הוספת סעד לכתב תביעה

להלן החלטה בנושא הוספת סעד לכתב תביעה:

החלטה

1.     זוהי בקשה מטעם המבקש 1 (להלן: המבקש) לתיקון התובענה, במסגרתה עותרים המבקשים להוספת הסעד הנוסף הבא:
"מתבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו המבקשים השקיעו בגין חלקם (8.5%) סך של 850,000$ בעוד שהמשיבים השקיעו בגין חלקם (91.5%) סך של 382,000$, כי המשיבים הפרו את ההסכם, כי לפי יחס ההשקעות הנ"ל חלקם של המבקשים בפרויקט הוא 76% ו/או כי המבקשים זכאים לבטל את ההסכם ולקבל בחזרה את השקעתם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מרבית".
הסעד, אשר נתבקש בתיק העיקרי (ה.פ. 2177/03) הנו פסק דין הצהרתי, לפיו המבקשים הנם בעלי זכויות בשיעור של 8.5% בפרויקט וכי דילול זכויותיהם עד כדי אפס, כפי שהוחלט על ידי משיב 4 (להלן: אבולוף) נעדר כל תוקף משפטי.
2.     מדובר בפרויקט בחיפה שהצדדים נוטלים בו חלק. משיבה 1 (שמרבית מניותיה בבעלות משיבה 2) הנה הבעלים של המקרקעין נשוא הפרויקט, משיב 3 (כמו גם קודמו, מאיר רייז) הנו בעל השליטה בחברה באמצעות משיבה 2, ומשמש אף כמנהל הפרוייקט בפועל, ומשיבים 4 ו-5 הם מנהלי המשיבה 1. המבקשים רכשו זכויות בפרויקט האמור (השקעתו של המבקש נעשתה באמצעות המבקשת 2, שהנה חברה זרה הרשומה בליבריה).
הרקע להגשת התביעה העיקרית הוא, כי עו"ד אבולוף שלח למבקש מכתב בו הוא מתרה בו שלא עמד בתשלום חובותיו מזה שנים רבות. לפיכך, ובהתאם להסכם בין הצדדים (להלן: ההסכם), זכאים המשיבים לדלל את החוב מחלקו בפרויקט עד לאפס (נספחים י' ו-י"ב לתביעה; להלן: מכתב אבולוף). מכאן, פנה המבקש לבית המשפט בבקשה כי יצהיר שהדילול נטול כל תוקף משפטי, כאשר לטענתו נבצר ממנו לשלם את חובו בשל קשיים כלכליים. המבקש ביקש להגיש חוות דעת של רואה-חשבון (להלן: חוו"ד המומחה), על מנת להוכיח שהסכומים שהוא נתבע לשלם בגין עלות המימון הבנקאי היו מופרזים, ולשם כך עתר לקבלת מסמכים שונים שברשות המשיבים. ביום 16.7.03 הועברו למבקשים מסמכים שונים ובהם הדו"חות הכספיים של המשיבה 1. המבקשים הגישו לבית המשפט את חוו"ד המומחה מיום 24.10.04 (כמו גם חוות דעת משלימה 20.12.04), אשר לאורה הוגשה הבקשה דנן, ביום 31.1.05.
3.     המבקשים טוענים, כי תיקון התובענה נחוץ לשם עשיית צדק עמם ועל מנת שיזכו בסעד ראוי, סעד אשר אותו לא יכלו לתבוע מלכתחילה בהעדר מידע לגבי תשלומי המשיבים ומתכונתם. המבקשים מנמקים את בקשתם בכך שבעת הגשת תובענתם לא ידעו מה הם התשלומים בהם נשאו המשיבים. לאחר הליך גילוי ועיון במסמכים, בו התקבל חומר רב מאת המשיבים, הועבר החומר לרואה חשבון מטעמם. מחוות דעת רואה החשבון עולה, כי בעוד שהמבקשים השקיעו בשנת 1995 סך של 850,000$ תמורת 8.5% בפרויקט, הרי שהמשיבים השקיעו בפועל אך 382,000$, תמורת 91.5% בפרויקט. במקום שהמשיבים ישקיעו את חלקם, הם העמידו ערבויות לבנק שהזרים כסף לפרויקט בעלויות גבוהות. עוד נטען, כי לפי מכתבו של רייז למבקש מיום 10.4.95 (נספח ד' לבקשה בתיק העיקרי, שהנו חלק בלתי נפרד מההסכם בין הצדדים, נספח ג'), השקעתו תהיה פרופורציונאלית להשקעת הנאמנות, וכי ההוצאות של הצדדים יבוצעו בהתאם לחלקיהם. מאחר וחלקם של המבקשים בפרויקט הוא 8.5%, ותמורתו נדרשו המבקשים לשלם 850,000$, ברי כי תמורת 91.5%, חלקם של המשיבים, היה עליהם להשקיע 9,150,000$. אי לכך, המשיבים לא השקיעו את חלקם ובכך הפרו את ההסכם. כמו בן, לפי יחס ההשקעות שבוצע בפועל, חלקם של המבקשים צריך להיות 76% ו/או כי המבקשים זכאים לביטול ההסכם ולקבל בחזרה את השקעתם.
הם הדגישו, כי העובדות האמורות לא היו ידועות להם בעת הגשת התובענה, ואלה התבררו להם רק לאחר קבלת חוות הדעת של המומחה מטעמם.
4.     המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, לא הפרו כל התחייבות, ולא הסתירו מן המבקשים דבר. נהפוך הוא, המבקש הוא שהפר את ההסכם בטענת אי יכולת כלכלית. לדידם, דין הבקשה להדחות מארבעת הטעמים הבאים:
ראשית, מהותו של התיקון היא הוספת עילה חדשה. בעוד עילת התיק העיקרי הנה "מכתב אבולוף", עילת התיקון הנה הפרה נטענת של ההסכם, ולפי הפסיקה הוספת עילה חדשה, אשר אין היא תיקון נדרש לצורך הכרעה במחלוקות בין הצדדים, מהווה הרחבת חזית, ותיקון כגון דא לא יותר.
     שנית, עילה חדשה זו התיישנה. המבקשים עותרים להוספת עילה, לפיה על פי ההסכם אמורים היו המשיבים להשקיע בפרויקט בשנת 95' סך של 9,150,000$ (זאת היות ולפי טענת המבקשים עצמם השקעת המשיבים היתה אמורה להתבצע לפני מועד מכתבו האמור של רייז מיום 10.4.95 (נספח ד')). ומשכך, עילת התביעה התיישנה לכל המאוחר ביום 20.9.02, כלומר עברו 7 שנים לאחר חתימת ההסכם (נספח ג'). ובאשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), הרי שזה לא יסייע ביד המבקשים, שכן מלבד אי ידיעת העובדות המהוות את העילה, נדרש כי הללו ייעלמו מבעל הדין מסיבות ש"לא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנען".
     שלישית, הבקשה הוגשה בשיהוי עצום. הדו"חות הכספיים של משיבה 1 (שעליה ביסס רואה החשבון את קביעתו) הומצאו למבקשים במסגרת הליך גילוי המסמכים ביולי 2003 (ואף קודם לכן, מעת לעת, לפי בקשתם). מה גם, שלא היתה כל הצדקה להמתין עם הגשת הבקשה מיום 24.10.04, היום בו הוגשה חוות דעת המומחה מטעמם.
     ורביעית, על אף שהסעד המבוקש מנוסח כהצהרתי, למעשה עותרים המבקשים לסעד כספי. עתירה להצהרה לפיה הופר ההסכם בינם לבין המשיבים, ומשכך זכאים הם לבטלו ולקבל את השקעתם בחזרה, יש להגיש בדרך של תובענה רגילה שתשלום אגרה בצידה.
5.     ביום 7.6.05, בחלוף כ-4 חודשים מיום הגשת תגובת המשיבים (6.2.05), הגישו המבקשים בקשה כי יותר להם להשיב לתגובה האמורה. לטענתם, תגובת המשיבים לא מצויה בתיקם, וכי לאחר הגשת בקשתם התנהל בין הצדדים הליך גישור - ובאותה עת ממילא הוקפאו ההליכים בתיק. מבלי שהמתינו המבקשים לקבלת היתר מבית המשפט, פירטו הללו את טענותיהם לגופו של עניין. הם ביקשו לדחות את הטענות המשפטיות אשר העלו המשיבים בתגובתם, בהשיבם להן כדלהלן:
     באשר להוספת עילה חדשה, אין המדובר בעתירה לתיקון העילה, כי אם לתיקון הסעדים הנובעים מן העילה המקורית בתיק העיקרי; וממילא גם לא יכולה לעמוד למשיבים טענת התיישנות, לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מאחר ועוד בתיק העיקרי ציינו המבקשים כי לא הובהר להם מה היה היקף השקעת המשיבים. בנוסף לכך, הדרישות הכספיות מהמבקשים החלו אך בשנת 2000. אין מקום לטענת שיהוי, שכן חוו"ד המומחה לא נסמכה אך על הדו"חות הכספיים של המשיבה 1, אשר הומצאו למבקשים ביולי 2003, אלא על הדו"חות הכספיים של הפרויקט כולו ומסמכים נוספים, ובטרם הוגשה חוות הדעת של רואה החשבון לא ניתן היה להגיש את הבקשה לתיקון. מה גם, שעצם העלאת טענת שיהוי מצד המשיבים, כמי שהעלימו את המידע שנתגלה על ידי המומחה, נגועה בחוסר תום לב. ובאשר לכך שמדובר בסעד כספי, הדגישו המבקשים כי אין הם דורשים אלא סעד הצהרתי בשלב זה.
6.     המשיבים התנגדו נחרצות לבקשתם זו של המבקשים, ולעובדה כי "הגניבו" המה את התשובה עצמה עת ביקשו כי יותר להם להשיב לתגובת המשיבים.
7.     יש ממש בטענות המשיבים לעניין השיהוי בהגשת הבקשה ולעניין ההתייחסות לגופו של עניין לפני קבלת היתר מבית המשפט. אכן המבקשים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לכך שהגישו את בקשתם זו כ-4 חודשים לאחר שניתנה תגובת המשיבים, ואף כללו בתוך בקשתם את תשובתם לגופו של עניין. בית המשפט העיר את תשומת ליבם של המבקשים לצורך במתן תשובה לתגובת המשיבים, אשר כללה בין היתר, טענת התיישנות, עוד בישיבת קדם משפט מיום 24.3.05 (וכן בישיבת ההוכחות שנתקיימה ביום 26.5.05). ככלל, ניתן להתעלם מקיומה של בקשה זו, על המשמעויות הנובעות מכך, ובכללן, כי המבקשים לא השיבו לטענת ההתיישנות ולפיכך אין הם יכולים לטעון כנגדה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד (4) 464, 474 (2000); וכמו כן י' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג) 77). לפנים משורת הדין, והיות שההלכה הרווחת היא שאין לנעול את שערי בית המשפט מחמת טענת התיישנות בלבד (ז' יהודאי דיני ההתיישנות כרך א' (1991) 209) אני מוצא לנכון לקבל את תשובת המבקשים כאילו ניתנה להם רשות להשיב.
לגופו של עניין, הבקשה מתייחסת בתמצית לשאלות הבאות: האם התיקון המבוקש מתייחס לשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת? האם מדובר בהוספת עילה חדשה, ו/או בעילה שהתיישנה? או שמא נגועה הבקשה בשיהוי בלתי סביר? ולבסוף, מהו טיב הסעד המתבקש, ומהי המסגרת הדיונית הראויה לתביעתו? להלן אדון בשאלות אלו, אחת לאחת.
8.     תיקון כתבי טענות
תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:
"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין..."
לפי כב' השופט גורן בספרו האמור, גישת בתי המשפט לתיקון כתבי טענות הנה ליברלית, מן הטעם שהתיקון נועד בדרך כלל להועיל לבעלי הדין להגיע לגיבוש השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת, וכך לייעל את ההליך המשפטי (שם, בעמ' 120). בדרך כלל אין מתירים תיקון שיש בו משום הוספת עילה חדשה (שם, בעמ' 122). ואולם, למושג "עילת תביעה" משמעויות שונות בהקשרים שונים, ובאשר לתיקון, מוגדרת העילה באופן רחב, כ"כוללת את העסקה או המעשה המובא לדיון" (שם, שם; ע"א 728/79 קירור אג"ש נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (1980)).
מכאן עולה, כי:
"לא ייתכן כלל, האוסר תיקון של כתב תביעה על שום שיש עמו שינוי העילה. השאלה היא, מהו השינוי שנעשה בעילה המקורית, והענין הוא ענין שבדרגה" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית, 1991) 325-326).
באספקלריה זו יש לבחון את טענות הצדדים ולהחליט בבקשה דנן.
9.     האם התיקון הוא בבחינת הוספת "עילה חדשה" שאין להתירה?
במקרנו, יש בבקשת התיקון כדי לשנות את עילת התביעה המקורית, אף במובנה הרחב. בכתב הטענות המקורי, ניתן להגדיר את עילת התביעה כ"מכתב אבולוף", אשר עורר את השאלה מהו חלקם של המבקשים בפרויקט, והאם כדין החליטו המשיבים על דילול זכויותיהם בפרויקט עד לאפס. כעת, מבקשים המבקשים להוסיף על כך את העובדה שהמשיבים הפרו את ההסכם עת לא השקיעו סכומים בהתאם לחלקם הם.
למרות זאת, אין בכך כדי לחרוג מבירור השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. ההסכם בין הצדדים (והאופן בו קיים או הפר כל צד אותו) הוא נשוא המחלוקת בין הצדדים, ובבקשת התיקון אין כדי לחרוג מכך. למעשה, כל שהמבקשים מבקשים להוסיף הוא, יסודות נוספים שיש בהם, לשיטתם, כדי לבסס את הקביעה כי המשיבים הפרו את ההסכם עמם. מה גם, שכפי שטוענים המבקשים, אין התיקון המבוקש מחייב הגשת ראיות נוספות (ראה גורן, לעיל בעמ' 123), שכן חוו"ד המומחה וכן תצהירו המשלים של המבקש כבר הוגשו לבית המשפט.
10.     סוגיית ההתיישנות
היות וניתן לראות את החלק המתוקן כאילו הוגש עם התובענה המקורית, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, יש לבחון שמא בקבלת התיקון משום "עקיפת" תקופת ההתיישנות. כידוע, אין משתמשים במנגנון התיקון של כתב טענות, כאשר הרשות לתקן היתה שוללת מהנתבע הגנה הקנויה לו (יהודאי, לעיל בעמ' 121). ודוק: המשיבים בענייננו מעלים טענה חריפה יותר, לפיה העילה המבוקשת בתיקון התיישנה עוד בטרם הוגשה התובענה המקורית.
לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". לשאלת מועד לידתה של העילה המבוקשת בתיקון, הרי שזהו מועד הפרת ההסכם. אלא שהתשובה אימתי ארעה ההפרה הנטענת, אינה פשוטה כלל ועיקר. מחד, טוענים המשיבים, כי לכל המאוחר זהו יום חתימת ההסכם (20.9.95), ומנגד, לטענת המבקשים, המדובר ביום בו אמורים היו התשלומים להתבצע, קרי במועד בו הדרישות הכספיות מן המבקשים עצמם החלו, בשנת 2000. בין כך ובין אחרת, איני רואה צורך להכריע בסוגיה זו, לא כל שכן בשלב זה, שכן נכון לעכשיו ניתן לקבוע כי עומדת למבקשים "ההגנה" המצויה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
המבקשים טענו עוד בתובענה (סעיפים 29-30 בתיק העיקרי), כי לא הובהר להם מהם התשלומים בהם נשאו הנתבעים ובאיזה אופן שולמו, והדבר עולה אף מחקירתו הנגדית של המבקש (פרוט' מיום 26.5.05 עמ' 37, ש' 19-24). למרות שהללו טוענים, כי הבקשה לתיקון נובעת כל כולה מחוות הדעת של רואה החשבון מיום 24.10.04, אשר התבססה בין היתר על הדו"חות הכספיים של משיבה 1, הרי שלדידי, ניתן לראות ביולי 2003, עת היו הדו"חות בידי המבקשים במסגרת הליכי גילוי ועיון, את המועד בו "נודעו" למבקשים עובדות אלה לצורך הסעיף, שכן אז התבררו להם עובדות שלא היו ידועות קודם לכן.
מהאמור לעיל עולה, שאין לראות בעילה נשוא התיקון כעילה שהתיישנה.
11.     טענת השיהוי
הלכה היא, כי ככל שבעל דין מאחר בהגשת בקשתו ללא טעם סביר, פוחת הסיכוי שבית המשפט ייעתר לו (זוסמן, לעיל בעמ' 334). גורן אף מדגיש בספרו, כי זהו גורם חשוב בפרט בבקשה לתיקון שבה עותרים להוספת "עילה חדשה" (שם, בעמ' 123). בפסיקה נקבע כי:
"...על מבקש התיקון לנמק את בקשתו ולשכנע את בית המשפט, על שום מה איחר בהגשת הבקשה... כן יביא בית המשפט בחשבון את התנהגותו של בעל הדין והשלב שבו מובאת הבקשה לתיקון" (ע"א 199/82 סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט(1) 225, 235-236 (1985)).
הבקשה לתיקון הוגשה ביום 31.1.05, ולדידי, אין לומר כי המבקשים השתהו שיהוי בלתי סביר בהגשת הבקשה לתיקון. אמנם הדו"חות הכספיים של המשיבה 1 בידי המבקשים עוד ביולי 2003, אך מקובלת עלי טענתם כי לאור הצורך לגבש את הבקשה על יסוד תמונת מצב מלאה, הוגשה זו אך לאחר שהושלמה חוו"ד המומחה מטעמם (מיום 12/10/04; חוות הדעת המשלימה מיום 20.12.04).
12.     לאור האמור עד כה, הרי שאין מניעה עקרונית מלהיעתר לבקשת התיקון. אך בטרם סיום, יש להבהיר מספר עניינים הקשורים בסעדים המבוקשים בתיקון.
ככלל, המגמה בפסיקה הנה להיעתר לסעד הצהרתי בגמישות וביד נדיבה, ובלבד שהשאלה, המוצגת לפני בית המשפט, אינה אקדמית גרידא (ראה ע"א 226/80 כאהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 463, 468 (1981); ע"א 490/92 שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(3) 700, 705 (1993); ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבניה "מודיעין", פ"ד נא(2) 825, 871-872 (1997)). יחד עם זאת, יש לזכור כי "אין להעניק סעד הצהרתי במקום שנראה שההצהרה היא תחליף לתביעה כספית" (ע"א 279/82 פרידברג נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד ל"ט(2) 502, 503 (1985)), וכן, כי:
"...המדיניות הראויה הנקוטה בנושא של תביעות לפסק דין הצהרתי, אמורה להבטיח הליך מהיר ויעיל, שיסיים את הסכסוך בין הצדדים, ולא פתיח למשפט נוסף לשם קבלת הסעד האופרטיבי. כמו כן אמורה היא להבטיח לבל יבואו בשערו של הליך זה אלה המבקשים לעקוף את דרך המלך ולהבטיח לעצמם יתרון של דיון מוקדם, כאשר הלכה למעשה מבקשים הם לאכוף הסכם אשר לטענתם איננו מקוים על ידי הצד שכנגד... אין לאפשר הגשת תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי כאשר סביר להניח, שבית המשפט יזדקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים..." (רע"א 84/98 צעד בריא נ' Ensograph Belgium NV, תקדין (1998)).
המבקשים עומדים על כך כי הסעדים המבוקשים על ידם הנם סעדים הצהרתיים בלבד. כאמור, הללו עותרים לפסק דין הצהרתי לפיו:
"...המבקשים השקיעו בגין חלקם (8.5%) סך של 850,000$ בעוד שהמשיבים השקיעו בגין חלקם (91.5%) סך של 382,000$, כי המשיבים הפרו את ההסכם, כי לפי יחס ההשקעות הנ"ל חלקם של המבקשים בפרויקט הוא 76% ו/או כי המבקשים זכאים לבטל את ההסכם ולקבל בחזרה את השקעתם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מרבית".
עיון בסעדים אלה מעלה שאין כולם נכנסים למסגרת סעדים הצהרתיים. היות שמדובר בהליך של המרצת פתיחה אני מוצא לנכון להיעתר לסעדים העונים על הגדרת סעדים הצהרתיים בלבד, קרי: לא לסעד הביטול וההשבה.
ובאשר לבקשה כי יוצהר שהמשיבים הפרו את ההסכם, הרי שאין להיעתר לה. ברי, כי המדובר בשלב אחד בדרך להתדיינות נוספת, וכי המבקשים יכולים להשיג את מבוקשם בתובענה שבה יתבעו את מלוא הסעד הממשי. במקרה כזה, הלכה היא, כי אין להיעתר לתובענה לסעד הצהרתי בלבד. יתרה מזאת, על התובע להצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי לפיצול הדיון ועל הסתפקות בהצהרה בשלב זה, אך המבקשים לא הצביעו על אינטרס כגון דא, ואין בידם נימוקים לכך שדי בשלב זה בהצהרה בלבד שהמשיבים הפרו את ההסכם (ראה ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85, 89 (1977); וכן גורן, לעיל בעמ' 389).
13.     סיכומו של דבר
לאור האמור, הבקשה מתקבלת בחלקה. הנני נעתר לבקשת תיקון התובענה, כך שתכלול סעד הצהרתי לפיו המבקשים השקיעו בגין חלקם (8.5%) סך של 850,000$ בעוד שהמשיבים השקיעו בגין חלקם (91.5%) סך של 382,000$, וכי לפי יחס ההשקעות הנ"ל חלקם של המבקשים בפרויקט הנו 76%.
על אף שהבקשה נתקבלה בחלקה, לנוכח התנהלותם הבלתי ראויה של המבקשים, ישאו הללו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סעד תיאורטי

  2. סעד שלא נתבקש

  3. סעד מן היושר

  4. סעד עצמי קיזוז

  5. חוק שירותי הסעד

  6. סעד הצהרתי כספי

  7. סעד הצהרתי תיאורטי

  8. סעד הצהרתי במטלטלין

  9. הוספת סעד לכתב תביעה

  10. סעד זמני - סעד עיקרי

  11. סעד זמני נגד מיקרוסופט

  12. סעד עצמי פינוי מקרקעין

  13. סעד זמני נגד זכיה במכרז

  14. קבלת סעד שונה ממה שהתבקש

  15. סעד שלא נתבקש בכתב התביעה

  16. סעד זמני לפני הגשת תביעה

  17. סעד הצהרתי לבעלות על רכב

  18. סעד ביניים בעתירה מנהלית

  19. סעד הצהרתי לקבל מניות חזרה

  20. סעד הערכה בתביעה ייצוגית

  21. סעד הצהרתי כנגד פקיד השומה

  22. סעד זמני למינוי מנהל לחברה

  23. סעדים זמניים בבית הדין לעבודה

  24. סעד זמני זהה לסעד העיקרי המבוקש

  25. סעד הצהרתי "בעניין פרשנות חוזה"

  26. סעד הצהרתי כשאפשר לבקש סעד ממשי

  27. על התביעה להכיל את מלוא הסעדים

  28. סעד הצהרתי - מועד למימוש משכנתא

  29. קוד סעדים בטופס פתיחת הליך לפי מספר

  30. חוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969

  31. סעד זמני בעניין רשימת לקוחות וסוד מסחרי

  32. סעד הצהרתי לגבי משכון הרשום לטובת הבנק על נחלה

  33. עתירה לסעד להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות

  34. סעדים הצהרתיים הנוגעים לתוקפו של משכון אשר נרשם על רכב

  35. סעד הצהרתי לפיו קיבל התובע כדין את זכויות החכירה לדורות במקרקעין

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון