להלן פסק דין בנושא הרמת מסך בסדר דין מהיר: פסק דין בפני תביעה שהוגשה בהליך של "סדר דין מהיר" על סך 49,922 ₪. בבסיסה בקשת התובעת להרים את מסך ההתאגדות וליחס לנתבעים 2-4 את חובות הנתבעת מס' 1, אשר לא התגוננה כלל ונגדה ניתן פס"ד בהעדר, אשר ספק האם ניתן לגבותו כלל, לאור הפסקת פעילות נתבעת 1. טענות התביעה - התובעת, חברת תלמה נסיעות בע"מ (להלן:"חברת הנסיעות") הנה חברה פרטית אשר עיסוקה במתן שירותי נסיעות ותיירות עסקיים. לטענתה נתבעים 1-4 השתמשו בשירותיה ובגינם חבים לה סכום בסך 49,922 ₪ . נתבעת 1 (להלן: "חברת דטה") הינה חברה פרטית אשר נוסדה בשנת 2000. נתבע 2 (להלן: "אריה") ונתבע 3 (להלן: "עמית") הנם בעל מניות בחברת דטה. נתבע 4 (להלן: "אלכס") שימש כדירקטור בחברה. טוענת חברת הנסיעות כי כשנה וחצי סיפקה לחברת דטה ולנתבעים 2-4 שירותי נסיעות ותיירות לרבות הנפקת כרטיסי טיסה ליעדים ברחבי העולם. לטענתה הנתבעים הוציאו מעת לעת הזמנות לכרטיסי טיסה אשר בעקבותיהם כרטסה חברת הנסיעות את כרטיסי הטיסה ושלחה לנתבעים את החשבונית בגינם. במהלך 2003 הלך ונצבר חוב בגין ההזמנות, אך מתוך תקווה שהעניין יוסדר ולאור מערכת היחסים בין הצדדים, נענתה התובעת לבקשות הנתבעים למתן ארכות לתשלום. חברת דטה שלחה המחאה לכיסוי חלק מזערי מהחוב אך המחאה זו על סך 1,868 חוללה ביום 2.11.03. טוענת חברת הנסיעות כי ניהלה מול חברת דטה ונציגיה מספר רב של שיחות לשם הסדרת התשלום אך ללא הועיל ונכון ליום הגשת התביעה סיפקה חברת הנסיעות כרטיסים בשווי 49,922 ₪ אשר בגינם הוצאו חשבוניות לחברה כדרישת תשלום. חברת הנסיעות טוענת כי נתבעים 2-4 נושאים באחריות אישית כלפי התובעת מאחר והנתבעים בהזמינם כרטיסי טיסה לשימושם האישי באמצעות החברה עשו שימוש באישיות המשפטית של החברה במטרה להונות או לקפח את התובעת בהתאם. על כן יש לחייב את הנתבעים באחריות אישית מכוח סעיף 54(ב) לחוק החברות או מכוחו של כל דין . טוענת חברת הנסיעות כי נתבעים 2-4 , המשיכו להזמין כרטיסי טיסה בחברת הנסיעות , תוך לקיחת התחייבויות כספיות נוספות וזאת למרות שלא פרעו התחייבויות קודמות ובהיותם מודעים לבעיית תזרים המזומנים של החברה. לדידה, פעולותיהם אלו של נתבעים 2-4 בשם החברה מהווים פעולה בחוסר תום לב תוך הצגת מצגי שווא בדבר כניסתם למשא ומתן לצורכי פשרה מול חברת הנסיעות. טענות ההגנה נתבעים 2-4 טוענים כי מעולם לא היו ערבים לחובות חברת דטה ואין ולא הייתה יריבות בינם לבין חברת הנסיעות. יתרה מכך טוען מר עמית, כי אין ולא הייתה יריבות בינו לבין חברת הנסיעות מאחר והינו בעל מניות ותו לא. עוד טוענים הנתבעים בנוגע לנסיעות שבוצעו כי מדובר בנסיעות שבוצעו במסגרת תפקידם בחברה ולצרכיה העסקיים בלבד. מה גם שהטיסות הנ"ל נועדו להגשמת מטרותיה העסקיות של החברה ונועדו בין היתר על מנת להמשיך את פעילות החברה כדי שתמשיך להתקיים כחברה פעילה. מסכימים הנתבעים כי ביקשו מהתובעת מתן ארכה לתשלום, אך לטענתם בקשת הארכה נעשתה במסגרת תפקידם ומתוך ציפייה לגיטימית, כי החברה תהא מסוגלת לשאת במלוא התשלומים. לטענתם, התובעת הייתה מודעת לקשייה הכלכליים של החברה והיא כמותם קיוותה כי מצבה הכלכלי של החברה ישתפר ואז יזכו הם לגמולם. אשר על כן, טוענים הנתבעים כי אין ליחס להם את חובות החברה. התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון כנגד נתבעת 1, חברת דטה, ניתן פסק דין ביום 10.8.05 בהעדר הגנה בגין מלוא סכום התביעה בסך 49,922 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 5500 ₪. כמו כן, כנגד נתבע מספר 3, מר עמית בוכנסקי, נדחתה התביעה בדיון ההוכחות מיום 1.12.05 בהסכמת הצדדים ללא צו להוצאות . על כן המחלוקת שנותרה עומדת בעינה היא בין התובעת לנתבעים 2 ו-4. השאלה המשפטית העומדת בפניי, האם ניתן לייחס את חובות החברה לנתבעים 2 ו 4 על ידי הרמת מסך ההתאגדות? המסגרת הנורמטיבית - סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט 1999 (להלן: חוק החברות) קבע: 4. האישיות המשפטית של החברה - חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מואגד. אישיותה המשפטית העצמאית של החברה מבוססת על חציצה בינה לבין בעלי מניותיה. מסך זה מפריד בין זכויות וחובות החברה לבין אלה של בעלי המניות. זהו עקרון יסוד בדיני התאגידים, המאפשר מסחר בעולם המודרני, בכך שהוא מאפשר לבעלי מניות לקחת סיכונים מסחריים סבירים, זאת בנוסף ליתרונות מיסויים וכספיים: "לחברה, מיום שנרשמה, אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מזו של חבריה והיא כשרה לכל זכות, חובה ופעולה משפטית, המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מאוגד. לחברה אישיות משפטית כללית והיא משמשת מושא לזכויות ולחובות בתחומי המשפט השונים... עם הרישום קם גוף מאוגד אשר הדין מקנה לו קיום עצמאי. זוהי פיקציה שיצר החוק במגמה לאפשר לאנשי עסקים ולאחרים לנהל את פעילותם במסגרת משפטית מלאכותית, על יתרונותיה וחסרונותיה." (פרופ' יוסף גרוס, חוק החברות החדש מהדורה שניה, 43-44). הרמת מסך הינה שלילת האחריות המוגבלת, כאשר נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. עיקרון הפרדת האישיות המשפטית הנפרדת הינו עיקרון על בדיני החברות והוכר בפסיקה ובחקיקה ככזה. החריג לכלל זה הוכר ועוגן בחוק החברות בסעיף 6 (אשר תוקן לאחרונה): 6. הרמת מסך - (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. התובעת מבקשת לטעון כי במקרה דנן נתקיימו התנאים של תרמית ו/או הצגת מצג שווא אשר בגינם ניתן להרים מסך ולייחס את חובות החב' נתבעת מס' 1 - לנתבעים 2 ו 4. אי יכולתם של תאגידים לעמוד בהתחייבויותיהם ולפרוע חובותיהם אינו מחזה נדיר, ולמצער, בתקופה האחרונה. נושים של תאגידים, בחפשם אחר מקור ממנו יוכלו לגבות את כספם, מגישים תביעות אישיות נגד מנהלים ובעלי מניות של אותם תאגידים. בתביעות אלה עולות השאלות האם ניתן לחייב אישית את הבעלים והמנהלים בחובות של התאגידים ובאיזה מידה רצוי הדבר. לעקרון של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נקבעו חריגים אשר מטרתם למנוע מצבים בהם המסך משמש את בעלי המניות על מנת להסתתר מן הדין או להתל בנושים. יחד עם זאת החוק קבע, שהרמת מסך תיעשה רק במקרים חריגים ביותר, בהם תכונותיה של חברה נוצלו על ידי אורגן שלה לטובתו ושלא בתום לב, זאת כדי שלא לערער את חיי המסחר במדינה. כאשר מתקיימים אי אילו מן החריגים, הרי שניתן להרים את מסך ההתאגדות ולהתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת. כשמדובר בהרמת מסך התאגיד נטענת חדשות לבקרים הטענה כי האורגן ביצע עוולה של תרמית כמשמעותה בפקודת הנזיקין. עוולת התרמית מוגדרת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: 56. תרמית - "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". במונח תרמית אין הכוונה דווקא למרמה בוטה אלא די בשימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות באופן החורג מאופן ניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק. בפסיקה נקבע כי נדרשת הוכחה של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית וכן כי רמת ההוכחה הנדרשת קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל של מאזן הסתברויות הנהוג במשפט האזרחי: "אך טבעי הוא, שבית המשפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא" (ע"א 125/89, רו"ח עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי ואח', פ"ד מו(4),441, 448-449 (להלן: "עניין עובדיה"). לכאורה, לפי לשון החוק הוקנה לבית המשפט שיקול דעת נרחב בבואו להחליט אם להרים את המסך אם לאו, ואולם הפעלת שיקול דעת זה יעשה בהתאם לקווים שנקבעו בפסיקה - היינו שהרמת המסך תעשה רק במקרים חריגים כאשר הוכחו עובדות המצדיקות הרמת המסך. המבחן הראשון והבולט מכולם, בו נעשה שימוש לצורכי הרמת מסך הינו "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות. ד"ר אירית חביב סגל, בספרה "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש", כרך א' הוצאת אל -טק הפקות בע"מ 1999, מציינת, כי עצם העובדה שבעל מניות מבקש להימנע מהטלת אחריות עליו, עדיין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות [עמ' 253]. ואולם: "הנחתה של מערכת המשפט היא שעל היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו .... כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. עליו להתאים את גובה ההתחייבויות וההלוואות שנוטלת החברה לשווי ההון העצמי שהושקע בה, ואף להתאים את שווי נכסי החברה שהוא משיב לכיסו הפרטי, בכל דרך שהיא של חלוקה לבעלי המניות, למצבה של החברה ולהתחייבויותיה". (עמ' 253). לדידה, אם נתחשב בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אזי את המבחן הקבוע בסעיף 6 לחוק של "בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן", יש להפעיל באופן דומה להחלת מבחן ה"שימוש לרעה", שאם לא כן, על פי לשונו, מאפשר סעיף זה הרחבת האפשרויות לשימוש בעקרון זה. כאשר בית המשפט ימצא כי בעלי המניות של החברה נהגו בחברה כבתור שלהם, כשלא טובת החברה ורווחיה עומדים נוכח עיניהם אלא טובתם האישית, ניתן יהיה לומר כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ויהא זה נכון וצודק להרים מסך. הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות פורטו בפסיקה מנחה של ביהמ"ש המחוזי - תיק פירוק 315/92 המרצה 377/94, עו"ד גולדשטיין כמפרק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כו(8), 713: בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו: "במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא". ס' 54 לחוק החברות, מטיל אחריות אישית על אורגן בחברה - 54. אחריות יחידי האורגן - (א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס. עניין אחריותם של נושאי משרה לפעולות התאגיד נדון בע"א 5017/92, מרכז הארגזים נ' עוזר, פ"ד נא (2) 200, 201 בו קבע כב' השופט טירקל כי תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסוימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו. יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטארית, תום לב מינימאלי והעדר הטעיה בוטה או מרמה. בספרו של פרופ' י. גרוס, "דירקטורים ונושאי משרה בחברה" (המכון למחקר עסקים בישראל, תשמ"ט), ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון, רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מרמה. בתי המשפט נהגו להרים את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות. ההנחה של מערכת המשפט היא כי על היזם לכבד את ההפרדה בין כיס העושר של החברה לבין כיס העושר הפרטי שלו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בחברה על מנת לפרוע את חובותיהם. עירוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן יותר, יחס מינוף גדול במיוחד והברחת נכסים מהחברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך. מהכלל אל הפרט: לדידי לא הצליחה התובעת להוכיח אף אחת מהסיטואציות הנ"ל בקשר להתנהגותם של הנתבעים 2 ו 4 . לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי לא הונחו לפני בית המשפט ראיות שבכוחן ליצור יסוד להניח שפעולתם של נתבעים 2 ו4 נעשו תוך הצגת מצגי שווא ו/או תרמית. הלכה היא, כי כמות הראיות הנדרשת להוכחת תרמית היא "מעבר למידה הרגילה" (ע"א 125/89 עובדיה בלס נ' עזבון רוזנברג, פ"ד מ(4), 441, בעמ' 449, מול האות ב'). ידוע הוא כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364) במקרה דנן התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה וכפי שאפרט להלן: בישיבת ההוכחות מיום 1.12.2005 לא דאגה התובעת להעיד מטעמה עדים אשר חיוניים לשם הוכחת תביעתה. התובעת העידה מטעמה את מנהל הסניף מר ארי להב בלבד. עובדה זו חשובה מאחר ומר להב (להלן: נציג התובעת) העיד כדלקמן: ( עמוד 2 לפרוטוקול שורות 4-13 ) ש. נכון שאתה מעולם לא שוחחת עם הנתבעים בתיק זה ? ת. נכון . ש. אתה יודע מי כן שוחח איתם ? ת. כן, אני יודע, סוכנת שלנו , רבים מעובדי המשרד בזמנו . ש.ת . לגבי שמות מלאים , הם כבר לא עובדים בחברה. ש. עם מי הם דיברו ? ת. דיברו עם כל הנתבעים , כולל מר שאואט , זלמנוביץ , מר רוחנסקי , כל הנתבעים קיבלו פניות טלפוניות אישיות מאיתנו . מחד גיסא מבקשת התובעת מבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות וליחס לנתבעים 2 ו 4 אחראיות אישית לחובות החברה ומאידך גיסא העד היחיד אותה הביאה על מנת לתמוך בגרסתה הינו מנהל החברה אשר מעולם לא שוחח עם הנתבעים. תמוה הדבר עוד יותר נוכח העבודה כי במאמץ מועט יכלה להביא לעדות את אותם עובדים שאכן עבדו מול הנתבעים שאלו יעידו בנוגע לטענות נשוא התביעה. כפי שעולה מעדותו של נציג התובעת (עמוד 3 לפרוטוקול שורות 7-8 ) לראשונה נודע לה שחברת דטה בקשיים במהלך 2003. והרי במהלך שנה זו המשיכה התובעת לספק לנתבעים כרטיסי טיסה נשוא חוב תביעה זו. מכאן, התובעת ידעה כי התקשרה עם חברה שהיא בעלת רמת סיכון גבוה להגיע למצב של חדלות פירעון. למרות זאת בחרה התובעת לקחת את הסיכון ולהמשיך לספק כרטיסי טיסה בידיעה כי יש סיכון יותר מסביר שהנתבעת לא תעמוד בהתחייבויות . כך גם עולה מעדותו של נציג התובעת (פרוטוקול עמוד 4 שורות 23-24): ש. אני אמור לך שאתם האמנתם בחברה ולקחתם סיכון להמשיך לתת לה שירותים ? ח. זה נכון . עדות זו נוגדות את טענות התובעת באשר למצג שווא ו/או תרמית אשר נעשו ע"י הנתבעים ובגינם מבקשת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס להם את חובות החברה. נוסף על האמור לעייל, התובעת לא דאגה לקבל את גמולה ובו בזמן כאשר נצברים חובות בגין כרטיסי הטיסה ממשיכה היא לכרטס כרטיסי טיסה נוספים לנתבעת לפי בקשתה. יש לייחס פעולה זו של התובעת ככישלון עסקי מצידה. וטענות בדבר החוב שנצבר יש ליחס ראשית לניהולה כלפי לקוחותיה אשר התירה היא השכם וערב הנפקת כרטיסים מבלי לקבל תגמול עבורם . החברה מצידה הראתה נכונות להגיע לפשרה כאשר בזמן שידעה כי היא נמצאת בקשיים כלכליים פנתה אל חברת הנסיעות על מנת להסדיר חוב זה על דרך המשא ומתן תוך הבטחה לשלם במזומן 3,000 ₪ ובהמשך תשלומים בהתאם להכנסותיה העסקיות. בזמנים הרלוונטיים לחוב הנדון קרי שנת 2003 לאחר שהתברר לחברת הנסיעות כי חבה חברת דטה חוב היה עליה לפעול מיידית להבטחת הספקת מוצריה כגון לקיחת ערבות אישית מבעלי החברה וכיוצ"ב. משלא עשתה כך, אין לה להלין אלא על עצמה. בקשר לטענות בדבר העדפת נושים מצד הנתבעים: ראשית, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת הטענה בבית משפט זה, ושנית, ראוי שטענה מסוג זה תטען במסגרת תיק פירוק נגד החברה ולא בתביעה מסוג זה שבפני. משכך, דוחה אני את התביעה, בנוסף תשלם התובעת לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ + מע"מ. סדר דין מהירהרמת מסך