בספרות המשפטית חלוקות הדעות בשאלה, אם הגבלה על עבירותה של זכות שוללת מבעל הזכות את הכוח להעביר אותה, או רק את הזכות להעביר אותה. אחת הגישות היא כי יש לבחון את תוקפה של העברת זכות, שנעשתה בניגוד להגבלה על עבירותה של הזכות, לפי טיבה של ההגבלה, לפי נוסחה, לפי מטרותיה והנסיבות שבהן נקבעה. כך ייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כשוללת מבעל הזכות את הכוח להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהיה חסרת תוקף; כשם שייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כאוסרת על בעל הזכות להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהווה הפרת חוזה מצד בעל הזכות, אך הההעברה עצמה תהיה תקפה. להלן פסק דין בנושא הגבלת עבירות של זכות: פסק דין רקע ביום 12.4.1951 נערך בין המבקשת (להלן: "החברה") לבין ד"ר נחום כהנוביץ ז"ל ונחמה כהנוביץ ז"ל (להלן: "המלווים") שטר שיעבוד לפיו שעבדה החברה לטובת המלווים את כל נכסיה בהווה ובעתיד להבטחת פירעון הלוואה בסך 2,000 ל"י (להלן: "ההלוואה") תוך שנה מיום 5.4.1951 (להלן: "הסכם השעבוד"). שעבוד נכסי החברה לטובת המלווים (להלן: "השעבוד") נרשם במרשם החברות ביום 27.5.1951 והוא נותר רשום עד עצם היום הזה. בתובענה שלפני עותרת המבקשת להצהיר כי השעבוד בטל, ודינו להימחק מכל רישום. ביום 27.2.08 ולאחר הגשת הסיכומים, הוריתי לבעלי הדין לטעון לעניין הוראה הקבועה בסעיף 9 להסכם השעבוד, וביום 10.4.08 השלימו בעלי הדין את טיעוניהם. טענות המבקשים א. ד"ר אדם פעילן ז"ל (להלן: "פעילן") היה בעל השליטה ומנהלה של החברה עד אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, ומאז חדלה החברה מפעילות ממשית. בבעלות החברה דירה בתל אביב. פעילן נפטר ביום 9.1.02 ומאז מחזיק ד"ר יעקב פעילן (להלן: "יעקב") ברוב מניות החברה ומנהל את ענייניה על פי הסדר בין יורשי פעילן. ב. ביום 25.12.1952 הקצתה החברה למלווים 5 מניות בכורה ובנוסף 12 מניות רגילות של החברה. לאחר הקצאה זו מחזיקים המלווים ב - 6 מניות בכורה ו - 12 מניות רגילות של החברה. ג. פעילן סיפר ליעקב מספר פעמים שההלוואה נפרעה, אולם לא סיפר על אופן פירעונה. על כן אפשר שפירעון ההלוואה נעשה בדרך של החזר כספי או בדרך של הקצאת המניות ביום 25.12.1952. ד. מאז חלף המועד לפירעון ההלוואה, לא התקבלה בחברה כל דרישה לסילוק ההלוואה ו/או למימוש השעבוד. ה. על פי הוראות סעיף 9 להסכם השעבוד, הזכות שהוקנתה למלווים הייתה זכות אישית שאינה ניתנת להעברה אף לא בדרך של ירושה. המשיבות הינן יורשות של המלווים אשר נפטרו בינתיים. לפיכך וככל שהייתה למלווים זכות מכוח הסכם השעבוד זכות זו פקעה ואין היא נכללת בעזבונם. טענות הנתבעים א. בקרב בני משפחת כהנוביץ הוזכר פעילן כמי ש"סידר" את ד"ר נחום כהנוביץ, ז"ל, ויש להניח שההלוואה לא נפרעה. כך גם ניתן ללמוד מעצם רישומו של השעבוד. ב. שעבוד נכסי החברה לטובת המלווים מהווה קניין שמטבעו ניתן להעברה. על כן אין ליתן תוקף להוראה בהסכם השעבוד השוללת את עבירות השעבוד. לכך יש להוסיף כי שלילת האפשרות להעביר את השעבוד נוגדת את אינטרס הציבור, וגם משום כך אין ליתן להוראה שבסעיף 9 להסכם השעבוד תוקף. ג. סעיף 9 אינו שולל באופן מפורש אפשרות של העברת הזכות שהוקנתה למלווים בדרך של ירושה ועל כן, אין להרחיב את פרשנות ההוראה הקבועה בסעיף 9 באופן השולל אפשרות זו. ד. אין להניח שהמלווים היו מסכימים שתשלל מהם הזכות להוריש ליורשיהם את השעבוד באופן שהחברה ו/או בעלי מניותיה יזכו בסכום ההלוואה במתנה. ה. אם וככל שהפרשנות המומצעת על ידי המשיבות להוראות סעיף 9 להסכם השעבוד לא תתקבלנה, אזי הוראה זו בטלה מכוח הוראות סעיף 8 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה"). דיון א. הסכם השעבוד (נספח לתובענה) נערך לאחר שהחברה קיבלה מהמלווים הלוואה בסך 2,000 ₪ אותה אמורה הייתה לפרוע ביום 5.4.1952 (סעיף 1 להסכם). לא הוצג מסמך המעיד על פעולות כלשהן אשר נעשו על ידי החברה ו/או המלווים בקשר עם פירעון ההלוואה. מנגד, על פי רישומי רשם החברות קיים שיעבוד על כל נכסי החברה לטובת המלווים (נספח לתובענה). ב. יעקב מבקש לראות בהסכמת גמול חברה להשקעות בע"מ מיום 27.4.06 למחיקת שעבוד שהיה רשום לטובתה על נכסי החברה (נספח לתובענה), ראיה שיש בה כדי ללמד על פרעון ההלוואה שנטלה החברה מהמלווים. לא אוכל לקבל טענה זו בהחלט ייתכן שבפני גמול היו ראיות לפירעון ההלוואה שנתנה לחברה ועל כן הסכימה למחיקת השעבוד, מה שאין כן בענייננו. ג. גרסתו של יעקב, המצהיר מטעם המבקשת, לפיה "מפי אבי המנוח נאמר לי פעמים רבות ובמפורש כי ההלוואה נפרעה במלואה ובמועדה" (סעיף 10) אינה נתמכת בראיה כלשהי. יעקב לא סיפק הסבר מדוע לא פעל הוא לביטול השעבוד על כל נכסי החברה, סמוך למועד בו נודע לו מאביו שההלוואה נפרעה. לפיכך, אין באמור בתצהירו של יעקב כדי ללמד על פירעון ההלוואה. ד. טענת המבקשת, לפיה נפרעה ההלוואה בדרך של הקצאת מניות נסמכת על הקצאת 17 מניות בשווי 1,700 ל"י שהקצתה החברה ביום 11.7.52 (נספח לתובענה). אלא שלא מצאתי בהודעה שמסרה החברה לרשם החברות אודות הקצאת המניות למלווים, כל התייחסות להלוואה. יתר על כן, שווי המניות שהוקצו למלווים אינו תואם את סכום ההלוואה (2,000 ₪) ואף המוטבים אינם המלווים אלא ד"ר נחום כהנוביץ וצופיה בנקר כהנוביץ שזהותה לא הובררה. לפיכך, אין בפני תשתית עליה אוכל לבסס ממצא לפיו יש בהקצאה האמורה כדי ללמד על פירעון ההלוואה. ה. משלא הוכח שההלוואה נפרעה עומד השעבוד בתוקפו בכפוף להוראות הסכם השעבוד. סעיף 9 להסכם השעבוד, קובע: "השיעבוד הרובץ הנוצר ע"י שטר זה הינו אישי ואין הרשות בידי המלוים להעבירו כולו או מקצתו, לאחד או לאחדים, בין לפני ובין לאחר מועד הפרעון הספי, אלא בהסכמת החברה." ו. המשיבות הן יורשות המלווים וככל שהשעבוד ניתן להעברה בדרך של ירושה זכאיות הן להינות ממנו. לפיכך, יש לבחון האם ההוראה הקבועה בסעיף 9 שלעיל שוללת אפשרות העברת השעבוד בדרך של ירושה. בע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' ענת רייך ואח', פ"ד נג (2) 218 (להלן: "ע"א 6529/96"), בע' 234, נקבע: "בספרות המשפטית חלוקות הדעות בשאלה, אם הגבלה על עבירותה של זכות שוללת מבעל הזכות את הכוח להעביר אותה, או רק את הזכות להעביר אותה... ...פרופ' לרנר מדגיש בעיקר את מטרותיה של ההגבלה ומציע לפרש אותה על-פיהן: ...במחלוקת זאת נראית לי גישתו של פרופ' לרנר, שלפיה יש לבחון את תוקפה של העברת זכות, שנעשתה בניגוד להגבלה על עבירותה של הזכות, לפי טיבה של ההגבלה, לפי נוסחה, לפי מטרותיה והנסיבות שבהן נקבעה. כך ייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כשוללת מבעל הזכות את הכוח להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהיה חסרת תוקף; כשם שייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כאוסרת על בעל הזכות להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהווה הפרת חוזה מצד בעל הזכות, אך הההעברה עצמה תהיה תקפה." לדברים אלה שנקבעו על ידי כבוד השופט י. טירקל, הסכימה השופטת (כתוארה אז) ד. בייניש (שם בע' 239), וכך גם נקבע בע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים ו- 6 אח', פ"ד נו (6), 295. ז. נוכח האמור לעיל, נראה שיש לבחון את טיב ההגבלה ומטרותיה כדי לקבוע האם ההגבלה בסעיף 9 להסכם השעבוד אוסרת העברה של השעבוד בדרך של ירושה, וככל שכך האם יש בכוחו של האיסור כדי לשלול תוקף של העברה שנעשתה בדרך זו. ח. המצהירים מטעם בעלי הדין לא נכחו בעת עריכת הסכם השעבוד וממילא אינם יכולים לשפוך אור על נסיבות כריתת הסכם השעבוד ומטרותיו. משכך, אין אלא לעמוד על כוונת עורכי הסכם השעבוד מתוך האמור בהסכם ובהתחשב באינטרסים של הצדדים כפי שהם עולים מהסכם השעבוד ואשר עליהם יש להניח ביקשו הצדדים להגן בעת שערכו את הסכם השעבוד. ט. בהואיל השני שברישא של הסכם השעבוד, נקבע: "הואיל וברצון הצדדים להבטיח את תשלום הסכום המגיע למלוים מאת החברה על חשבון הלואה שנותנים כנ"ל בצירוף הריבית". מהאמור לעיל עולה כי שעבוד נכסי החברה לטובת המלווים נועד להבטיח את פירעון ההלוואה בצירוף ריבית. על פי הסכם השעבוד הוקנתה למלווים זכות לממש את השעבוד בין היתר, על דרך ניהול החברה (סעיף 5), מכירת נכסיה והעסקת עובדים ומנהלים ופיטוריהם (סעיפים 6 ו - 8). בכך הקנו מנהלי החברה למלווים זכות להתערב באופן ניהול החברה ואף במעמדם של מנהלי החברה באופן בלתי מוגבל עד לפירעון ההלוואה. אין להניח שבעלי המניות בחברה ומנהליה הסכימו שהזכות להתערב בענייני החברה ואף באשר לאופן העסקתם תועבר לצד שלישי שאינו מוכר להם ואשר מניעיו אינם ידועים להם, מבלי שתהיה להם זכות למנוע העברה כזו. למלווים לעומת זאת, היה אינטרס להבטיח את פירעון ההלוואה בצירוף ריבית שנתית בשיעור 9% ביום 5.4.1952 (סעיף 1 להסכם). ממילא נועד השעבוד לשמש כלי בלבד להבטחת פירעון ההלוואה. לכך יש להוסיף, כי על פי תנאי השעבוד רשאים היו המלווים למכור את נכסי החברה כדי לפרוע את ההלוואה (סעיף 6 ג) וממילא ככל שמדובר בנכסים הסחירים של החברה לא הייתה כל הגבלה למימושם. בנסיבות שפורטו לעיל, סביר להניח שבעת ניסוח הוראות סעיף 9 להסכם התכוונו הצדדים להקנות למלווים את זכות השעבוד באופן אישי בלבד ולשלול מהם את הכוח להעביר את זכות השעבוד לאחרים. אם לא תאמר כן, היו מנהלי החברה ובעלי מניותיה חושפים עצמם לסכנה שניהול ענייני החברה וקביעת מעמדם ייפול לידי זרים העלולים להשתמש בזכות השעבוד ממניעים זרים למטרת השעבוד. בכך שונות נסיבות מקרה זה מהמקרה שנדון בע"א 6529/96 בו נקבע כי ההוראה לפיה "החוכר אינו רשאי להעביר זכויות שבחוזה זה אלא בהסכמתו של המחכיר מראש ובכתב" (שם בע' 223), לא שללה את הכוח להעביר את זכות החכירה מהמוכרים לקונים, משום שהעברה כזו לא פגעה במטרה שלשמה נקבעה ההוראה האמורה, והיא: "להקים פיקוח של המינהל על המתקשרים אתו ולאפשר לו לגבות "דמי הסכמה" או להתנות תנאים להעברת הזכות" (שם בע' 236). י. הכוח להעברת זכות השעבוד בדרך של ירושה, אף הוא נגזר מהאינטרסים עליהם ביקשו הצדדים להסכם השעבוד להגן בעת עריכת הסכם השעבוד. מבחינת החברה היו מודעים העברה בדרך ירושה הינה העברה ככל העברה לצד שלישי. לי נראה ששלילת אפשרות העברת השעבוד מתייחסת לכל העברה גם העברה בדרך של ירושה. אכן, אפשר שהצדדים להסכם השעבוד כלל לא חשבו על האפשרות שזכות השעבוד תעמוד בתוקפה גם לאחר מות המלווים. אולם בכך אין כדי לשלול פרשנות הנסמכת על כוונה אובייקטיבית המיוחסת לצדדים מכוח עקרון תום הלב. על כן יש לפרש את המונח "ואין הרשות בידי המלוים להעבירו" שבסעיף 9 באופן השולל אף העברה בדרך של ירושה. יא. סעיף 8 (א) לחוק הירושה, קובע: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים." ההוראה הקבועה בסעיף 8 (א) לחוק הירושה נוגדת את הזכות לחופש החוזים ועל כן יש לפרש הוראה זו בדרך של צמצום. בהתאם, הוראות סעיף 8 (א) לחוק הירושה אינן חלות על הסכם שאינו כולל העברת זכות מא' לב', אפילו אם כתוצאה מההסכם מתרבה זכותו של ב' לאחר מותו של א', ראה ד"נ 39/80 גניה ברדיגו ואח' נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ ואח', פ"ד לה (4) 197, בע' 217. הסכם השעבוד אינו קובע הסדרים בדבר העברת זכויות מהמלווים לחברה ועל כן, אף אם תוצאת הוראות סעיף 9 להסכם השעבוד היא שזכויות החברה התרבו לאחר מות המלווים, אין הוראות סעיף 8 (א) לחוק הירושה חלות על ההסכם האמור. נוכח האמור לעיל, נראה כי עם מותם של המלווים פקע השעבוד. יב. לטענת המשיבות, המבקשת לא העלתה טענה ביחס להוראה הקבועה בסעיף 9 להסכם השעבוד בתובענה ואף לא בשלב הסיכומים, ועל כן ביקשו המשיבות שלא להידרש לעניין זה. ככל שהייתה למשיבות התנגדות לדיון בנפקותה של ההוראה הקבועה בסעיף 9 להסכם השעבוד, היה עליהן לנקוט בהליכים לביטול ההחלטה מיום 27.2.08. משלא עשו כן וטיעוני הצדדים בעניין זה הוגשו, אין עוד מקום להידרש לטענה זו. למעלה מן הצורך אוסיף כי אמנם תיחום זירת המחלוקת נעשה על ידי בעלי הדין, וככלל אין בית המשפט דן בטענות שלא הועלו בפניו. אולם אין לומר כי לעולם מנוע בית המשפט מלהעלות טענות ביוזמתו, גם אם יוזמה כזו צריך שתהיה במקרים חריגים ומטעמי צדק, ראה ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נ' הארגון הבינלאומי של עורכי-דין ומשפטנים יהודים ואח' (פורסם בתקדין). משהסכם השעבוד צורף לתובענה ונראה היה שיש בהוראותיו כדי להשפיע על זכויות הצדדים, ואף ניתנה למשיבות הזכות לטעון לעניין הוראות אלה, נכון וראוי היה לדון בנפקות ההוראה הקבועה בסעיף 9 להסכם השעבוד, כפי שנעשה. סוף דבר אני מקבל את התובענה ומצהיר כי השעבוד הרשום ברשם החברות על נכסי וזכויות רפא בע"מ מיום 27.5.1951, לטובת ד"ר נחום כהנוביץ וגב' נחמה כהנוביץ', להבטחת סכום של 0.2 ₪ (2,000 לירות), מבוטל ודינו להימחק מכל רישום. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.חוזהשעבוד