טעות בשיקול דעת עסקי

לא כל טעות בשיקול-דעת עסקי מהווה הפרתה של חובת הזהירות. בארצות-הברית קיימת הוראה מיוחדת בדיני החברות שעניינה "THE BUSINESS JUDGEMENT RULE" שלפיה טעות בשיקול-דעת עסקי, כשלעצמה, אינה מהווה הפרת חובת הזהירות.

גם בישראל אין דיני הנזיקין - מבחינת היקפם הפנימי - משתרעים על כל טעות בהפעלת שיקול-דעת מקצועי, כשפעילות מסחרית מחייבת מטבעה נטילת סיכונים.

לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית, עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה.

אין גם להתעלם מכך כי יש שהפעולה המסחרית נעשית על-ידי נושא משרה בחברה קטנה שאינו, ולא נדרש כי יהא, בעל כישורים מקצועיים (ובעניין זה ראה צ' כהן, "חובת הזהירות של הדירקטור בחברה רשומה.

להלן פסק דין בנושא טעות בשיקול דעת עסקי:

פסק דין

השאלה העומדת במרכז הדיון

1.     האם הנתבעים 7 ו-8 (להלן: "אריאל" ו/או "גל", בהתאמה), חייבים אישית בסכום החוב שאינו מוכחש הקיים כלפי התובע? האם קיימת יריבות בין צדדים אלו, אם מכוח דיני הרמת מסך ואם מכוח תורת האחריות האישית של אורגנים בתאגידים?
זו השאלה שבמחלוקת, להלן העובדות הצריכות להכרעתי, כפי שהוכחו מתוך הראיות שהובאו בפניי.

העובדות שהוכחו

2.     התובע היה, בזמנים הרלוונטיים לאירועים המפורטים בכתב התביעה, הבעלים של קונדיטוריה בשם קונדיטוריית אור ו/או לחם אור. במחצית שנת 2004 החל התובע לספק לחמים לקייטרינג אשר נשא את השם "קייטרינג תאה".

3.     קייטרינג תאה נקרא על שם הנתבעת 6 ז"ל, ברגר דורותיאה - דבורה (להלן: "דבורה"), אמם של גל ואריאל וגרושתו של הנתבע 9, פיינגולד יצחק (להלן : "יצחק").
מהראיות עלה כי עד שנת 2004, או בסמוך לכך, הופעל הקייטרינג על ידי הנתבעת 2, בשמל השקעות בע"מ (להלן: "בשמל"). בחודש אפריל 2004, לאחר שהתאגדה הנתבעת 1, תאה השקעות בע"מ (להלן: "תאה השקעות"), בבעלותה ובניהולה המלא של דבורה, נעשה ניהול הקייטרינג באמצעות תאה השקעות.

4.     בחודש יוני 2005 הלכה דבורה לבית עולמה, באופן מפתיע ובלתי צפוי. אין מחלוקת כי גל ואריאל לקחו לידיהם את ניהול העסק מיד לאחר הפטירה, בין השאר לנוכח העובדה כי היו אירועים מוזמנים בפתח, והעונה הייתה עונת האירועים הבוערת - יוני עד ספטמבר.
     אין מחלוקת כי בעת שנטלו אריאל וגל את ניהול הקייטרינג לידיהם ופעלו להקמת חברה חדשה, תאה א.ג. בע"מ, היא הנתבעת 5 (להלן: "תאה א.ג."), יתרת החוב של תאה השקעות כלפי התובע עמדה על סך של 67,164 ₪ (ראה כרטסת ממוינת של תאה השקעות, צורפה כנספח א' לכתב ההגנה).

5.     אין מחלוקת שלאחר שגל ואריאל נטלו לידיהם את ניהול הקייטרינג, המשיך התובע לספק לחם אירועים. בחודש ספטמבר כינסו גל ואריאל את הספקים והודיעו להם שלנוכח מצב העסק, לא ניתן, בשלב זה, לפרוע את חובות העבר, וכי ספק שחפץ להמשיך לעבוד עם הקייטרינג, יקבל את כספו במזומן תמורת סחורה (עדות התובע בע"מ 4 שורה 2, סעיף 18 לתצהיר גל ואריאל).
     התובע המשיך לעבוד במתכונת זו עוד שני אירועים (התובע בעמ' 5 שו' 7; שו' 15) והפסיק לעבוד עם הקייטרינג בחודש אוקטובר 2005, עת עמד החוב על סכום של 121,238 ₪.

6.     לאחר הפסקת היחסים המסחריים בין הצדדים, העבירה גל לתובע סך במזומן של 10,000 ₪ (סעיף 19 לכתב התביעה), ולפיכך - יתרת החוב כלפי התובע עומדת על סך של 111,238 ₪, הוא הסכום שנתבע במסגרת התביעה שבפניי.

התביעה והטענות המקופלות בה

7.     תביעת התובע הוגשה כנגד 12 נתבעים, וביניהם תאה השקעות, בשמל, תאה א.ג., דבורה, גל, אריאל ויצחק. נתבעים נוספים הינם הנתבעת 3 - גלצ'וק בע"מ - אשר נוהלה על ידי גל ומסרה שיק על סך 23,552 ₪, ז.פ. 5.10.05, לידי התובע (להלן: "גלצ'וק"), כנגד הנתבעת 4, דג דג השקעות בע"מ (להלן: "דג דג"), הרשומה כבעלת מניות בבשמל; כנגד הנתבעים 10 ו-11 - מנהליה של דג דג; וכנגד הגב' צארום שוחט דגנית, הנתבעת 12 (להלן: "דגנית"), אשר ניהלה את קייטרינג תאה כשכירה במשך 17 שנה (עדותה בעמ' 24 שורה 23).

8.     לנוכח העובדה כי הנתבעים כולם, למעט גל, אריאל ודגנית, לא הגישו כתב הגנה, ניתן כנגדם פסק דין ביום 13.3.08 על מלוא סכום התביעה (ראה פסיקתא של כב' הרשם לכנר), למעט הנתבע 11, שהתביעה כנגדו נמחקה ביום 15/5/06.
     ביום 10.9.07, במהלך דיון ההוכחות, קיבל ב"כ התובע את המלצת בית המשפט, והתביעה כנגד דגנית נדחתה ללא צו להוצאות. כך שלמעשה, הדיון המשיך להתנהל אך ורק כנגד גל ואריאל.

9.     טענות התובע כנגד גל ואריאל רבות ומגוונות, והוא חזר והעלה אותן גם בסיכומיו, אשר חרגו פי 2 ויותר מהמכסה אשר נקבעה על ידי בית המשפט, ללא בקשת רשות. אם ננסה לתמצת טענות אלה (דבר אשר אמור היה לעשות ב"כ התובע ולא עשה כן, כאמור), אזי חלקן לא נוגעות כלל לגל ואריאל, כי אם לאופן ההתאגדות של קייטרינג תאה, אשכול החברות שכביכול נרקם סביבו, העברת נכסים שנעשו עם השנים וכו'...

10.     לגבי גל ואריאל, מבקש ב"כ התובע לייחס להם מעמד של בעלי מניות ו/או מנהלים - לפחות בחלק מהחברות (גלצ'וק ותאה א.ג.); טוען כי הם ביצעו תשלומים ישירות לידי התובע (שיק של גלצ'וק; תשלום במזומן) - ובכך למעשה הכירו ביריבות הישירה בין הצדדים; טוען כי הם אלה שניהלו בפועל, באופן רשלני, את הקייטרינג לאחר פטירת האם, ובמהלך ניהולם הוגדל החוב בכ-60,000 ₪.

11.     עוד טוען התובע שגל ואריאל ניהלו את החברות ללא כל הפרדה ביניהן, תוך עירוב נכסים והברחת נכסים, בניגוד למטרות החברה. התובע טוען שגל ואריאל קיפחו את נושיהם ולא פרעו באופן שוויוני את חובותיהם שלפי אותם נושים; התובע טוען כי לאחר פטירת האם, ידעו גל ואריאל, או היה עליהם לדעת, על המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלע הקייטרינג, ואם בחרו להמשיך להפעילו, אזי המדובר ברשלנות המצדיקה את חיובם האישי בתשלום החוב.

12.     התובע טוען שגל ואריאל העלימו את כספי הקייטרינג ולקחו לעצמם את הכספים שהתקבלו מאירועים. התובע טוען שגל ואריאל נמנעו מלהציג תדפיסי בנקים שמהם ניתן היה ללמוד לאן זרמו הכספים, ומשכשלו לספק ראיות אלה, אזי חל היפוך נטל הראייה, והמסקנה הינה, כאמור, כי נטלו כספים לעצמם. עוד טוען התובע שגל ואריאל חתמו על שיקים בידעם שאין לשיקים כיסוי: עשו עושר ולא במשפט, פעלו בחוסר תום לב, ועוד כהנה וכהנה טענות הלקוחות מכל דבר חקיקה אפשרי - המוביל לטענת התובע לחיובם של גל ואריאל בסכום החוב.

טענות גל ואריאל

13.     גל ואריאל טוענים כי דין התביעה נגדם להידחות, היות שלא קיימת כל יריבות ישירה בין הצדדים. גל ואריאל טענו כי הקייטרינג נוהל כל השנים על ידי אמם המנוחה, דבורה, תחילה באמצעות בשמל ומאוחר יותר, בשנת 2004,כשספקים הביעו תמיהה על חוסר הזיקה לשם הקייטרינג, הועברה הפעילות לתאה השקעות (ראה עדות גל בעמ' 14 שו' 4-8) .

     הנתבעים טוענים כי פעלו כשכירים בחברות אלה - כמנהלי אירועים, ואילו גל ערכה את המשכורות לעובדים באמצעות חברת גלצ'וק, כשלגלצ'וק לא הייתה כל זיקה לניהול הקייטרינג ו/או לתשלום לספקים.

14.     גל ואריאל לא הכחישו כי ידעו שהקייטרינג נתון בקשיים (גל בעמ' 21 שו' 5; אריאל בעמ' 35 שו' 7), אולם טוענים כי לא ידעו מה היקף החובות ובוודאי לא על היקפם לשוק האפור (עמ' 35 שו' 7). גל ואריאל ציינו בעדויותיהם כי הרגישו חובה להמשיך בעסק של אמם, וראו זאת כצוואתה (עמ' 19 שו' 22). גל ואריאל ציינו כי סברו שחודש ספטמבר, שעמד בפתח, וצבר האירועים שעמד על הפרק, ייתנו לעסק מרווח נשימה, ויוכלו הם להחזיר חובות לספקים, אשר עם חלקם עבד הקייטרינג במשך 15 שנה (עמ' 33 שו' 3-6).

15.     גל ואריאל טענו כי רק לאחר שהחלו להפעיל את העסק, החל להתברר היקף החובות האמיתי, ונושים מהשוק האפור החלו להתדפק על דלתותיהם, אוחזים בשיקים אישיים של דבורה (עדות גל בעמ' 19 שו' 13-15; עדות אריאל עמ' 35 שו' 7-8, שו' 22 ). או אז, כינסו את הספקים והודיעו להם על המעבר למזומן, ואף פרעו חלק מהחובות בתשלום במזומן. גל ואריאל טוענים כי לא כך מתנהגים בעלי מניות ו/או מנהלים המבקשים לחמוק מתשלום לספקים.

16.     בקשר לתדפיסי הבנק ולהעברת הכספים לחשבונות הקייטרינג, טוענים גל ואריאל כי לא נטלו שקל לעצמם, ההיפך הוא הנכון. לטענתם - הם הזרימו לחברות כספים אישיים שלהם ואף הזרימו לחשבון את תגמולי ביטוח החיים של דבורה, אותם קיבלו כמוטבים וכיורשים יחידים (נספחים ה' ו-ו' לתצהיר גל ואריאל).     גל ואריאל טוענים כי לא הייתה עליהם כל חובה להזרים כספים אלה לקופת החברות, אולם עשו כן מתוך רצון להמשיך להפעיל את העסק, ומתוך אמונה כי המשך תפעול העסק יוכל לאפשר את תשלום החובות לספקים. גם אם תקווה זו נכזבה - לא די בכך כדי לחייבם אישית בסכום החוב כלפי התובעת, אשר חציו נצבר עוד בתקופת ניהול העסק על ידי האם.

ההכרעה

17.     לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי בסיכומים ובמבואות אשר הוצגו על ידם, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות.
יתרה מזאת - התרשמתי שהתובע בתביעה שבפני, ניסה "לירות לכל הכיוונים", מבלי לתת לעובדות לבלבל אותו ומבלי לאזכר בתביעתו עובדות מהותיות כדוגמת פטירתה של דבורה, עובדה שהייתה ידועה לו בטרם הגשת התביעה! ( עמ' 3 שו' 14; שו' 16).

18.     גם אם ליבי לתובע, שהחוב כלפיו למעשה אינו מוכחש, ולטענתו חוב זה גרם לו לחדול מניהול עסקו (עדותו בעמ' 4 שו' 12), עדיין אין הדבר מצדיק הגשת תביעה כה גורפת, הכוללת אישה שהלכה לעולמה (דבורה); שכירה בעסק (דגנית) וטענות השאובות כאמור מכל מקור משפטי בספר החוקים, מבלי להניח תשתית ראיתית מינימאלית להוכחת טענות אלו.

19.     לא זו אף זו. התרשמתי כי בהתנהלות גל ואריאל לא דבקה כל רשלנות ו/או חוסר תום לב ו/או התחמקות מנושים. ההיפך הוא הנכון. התרשמתי כי מדובר בשני צעירים כבני 25 ו - 27 ביום פטירת האם (עמ' 42 שו' 24), אשר היו שכירים בעסק, ללא כל מעורבות בניהול עד הפטירה. התרשמתי כי באמת ובתמים סברו גל ואריאל כי ביכולתם להמשיך בניהול העסק, ובעשותם כן מקיימים את צוואת אימם. התרשמתי שעמוק בתוך ליבו יודע התובע כי גל ואריאל היו חסרי אונים ("הם היו אנשים חסרי אונים ועשיתי להם טובה בכך שהבאתי להם את הלחמים", עדות התובע בעמ' 5 שורה 7 -8) וגם אם היו תמימים, הרי שבשום שלב לא הונו את הספקים ולא פיזרו שיקים ביודעם שאין לשיקים אלה כיסוי. התרשמתי כי מיד עם התחוור להם התמונה העגומה, בספטמבר 2005, הודיעו על כך לספקים, עברו לעבוד במזומן ולא העצימו את החובות כלפיהם.

20.     אמת נכון הדבר, בתקופת ניהולם את הקייטרינג לאחר פטירת האם, הוגדל החוב כלפי התובע פי שתיים (עדות התובע עמ' 9 שו' 14, עדות אריאל בעמ' 34 שו' 21). עם זאת הגעתי למסקנה כי גל ואריאל לא ידעו את התמונה במלואה, כפי שאפרט להלן - ולפיכך אין להטיל עליהם אחריות אישית בגין תקופה זו. ומתמצית הדברים - לפירוט.
     
ההפרדה בין שתי התקופות - עד פטירת האם ומאז פטירת האם

21.     סבורתני כי ראשית יש לבצע הפרדה כאמור בכותרת. מסקנתי היא כי עד למועד הפטירה, היו גל ואריאל שכירים בלבד, ללא מעורבות בניהול ובקבלת החלטות בחברות אשר הפעילו את הקייטרינג, בשמל עד שנת 2004 ותאה השקעות עד לפטירת האם. דגנית העידה כי החברה נוהלה על די דבורה (עמ' 24 שורה 18). התובע אישר שהקשר בנוגע למחירים ומועדי אספקה היה עם דגנית, וגל ואריאל היו נוכחים באירועים עצמם (עמ' 6 שורה 10).

22.     אם נעיין בתדפיסי רשם החברות בנוגע לנתבעות השונות, נבחין כי גל ואריאל לא היו בעלי מניות או מנהלים בחברות אשר ניהלו את הקייטרינג. שמם נזכר רק בתיאה א.ג. אשר הוקמה רק לאחר הפטירה ולתובע לא היה קשר איתה; ובגלצ'וק - שם הייתה גל בעלת מניות. מקבלת אני את הסבריה של גל כי חברה זו הוקמה לצורך מתן משכורות לעובדים, על מנת לא לעכב את התשלומים בגלל חתימות (עמ' 12 שורה 24).

23.     הזיקה היחידה בין התובע לבין גלצ'וק הינה בגין השיק שניתן ולא נפרע. בעניין זה יש לזכור שאכן ניתן פסק דין כנגד גלצ'וק. היה מקום לחייב אישית את גל, שחתמה על השיק, כמנהלת גלצ'וק, רק אם היה מוכח שידעה שביום מתן השיק אין סיכוי שיפרע, ראה ת.א 46395/99 יוניטק טכנולוגיות בע"מ נ' הגר ירדן שייווק ומסחר (1993) בע"מ, פ"מ תשס"א (3) 783, הנזכר בסעיף 62 לסיכומי התובע. לא שוכנעתי בכך, ההיפך הוא הנכון. הן גל והן אריאל אישרו שביום מתן השיק אכן לא היו כספים בגלצ'וק (עמ' 13 שו' 12; עמ' 32 שו' 12-18) אולם סברו הם כי האירועים שעומדים בפתח יכניסו די כספים שיאפשרו הזרמתם לאותו חשבון, לצורך פירעונו ( עמ' 32 שו' 22).

24.     גם יתר טענות התובע באשר ל"אשכול החברות" באמצעותו עבד כביכול הקייטרינג, אינו נוגע לגל ואריאל - ראשית, מי שהחליטה כאמור על המבנה הינה אימם המנוחה דבורה, ולא גל ואריאל; שנית - חלק מטענות התובע נוגעות לתקופה בה כלל לא עבד עם הקייטרינג; שלישית, לא די בקיום "אשכול חברות" כדי להצדיק הרמת מסך והתעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של כל חברה וחברה; רביעית, התובע ידע שעובד הוא עם חברות ושהגורם המשלם השתנה (עמ' 10 שו' 21). התובע לא ביקש ולא קיבל ערבויות אישיות (עמ' 10 שו' 13-19); התובע יודע מה ההבדל בין חברה ליחיד, למרות תשובתו הלא הגיונית לשאלה ממי אתה נפרע כשיש קריסה כלכלית: "מאדם מאדם, ומחברה גם מאדם" (עמ' 10 שו' 10).

25.     לפיכך - אין ולא יכולה להיות לגל ואריאל כל יריבות ישירה עם התובע בקשר למועד טרם פטירת האם.
יש לדון בשאלה האם בתקופת ניהולם את הקייטרינג אכן ביצעו מעשה או מחדל המצדיק את חיובם האישי.

ההתנהלות לאחר פטירת האם

26.     התרשמתי, כפי שציינתי בסעיף 19 לעיל, כי גל ואריאל ראו כחובה מוסרית להמשיך את ניהול הקייטרינג וראו בכך קיום צוואת אמם, אף התובע אישר שדברים אלה נאמרו לו על ידם (עמ' 6 שורה 16).
     לא הוכח בפניי - והנטל על התובע - שבעת כניסת גל ואריאל לניהול העסק
ידעו הם מהו "עומק הבור" אליו הם נכנסים- וזאת למרות טענת התובע (עמ' 11 שורה 24).
מתוך עדותה של דגנית, שהייתה אמינה בעיניי, עולה כי העסק התנהל תמיד בקשיים, אבל לא כאלה שמנעו תשלומים (עמ' 24 שורות 23-24); שלא היה קושי מיוחד במועד הקרוב לפטירה (עמ' 25 שורה 5); שגם היא לא ידעה על הלוואות מהשוק האפור (עמ' 25 שורה 18) ולא רצתה להאמין שהעסק יחדל מפעילות (עמ' 26 שורה 13).

27.     התרשמתי שגל ואריאל החלו להבין מה היקף החובות רק בחודשים יולי - אוגוסט, עת החלו להגיע הנושים עם השיקים האישיים של האם (עמ' 35 שו' 22, עמ' 19 שו' 13-15 ). יש לזכור באילו נסיבות עגומות נטלו גל ואריאל את המושכות לידיהם, תוך כדי השבעה על אמם, כשהם צעירים בני 25 ו-27, ללא כל זמן התארגנות כלשהו - שהרי האירועים בפתח וביטולם, מן הסתם, רק יגדיל את הנזק ובוודאי שימנע כל סיכוי לתשלום חובות עבר מתוך התזרים הצפוי.
28.     מעבר לכך, בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שתיל , פ"ד נ"א(4) 769 נפסק כי "לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית, עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה" (עמ' 703). התובע לא בסס כל מערכת יחסים מיוחדת שכזו, ולכן היסוד הראשון של עוולת הרשלנות בנזיקין, הוא קיום חובה מושגית וקונקרטית, לא מתקיים במקרה הנדון.

29.     גם אם הייתה קיימת חובת זהירות, לא שוכנעתי כי החלטת גל ואריאל להמשיך בתפעול העסק חרגה ממתחם הסבירות על פי העובדות שהיו בפניהם באותה עת, וגם אם הייתה זו טעות, לא כל טעות בשיקול הדעת מחייב בהכרח הטלת אחריות אישית על מנהל: " ודוק- לא כל טעות בשיקול-דעת עסקי מהווה הפרתה של חובת הזהירות. בארצות-הברית קיימת הוראה מיוחדת בדיני החברות שעניינה "THE BUSINESS JUDGEMENT RULE" )בעניין זה ראה א' פלמן, דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, מהדורה 4, ה' בר-מור עורכת, תשנ"ד) 615), שלפיה טעות בשיקול-דעת עסקי, כשלעצמה, אינה מהווה הפרת חובת הזהירות. גם אצלנו אין דיני הנזיקין - מבחינת היקפם הפנימי - משתרעים על כל טעות בהפעלת שיקול-דעת מקצועי, כשפעילות מסחרית מחייבת מטבעה נטילת סיכונים. אין גם להתעלם מכך כי יש שהפעולה המסחרית נעשית על-ידי נושא משרה בחברה קטנה שאינו, ולא נדרש כי יהא, בעל כישורים מקצועיים (ובעניין זה ראה צ' כהן, "חובת הזהירות של הדירקטור בחברה רשומה" מחקרי משפט א (תש"ם) 134, 156 ואילך).
ראה ע"א 92 / 1694 חברת אול שירותים נ' גבריאל מושיץ מט (2) 397, בעמוד 412.

30.     התרשמתי שמיד עם היוודע "גודל הבור", הודיעו על כך גל ואריאל, בהגינותם, לספקים. כל ספק יכול היה לבחור אם להמשיך בפעילות המשותפת או לחדול. הוא הדין גם לגבי פעילות משותפת לאחר פטירת האם, והתובע בכלל זה. ויש להזכיר שהתובע תמך לטענתו בגל ואריאל גם במהלך השבעה וגם במהלך השלושים (עדותו בעמ' 3 שו' 4-5 ).

31.     התרשמתי שגל ואריאל לא פעלו כמנהלים המנסים להתחמק מתשלום חובות ולהבריח נכסים לכיסם הם: העובדה היא כי הודיעו לספקים על המצב בספטמבר, בעוד שאם חפצו לרמות ולהונות, היו ממשיכים ליטול סחורה מהספקים, לא לשלם תמורתה ולשלשל את כספי האירועים לכיסם או לחשבונות החברה - במטרה לצמצם הפסדים בבנק; העובדה היא כי שילמו במזומן סך של 10,000 ₪ בנובמבר; העובדה כי הזרימו את כספי הביטוח לחשבונות (ולפחות הוכח כי את חלקם) מלמדת על כוונתם להמשיך להפעיל את העסק; העובדה כי ניסו לצמצם בעלויות ועברו משרדים (עמ' 15 שורות 5-7) מלמדת אף היא על תום ליבם וניקיון כפיהם.

32.     בעניין כספי הביטוח והוכחת מעבר הכספים בבנק - התובע ניסה להיאחז בנקודה זו ואף העלה טענות מטענות שונות מתחום דיני הראיות (היפוך הנטל; כלל הראייה הטובה ביותר).     צודק ב"כ גל ואריאל בסיכומיו כי הנתבעים לא היו צריכים כלל וכלל להראות ולו נייר אחד מחשבונות הבנק האישיים שלהם. הנטל להוכיח יריבות ישירה הוא על התובע.
     גל ואריאל לא צריכים להוכיח כי לא נטלו דבר לכיסיהם - ההיפך הוא הנכון - והתובע הודה בחקירתו שאין לו ידיעה שמי מהם לקח כסף לכיסו (עמ' 11 שורה 16).

33.     גם אם לא שטחו גל ואריאל את מלוא הניירת מהבנק (והם לא היו מחויבים לעשות כך) - עדיין, אין מקום להסיק שנטלו לכיסם כספים מתוך העסק - ומדובר בהשערה בלבד. גל ואריאל העידו כי שילמו כספים במזומן לנושים, כפי שאף שילמו לתובע (עדות התובע בעמ' 5 שו' 22). גל ואריאל רשאים היו ליטול את מלוא כספי הביטוח לעצמם , וגם אם עשו כן - אין הדבר קשור כלל ועיקר לתביעה.

סיכום

34.     מכל המקובץ עולה שאין כל יריבות בין התובע לבין גל ואריאל: הקייטרינג נוהל על ידי האם, עד פטירתה, ולגל ואריאל לא היו יד ורגל בהחלטות העסקיות שהיו עד אז. במועד הפטירה ועת נטלו על עצמם גל ואריאל את ניהול העסק - לא ידעו הם מה היקף החובות וסברו, באמת ובתמים, שיוכלו להמשיך ולנהל אותו. מיד כשהתחוור להם שלא כך הוא - הודיעו לספקים וצמצמו נזקים.
     
     לא דבק בהתנהגותם חוסר תום לב, אפילו לא רשלנות. יש לנתח את הדברים בזמן אמת ולא בדיעבד, כשברקע הנסיבות האובייקטיביות הטרגיות שהתלוו לניהולם את הקייטרינג בתקופה זו.

35.     סוף דבר, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים 7 ו-8 הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון