להלן פסק דין בנושא חוב כספי עסקאות יבוא: פסק דין א. מבוא: בפני תביעת כספית שהגישה התובעת במסגרתה היא טוענת כי הנתבעת 1 חייבת לה כספים בגין עסקאות ייבוא שמומנו ע"י התובעת. התביעה כנגד נתבעים 5-2 הוגשה בטענה כי הם בעלי מניותיה של הנתבעת 1 ונסיבות העניין מצדיקות הרמת מסך. התביעה כנגד נתבעים 2 ו-3 נסמכת גם על כתב ערבות, אשר על פי הנטען, ניתן לתובעת להבטחת תשלום חובות הנתבעת 1. ב. הצדדים: התובעת, CHC FINANCE N.V (להלן: "התובעת"), הינה חברה זרה שעיסוקה בתחום המימון והאשראי החוץ בנקאי. התובעת הינה "חברת אחות" של סי. אף.סי חברה למימון מקיף בע"מ (להלן: "חברת סי.אף.סי"), אשר אף היא עוסקת בתחום המימון והאשראי החוץ בנקאי. חברת סי.אף.סי שימשה בזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה כנאמן של התובעת במסגרת התקשרותה עם הנתבעת 1. הנתבעת 1, צוהל יבוא ושיווק בע"מ (להלן: "הנתבעת"), הינה חברה ישראלית שעיסוקה במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה היה בתחום ייבוא מוצרי המזון. נתבעים 5-2 הינם, על פי הנטען, מנהלי הנתבעת ו/או בעלי מניותיה; הנתבע 2, נפתלי מנץ (להלן: "הנתבע") הגדיר עצמו "הרוח החיה" בהקמת ובניהולה של הנתבעת. נתבעים 3 ו-4, אברהם ניסים וקלמנטין דביר, הם גיסו ואחותו של הנתבע ולגרסתו של הנתבע מעולם לא היו מעורבים בענייני הנתבעת. הנתבע 5, מאיר מנץ, הוא אחיו של הנתבע ולגרסתו של הנתבע הועסק אצל הנתבעת כמחסנאי ולא היה מעורב בענייני הנתבעת. ג. רקע עובדתי: בין התובעת לבין הנתבעת התנהלו קשרים עסקיים, במסגרתם מימנה התובעת עבור הנתבעת משלוחי ייבוא של מוצרי מזון לישראל, בהתאם להסכם מיום 2.4.92. יצוין, כי קודם להתקשרות הנתבעת עם התובעת, מימנה חברת סי.אף.סי, בעצמה, את משלוחי הייבוא של הנתבעת. בהתאם למוסכם עם התובעת, הסחורה הייתה מגיעה ארצה ומאוחסנת במחסני ערובה בנאמנות עבור חברת סי.אף.סי, אשר הייתה משחררת סחורה לנתבעת, מעת לעת. לטענת התובעת, הנתבעת נותרה חייבת לה כספים בגין מימון עסקאותיה כאמור ועל כן ביום 16.10.94 הוגשה התובענה שבכותרת. סכום התביעה הועמד ע"י התובעת על סך של 2,085,055 ₪, נכון למועד הגשת התובענה. בד בבד עם הגשת התובענה, הגישה התובעת בקשה למינוי ב"כ, ככונס נכסים לתפיסת ציוד וסחורה של הנתבעת ולמכירת הסחורה שהייתה מאוחסנת אותה שעה במחסני הערובה, לה נעתר בית המשפט, במעמד צד אחד, ביום 16.10.94 (המר' 11279/94). לאחר שהתקיים דיון במעמד שני הצדדים, בוטל מינויו של ב"כ התובעת ככונס נכסים והנתבע מונה כנאמן למכירת הסחורות המאוחסנות במחסני הערובה ואשר תפוגתן בחודש דצמבר 94 (ראה פרוטוקול מיום 6.12.94). בסופו של דבר, לאחר שלא עלה בידי הנתבע למכור את אותן הסחורות, בית המשפט שב והורה על מינויו של ב"כ התובעת ככונס נכסים עם סמכויות מוגבלות לגבי הסחורה שתפוגתה בחודש דצמבר 94 (ראה פרוטוקול מיום 19.12.94). גם ב"כ התובעת לא הצליח למכור את אותן סחורות וביום 20.2.95 הוסר מינוי, בהסכמת הצדדים. בו ביום דן בית המשפט בבקשתה של התובעת למנות את ב"כ ככונס נכסים על כל הסחורה שבמחסנים, לה נעתר חלקית (ראה פרוטוקול מיום 20.2.95). כתב תביעה מתוקן הוגש ע"י התובעת ביום 21.4.98 ולאחריו הוגש כתב הגנה מתוקן. ההליכים המקדמיים בין הצדדים נמשכו זמן רב ורק ביום 22.2.06 החל שלב שמיעת הראיות. ד. גרסאות הצדדים וטענותיהם: גרסת התובעת וטענותיה: בהסכם בין הצדדים התחייבה התובעת לממן בעבור הנתבעת משלוחי ייבוא של מוצרי מזון לישראל. בהתאם למוסכם, התובעת הייתה משלמת לספקי הסחורות את עלות הסחורות, כאשר הסכומים האמורים היו מועמדים לנתבעת כהלוואה. מימון העסקאות נעשה כנגד שטרות שהנתבעת הוציאה לתובעת. הנתבעת התחייבה בהסכם לשלם כל הלוואה שתינתן לה בתאריכי תשלום כפי שיוסכם עליהם, כאשר הצדדים קבעו כי תאריכי השטרות אשר ימסרו לתובעת להבטחת החוב זהים לתאריכי החזרת ההלוואה. בהתאם לתנאי ההסכם, נתבעים 2 ו-3 חתמו על כתב ערבות מתחדשת, לפיו ערבו לכל חובת הנתבעת לתובעת. הנתבעת לא שילמה לתובעת את שוויים של ארבעה שטרות שזמן פירעונם הגיע זה מכבר ושהסחורה בגינם הגיע לארץ ושוחררה לידי הנתבעת ממחסני הערובה, לאחר שהאחרונה התחייבה להמציא לתובעת בטחונות מתאימים, אולם לא עשתה כן. לטענת התובעת, הנתבעים התכוונו מראש לא לשלם עבור הסחורות למרות שהציגו מצג שכוונתם לשלם באמצעות שיקים של לקוחות. לטענת התובעת, הנתבעת חייבת לה סך העולה כדי 1,500,000$ (ארה"ב) אולם משיקולי אגרה העמידה התובעת את סכום חובה של הנתבעת כלפיה על סך של 685,873$, שהם 2,085,055 ₪, נכון ליום הגשת התובענה. לטענת התובעת, בהקמת הנתבעת יש משום מרמה כלפי התובעת, המצדיקה הרמת מסך וחיוב אישי של בעלי מניותיה, הם הנתבעים 5-2. כך, הנתבעת הוקמה תוך השקעה כספית מינימאלית, כשההון הכספי המושקע בחברה אינו מספיק לכיסוי החיובים העלולים לצמוח בדרך העסקים הרגילה מניהול העסק, כך שכבר בתחילת דרכה הייתה הנתבעת ללא כל גב כלכלי ודי היה בהלוואה קטנה יחסית שלא תוחזר, כדי לעשותה חדלת פירעון. גרסת הנתבעים וטענותיהם: הנתבעים 2 ו-3 מעולם לא ערבו לחובות הנתבעת לתובעת. כתב הערבות שצורף לכתב התביעה הינו מסמך מזויף, באופן שהוספה פסקה לאחר החתימה, היא פסקה 24, בה נאמר "ערבות זו מכסה גם חובות והתחייבויות ל CHC FINANCE N.V". כתב הערבות האמור כלל לא רלבנטי לתובענה דנן והוא איננו מופנה לתובעת, אלא לחברת סי.אף.סי. הנתבעת נוסדה בשנת 1983 והיא ניהלה את עסקיה בהצלחה במשך שנים רבות וכל טענות התובעת לגבי אופן מימונה של הנתבעת כעשור לפני התקשרותה עמה אינן רלבנטיות ואינן ממין העניין. אם התובעת לא הייתה שבעת רצון מהיקף מימונה של הנתבעת, הרי שהיא הייתה רשאית להימנע מלהתקשר עמה. כך או כך, אין כל קשר בין מצבה הכלכלי והיקף עסקיה של הנתבעת ביום היווסדה לבין מצבה הכלכלי בעת התקשרותה עם התובעת, כעשור לאחר מכן. ממילא, אין כל חוב אשר יש לפרעו כנטען ועל כן טענת התובעת בדבר חוסר יכולת הפירעון של הנתבעת אינה ממין העניין, הגם שאינה נכונה, שכן בגין כל הסחורות, שאת ייבואם ארצה מימנה התובעת ואשר שוחררו מהמכס ע"י הנתבעת, שולמה לתובעת תמורה מלאה; כך, פעולות מימון הייבוא ע"י התובעת נעשו אך ורק כנגד הסחורות השונות, אשר הופקדו, עם בואן ארצה, במחסני הערובה. מיד עם הגיע מטען ארצה, התובעת הייתה דורשת מסירת שטר לידיה, על סכום העלות של הסחורה בצירוף ריבית ועמלות. התאריכים המצוינים בשטרות הם תאריכי יעד משוערים בלבד, שכן על-פי המוסכם נועד מועד הפירעון להיות רק לאחר מכירת הטובין המיובאים ללקוחות הנתבעת. כיום מצויים בידי התובעת שני סוגי שטרות: שטרות שסכומם כבר נפרע ע"י הנתבעת ואילו התובעת מחזיקה בהם ללא זכות ושלא כדין ושטרות בגין סחורות הנמצאות עד היום במחסני הערובה על שמה של התובעת ובגינן התובעת אינה זכאית לתמורה כלשהי כל עוד לא נמכרה הסחורה. ה. דיון והכרעה: העדר יריבות: כפי שצוין לעיל, נתבעים 5-2 נתבעים מכוח היותם בעלי מניותיה של הנתבעת. לטענת הנתבע, אין לנתבעים 4 ו-5 כל קשר לאירועים נשוא התובענה ורק הוא עמד בקשר עם התובעת. אכן, לא מצאתי כל טיעון הקושר נתבעים אלה לאירועים המפורטים בכתב התביעה; מתצהירו של הנתבע 5 עולה, כי הוא הועסק אצל הנתבעת כמחסנאי ומעולם לא שימש בתפקיד ניהולי כלשהו. הנתבע 5 גם מעולם לא היה רשום כבעל מניות ו/או מנהל בנתבעת (ראה גם את חקירתו הנגדית מיום 7.3.06 בעמ' 16). ואכן, עם סיום הראיות, הודיע ב"כ התובעת, כי הוא מסכים לכך שהתביעה כנגד הנתבע 5 תדחה, שכן, "העילה כנגדו קצת מסובכת" (ראה פרוטוקול מיום 7.3.06 בעמ' 21). באשר לנתבעת 4, כל שהוכח בעניינה הוא, כי בזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה היא הייתה רשומה כבעלת מניות בנתבעת, הא ותו לא. בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661, קיבל בית המשפט את מודל האחריות האישית, המאזן בין הרצון לאפשר לקיחת סיכונים עסקיים לבין הצורך למנוע ניצול לרעה של פעילות במסגרת תאגידית. באותו עניין קבע בית המשפט, כי אם ברצון התובע להטיל אחריות אישית על הנתבע, לא די בכך שהתובע יוכיח שהעוולה בוצעה בשביל החברה ושהנתבע הוא אחד ממנהליה. עליו להוכיח, בנוסף לכך, שהנתבע הוא אשר ביצע את העוולה האזרחית או שהיה לו חלק בה, לרבות במובן זה שהוא השתתף בקבלת ההחלטות הרלוונטיות בחברה. אשר על כן, דין התובענה, ככל שהיא עוסקת בנתבעים 4 ו-5, דחייה על הסף והתובענה תעסוק מכאן ואילך בנתבעת ובנתבעים 3-2, אשר יכונו להלן, ביחד: "הנתבעים". התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה: הכלל בעניין נטל השכנוע קובע, כי "המוציא מחברו עליו הראיה". על כן התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו וכן נושא הוא בנטל הראיה, קרי, הבאת כל הראיות הדרושות להוכחת היסודות המקימים את עילת תביעתו. השאלה אם הרים בעל דין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט משיב לשאלה זו, על-פי כלל הראיות שבאו בפניו ואין נפקא מינה מיהו בעל הדין שהביאן. בענייננו, היה על התובעת להניח בפני בית המשפט ראיות המוכיחות כי הנתבעת אכן חייבת כספים לתובעת, כמו גם את גובה החוב. דא עקא, סבורני כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בעניין זה. מר חיים בייזר, מי שכיהן כחשב חברת סי.אף.סי בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה, פירט בתצהירו שורה של עסקאות מימון שבוצעו בין הצדדים ואשר לטענתו מהוות את מקור החוב של הנתבעת לתובעת (ראה סעיפים 29-21 לתצהירו). אין באותן עסקאות הנזכרות בתצהירו של מר בייזר כדי לבסס דבר קיומו של חוב, לא כל שכן להוות ראייה לגובהו של אותו חוב נטען. וזאת לזכור, עסקינן בחברה המעידה על עצמה כי תחום עיסוקה הוא במימון ובמתן אשראי חוץ בנקאי. ניתן היה לצפות, כי חברה העוסקת בתחום זה תנהל אצלה מעקב מדויק ופרטני של התנועות הכספיות בינה לבין לקוחותיה. לכל הפחות ניתן היה לצפות, כי התובעת תציג בפני את כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת כראייה לקיומו של חוב, אולם זאת לא עשתה התובעת. מר בייזר נחקר בעניין זה, כדלהלן: "ש. לעניין החוב של צוהל לתובעת, אתה מצרף לתצהיר שלך אסופה של כל מיני מסמכים על עסקות שנעשו, למה לא צרפת לתצהיר שלך את הכרטסת של צוהל? ת. לא יודע." (ראה פרוטוקול מיום 22.2.06 עמ' 9-8). הלכה פסוקה היא כי הימנעות מלהביא ראיות שהיו עשויות לשפוך אור על הפרשה מחזקת את המשקל והמהימנות של גרסת היריב (ראה ספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד- 2003) עמ' 1661-1648; ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760). זאת ועוד, הוכח, כי ממועד הגשת כתב התביעה המקורי ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן הועברו סכומים שונים לידי התובעת, בין היתר כתוצאה מפעילותו של כונס הנכסים (ראה פרוטוקול מיום 22.2.06 בעמ' 9). סכומים אלה לא פורטו בתצהירו של מר בייזר וממילא לא קוזזו מהחוב הנטען (שם). הנה כי כן, לא עלה בידי התובעת להביא ראיות לקיומו של חוב, לא כל שכן לגובהו. בשולי הדברים אציין, כי אין בשטרי החוב שצורפו לכתב התביעה, כשלעצמם, כדי לסייע לתובעת בהוכחת תביעתה; כל שהוכח הוא, כי שטרי החוב ניתנו כבטוחה לעסקאות שנעשו בין הצדדים. לא עלה בידי התובעת לייחד אף אחד מהשטרות לאף אחת מהסחורות (ראה פרוטוקול מיום 6.12.94 עמ' 6-5). יכולתי לסיים כאן בקבעי, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה וכי דין התובענה להידחות, אך מצאתי לנכון לפרט מספר תהיות העולות מן הראיות שהובאו בפניי ושיש בהן לחזק מסקנתי זו; מהימנות עדי התובעת: לתמיכה בגרסתה הגישה התובעת שני תצהירים; הראשון של מר משה באואר, מנכ"ל חברת סי.אף. סי והשני של מר בייזר, שכיהן, כאמור, כחשב החברה בזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה. סבורני כי לה"ה באואר ובייזר יש עניין אישי בתוצאות התובענה; ודוק, אין מחלוקת, כי חברת סי.אף.סי שימשה כנאמן של התובעת במסגרת יחסיה עם הנתבעת ומטבע הדברים, חברת סי.אף.סי, לרבות המנכ"ל והחשב שלה, חבה בחובות נאמנות וזהירות כלפי התובעת. יתרה מכך, קודם להתקשרותה של התובעת עם הנתבעת, חברת סי.אף.סי היא שמימנה את עסקאות הייבוא של הנתבעת וכתוצאה מקשרים מוקדמים אלה וביוזמת ה"ה בייזר ובאואר, נרקמו הקשרים עם התובעת (ראה סעיף 4 לתצהירו של באואר, סעיף 4 לתצהירו של בייזר). לא זו אף זו, מר בייזר אישר בחקירתו הנגדית, כי ההחלטות העסקיות אצל התובעת התקבלו על ידו וע"י מר באואר (ראה פרוטוקול מיום 22.6.06 בעמ' 7). הנה כי כן, מלכתחילה יש להתייחס לעדות עדים אלה בזהירות מרובה, זאת מכוח הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (ראה ספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד- 2003) עמ' 1252-1251 והאסמכתאות הנזכרות שם). ספק ממשי באותנטיות כתב הערבות: כתב הערבות, אשר צורף לכתב התביעה ואשר על-פי הנטען ניתן להבטחת תשלום חובות הנתבעת, עורר בי רושם לא נוח ואף פגם במהימנות עדי התובעת בעיני; כאמור, הנתבעים אינם מכחישים את חתימתם על גבי כתב הערבות ואולם לגרסתם, כתב הערבות ניתן אך ורק להבטחת חובות הנתבעת לחברת סי.אף.סי ואין לו דבר וחצי דבר עם התובעת. לגרסתם, כתב הערבות כולל פיסקה שהוספה אליו בדיעבד והיא אינה אותנטית. כתב הערבות בו עסקינן נוקב במפורש בחברת סי.אף.סי כמי שלטובתה הוא ניתן. טענתה של התובעת, לפיה כתב הערבות ניתן לטובתה, נסמכת על האמור בסעיף 24 לכתב הערבות, אשר אין מחלוקת, כי הוסף בכתב ידו של רו"ח בייזר וזו לשונו: "ערבות זו מכסה גם חובות והתחייבויות ל CHC FINANCE N.V". אכן, תמוה הדבר, כי סעיף כה עקרוני, המשנה מהותית את היקף תכולתו של כתב הערבות, מופיע כלאחר יד בכתב יד בסופו של המסמך, מבלי שהצדדים חתמו בסמוך לתוספת, על מנת לאשרה. מר בייזר נחקר בעניין זה, כדלהלן: "ש. כתב הערבות, נספח ב' לתצהירך, במסגרת איזו מערכת יחסים הוא ניתן, בין צוהל לבין מי? ת. בין צוהל לתובעת. ש. אם כך מדוע כתב הערבות מופנה לחברה אחרת? ת. הוא מופנה לנאמן. סי.אף.סי הייתה הנאמנת וזה הופנה גם אליה. התוספת מרחיבה את זה. ש. אם מראש כתב הערבות נערך לתובעת למה לא נערך כתב הערבות לתובעת? ת. עניין פרוצדוראלי בלבד. אני לא רואה בזה כל הבדל." (ראה פרוטוקול מיום 22.2.06 בעמ' 5. כן ראה את חקירתו הנגדית של מר באואר, שם עמ' 4-3). הסברו של מר בייזר אינו משכנע. זאת ועוד, הוכח בפני, כי במסגרת מערכת היחסים שבין הנתבעת וחברת סי.אף.סי, נהגו הצדדים לחתום ליד כל תוספת או שינוי שנוספו בכתב יד על גבי מסמכים והסכמים (ראה, למשל, את שטר המשכון שצורף כנספח א' לתצהירו של הנתבע. כן ראה את חקירתו הנגדית של הנתבע 3 מיום 7.3.06 עמ' 15-14) ואולם הצדדים כלל לא חתמו בסמוך לתוספת האמורה. מר בייזר נחקר בעניין זה, כדלהלן: "ש. אתה מצרף להסכם שלך, אני מפנה אותך לנספחי ג', אוסף של כל מיני מסמכים שנחתמו בין צוהל ל- סי.אף.סי. אני מראה לך שליד כל תיקון בכתב יד בהסכמים האלה מופיעה חתימה, נכון? ת. יש פה גם דברים בכתב יד שהוספו. ש. האם זה נכון שכל אסופת המסמכים של נספח ג' שצרפת, כל תיקון בכתב יד שנעשה בגוף ההסכם נחתם? ת. כן. ש. אתה מסכים שלעומת זאת, התיקון בכתב הערבות איננו חתום? ת. דומה לתיקון בכתב יד באחד המסמכים האלה שחתום מלמטה. ... ש. במסמכים האחרים, למרות שכל אחד מהם חתום בתחתית כל עמוד, בנוסף ליד התיקונים בכתב יד הוחתמו פעם נוספת? ת. לא. אני חוזר ואומר שאני רואה בכתב הערבות בסעיף 24 בכתב יד כרצף אחד. ש. יכול להיות, הרי טכנית זה אפשרי, שהתוספת של סעיף 24 הוספה לאחר חתימת כתב הערבות? ת. טכנית זה אפשרי. ש. התוספת היא בכתב ידך? ת. כן." (שם, עמ' 7-6). כפי שציינתי, אי הבהירות האופפת את כתב הערבות אינה תורמת למהימנות גרסת עדי התובעת כפי שהעידו בפני. לא זו אף זו, ברי כי לאור פרשה זו, עדות עדי התביעה צריכה להיבחן בזהירות כפולה ומכופלת ולהיתמך בראיות של ממש. מאחר וגרסת עדי התביעה לא נתמכה בראיות של ממש, ברי כי דין התביעה להידחות. ו. סיכומם של דברים: התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל. כמו כן, תשלם התובעת לנתבעים שכ"ט עו"ד, כדלהלן; לנתבעים 3-1 ביחד שכ"ט עוד בסך של 35,000 ₪. לנתבעים 5-4 ביחד שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪. בפסיקת ההוצאות לנתבעים 5-4 הבאתי בחשבון את העובדה, כי לא היה מקום לתביעה נגדם מלכתחילה. יבואחוב