חשיבות ערבות אישית בחוזה עם חברה

מה החשיבות של ערבות אישית בחוזה עם חברה ? בית המשפט פסק כי התובעת בחרה להתקשר רק עם החברה ומבלי לקבל בטחונות וערבות אישית, ולכן אין לה אלא להלין על עצמה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קניינית או אישית - ערבות) - פירושה העברת נטל סיכון לחדלות פירעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ('פרמיה' בעבור סיכון חדלות הפירעון). הפרת החובה לנהוג בתום-לב בביצוע חיובים חוזיים כמוה כהפרת חוזה, וככזו מטילה היא חבות על החברה, היא הצד לחוזה, ולא על נושאי המשרה. להלן פסק דין בנושא חשיבות ערבות אישית בחוזה עם חברה: פסק דין מונחת בפני תביעה של הלדור יבוא ושיווק ברזל (להלן: "התובעת") כנגד פיינר פלדות לתעשיה ובנין (להלן: "הנתבעת" / "החברה") ומר שפרינגר פאול (להלן: "הנתבע"). להלן בקצירת האומר עובדות הצריכות לענין; עניינה של התביעה הוא אספקת סחורה, הכוללת מוצרי ברזל שונים, שלא שולמה תמורתה, בסך של 199,581 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (להלן: "הסחורה"). התובעת הינה חברה העוסקת ביבוא ושיווק מוצרי ברזל לסוגיהם. הנתבעת היא חברה העוסקת בעסקי מתכת וברזל. התביעה הוגשה נגד החברה הנתבעת וכנגד הנתבע באופן אישי. בשנת 2002 נכנסה החברה לקשיים כלכליים. ביום 19.9.02 ניתן צו הקפאת הליכים כנגד החברה (מוצג ת/401) ורו"ח אריה ביגר מונה כנאמן על נכסיה. ביום 10.3.03 הנתבעת נכנסה לכינוס נכסים ועו"ד קרן רייכבך סגל מונתה ככונסת הנכסים של החברה. לפיכך, הכרעה זו מתייחסת למסגרת היחסים שבין התובעת לבין הנתבע באופן אישי. אין מחלוקת, שהנתבע איננו בעל מניות בחברה. הנתבע היה מנהל רשום בחברה. רעייתו, הגברת שרה שפרינגר, היתה בעלת מניות בחברה (להלן תיקרא: "שרה", מוצג ת/1- תדפיס רשם החברות של הנתבעת). לטענת התובעת בתקופה הרלוונטית, למקרה זה, שרה לא לקחה חלק פעיל בחברה ולכן גם לא עסקה בהזמנת הסחורה ולא היתה בקשר עם התובעת. לטענת התובעת, בשל היותו של הנתבע מנהל בפועל של הנתבעת ואורגן החברה ובשל פעולותיו והתנהגותו כמנהל החברה בתקופה הרלוונטית, יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע לנתבעת. עוד לטענתה, מאחר והנתבע הינו המנהל בפועל של החברה וה"רוח החיה" בה, כל פעולה המתייחסת לאדם מטעם הנתבעת מתייחסת לנתבע באופן אישי. מכאן התביעה, כנגד הנתבע באופן אישי. הנתבע מכחיש את היותו אחראי באופן אישי למעשיה של החברה. לטענתו, הוא שימש בחברה כעובד שכיר ולמרות היותו רשום כמנהל בחברה, בפועל הוא לא שימש כמנהל בחברה (ס' 7 לתע"ר). כל ההזמנות ו/ או המצגים ו/או הפעילות אל מול התובעת, לא היו בתחום פעילותו של הנתבע ולא נעשו על ידו. דיון; הרמת מסך; לטענת התובעת, הנתבע הוא "הרוח החיה" והמנהל בפועל של הנתבעת ובין הצדדים היו קיימים יחסי אמון מיוחדים. לטענתה, הנתבעים הגדילו והגבירו את הרכישות וקצב רכישות הסחורה מהתובעת, באופן משמעותי, לפני קריסתה של הנתבעת. לטענת התובעת, במקרה זה מן הדין כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו עפ"י ס' 6(ג) ו- 54(ב) לחוק החברות, התשנ"ט 1999 (להלן: "חוק החברות") ויורה על "הרמת מסך" ההתאגדות של הנתבעת ויחייב באופן אישי את הנתבע בחובה כלפי התובעת. מנגד, הנתבע מכחיש טענות אלה. לטענת הנתבע, יש לסלק את התביעה נגדו על הסף, בשל אי הוכחה ו/או ראיה להוכחה שיש מקום להרים המסך בינו לבין החברה ולחיובו האישי ו/או ליריבות אישית כלשהיא בינו לבין החברה. הנתבע אומנם מודה שהינו עובד שכיר בחברה הנתבעת. אלא שלטענתו, הוא עבד במחלקה שאין לה קשר עסקי כלשהו עם התובעת. בפועל הוא לא שימש כמנהל בחברה ולא היו לו כל יחסים אישיים עם מי מטעם מהתובעת (ס' 7-8 לתע"ר). בזמנים הרלוונטים, הוא לא הזמין כל סחורה מהתובעת וכל ההזמנות נשוא התביעה נעשו על ידי אחרים מטעם הנתבעת, ללא קשר אישי אליו. עוד לטענתו, עצם התשלומים, ששילמה החברה לתובעת, בחודשים האחרונים, מוכיחים כי לא היתה לחברה וגם לא לו כל ידיעה ו/או כוונה באשר לקריסתה של החברה. בס' 6 לחוק החברות נקבע: "(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה; (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד)...." הוראת ס' 54(ב) לחוק החברות עניינה "אחריות יחידי האורגן": "נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית משפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג), בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור." בעניננו, אין מחלוקת שהנתבע איננו מבעלי המניות בחברה אלא מנהל רשום. מתעוררת השאלה האם יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות מכוח הוראת סעיף 54(ב) ביחד עם סעיף 6(ג) לחוק החברות. חוזה שנכרת על ידי חברה מחייב ומזכה אותה בלבד. אולם, בכל מקרה שבו בית משפט סבור שעקרון האישיות המשפטית הנפרדת מנוצל כאמצעי להתחמקות ממילוי חיובים אובליגטורים שלא כדין הוא יתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה ויחייב את מי שמסתתר מאחורי החברה לבצע את החיובים למרות שהוא לא זה שהתחייב לבצע אותו אלא החברה. כשם, שבית המשפט עשוי להרים את מסך ההתאגדות כדי למנוע תרמית, אין ספק שהוא לא יעשה זאת כדי לסייע לאדם שביצע תרמית להתחמק מתוצאות מעשהו ובלבד שהדבר יוכח. דא עקא, בענייננו, התובעת, לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה להוכיח שהנתבע עשה מעשה תרמית. התובעת לא הוכיחה, שהנתבע רימה אותה מתוך כוונה לצבור יתרון אישי כלשהו כתוצאה מתרמית. התובעת לא הוכיחה, שהנתבע ידע שהחברה לא תהיה מסוגלת להחזיר את חובותיה. התובעת לא הביאה שמץ של ראיה, שתצדיק "הרמת מסך". כל שהציגה התובעת הוא הזמנות, תעודות משלוח וחשבוניות, שנוגעות להזמנת הסחורה על ידי החברה ואולם, המסמכים אינם חתומים על ידי הנתבע ואין כל ראיה לתובעת על איזה שהיא נגיעה של הנתבע, באופן אישי, אל מסמכי ההתקשרות שבין התובעת לבין הנתבעת. כל מה שנאמר מפי המצהיר של התובעת, שהנתבע היה "הרוח החיה" בחברה הנתבעת ובין הצדדים היו קיימים יחסי אמון מיוחדים, שהיוו את הבסיס להתקשרות בין התובעת לחברה (ס' 12-13 לתע"ר). זוהי אמירה סתמית, שאין היא מצדיקה חריגה מהרעיון העומד בבסיס האישיות המשפטית הנפרדת. התובעת לא הצביעה על איזה שהוא מעשה או מחדל או התנהגות בלתי נאותה של הנתבע למטרות כלכליות- מסחריות לא טהורות, או שנעשו על ידו כדי לזכות ביתרונות בלתי הוגנים. התובעת לא הצביעה על כך, שהנתבע עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות לא בעקיפין ולא במישרין. היא גם לא הצביעה על כך, שהנתבע יצר רווח לעצמו. אפילו להוכחת העובדה, המוכחשת, שהנתבע היה מנהל ובעל שליטה ממשית בפעולות החברה, לא הביאה התובעת אף לא שמץ ראיה. התובעת אפילו לא מצביעה על עובדות, שמכוחן ניתן להסיק שהנתבע היה מנהל בפועל ו"הרוח החיה", כטענתה, בעסקאות הנדונות, אל מול התובעת. לא שוכנעתי, שהנתבע היה בעל תפקיד וככזה ביצע באופן אישי את יסודות העילה המקימות חבות אישית ולא שוכנעתי שהוא השתמש במעטה התאגיד כאיצטלה להתכסות בה. כאמור, לא ניתן להסתפק בטענות כלליות וסתמיות אלא שומה על התובעת להראות פירוט מסודר של נסיבות ולשכנע כיצד הנסיבות האלה מוליכות באופן ברור להטלת חבות אישית על הנתבעת. עם כל הצער שבדבר, עצם הקושי להיפרע מהחברה, עדיין, אין בו כשלעצמו, להטיל חבות אישית על מנהל בה. הרמת מסך היא הצד האחד של מטבע האחריות שמטילה התובעת על הנתבע. הצד האחר, של המטבע, הוא חבותו של הנתבע בהיותו אישיות משפטית יציר הדין. שאלת אחריותו האישית של הנתבע; בנוסף התובעת טוענת, שיש להטיל אחריות אישית על הנתבע, כאורגן בחברה, בשל פעולותיו, מעשיו ותפקידו בחברה. לטענתה, "הרוח החיה" היחידה בנתבעת היה הנתבע והוא היה המנהל היחיד בפועל. הנתבע גם מכחיש, מכל וכל, שהתחייב באופן אישי כלפי התובעת. לגירסתו, הוא שימש כעובד שכיר בחברה ולמרות היותו רשום כמנהל בחברה ברישומי רשם החברות, בפועל הוא לא שימש כמנהל בחברה. במהלך עבודתו בחברה הוא לא ניהל כל קשרי מסחר ו/או קשרים אחרים עם התובעת ו/או נציגיה. הוא עבד במחלקת בניה שעיסוקה בתחום אחר. לטענת הנתבע, הוא לא קיים כל קשרי מסחר עם התובעת לרבות פעולות תימחור, הזמנות, הנחות, חשבוניות, כתבי כמויות וכדומה בין החברה לבין התובעת וכל אלה בוצעו על ידי גורמים אחרים בנתבעת. עוד לדבריו, בחברה היתה מערכת ניהולית - רוחבית כאשר בכל אחד מהתחומים השונים פעלו גורמים שונים והיה נתק ו"מידור" כמעט מוחלט בין המחלקות והגורמים השונים (ס' 7- 10 לתע"ר) ואילו הוא, כאמור, עבד במחלקת בניה בנתבעת, שלא היה לה קשר אל הפעולות שנעשו מטעם הנתבעת אל מול התובעת. גדר המחלוקת עתה הוא בשאלה האם הנתבע נושא באחריות אישית של נושא משרה. נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעת להוכיח שהנתבע הוא בעל תפקיד בתאגיד והוא ביצע את המעשים המקימים את יסודות העילה המקימה חבות אישית. התובעת, כמי שמבקשת להטיל אחריות אישית על הנתבע, כבעל תפקיד בתאגיד, נדרשת להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראיתית שעולה ממנה כי הוא, כבעל תפקיד, קיים את יסודותיה של העילה המקימה חבות אישית. שאם לא תעשה כן התובעת, היא לא תוכל להיפרע מהנתבע. לתמיכה בגירסתה של התובעת, העיד עת' דורון הלפרן, מנהל התובעת (להלן יקרא: "דורון"). בחקירתו הנגדית, לענין זה, משיב דורון: " כן. בעיני הנתבע היה מנהל החברה ובעל החברה. ואחראי על הכל. הוא היה מקבל סחורה, היה במלגזה, הוא היה יודע על כל ברזל שזז שם." (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 6 ש' 21-22). בחקירה החוזרת בענין זה, דורון משיב: "אני מכיר פאול שפרינגר הרבה שנים, מזמן שהוא הצטרף לעסק של שרה, הוא היה הדמות המובילה בעסק הזה, מבחינה עיסקית ומבחינה מקצועית. אני הייתי מבקר אותו ופוגש אותו לפעמים הייתי מדבר איתו על הרבה עיסקאות מסוג כזה בטלפון, ראיתי אותו כאחראי וכדמות המובילה בעסק של הנתבעת. " (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 7 ש' 24-25, עמ' 8 ש' 1-2). בענין זה, נחקר גם הנתבע, בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע: "כמה שנים היית בעסק פיינר פלדות, בנתבעת." והוא משיב: "מאז שנים 72-73 הייתי בעסק. " (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 8 ש' 13). וכשנשאל מי ניהל את העסק הזה, הוא משיב: "פעם מר פיינר, אביה של רעייתי, אח"כ עודד פיינר אחיה של אישתי, אח"כ העסק התפצל לשני עסקים, אחד לברזל בניין שאותו אני ניהלתי תחת ההתאגדות חב' פוש בערך שנת 94 למיטב זכרוני בשנת 00, פעילות של חב' פוש הועברה לחב' פיינר, עקב צמצום פעילות. אני המשכתי לנהל את המחלקה של ברזל בניין, כמנהל בפועל של מח' ברזל בניין ואילו פעילות של מח' ברזל מקצועי, שהיא רלוונטית לפעילות מול התובעת, ניהלה הגב' נורית אייזיקוביץ עובדת שעבדה 13 שנה בחברה ואיש מכירות גיל מורי, שעבד 10 שנים בחברה. הם היו האנשים שניהלו מו"מ עם התובע בהקשר למחירי הקניות. כמו כן הם היו האנשים שהוציאו במו ידיהם ,ובכתב ידם במשך שנים רבות." (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 8 ש' 15- 22). ובהמשך נשאל: " ממתי אתה מנהל בחברה הנתבעת." והנתבע משיב: "משנת 2001 לא זוכר באיזה חודש. " (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 8 ש' 25-26). ובהמשך נשאל הנתבע, מה היה תפקידו בנתבעת והוא משיב: "ניהלתי מח' ברזל בנין והייתי אחראי על נושא בנקאי, בכלל החברה. בשתי המחלקות. " (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 9 ש' 18). והנתבע ממשיך: "אישתי היתה בהיררכיה מקבילה, לא היה בהיררכיה מישהו מעלי. היו בחברה בין 20-25 עובדים." (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 9 ש' 20-21). בענין זה, הנתבע ממשיך ומשיב: "בתחום ברזל בניין הייתי כסנקציה פוסקת יחידה ואחרונה, בתחום ברזל מקצועי וניהול שוטף של החברה היה בידי, כפי שאמרתי נורית אייזוקוביץ ומוריק גיל, אחריות של היתה בנושא הכספי. " (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 9 ש' 23-25). הנתבע נשאל גם על סכום השתכרותו וכך הוא משיב: "השתכרתי 8,500 ₪ ברוטו, אני יכול להציג." (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 9 ש' 27). "מוריק הרוויח ברוטו 11,000 ₪. נורית אייזיקוביץ הרוויחה ברוטו 8,700 ₪.... הם ניהלו את הקניות של מח' ברזל.... מוריק ונורית הם שקבעו כמה צריך לקנות והם גם הזמינו." (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 10 ש'1-5). בתשובה לשאלה שנשאל הנתבע, לענין כמות הסחורה שרכש מהתובעת הוא משיב: "אני לא הייתי קונה סחורה." (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 12 ש' 13). בחקירה חוזרת, בענין זה, משיב הנתבע: "הפעילות של התובעת לא היתה בניהול שלי." (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 14 ש' 3). בנושא השנוי במחלוקת, מטעם כל אחד מהצדדים, הוגשה עדות יחידה, של בעל דין אינטרסנט. מטעם התובעת, עדותו של מר דורון הלפרן ומטעם הנתבעים עדותו של מר פאול שפרינגר. בנסיבות אלה, חלות הוראות של ס' 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש). בחומר הראיות, לא מצאתי סיוע לגירסת התובעת, מה גם שהיא כללית וסתמית בכל הנדרש להוכחת עובדות ספציפיות, שמוכיחות שהנתבע אחראי באופן אישי. אפילו לא ניתן להתבסס על העדפת גירסת עד זה על פני עד זה. כפות המאזנים, נותרו מאוינות. עדותו של עד התביעה אינה מעלה ואינה מורידה, שכן היא אינה מצביעה על פעולות ספציפיות שביצע הנתבע בכל הנוגע להתקשרות בעיסקאות נשוא התביעה. כמו כן, אין תימוכין ראיתי לתפיסתו הסתמית של עד התביעה, דורון, לגבי מעמדו של הנתבע בחברה. אין עדות כלשהי, שמוכיחה את המסקנה הסתמית והסובייקטיבית של דורון, שבזמן שהוזמנה הסחורה מהתובעת היתה החברה בקשיים ואין ראיה שהנתבע ידע על כך שהחברה בקשיים ואין גם ראיה על כך שהוא הסתיר מידע זה מהתובעת והרי גם אין ראיה שהוא זה שהתקשר עם התובעת בעיסקאות נשוא התביעה וגם אין ראיה שהוא היה זה שהזמין את הסחורה או שהיתה לו איזה שהיא נגיעה לרכישת הסחורה. ייתכן, שניתן למצוא משקל נוסף, שמטה את כף המאזנים דווקא לצידו של הנתבע, בעצם העובדה שבהזמנות ובתעודות המשלוח שצורפו על ידי התובעת, אין כל איזכור של הנתבע ואין הן חתומות על ידי הנתבע. כפי הנראה, ההזמנות חתומות על ידי הגב' נורית אייזיקוביץ ומר גיל מורי,שלטענת הנתבע ניהלו את המחלקה הרלוונטית של החברה הנתבעת, אל מול התובעת. לא רק זאת אף זאת, שאין טענה, קל וחומר שאין ראיה לכך, שהנתבע התקשר עם התובעת בעיסקה ומכיוון שגם אין ראיה לכך שהוא קיבל את הסחורה ומכיוון, שהנתבע גם אינו בעל מניות בחברה ובוודאי שאיננו ערב אישית לה, ממילא, הנתבע אינו צד חוזי לתנאי המכירה, כפי שהם מפורטים בטופס "תנאי מכירה כללים" (מוצג ת/ 300- ת/301). התובעת לא הוכיחה כי השתכלל הסכם בינה לבין הנתבע. כפועל יוצא, תנאי המכירה אינם חלים ביחסים שבין התובעת לבין הנתבע. למעלה מהצורך, אוסיף כי גירסתו של דורון, שהנתבע אמר לו "אין לי מה לדאוג וכי הכל בסדר" (ס' 15 לתע"ר), גם היא אינה מקימה מחויבות אישית של הנתבע כלפי התובעת. ממקבץ הראיות שהוצגו עולה, שהתובעת לא הציגה מסכת ראייתית, מינימלית, הנדרשת ממנה, לא כדי להרים את מסך ההתאגדות ולא כדי להטיל אחריות אישית. משמצאתי, שהנתבע אינו אחראי באופן אישי כלפי התובעת מתייתר הדיון במחלוקת אם בחודשים האחרונים, הנתבע הגדיל את כמות רכישת הסחורה. לעניין זה, אני רק מוצאת לנכון להעיר, שהתובעת גם לא הרימה את הנטל להוכיח טענתה זו, כאשר לא הציגה די נתונים השוואתיים, שמהם ניתן ללמוד בוודאות, שאכן היתה הגדלה משמעותית של הזמנת סחורה, בעת הרלוונטית, בידיעה שהחברה לא תוכל לפרוע את תמורתה. כפי שעולה מעדותו של דורון: "לא היו בעיות גביה יוצאות דופן..." (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 3 ש' 14) וכשנשאל האם בדק את החריגה מהאובליגו הבנקאי, הוא משיב: "לא בדקתי וזה לא מתפקידי" (פרוטוקול דיון מיום 20.1.04 עמ' 5 ש' 16-17). כך או כך, לתובעת אין כל ראיה שהיא לכך, שהגדלת ההזמנות נעשתה שעה שהנתבעת היתה מצויה בקשיים כלכליים וברור היה שהיא לא תוכל לפרוע את תמורת הסחורות. נהפוך הוא, עיון בחשבוניות שהציגה התובעת מלמד כי הן הופקו על ערך עתידי של 4 חודשים קדימה. כך גם עיון בכרטסת הגיול (מוצג ת/400). כך או כך, אין ראיה פוזיטיבית, מטעם התובעת, שהנתבע ידע על ההזמנות ו/או שהוא ידע שההזמנות הוגדלו ו/או שהוא ידע שמצבה של החברה הוא כזה, שהיא לא תוכל לפרוע את התמורה בהגיע מועד הפירעון. כך לדוגמא, לא הביאה התובעת, לראיה, פרטים מתנועה בחשבון הבנק של הנתבעת, שיעידו על חריגה משמעותית מאשראי בתקופת ההזמנה או על הגבלת החשבון בתקופה הרלוונטית או סמוך לפניה. בשולי הדברים לא נותר לי אלא לצטט את הדברים הישימים מהלכת שטיל ( ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' יהודית שטיל פ"ד נא (4) 769, 790): "הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קניינית או אישית - ערבות) - פירושה העברת נטל סיכון לחדלות פירעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ('פרמיה' בעבור סיכון חדלות הפירעון...)". "מכאן, כי לא ניתן להטיל על המנהלים אחריות בגין הפרת ההסכם בין החברה לבין המערערים. הוא הדין לעניין אי-גילוי העובדה שנרשמה המשכנתה לטובת צד שלישי: כאמור, הפרת החובה לנהוג בתום-לב בביצוע חיובים חוזיים כמוה כהפרת חוזה, וככזו מטילה היא חבות על החברה, היא הצד לחוזה, ולא על נושאי המשרה." בענייננו, על כך שהתובעת בחרה להתקשר רק עם החברה ומבלי לקבל בטחונות וערבות אישית, אין לה אלא להלין על עצמה. סוף דבר; התביעה נדחית. שקלתי היטב את עניין ההוצאות. במיוחד לאור העובדה שהנתבע היה בין זוג של בעלת המניות בחברה ומניות החברה היו רק בבעלותה של רעייתו ובהיותו של הנתבע עובד בחברה במשך שנים רבות ומנגד אין מחלוקת שהתובעת סיפקה את הסחורה נשוא התביעה לחברה, בנסיבות אלה, אני מוצאת שאך צודק יהיה אם כל צד יישא בהוצאותיו. חוזהערבות אישיתערבות