עיקר טענתו של החייב הינה, כי לא בוצעה לו מסירה כדין של התראת פשיטת הרגל, וכי הטענה לגבי ההמצאה הנטענת, שמועדה 3.1.06, הינה שקרית ##להלן החלטה בנושא מסירה כדין של התראת פשיטת רגל:## מונחת בפני בקשתו של החייב, אשר עותר לביטול החלטותי מיום 19.6.06, אשר השיתו עליו צו כינוס ומנהל מיוחד, וכן לבטלות התראת פשיטת הרגל שהוצאה כנגדו לבקשתה של עו"ד (אז גב') טוני שלם, אשר לטובתה ניתן כנגד החייב פסק-דין חלוט בגינו הוגשה תביעת חוב העומדת על מעל 500,000 ₪. כמו כן, הוגשו כנגד החייב לאחר מתן צו הכינוס תביעות חוב נוספות אשר סכומם מגיע ל-8 מיליון ₪ בערך. בקשת הביטול נסמכת על מספר טענות, אשר העיקרית ביניהן הינה כי לא בוצעה לידיו מסירה כדין, וכן כי שילם במסגרת עיקולים שהוטלו עליו, את מלוא סכום החוב ואף מעבר לכך. גב' שלם וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשת הביטול ועותרים כי תדחה. עיינתי בעמדות הצדדים ובמובאות שצירפו, ולאחר שנערך דיון בו הוסיפו הצדדים טענות בעל-פה, ניתנת החלטתי זו. 1. עיקר טענתו של החייב הינה, כי לא בוצעה לו מסירה כדין של התראת פשיטת הרגל, וכי הטענה לגבי ההמצאה הנטענת, שמועדה 3.1.06, הינה שקרית; בעניין זה, כופר החייב הן בתצהירו של השליח, והן בעצם יכולתה של המשיבה למנותו, וזאת לאור היותה עורכת דין אשר אותה עת הושעתה בפועל מלשכת עורכי הדין. כמו כן, טוען החייב בכתבי הטענות כי "שילם כספים על חשבון החוב", וכי יוכל להסדיר את חובותיו. במהלך הגשת כתבי הטענות והדיון במעמד הצדדים הוברר, כי לחייב מספר נכסי מקרקעין וכתובות, אשר הצדדים חלוקים בשאלה העובדתית באיזו מהן התגורר בתקופה נשוא המחלוקת, אימתי שינה אותה, וכיוצא באלו. כמו כן, ניסה החייב להעלות טענות נוספות במהלך הדיון, בין היתר כי שילם את חובותיו ואף ביתר, וזאת נוכח עיקולים שהטילה המשיבה על נכסים שברשותו, וזאת באורח "המקים לו עילה לתביעה נגדית". כמו כן, עלו טענות נוספות בדבר פקודת מאסר שהוצאה כנגד החייב באחת מכתובותיו, בעוד החייב טוען בפני השוטרים כי לא ניתן לבצעה, משום שהוא מצוי בהליכי פשיטת רגל. לעניין זה, טוען החייב כי "הדבר לא יתכן". 2. זאת ועוד; במהלך הדיון הוברר, כי החייב הוסיף לתיק בית המשפט תגובה נוספת (ככל הנראה, בנסיון להגיב לתשובתה של גב' שלם), אולם צירף את התגובה לבקשה אחרת התלויה ועומדת בתיק, שעניינה שונה לחלוטין - בקשת המנהל המיוחד להשתת תשלומים חודשיים על החייב. תגובה זו, אשר כותרתה הוכתרה במספר הבקשה שפתח המנהל המיוחד דווקא, מכילה טיעונים נוספים וראיות לכאורה אשר מיועדות, במובהק, למסגרת הדיון בבש"א 14712/06; עוד בטרם אתייחס לדברים לגופם, אין לי אלא לתמוה על דרך התנהלות זו; אף אם סבר החייב בתום-לב כי ראוי לכרוך את שתי הבקשות ביחד ובמסגרת תשובה אחת, הרי שהיה עליו להגיש בקשה מתאימה, ולא לעשות דין לעצמו. קל וחומר, שלא היה כל מקום להשיב במסגרת בקשה אחרת, בלא להוסיף העתק לבקשה הרלוונטית - התנהלות אשר דומה (ואני זהירה בלשוני) כי דבק בה אבק ריחו של חוסר תום-לב, ונסיון לסרבל הליכי משפט בלא הצדקה, אגב כריכת מין בשאינו מינו. הדברים נאמרים ביתר שאת ובמשנה תוקף לאור העובדה כי החייב הינו עורך דין אשר הושעה מהלשכה לשנים רבות. בשולי נקודה זו אוסיף ואעיר, כי לאור נסיבות המקרה והעובדה כי עסקינן בדיון בבקשות לביטול של צו הכינוס והתראת פשיטת הרגל, הרי שאין מקום לדיון, בשלב זה, בסעדים שביקש המנהל המיוחד, ואלו יוכלו להידון לגופם אך ורק אם וככל שבקשת הביטול תדחה. 3. עניין לנו, כאמור, בבקשה שעניינה ביטול פסק-דין אשר ניתן בהעדר הגנה, להבדיל מ"החלטה אחרת" של בית משפט; זאת, באשר אין מחלוקת כי העתרות לבקשה להשית על חייב צו כינוס הינה החלטה סופית, המסיימת את הדיון בבקשת הכינוס עצמה. בעניין זה, הלכה ידועה ומושרשת היא, כי כאשר בביטול פסק-דין עסקינן, ישקול בית המשפט שני שיקולים מרכזיים: א. האחד: מידת אשמתו של הנתבע בכל הנוגע לאי-התייצבותו, ולחלופין: מידת אחריותו או התרשלותו לכאורה של הצד שכנגד בכל האמור בזימון הנתבע לדין, ועניינים דיוניים הכרוכים בכך. ב. האחר: מידת יכולתו של הנתבע לשנות את התוצאה, במידה והיה מתייצב לדיון וטוען את טענותיו. עניין זה נועד, מטבע הדברים, הן למניעת בזבוז זמן שיפוטי, והן בכדי להקשות על נתבעים שאין בידם הגנה אמיתית כלשהי מלסרבל הליכים ו"לדחות את הקץ", תוך גרימת עינוי דין לצד שכנגד. בעניין זה יוער, כי אותן אמירות שציטט החייב בעניין בטלות בלא שיקול דעת של החלטה חרף הסרבול הכרוך בכך, אכן כבודן במקומן מונח, אולם ניכר על-פניו כי אותן אמירות מיועדות למצבים קיצוניים, בהם הוכח כי התובע פעל באורח שהינו פסול באופן מובהק, והדבר יצר עיוות-דין ופגיעה קשה בחוש הצדק, וזאת במידה כזו שדי בעוצמתה בכדי לגבור על כל יתרת השיקולים. 4. זאת ועוד; אין צורך להכביר מילים, כי נטל ההוכחה מוטל, במלואו, על הנתבע המבקש את ביטול פסק הדין. לא פעם עסקינן בנטל שאינו קל להרמה, וזאת במיוחד כאשר מנסה הנתבע לטעון כי התובע נקט בדרך המתקרבת לכדי מרמה או הטעיה מכוונת של בית המשפט, על כל המשתמע מכך. קל וחומר, שאין הנתבע יוצא ידי חובתו בהעלאת טיעונים לקוניים, תוך שהוא גורס כי "הצד שכנגד לא הוכיח אחרת". יוצא, כי בכדי להכריע בקשה זו, מן הראוי לבדוק האם ועד כמה עמד המבקש בנטל ההוכחה המוטל עליו, בשני העניינים דנן. זאת, כאשר בסוגיה הראשונה עסקינן בבדיקה עובדתית בעיקרה שעניינה האם עלה בידי החייב להוכיח, ברמת מאזן ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, כי נפלו פגמים מהותיים בהליך, באורח הפוגע בתחושת הצדק, והאם אחראית המשיבה דווקא למחדל זה. הסוגיה האחרת, שעניינה סיכויי ההגנה, הינן שאלה המערבת שאלות של משפט ועובדה גם יחד. סיכויי ההגנה של החייב, במידה ויבוטל פסק הדין 5. העובדה הבסיסית נשוא הדיון בעניין זה, אשר אין ולא תתכן לגביה מחלוקת, הינה כי כנגד החייב תלוי ועומד פסק דין כספי חלוט, אשר מחייב אותו לשלם למבקשת סכום של מאות אלפי שקלים. בעניין זה, חלה לכאורה ההלכה הידועה לפיה "חובות יש לשלם, לאלתר ובמלואם", ואין לחייב כל זכות מוקנית להתמקח עם הנושה ולהגיע עימו לפשרה לגבי התשלום. בעניין זה, נאמרו על-ידי בעבר דברים מפורשים, בעניין בש"א 15382/01 אפל נ' פריניר, כדלקמן: "מהותה של התראת פשיטת רגל אינה הזמנה למשא ומתן אודות החוב או הסכסוך המשפטי בין הצדדים אשר קדם לפסק הדין שקבע כי קיים חוב. התראת פשיטת רגל כשמה כן היא - התראה לחייב כי עליו לשלם את חובו במלואו, ולאלתר, אחרת יחשב למי שעשה מעשה פשיטת רגל. בדרך זו, מספקת התראת פשיטת הרגל לנושה מכשיר משפטי פשוט יחסית להפעלה, המקנה בידו הוכחה משפטית מוגמרת המעבירה את החייב מהתחום "הסולבנטי", אל תחילת הליכי פשיטת הרגל." דברים אלו יפים אף לנסיבות המקרה דנן, באשר אף כאן עניין לנו בנקיטת הליך פשיטת רגל באמצעות התראת פשיטת רגל, המבוססת על פסק דין חלוט. זאת ועוד; אם כאלו הדברים הם לגבי פשרה או כוונה עתידית לתשלום, הרי קל וחומר, שאין לחייב כל זכות מוקנית כי הנושה ינקוט הליך אחד וימנע מהליך אחר, כל עוד הוא זכאי לנקוט בו על-פי דין, ובמילים אחרות: אין החייב זכאי לחסום נושה מנקיטת הליכי פשיטת רגל, אך ורק בטענה כי "לא מוצו הליכי ההוצאה לפועל" (בש"א 22251/01 אביבית יורמן נ' קלמן קרני), קל וחומר שלא בטענה לקונית כי "הוא מתכוון או כי ביכולתו להגיע להסדר או לשלם בעתיד". 6. המסקנה מכל האמור לעיל, לכאורה, הינה כי בטענות שהעלה החייב בבקשתו המקורית לביטול החלטה אין מאומה. משניתן נגדו פסק-דין חלוט, הרי שזכותה של המשיבה לקבל את המגיע לה לאלתר, ולא להסתפק באמירה עמומה (לאחר מסכת הליכים ארוכה) כי החייב "מאמין" שיוכל להגיע עימה להסדר בעתיד. כמו כן, אין בטענה "שילמתי כספים על חשבון החוב" ולו מאומה, בין אם עסקינן בכספים ששולמו מרצון, ובין אם עסקינן (כעולה מבין השיטין של הבקשה) בכספים ששולמו אך לאחר שהמשיבה נאלצה להטיל עיקולים ולנקוט הליכים אחרים. לכאורה, די באמור לעיל בכדי לקבוע, כי גב' שלם היתה זכאית מניה וביה להתראת פשיטת רגל כנגד החייב, ואילו התנגדות להתראה המבוססת על נימוקים שכאלו היתה נדחית לאלתר. 7. אלא מאי? במסגרת תגובתו המאוחרת (אשר שורבבה, שלא כדין, אל תוך בקשה אחרת שהגיש המנהל המיוחד), וכן במסגרת הדיון, העלה החייב טענות חדשות, המהוות במידה רבה "מקצה שיפורים עובדתי" לבקשה עצמה. במה אמורים דברים? במסגרת הבקשה, טוען החייב "שילמתי למבקשת כספים על חשבון החוב", וכן כי המבקשת "עיקלה נכסים מנכסי ואף גבתה כספים במסגרת ההוצל"פ והליכי כלפי צד ג", הרי שמסגרת התגובה המאוחרת והטיעון במעמד הצדדים, "משפץ" החייב את טיעוניו וקובע כי "לפי חישוביו (כך!) לא מגיע לה דבר", ומנסה לטעון כי למעשה גבתה המשיבה את מלוא החוב בהוצאה לפועל. זאת, תוך שהוא מצרף מספר מסמכים, חלקם מתיק ההוצאה לפועל וחלקם בנקאיים, שעניינים פעולות כאלו ואחרות שביצעה המשיבה במסגרת הליכי הגביה. 8. לאחר ששמעתי את הטענות ועיינתי במובאות, אין מנוס מלפסוק כי לא זו בלבד שהחייב לא עמד בנטל ההוכחה, אלא שעניין לנו בדרך התנהלות דיונית פסולה, אשר דבק בה אבק-ריחו של חוסר תום-לב. ראשית: אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של סדר הדין האזרחי, אוסר באורח חד-משמעי על "מקצי שיפורים" מאוחרים, למעט במקרים חריגים בהם ניתנה רשות מפורשת מטעם בית המשפט. אין צורך להכביר מילים, כי אין כל מקום להשתמש בכתב-תשובה (קל וחומר בנסיבות ובאורח בו הוגש על-ידי החייב), בכדי "לשפץ" טענות עובדתיות, וזאת באורח הגובל בהעלאת טענות סותרות בהליך אזרחי. דברים אלו מקבלים משנה משמעות בהליך הנוכחי, בו עותר המבקש למעין "סעד מן הצדק", המחייב אותו עצמו לבוא לבית המשפט "בידיים נקיות". אבהיר דברי; אם טוען החייב, כי שילם את חובו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, הרי שהיה עליו לטעון זאת במפורש בבקשה, אלא שלא כך עשה, אלא בחר בלשון מתחמקת ממנה עולה כי "שולמו כספים על חשבון החוב". רק מאוחר יותר, הוא משנה את טעמו וטוען כי החוב נפרע, ואף ביתר. שנית: אם לא די היה בהפרה שכזו של תקנות סדר הדין האזרחי בכדי לדחות על הסף את אותו נסיון "לשפר עמדות", הרי התרשמותי לאחר ששמעתי את החייב הינה, כי אף לגופו של דבר אין הוא דובר אמת, ואין בטיעוניו אלו מאומה. לעניין זה, די אם אעיר כי החייב, חרף העובדה שידע אף ידע לצרף מסמכים כאלו ואחרים המעידים לכאורה על תשלומים במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לא הביא את הראיה הפשוטה והבסיסית ביותר שניתן היה להעלות, בדמות תדפיס הוצאה לפועל המעיד על איפוס סכום החוב בתיק. זאת, כאשר טיעוניו כנגד המשיבה מבוססים בעיקרם על פעולות שנקטה, כביכול, במסגרת הליכי הוצאה לפועל. אין צורך להכביר מילים, כי ראיה מסוג זה אינה קשה להמצאה, וכי בהעדרה חל כנגד המבקש "כלל הראיה הטובה ביותר", אשר לפיו משנמנע מהבאת הראיה, חזקה עליה כי היתה פועלת לרעתו. זאת, בנוסף לעובדה, כי מאותם מסמכים שהביא, לא עולה לכשעצמם כל תמונה מובהקת של פרעון החוב בכללותו, באורח העומד במבחן מאזן ההסתברות האזרחי. לסיכומה של נקודה זו: החייב נכשל, באורח מובהק ושאינו משתמע לשתי פנים, בנטל להוכיח כי קיימת לו הגנה אמיתית כלשהי מפני התראת פשיטת רגל ובקשה לצו כינוס המוגשת בעקבותיה. נהפוך הוא; מהראיות ומהדיון עולה תמונה עגומה של חייב העושה דין לעצמו, אינו משלם את חובותיו ומאלץ את הנושה "לרדוף אחריו" בהליכי הוצאה לפועל רבים, ואשר טיעוניו בבית המשפט תמוהים, ורחוקים במידה ניכרת מן האמת, שלא לדבר על עמידה בנטל ההוכחה. 9. עתה, מן הראוי לעבור ולדון בסוגיה העקרונית השניה אותה יש לברר במסגרת ביטול פסק דין, ואשר נוגעת לסיבות בגללן נמנע מן החייב (אם בכלל) מלהתייצב לדיון ולטעון את טענותיו. זאת, כאשר נוכח המסקנה אליה הגעתי, כי לחייב לא עומדת כל הגנה אמיתית מפני הליך פשיטת הרגל, הרי שבכדי להפוך את היוצרות, עליו להוכיח עוול ועיוות דין חמורים ביותר שנגרמו לו באשמת גב' שלם, באורח הפוגע בעקרונות הבסיסיים ביותר של צדק. זאת, באשר אם לא יעמוד בכך, אין כל סיבה לביטול, אשר תוצאתו היחידה הינה הליך נוסף ומיותר, בו תוצא כנגד החייב התראת פשיטת רגל חדשה, אשר תביא לאותה תוצאה בדיוק. אלא, שאף בנקודה זו, לא זאת בלבד כי החייב לא עמד בנטל ההוכחה, אלא נהפוך הוא: מהדיון עולות מסקנות עגומות ביותר, הן בדבר "נקיון הכפיים" של החייב עצמו במסגרת הבקשה וההליכים בכלל, והן בדבר הדרך בה הוא נוהג במשיבה, כולל מעשים אשר מהם עולה כי בפועל היה מודע להליכי פשיטת הרגל במשך תקופה ארוכה, אולם ניסה "לדחות את הקץ" ולהקשות על במשיבה תוך התנהלות הגובלת בניצול לרעה של הליכי בית משפט. 10. במסגרת טענותיו, הכביר החייב מילים על ענייני חובת הצדק, זכות היצוג ושאר זכויות יסודיות, תוך שהוא טוען כי לא קיבל את ההתראה, כי הן המבקשת והן השליח מטעמה משקרים, וכן מגוון טענות דיוניות בדבר "חוסר הסמכות" או פגמים שנפלו במסירה - החל מהעובדה כי במשיבה, בתקופה הרלוונטית, לא היתה מוסמכת למנות שליח, וכלה בהמנעותה, כביכול, מלמסור את אותם כתבי בי-דין לכתובתו האמיתית. אלא, שבירור הטענות העלה, כי טיעונים אלו רחוקים מהאמת, ואני מחליטה לדחות אותם, ברמה עובדתית, בשתי ידיים. 11. לא זאת בלבד, כי במשיבה הראתה באורח ברור, כי בוצעה מסירה לכתובת החייב, כפי שהיתה רשומה במשרד הפנים באותה עת (ואין נפקא מינא במיני טענות לקוניות, חסרות כל ביסוס, שניסה החייב להעלות בדבר "אישור מזוייף" וכיוצא באלו), אלא שנסיבות המקרה מביאות למסקנה, כי אף אם נפלה שגיאה בהתנהלותה של במשיבה, הרי שאין עסקינן בפגם מהותי, אלא בתוצאה ישירה מהתנהלות שלא כדין מצד החייב עצמו. עניין לנו בחייב, אשר מן הראיות עולות כי הוא מחזיק (או החזיק בעת הרלבנטית) במספר נכסים וכתובות, ומשנה את טיעוניו בדבר "הכתובת האמיתית" בהתאם לצרכים ולעניין. כך למשל, אני מייחסת משקל רב לעובדה, כי במסמכים הקשורים לטיפול רפואי של החייב, נרשמה הכתובת ברח' הקונכיה 2 בראשון לציון, זאת חרף טענת החייב כי עבר לכתובת אחרת זמן ניכר קודם לכן. משעומת החייב עם טענה זו, ניסה בצר לו להוסיף "מקצה שיפורים" נוסף, לפיו אכן לא התגורר במקום, אולם הוסיף לקבל טיפול במרפאה שבמקום מגוריו הישן (דבר שאינו תומך, לכשעצמו, בעובדה כי במסמכים מצויינת כתובת מגוריו הישנה). בטיעון זה, אף אם אתעלם מן הפגמים הדיוניים, איני נותנת כל אמון, ואני דוחה אותו. בנוסף לאמור לעיל, עלו כנגד החייב טענות שלא נסתרו, כאילו הגיש מסמכי בי-דין אף מכתובת נוספת בחולון, אשר אף בה דומה כי "לא נמצא", דבר המצטרף לקודמיו ותורם ליצירת תמונה ברורה למדי בכל הנוגע להתנהלות החייב. 12. מעבר לאמור לעיל, מן הראיות עולה עניין נוסף, אשר די בו לכשעצמו בכדי לדחות את הבקשה, והוא כי החייב עצמו ידע מזה זמן רב על הליכי פשיטת הרגל המתנהלים נגדו, דבר ההופך את התנהלותו הן ללוקה בשיהוי מהותי (ובעיקר נוכח העובדה כי בינתיים מונה בעל תפקיד והחלו הליכים, לרבות הגשת תביעות חוב מצד נושים נוספים, מלבד גב' שלם), והן במה שנראה לכאורה כחוסר תום-לב ואי אמירת אמת. מעבר לטענותיה של המשיבה עצמה, עולה מסקנה ברורה וחד-משמעית מהעובדה, כי כנגד החייב הוצאה במסגרת הליכי הוצאה לפועל פקודת מאסר, אולם כאשר הגיעו שוטרים לבצעה, טען בפניהם החייב עצמו כי הפקודה אינה ניתנת לביצוע, משום שהוא מצוי בהליכי פשיטת רגל. כאשר נשאל החייב אודות עניין זה בדיון, ענה: "הפקודה הזו לא בוצעה בראשון לציון, אם היא בוצעה היא בוצעה ברמת גן. אני לא יודע עליה שום דבר". דומה, כי הדברים מדברים בעד עצמם; לא זו בלבד, כי הוצגה בפני בית המשפט הוכחה לאותה פקודה, אלא שהחייב שב ומעלה טיעון סותר, בבחינת "הפקודה לא בוצעה, ואם בוצעה הרי שהדבר נעשה בכתובת אחרת". זאת, כאשר לא בכדי גרסתו לקונית, ועוברת מיד לטיעון בעניין אחר לחלוטין, תוך שהוא מתעלם לגמרי ולא מתייחס כלל ועיקר לטענה המרכזית, לפיה טען בפני השוטרים כי הוא מצוי בהליכי פשיטת רגל. אם כך הוא, מנין ומפיו של מי ידעו השוטרים לכתוב על הפקודה כי זו לא בוצעה כיוון שהחייב מצוי בהליכי כינוס - האם המציאו זאת מדמיונם הקודח? 13. הדין, בכל האמור בדרך התנהלות כזו, הינו ברור וחד משמעי; תשובת החייב, לא זאת בלבד כי היא מתחמקת ולא אמינה במידה כזו, שהיא מזיקה לעניינו ומחזקת את הרושם הכללי, השלילי ביותר, שהותיר בלב בית המשפט, הרי שהיא אף מתקרבת לכדי פסלות דיונית. זאת, שלא לדבר על אי ההתייחסות לחלקה המכריע ביותר של הטענה, אשר תורמת אף תורמת לחיזוקו. לסיכומם של דברים אלו: בנסיבות המקרה, עלה בידי המשיבה להוכיח, ברמה העובדתית, את התנהלותו הנטענת של החייב בפני השוטרים, וזאת למצער ברמת מאזן ההסתברות האזרחי אם לא למעלה מכך. המסקנה הנובעת מעובדה זו, אם כן, הינה פשוטה: החייב, לא רק שידע היטב על הליכי פשיטת הרגל, הרי שאף "אימץ" אותם כאשר הדבר היה נוח לו, בכדי להמנע מביצועה של פקודת מאסר. דבר זה לא רק מקעקע לחלוטין את אמינות גרסתו, ומלמד כי אף אם נפלו פגמים במסירה ובהתנהלותה של המשיבה, הרי שהם נעשו בתום-לב ובמידה רבה באשמתו של החייב, אלא שבמידה רבה הוא מקים כנגד החייב מניעות עצמאית ומוחלטת מהעלאת טענות כנגד תוקפם של הליכי פשיטת הרגל. 14. סוף דבר; עניין לנו בחייב, אשר אמינות טענותיו נמוכה ביותר, וזאת בלשון המעטה, ואשר התנהלותו לקתה, פעם אחר פעם, באי-אמירת האמת (ולמצער, שלא במלואה), בהעלאת טענות סותרות, ובנסיון לסרבל שלא כדין הליכים, באורח הגובל בניצול לרעה של הליכי משפט. בנסיבות המקרה, אני קובעת באורח חד-משמעי, כי החייב לא עמד באף אחד משני המבחנים הדרושים לביטול פסק-דין, אלא נכשל בשניהם כשלון חרוץ. גרוע מכך; החייב, בעודו מבקש סעד מן הצדק, ומעלה טענות מטענות השונות המבקשות "לדקדק" בהתנהלו הדיונית של הצד שכנגד, בא לבית המשפט בידיים שאינן נקיות, והתנהלותו הדיונית לוקה בליקויים יסודיים היורדים לשורשו של עניין. ראוי לציין לסיום ובשנית, כי אף ב"כ הכנ"ר מתנגדת לבקשת החייב. 15. לאור האמור לעיל, דין הבקשה להדחות. זאת, נוכח כל הטעמים שנמנו לעיל, קל וחומר נוכח משקלם המצטבר. עתה, לא נותר אלא לדון בהוצאות המשפט. אכן, בדרך-כלל אין בית המשפט של חדלות פרעון נוהג להשית הוצאות על נתבעים, אשר נגדם ניתן בלאו הכי צו פשיטת רגל. אלא, שאף לכלל זה ישנם חריגים, ודומה כי נסיבות המקרה דנן באות בכלל החריג. לא ניתן, בנסיבות המקרה, שלא להתייחס להתנהלות כשל המבקש, ולנזק שהסבה הן למשיבה והן להליך פשיטת הרגל עצמו - אגב סרבול ובזבוז זמן שיפוטי, הטחת האשמות ועלבונות פוגעניים, והתנהלות בחוסר תום-לב. כל זאת, שמא אגב מחשבה כי במקרה "הגרוע ביותר", תידחנה הטענות לגופן, וסופו של החייב לחזור לאותו המצב בו עמד בעת שפתח בהליכים, וזאת לאחר ש"הרוויח" חודשים בהם היה ההליך תלוי ועומד, בזבז את זמנם של הנושים ושל כונס הכנסים הרשמי, וגרם להם להוצאות. לאור האמור לעיל, ובנסיבות החריגות דנן, ישא החייב בהוצאות גב' שלם ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ, ובהוצאות כונס הנכסים הרשמי ושכר-טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. בשלב זה, איני נדרשת לסוגיית מעמדן של ההוצאות במסגרת הליכי פשיטת הרגל, ולשאלה האם הן עשויות ליפול, אם בכלל, למסגרת סעיף 63 לפקודת פשיטת הרגל בכלל, וסעיף 63(ב)(7) ו-(8) בפרט. פשיטת רגלהמצאת כתבי בי דין