החזר דמי שכירות על נכס משועבד

להלן החלטה בנושא החזר דמי שכירות על נכס משועבד:

החלטה

מונחת בפני בקשתו של עו"ד אהרון בן-שחר, כונס הנכסים לנכסי ד"ר יעקב קלו, גב' עדאית וחנית קלו, וחברת פגאסוס נכסים בע"מ (להלן: "הכונס" ו"החייבים", בהתאמה), כי אורה למר קלו ומר שארל דוראל, ששימש בזמנים הרלוונטיים כנציגו של מר קלו לעניינים המפורטים בבקשה, להשיב לקופת הכינוס, ביחד ולחוד, סכום בסך 72,1000$, אשר מקורו לטענתו בדמי שכירות אשר נגבו משוכרים בנכסים המשועבדים לאחר תקופת הכינוס. המשיבים מתנגדים לבקשה ממגוון טעמים, מהותיים ודיוניים כאחד. בין טענותיהם: כי מינוי כונס הנכסים פקע סמוך למינויו תקנה 370(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, בשל אי המצאת כתב המינוי למשיבים, וכן מנסים הם להסתמך על נוסח ההסכמה למינוי הכונס הקבוע בכדי לטעון כי קודם לכן הוסכם כי הם זכאים להמשיך ולגבות את דמי השכירות לתקופת הביניים; מעבר לכך, טוענים המשיבים להסכמות עם הנושה המובטח שאפשרו את מעשיהם מראש, וכן מעלים טענות נוספות, אשר ידונו בהמשך החלטתי זו. מוסיף מר דוראל ומעלה טענה חלופית, כי אף אם יחוייב מר קלו, הרי שאין לחייבו אישית ביחד עמו, וזאת משום שלא פעל אלא כנציגו ושלוחו גרידא.
הדיון בבקשה התארך, עקב בקשות דחייה חוזרות ונשנות שהגיש בא-כוחם של המשיבים; בסופו של דבר, לאחר שנערך דיון ובו נחקר מר דוראל על תצהירו, ולאחר שהצדדים הגישו תצהירים בכתב, הגיעה העת ליתן החלטתי.

1.     צו כינוס נכסים (בין שעסקינן בשעבוד קבוע או בשעבוד צף), הינו הליך המעביר את הנכסים המשועבדים לפיקוחו ואחריותו של בעל תפקיד, אשר מטרתו הינו לרכזם ולממשם לתועלתו של הנושה המובטח. משמעותו של צו כינוס הינה כי הנושה המובטח מפעיל את זכותו הקניינית על הנכסים המשועבדים, וכחלק מכך זכאי להנות מערכם עד לגובה החוב המובטח, וזאת (בכפוף לסייגים שבדין) לפני נושים אחרים, קל וחומר לפני החייבים עצמם. בעניין זה, אין נפקא מינא אם בוחרים הנושה המובטח והכונס לממש את הנכסים מיד על-ידי מכירתם, או להפעילם בעצמם לזמן-מה בכדי למקסם את שוויים ואת פירותיהם. דרך המימוש וצורת ההפעלה של הנכסים המשועבדים נתונה, בגבולות הסבירות וחובת תום-הלב, לשיקול דעתו של כונס הנכסים. הלכה פסוקה היא, בעניין זה, כי אין החייב זכאי בדרך-כלל להתערב בשיקול דעתו הכלכלי של הנושה המובטח, אף אם לדעתו ניתן היה לנהל את הנכסים באופן טוב יותר, או באופן שהיה מועיל יותר לחייב (לעניין הלכה זו וגבולותיה, ראה בין היתר האמור בפש"ר 1378/00 בש"א 17988/01 טיטן-בנץ נ' עו"ד אמיתי ארליך, וכן בפש"ר 466/93 גרבש נ' שלף); מעבר זה שיקול הדעת לנושה המובטח ולכונס הינו חלק בל-ינתק ממהותו של הליך כינוס הנכסים.
לשון אחר; מרגע בו מונה כונס, הרי שכל הנכסים המנויים באיגרת החוב עוברים באורח אוטומטי לחזקתו, והנושה המובטח הוא זה הזכאי להנות ראשון מפירותיהם, אלא אם כן קובעת איגרת החוב אחרת. במצבים הרגילים, בהם מכסה איגרת החוב את הנכסים "מכל כיוון אפשרי", כולל פירותיהם, המוניטין הכרוך בהם וכיוצא באלו, הרי שהכונס בא למעשה "בנעליו" של החייב-בעלים מרגע בו נתמנה, והוא זכאי לכל תשלום, פרי או טובת הנאה הקשורים בנכס, בכדי למקסם ככל הניתן את החזר החוב המובטח.

2.     אמנם, אין ספק כי עצם מינויו של כונס אינו מבטל מאליו הסכמות והקניית זכויות בתום-לב שנעשו בנכס טרם מינויו. מן המפורסמות הוא כי חייב שהוא בעליו של נכס משועבד זכאי לעשות בו כל פעולה, כל עוד לא נאסרה באיגרת החוב. כך למשל, אין ספק כי חייב בעל נכס מקרקעין רשאי להשכיר חלקים ממנו, כולל לקבוע את שיעור שכר-הדירה ודרכי גבייתו. כאשר מתמנה הכונס, הרי שבדרך-כלל הוא תופס את הנכסים as is where is - כלומר, בכפוף למצבם המשפטי העדכני והחיובים המוטלים עליהם. לכן, עשוי הכונס למצוא עצמו מחוייב להסכמי שכירות כאלו, ואינו יכול, למשל, לסלק שוכרים או להעלות באופן שרירותי את דמי השכירות באופן המנוגד לחוזים שנחתמו כדין טרם מינויו.
דברים אלו הינם ברורים וידועים, ואין צורך להרחיב בהם בנסיבות המקרה דנן. זאת, באשר אין עסקינן במצב בו מתכחש הכונס לזכויותיו של צד ג' אשר השכיר חלקים מהנכס או טוען לזכויות בו, אלא לסכסוך משפטי בין הכונס לחייבים עצמם. אף בעניין זה, הדין הינו ברור - מן הראוי להבחין הבחן היטב בין תוקפם של חוזים והסכמות כדין אשר נעשו לפני הכינוס, לבין מיהות הזכאי להנות מהם. לשון אחר; אין כל ממש בטענה, כי עצם חתימת החוזים טרם הכינוס "משריינת" את פירותיהם מן הנושה המובטח; בעניין זה אין נפקא מינא, אם חוזה שנחתם ערב הכינוס קובע במפורש כי דמי השכירות או פירות אחרים יועברו לחייב בעל הנכס - שהרי אך ברור הוא כי חוזה הנעשה בידי צד סולבנטי מזכה בדרך-כלל את הבעלים (ולא את נושיו) בתמורה; אין בכך לסתור את המושכלה הבסיסית, כי מרגע בו ניתן צו כינוס, בא הנושה המובטח בנעלי החייב בכל האמור בהפקת רווחים מן הנכסים, וזאת עד לפרעון החוב המובטח; הגבלת זכות זאת אינה יכולה להעשות בין החייב לצד ג', אלא אך ורק בין החייב לנושה המובטח, באיגרת החוב או בהסכמה מפורשת מאוחרת יותר המשנה את תנאי איגרת החוב.
נהפוך הוא; נשיה מובטחת מקימה זכות קניינית התופסת את הנכסים, כולל פירותיהם, וזאת מרגע תחילת הכינוס - לרבות פירותיהם, אלא אם כן נאמר אחרת. לו היה הדין כטענת החייבים במקרה דנן, הרי שלא היה מנוס מלהסיק כי כל חתימת הסכם שכירות בנכס הינה מנוגדת לשיעבוד, שכן היא פוגעת במישרין בערך שיכול הנושה המובטח להפיק ממנו. נקל לראות, כי מצב זה הינו אבסורדי, וכי אין לו אחיזה בדין או בפסיקה.

3.     מצב זה אינו משתנה כלל ועיקר, כאשר מדובר בכונס נכסים זמני, וזאת מטעם כפול:
ראשית יאמר, כי באופן דומה לפירוק, הרי שאם וכאשר מתקבלת בקשת הכינוס הקבוע, הרי מועד ראשית הכינוס נקבע, בדיעבד, כיום הגשת בקשת הכינוס. אמנם, הלכה זו אינה נטולת סייגים, אלא שאלו אינם רלוונטיים לענייננו, באשר אין עסקינן בדיון על תוקף עסקה שנעשתה בין החייב לבין צד ג', אלא ביחסים בין הנושה המובטח לחייב עצמו.
שנית, וחשוב אף יותר לענייננו; מיום בו מתמנה כונס זמני, הרי זכותו וחובתו הינן לאסוף ולרכז בידו את הנכסים המשועבדים ופירותיהם. בלא לקבוע מסמרות בעניין, ניתן להעיר כי סמכות זו חלה, באופן לכאורי (פעם נוספת, בדומה להוראה בדיני פירוק), אף על נכסים הנחזים ככאלו השייכים לחברה.
אכן, אין ספק כי קיימים מצבים בהם בעל הנכסים המשועבדים או החברה שכינוסה מבוקש מתנגד לבקשה, ודין ההתנגדות להידון בעת הדיון בצו הכינוס הקבוע. מכאן, נובע האיסור המוטל בדרך-כלל על כונס זמני לממש באורח בלתי הפיך את הנכסים המשועבדים (למשל, על-ידי מכירתם לצד ג') - אלא שדווקא ריכוז מלוא הנכסים ופירותיהם בידי בעל התפקיד, לא זו בלבד שאין הוא יוצר מצב בלתי הפיך, אלא שהוא נחשב לחלק המרכזי והחשוב ביותר בפעולתו של כונס זמני. הלכה זו מתחזקת עוד יותר, כאשר עניין לנו בנכסים שקיים חשש כי יועלמו או ילקחו - כגון כספים המגיעים לבעל הנכס המשועבד בתור דמי-שכירות.

זאת ואף זאת; מרגע בו נתמנה כונס, הלכה ברורה היא כי אין החייב או צד ג' כלשהו רשאים להתעלם מקיומו, ולהמשיך לנהוג כאילו אין למינוי כל משמעות. זאת, אף אם הם סבורים כי לפי הדין המשפטי החל, הם זכאים לסכומים כאלו או אחרים. חובתם של צדדים כאלו הינה לפנות אל הכונס ולשאול לדעתו, ובמידה ומתגלה מחלוקת, לפנות אל בית המשפט אשר מינה את הכונס. קל וחומר, שאין הם זכאים לעשות דין לעצמם. כך למשל, נאמר בעניין זה בפש"ר פש"ר 371/94 בש"א 22158/00, בעניין אליקולייט, כי צד ג' הנדרש לחלק כספים לחברה בפירוק חב בהתייעצות עם הכונס לגבי דרך מסירת הכספים. אם כך לגבי צדדים שלישיים, הרי קל וחומר שחל איסור על החייב עצמו "לקבוע עובדות בשטח" ולהמשיך בגביית כספים מן הנכסים המשועבדים לכיסו, וזאת גם ובעיקר אם יש לו טענות לגבי הסכומים דנן, או שהוא מתנגד לעצם הכינוס. חלה עליו חובה להפקידם בקופת הכינוס, ובו-בעת זכאי הוא לנקוט בהליך משפטי בכדי לטעון לזכאותו עליהם.

4.     מכל האמור לעיל, עולה בבירור כי מן הראוי לדחות את טענתם המרכזית של המשיבים, לפיה לא ניתן לחייבם בהשבת סכומים ששולמו בהתאם להסכמים שנחתמו טרם הכינוס הזמני. בדרך דומה, מן הראוי לדחות את טענתם בדבר הסכם כביכול עם הבנק, לפיו הינם רשאים להחזיק בידם סכום של 40,000$ מדמי השכירות.
לעניין זה, די אם יאמר, כי אין די בהסכמה נטענת בכדי ליתן לחייבים רשות לעשות דין לעצמם וליטול כספים השייכים לכאורה לקופת הכינוס. מן הראוי להדגיש, כי הותרת הגביה והחזקת דמי השכירות לכונס, אין פירושה כי המשיבים מוותרים על זכותם הנטענת כלפי הבנק; המועד לברר טענות אלו הינו מאוחר יותר - בעת בו יבקש הכונס לחלק דיבידנד לבנק, ולקבוע לשם-כך את שיעור נשייתו.
שנית ומעבר לדרוש יאמר, כי מלבד טענה בעלמא, כי "היתה הסכמה" לא הביאו המשיבים ולו בדל-ראיה לתמוך בטענתם בעניין הסכמה כזו. ספק גדול אם טענה בעלמא כי "הבנק התחייב להעביר מסמך בכתב אך לא עשה כן" יכולה אף להתקרב להוכחה ברמה הנדרשת של מאזן ההסתברות. לא זו בלבד, כי דרכן של התחייבויות כאלו להיות מגובות במסמכים חתומים בכתב, ולא להעשות בעל-פה, הרי שאם אכן צדקו המשיבים בטענתם, מדוע "ישנו על זכויותיהם" במשך שנים? היכן הם, דרך משל, מכתבי דרישה שהעבירו לבנק, ובו הם מבקשים ממנו באופן שאינו משתמע לשתי-פנים לנסח את הסכמתו בכתב ולשלחה עליהם:? האם כך נוהגים בהסכמה בין שני צדדים עסקיים שמשמעותה זכאות לסכום בסדר גודל של עשרות אלפי דולרים?

5.     טענות המשיבים הנסמכות על תקנה 370 לתקנות סדר הדין האזרחי, טוב היה להן אלמלא נטענו כלל ועיקר.
ראשית, מן הראוי להעיר כי מינוי בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון אינו סעד זמני גרידא, אלא דין מיוחד הקבוע בדיני החברות (או דיני פשיטת הרגל, לפי העניין), כאשר הלכה פסוקה וידועה היא, כי תקנות סדר הדין האזרחי חלות על עניינים אלו של חדלות פרעון, כ"ברירת מחדל" - ככל שאין בדיני חדלות הפרעון קביעות ספציפיות אחרות, במפורש או במשתמע.

לענייננו, די אם יאמר כי מינויו, סמכויותיו ופקיעתו של מינוי בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון מוסדרים באופן ספציפי ומפורש הן בחקיקה הראשית הרלוונטית, והן בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם, התשמ"א-1981); שם, נקבע במפורש כי סיום המינוי נעשה בהחלטה מפורשת של בית המשפט, או בהתקיים אחת ממספר נסיבות ספציפיות הקבועות בדין, אשר אין ספק כי לא חלו בנסיבות המקרה דנן. נקל לראות, כי מינויו של בעל תפקיד וסמכויותיו אינם פוקעים מאליהם, ואין לטענת המשיבים על מה שתסמוך.
זאת ועוד; כפי שהובהר בראשית החלטתי זו, הרי מרגע בו ניתן צו פירוק או כינוס קבוע, הרי שראשית הפירוק או הכינוס נקבע למועד של הגשת הבקשה. מן הראוי להוסיף ולהעיר, כי חלק מן המניעים העומדים מאחורי דין זה, אינם אלא נסיון למנוע במפורש מצבים בהם יוכל החייב לערוך מחטף ב"תקופת הביניים" שבין הגשת הבקשה לבין מתן הצו הקבוע - על כל המשתמע מכך. לשון אחר; שאלת הזכאות לפירות הנכסים הינה שאלה קניינית, אשר תוצאתה נחתכת לפי מועד תחילת הכינוס, ואין המשיבים יכולים להבנות מאיחור כזה או אחר במתן ההודעה על הכינוס הזמני. זאת גם ובעיקר לאור העובדה, כי ממסכת הראיות עולה במפורש תמונה לפיה המשיכו המשיבים לגבות דמי-שכירות גם לאחר שידעו במפורש על מינויו של הכונס. מר דוראל, כאשר נשאל על העניין, נקט גישה מתחמקת, ונמנע ממתן תשובות ברורות - דבר אשר אינו מסייע למשיבים בכל האמור באמינות גרסתם. מן החקירה עולה, למעשה, מסקנה לפיה מר דוראל הוסיף לפעול ביתר שאת חרף מינוי הכונס, וזאת לטענתו (אשר אני מטילה ספק גדול באמינותה), כי בשל "עצה משפטית" שקיבל מעורך-דינו, הרי שהמינוי הינו בטל מעיקרו.
מעבר לדרוש אעיר, כי אם אכן היתה כאן עצה משפטית, הרי שזו היתה שגויה ומנוגדת באופן יסודי לדין החל, ומן הראוי היה כי הפרקליט המלומד היה טורח ומטיב לבדוק את הוראות הדין והפסיקה טרם שהוא מייעץ עצה כזו ללקוחותיו. זאת כאשר מאידך גיסא, יתכן מאד ומר דוראל לא דק פורתא בעדותו, והאמת הינה כי פעולתו נעשתה, חד-וחלק, מתוך ידיעה כי מונה כונס ורצון למנוע את "נפילתם" של דמי השכירות בידיו. כך או כך, עסקינן בנכסים השייכים לקופת הכינוס, וחלה על המשיבים חובה להחזירם.
זאת ואף זאת; המשיבים, אשר טוענים עתה כי המינוי פקע ימים ספורים לאחר עשייתו, טרחו והגישו בקשה מפורטת לביטול המינוי, ממנה השתמע חד-וחלק כי עמדתם היא כי אכן מונה כונס ותפס את הנכסים המשועבדים, אלא שקיימות סיבות לבטל את המינוי. במסגרת בקשה זו לא בא זכרן של טענות לפיהן המינוי הוא בגדר "Void", והדברים מדברים בעד עצמם. דומה, כי המשיבים נקטו בטקטיקה של העלאת טענות שהן במידה רבה בגדר דבר והיפוכו, תוך שבמהלך כל התקופה הם מוסיפים לעשות דין לעצמם, וגובים דמי שכירות חרף מינוי הכונס. התנהגות זו, נפל בה אבק של חוסר תום-לב. מעבר לדרוש יוער, כי אף אם היתה חלה תקנה 370 לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שהתנהגות המשיבים עולה בלא ספק לגדר נסיבות מיוחדות, שהיו מביאות את בית המשפט לקבוע כי הצו הזמני שריר וקיים, וזאת חרף המחדל הנטען במועד מסירתו.

6.     אף ביתר טענות המשיבים אין ממש.

לעניין הנכסים שעליהם חל צו הכינוס הזמני יאמר, כי צודק הכונס בכך כי מנה בבקשתו רשימה מפורטת של נכסים משועבדים, בית המשפט נענה במפורש לבקשה, בציינו "כמבוקש", בדרך שאימצה באורח חד-משמעי את רשימת הנכסים המבוקשת.
לעניין זה, לא ירדתי לסוף דעתם של המשיבים, אשר דומה כי הם מבקשים להאחז בשברי-מילים, ולהביא למסקנה שאין לה כל אחיזה במציאות, כאילו דובר אך ורק על נכסי חברת פגאסוס נכסים בע"מ, להבדיל מנכסים אישיים של החייבים האחרים. לא די בכך כי אף המשיבים מודים בחצי-פה, שלכל היותר דובר באי בהירות או טעות סופר בבקשה (אשר תוקנה לטענתם בבקשת הכינוס הקבוע, אך לא בבקשה הזמנית), אלא שהם מגדילים עשות, ומבקשים להסתמך על דבר אשר אף לשיטתם הם אינו אלא טעות, בכדי להמנע מהשבת כספים אשר גבו מפירותיו של נכס משועבד, לאחר מינוי כונס.
דומה, כי דברים אלו מדברים בעד עצמם, ועשויים לרמז על חוסר תום-לב לשמו. זאת ועוד; גם לו היתה נופלת אי בהירות לשונית או סתירה לכאורית בתוך החלטת בית המשפט, הרי שבבוא המועד לפרשה, הלכה פסוקה היא כי יש להעדיף פרשנות מהותית ותכליתית, הנותנת לדברים את משמעותם הטבעית והמתבקשת לגופו של עניין, על-פני פרשנות טכנית-פורמלית, המנוגדת למהותו של הטקסט המשפטי ואומד-הדעת הברור העומד מאחוריו. המשיבים ידעו היטב, אלו נכסים שיעבדו, והדבר אף השתמע היטב מן ההליכים שנקטו - אי לכך, היו מטיבים לעשות, לו לא ניסו להסתמך על טיעונים שכאלו בכדי להמנע מבירור מעשיהם לגופו של עניין.

אף הטענה הנוספת, לפיה מן ההסכמה ליתן לכונס סמכויות כאלו ואחרות בצו הכינוס הקבוע משתמע כי לא היו בידיו סמכויות כאלו קודם לכן, אין לה על מה שתסמוך. הסמכויות ליטול את הנכסים ופירותיהם קבועות באיגרת החוב, ובכדי להתנות על כך היה על המשיבים להראות מסמך מפורש בו מסכימים הצדדים לצמצם אותה, או למצער הסכמה מפורשת בינם לבין הכונס הזמני, לפיה הם רשאים להוסיף ולגבות דמי שכירות עד למועד הדיון בצו הקבוע.
אלא שבנסיבות המקרה, לא הוכיחו המשיבים מאומה מכל זאת, ואין מנוס מלהסיק כי בהעדר התניה ברורה ומוסכמת על שני הצדדים, חל הדין הרגיל של כינוס, המקנה לנושה המובטח ולנציגו את הזכויות שנקבעו באיגרת החוב, וזאת החל מתחילת הכינוס. העובדה כי בשלב הכינוס הזמני נעשה הדבר "על אפם ועל חמתם" של המשיבים, ואילו בשלב הכינוס הקבוע נעשה הדבר בהסכמה, אינה מעלה או מורידה לעניין זה. דומה, כי פעם נוספת מנסים המשיבים ובא-כוחם המלומד לנסות ולעשות שימוש ב"פרשנות יצירתית" אשר אין לה כל תימוכין בראיות או בשורת ההגיון.

7.     בשולי הדברים, לא נותר אלא לדון ולדחות על הסף את טענת אי-ההתאמה לבקשה למתן הוראות שהעלו המשיבים; לעניין זה יאמר, כי די בכך כי הטענה הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים, לאחר שנערך דיון ונחקר המצהיר מטעם המשיבים, בכדי לדחותה על הסף. מעבר לדרוש יאמר, כי נקל לראות כי אף לגופה אין בטענה ממש, באשר עניין לנו במחלוקת שרובה משפטית גרידא, או נוגעת להסקת מסקנות ממסמכים, ואילו שאריתה (בעיקר בכל הנוגע למר דוראל, כפי שיובהר בהמשך החלטתי), הינה פשוטה לבירור, ואינה דורשת אלא חקירה של עד אחד, הוא מר דוראל עצמו, והתרשמות בית המשפט מעדותו. לכן, אף טענה זו נדחית, ואין לי אלא להצטער על כך כי בא-כוחם המלומד של המשיבים (אשר ידע אף ידע לנסות ולהסתמך על סדרי הדין כאשר סבר כי הדבר יביא לו תועלת) נדרש לדרך כזו, העומדת בניגוד לכללים הבסיסיים של סדר הדין האזרחי.

8.     לא נותר אלא לדון באחריותו של מר דוראל.
בנסיבות המקרה, דומה כי אף כאן הצדק הינו עם הכונס. שמעתי את עדותו של מר דוראל, ומצאתי אותה מתחמקת, תמוהה ובלתי-מתיישבת במקרים רבים עם האמור בתצהירו. זאת, כאשר אף לדבריו שלו:

"לא כתבתי את מה שאני אומר עכשיו בתצהיר - הרבה דברים נוספים לא כתבתי בתצהיר יש להם השתלשלות נוספות שלא כלולות בתצהיר" (כך במקור - ו.א)

דומה, כי דברים אלו מייצגים נאמנה את אשר עלה פעמים רבות במהלך העדות, בה נחשפו אי-דיוקים בתצהיר (וזאת בלשון המעטה), או שתשובותיו של העד היו מתחמקות, ודומה היה כי הוא מגלה טפח ומסתיר טפחיים. כך למשל, סתר העד כליל את טענתם המקורית של המשיבים, כי לא היה אלא "צינור להעברת כספים", אשר קיבל שיקים והעביר אותם למר קלו. במהלך חקירתו, הודה למעשה כי קיבל כספים במזומן, ועשה בהם שימושים כאלו ואחרים. זאת, בניגוד לטענתו הקודמת, כי קיבל שיקים גרידא והעבירם למשיב, כאשר נשאל על פשר הסתירה, התחמק וטען כי התכוון ל"שיקים במזומן" (כך ממש!). מכל האמור לעיל, עולה כי לבד מהרושם הלא חיובי שעשה עלי במתן עדותו, הרי האמינות שיש ליחס לגרסתו של מר דוראל הינה נמוכה ביותר, וזאת בלשון המעטה. מכך ומהשתלבות הדברים במכלול הראיות עולה מסקנה עובדתית ברורה למדי, כי מר דוראל פעל, ביודעין ובמכוון, לסיכולו של צו הכינוס ושלח את ידו בנכסים השייכים במובהק לקופת הכינוס. לעניין זה, חלה במובהק הלכת ע"א 3656/99 טרנסכלל נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ, אשר שוללת את תחולת ההגנה של חוק השליחות משלוח אשר ביצע פעולות אסורות, כולל שליחת יד בנכסים של אחר, באופן העולה לכדי עוולה. דברים אלו חלים במובהק (ושמא אף ביתר שאת) אף בנסיבות המקרה דנן, ודי בכך בכדי לדחות את טענותיו של מר דוראל, ולחייבו ביחד ולחוד עם מר קלו.

9.     סוף דבר; דין הבקשה להתקבל, במלואה, ודין טענות המשיבים להדחות. כעת, לא נותר אלא לדון בהוצאות המשפט. עניין לנו בתיק אשר תלוי ועומד כשנה וחצי, וזאת בעיקר עקב בקשות דחיה חוזרות ונשנות מטעם המשיבים, ואשר הגיעו אף לבקשת פסילתי. בקשה אשר לא נסמכה, בסופו של יום, אלא על העובדה כי החלטותי בתיק נשוא המחלוקת לא נשאו חן בעיני המשיבים. בקשה זו עיכבה את הדיון עוד יותר, ונדחתה על-הסף בידי כב' הנשיא ברק, תוך מתיחת ביקורת על התנהלות המשיבים. זאת ואף זאת; בנסיבות המקרה דנן, עניין לנו בחייבים אשר עשו דין לעצמם, התעלמו במפגיע מצו כינוס זמני ונטלו לידם כספים בניגוד לדין, הכל תוך נקיטה בכפל הליכים, הגשת בקשות סרק ונסיון לעכב את הדיון באופן אשר ספק אם היה מוצדק. לאור כל זאת, מן הראוי להעביר מסר חד-משמעי, כי אין להשלים עם התנהגות אשר כזו. אי לכך, ישאו המשיבים, ביחד ולחוד, בהוצאות הכונס בצירוף שכר-טרחת עורך-דין בסך 75,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. החזר דמי שכירות

  2. הגבלת דמי שכירות

  3. דמי שכירות מוגדלים

  4. קביעת דמי שכירות בעסק

  5. סירוב לקבל דמי שכירות

  6. תשלום דמי שכירות בעודף

  7. העלאת דמי שכירות מוגנת

  8. איחור בתשלום דמי שכירות

  9. תביעה לתשלום דמי שכירות

  10. תביעת חוב בגין דמי שכירות

  11. חוב דמי שכירות אולם אירועים

  12. צו מניעה העברת דמי השכירות

  13. דמי שכירות ראויים דייר מוגן

  14. נפרעו שיקים עבור דמי השכירות

  15. החזר דמי שכירות ששולמו ביתר

  16. דמי שכירות ראויים שימוש מסחרי

  17. החזר דמי שכירות על נכס משועבד

  18. העלאת דמי שכירות בתקופת האופציה

  19. קיזוז דמי שכירות בגין שיפוצים

  20. תביעה שכנגד לתשלום דמי שכירות

  21. מה הם דמי השכירות הראויים בחנות ?

  22. מימוש פיקדון כנגד חוב דמי שכירות

  23. פינוי דייר שהפסיק לשלם דמי שכירות

  24. תביעה לדמי שכירות ראויים נגד העירייה

  25. דמי שכירות ראויים בגין שימוש במקרקעין

  26. תביעה לתשלום דמי שכירות ופינוי המושכר

  27. השפעת ירידת שער הדולר על גובה דמי שכירות

  28. דמי שכירות ראויים - נוהל משרד הבינוי והשיכון

  29. רכב מעביד שכן המעביד שילם את דמי השכירות לחברת ההשכרה

  30. תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלום דמי שכירות), התשנ''ח-1998

  31. טוען כי אינם משלמים דמי שכירות, ומעלים טענות, כאילו היו בשכירות מוגנת

  32. צו מס הכנסה (קביעת דמי שכירות כהכנסה לענין ניכוי במקור), התשנ"ח-1998

  33. צו מס הכנסה (פטור) (ריבית ודמי שכירות בשל כלי טיס וכלי שיט), תשל"ו-1976

  34. תביעה לתשלום פיצוי בשיעור של דמי שכירות עבור חודשים בהם נמנע הנתבע מלמסור לתובע חזקה

  35. תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ''ג-1983

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון