסופו של דבר נאלץ לשלם מכיסו מקצת מהחוב למרגליות, מכח ערבותו. לו היה הנתבע מעמיד לנגד עיניו את האינטרס האישי שלו, מן הסתם היה דואג לפרוע דווקא את החוב למרגליות ובכך להשתחרר מערבותו, במקום לשלם את הכסף לתובעת, כלפיה לא התחייב בתור ערב (ראה ע' 9 לפרוטוקול). 16. גם הטענה כאילו הנתבע 4 נהג לבטל שיקים לספקים כדבר שבשיגרה לא הוכחה. אכן, עשרה שיקים שנמסרו לאייל עודד בוטלו, אך הללו נמסרו לו לצורך ביצוע עיסקת ניכיון שלא נערכה לבסוף, ולכן השיקים בוטלו בהסכמתו (ראה עדותו בע' 3-4 לפרוטוקול). הנתבע 4 גם ביקש להסביר בחקירתו מה היתה הסיבה בגינה חוללו באי פרעון 12 שיקים בחודשים אוקטובר ונובמבר 2001, והצליח לומר כי אין המדובר בהוראות ביטול, אך ב"כ התובעת קטע את ההסבר (ראה ע' 17 לפרוטוקול) ועל כן לא ניתן להסיק מסקנה כלשהי לחובתו של הנתבע בגין אותם שיקים. בנוסף, מקצת השיקים שבוטלו היו משוכים לפקודת הנתבע עצמו, ובוטלו בהסכמתו (ראה עדותו בע' 27 לפרוטוקול), כך שמעשה הביטול מעיד דווקא על אחריות ויושרה מצידו של הנתבע. 17. גם לא הוכחה הטענה כאילו הנתבע 4 ניהל את יואל בחוסר אחריות ותוך ריקון החברה מיבולים חקלאיים. מקובל עליי הסברו של אייל עודד, לפיו שוק הפרות והירקות הוא שוק מורכב, הנתון לתנודות חריפות במחירים, ויש בו אלמנט גדול של הימור (ראה ע' 6 לפרוטוקול). הכשלון אינו מעיד בהכרח על ניהול רשלני של החברה ובוודאי שאינו מעיד על ניהול בדרכי תרמית. כמו כן, מקובל עליי הסברו של הנתבע עצמו, לפיו היה צפוי שהשדות יניבו פרי בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר, דבר שיאפשר תזרים מזומנים ליואל (ע' 18 לפרוטוקול), ועל כן לא היתה סיבה להניח בדרגת וודאות גבוהה כי החברה לא תוכל לפרוע חובות לספקים. 18. עם זאת, יש בסיס לטענת התובעת בענין הוראת הביטול שנתן הנתבע לשיק על סך 50,000 ₪ שאמור היה להפרע ביום 31.12.2001. להוראת ביטול זו לא היה כל טעם ענייני, זולת הרצון להמנע ממצב בו יחולל השיק באי פרעון מחמת העדר כיסוי מספיק, דבר שעלול היה להביא להגבלת החשבון. הוראת הביטול ניתנה על ידי הנתבע ביום 1.1.2002 (ראה נספח 27 לתצהיר עו"ד ברנר), דהיינו, לאחר שהחשבון כבר הוגבל ביום 25.12.2001, אך בטרם נכנסה ההגבלה לתוקף. אני מוכן להניח כי הנתבע לא ידע אותה שעה על הגבלת החשבון ולכן ניסה להמנע ממצב בו יוגבל החשבון, אך עדיין, הרצון להמנע מהגבלת החשבון אינו יכול להחשב כעילה מוצדקת לביטול שיק, שזמן פרעונו הגיע, ואשר התמורה נגדו ניתנה במלואה זה מכבר ואינה שנוייה במחלוקת. ביטול שיק בנסיבות שכאלה נועד להתחמק שלא כדין מהוראות חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א- 1981 והיה בו משום פגיעה בלתי מוצדקת באינטרסים של התובעת, והפרת חובת הזהירות כלפיה. 19. טוען הנתבע כי נמסר לו על ידי הרצל ציון שהשיק השני יוחלף בשיק חלופי של החברה החדשה וכי הדבר נעשה בהסכמתה של התובעת. טענה זו אמנם לא נסתרה, במובן זה שכך אכן אמר הרצל ציון לנתבע, אך מדובר בעדות שמיעה, שכן לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי אמירתו של הרצל ציון היתה נכונה והתובעת אכן נתנה הסכמתה למהלך זה. אגב, גם הרצל ציון טוען בס' 2 לתצהירו כי מדובר במידע שנמסר לו מאחרים- עודד אייל וחיים דוידוף, חשב החברה החדשה, כך שמדובר בעדות שמיעה כפולה. לעומתו, אייל עודד הכחיש בתצהירו כל מעורבות או ידיעה לגבי משא ומתן עם התובעת, כך שדבריו סותרים את גירסתו של הרצל ציון, שהיוותה ממילא עדות שמיעה. 20. הנסיבות מלמדות דווקא על העדר הסכמה של התובעת להחלפת השיקים: התובעת הזדרזה והגישה את התביעה כבר ביום 10.1.2002, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הטענה בדבר הסכמה של התובעת להחלפת השיק השני, שכן לו הסכימה להחלפתו, מן הסתם לא היתה מגישה את התביעה בתוך פרק זמן כה קצר . הסכמה כזו להחלפת השיק השני והשלישי ניתנה רק במועד מאוחר יותר, ביום 29.1.2002 במסגרת מכתבו של עו"ד ברנר, אך היה זה רק לאחר הגשת התביעה, ובכפוף לכך שהשיקים החלופיים אכן ייפרעו, דבר שלא קרה. על כן, הסכמה מאוחרת זו, אינה מכשירה בדיעבד את הוראת הביטול שניתנה לגבי השיק השני. 21. סבורני כי הנתבע התרשל כלפי התובעת בכך שלא דאג לברר באופן אישי כי התובעת אכן נתנה הסכמתה לביטול השיק השני, קודם שהורה באופן אישי לבנק שלא לכבדו. בעשותו כן, גרם הנתבע לתובעת נזק בגובה סכומו של השיק השני, שכן אלמלא הוראת הביטול, יש יסוד של ממש להניח כי השיק השני היה נפרע, הואיל ובאותה עת היה חשבונה של יואל מצוי ביתרת זכות. ביום 31.12.2001, עת הוצג השיק השני לפרעון, הופקד לחשבונה של יואל סך של 137,396 ש"ח בגין החזרי מע"מ. כתוצאה מכך, גם לאחר חיוב החשבון בסכומו של השיק השני (קודם שבוטל למחרת היום), עמד החשבון ביתרת זכות של 13,580 ₪, כך שהבנק היה מכבד את השיק השני אלמלא הוראת הביטול. הא ראייה: השיק חולל מחמת הוראת ביטול ולא מחמת העדר כיסוי, כפי שהיה הבנק מציין על גבי השיק אלמלא היה לו כיסוי אותה שעה (ראה גם הסברו של הנתבע בע' 19 לפרוטוקול, לפיו לא ניתן ליתן הוראת ביטול כאשר החשבון מצוי ביתרת חובה, שכן במקרה כזה הבנק היה מציין כי סיבת ההחזרה היא העדר כיסוי מספיק). 22. העובדה שהנתבע פעל כאורגן של חברה אינה פוטרת אותו מאחריות למעשה העוולה שביצע כלפי התובעת: "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו." (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' נגד אורן פ"ד לה(4), 253 ,עמ' 256-257). וראה גם ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ פ"ד נח(4), 693 ,עמ' 701-702: "נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו, היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל. הוא ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין..." 23. ב"כ הנתבע טען כי מטענות התובעת במסגרת מתן פרטים נוספים מיום 21.7.2003 עולה כי אכן ניהל עימה הנתבע משא ומתן להחלפת השיקים עוד קודם למועד חילולו של השיק השני. אין בידי לקבל טענה זו. הטענה האמורה מתייחסת למשא ומתן שנוהל לאחר הגשת התביעה, בעקבותיו הסכים עו"ד ברנר להחלפת השיקים. נזכיר כי מי שניהל את המשא ומתן עם עו"ד ברנר היה אייל עודד ולא הנתבע, ובגין משא ומתן זה צורף אייל עודד כנתבע נוסף, בהיותו מי שהבטיח לעו"ד ברנר להחליף את השיקים לאחר הגשת התביעה המקורית, שכוונה תחילה נגד יואל והרצל ציון בלבד. יתר על כן, הנתבע עצמו כלל אינו טוען בתצהירו כי הוא עצמו ניהל עם התובעת משא ומתן להחלפת השיקים, אלא רק כי כך נאמר לו על ידי הרצל ציון. גם בעדותו אישר כי "לא פנו אליי בקשר לזה" אלא הוא מסתמך על דברים שאמר לו הרצל ציון (ע' 20 לפרוטוקול). 24. הראייה החותכת לכך שההסכמה להחלפת השיקים הושגה רק לאחר הגשת התביעה המקורית, מצוייה בתשובתו של הנתבע לשאלת בית המשפט מתי הוסכם על ההחלפה. הנתבע השיב: "לא הייתי אז" (ע' 29 לפרוטוקול). הואיל והנתבע סיים את תפקידו ביואל ביום 8.1.2002, ברי איפוא שההסכמה הושגה רק לאחר מועד זה, ואילו השיק השני חולל באי פרעון עוד ביום 31.12.2001. 25. מקשה ב"כ הנתבע בסיכומיו כיצד זה כוללים הפרטים הנוספים לכתב התביעה מעשים שנעשו לאחר הגשת התביעה, אך טענה זו מתעלמת מן העובדה שהתביעה עברה מספר תיקונים עד שהתגבשה למתכונתה הנוכחית, ועל כן היא כוללת מעשים שהתרחשו לאחר הגשת התביעה המקורית. 26. טוען ב"כ הנתבע כי ב"כ התובעת כלל לא חקר את הנתבע מדוע הורה על ביטול השיק, דבר הפועל לחובתה של התובעת. דא עקא, הנתבע הוא שצריך היה ליתן הסבר משכנע לצעדו זה, וההסבר שניתן בתצהירו ובעדותו- דברים שאמר לו הרצל ציון- אינו מספק. יתר על כן, בתשובה לשאלת בית המשפט חזר הנתבע על הסברו זה, בשינוי קל: לדבריו, הרצל ציון מסר לו כי מנוהל משא ומתן להחלפת השיק. הא ותו לא. הטענה בדבר הסכמה של התובעת להחלפת השיק, אינה מופיעה בתשובה זו (ע' 20 ו- 22 לפרוטוקול). לא הרי משא ומתן להחלפת השיק כהרי הסכמה של התובעת להחלפת השיק. גם אם הייתי מניח כי נוהל עם התובעת משא ומתן להחלפת השיק קודם שחולל, אין בכך כדי להצדיק מעשה חד צדדי של ביטול השיק בלא הסכמתה של התובעת. 27. בנוסף, ההסכם להעברת השליטה לחברה החדשה אינו כולל התחייבות כלשהי של החברה החדשה לפרוע את חובה של יואל כלפי התובעת, כפי שניתן היה לצפות לו הוסכם על כך קודם לחילול השיק השני, אלא אך ורק התחייבות לשחרר את הרצל ציון ואת הנתבע מערבויותיהם האישיות (ס' 5.3- 5.4 להסכם המכר). 28. אשר על כן, יש לקבל את התביעה ביחס לסכומו של השיק השני, ויש לדחות את התביעה ביחס לסכומו של השיק השלישי, לגביו אין מקום להטיל חבות כלשהי על הנתבע. 29. בשולי הדברים אציין כי התרשמתי לטובה מעדותו של הנתבע, שהותיר עליי רושם של אדם אמין, נקי כפיים וישר דרך, ולא ניסה לגמד את מעמדו כמנהלה של יואל וכמי שהיה מופקד על עניניה הכספיים. כך למשל, בעוד שאייל עודד העיד כי הנתבע לא היה מופקד על תזרים המזומנים של יואל, עדות שאמורה היתה לסייע לנתבע, הרי שהנתבע עצמו הודה מיוזמתו כי הוא אכן היה מופקד על תחום זה. על כן, עדותו היתה כנה ומהימנה. יחד עם זאת, בביטול השיק השני הנתבע הפר חובת זהירות כלפי התובעת, הגם שלא בזדון, ועל כן הוא חב בעוולת הרשלנות. 30. סוף דבר, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובעת סך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסכום של 1,300 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.תרמיתשיקים