להלן החלטה בנושא הארכת מועד להגשת תביעת חוב בפשיטת רגל: א. ההליך 1. לפני ערעור על החלטתו של כונס הנכסים הרשמי אשר דחה את בקשת המבקש להארכת מועד להגשת תביעת חוב. 2. ביום 14.03.04, ניתן צו לכינוס נכסיו של החייב על פי בקשתו. ממועד זה החל מניין הימים הקבוע בסעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם-1980 (להלן-הפקודה), הקצוב לנושי החייב להגשת תביעות חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל. 3. עולה, כי ביום 14.09.04 הסתיים מניין הימים, הקצוב לנושים להגשת תביעות חוב כנגד החייב. חרף זאת, הגיש המבקש תביעת חוב נגד החייב רק ביום 09.11.04, כאשר רק ביום 6.12.04, הגיש את בקשתו להארכת מועד לכונס הרישמי. 4. כאמור, דחה הכונס הרשמי את הבקשה להארכת מועד, מן הנימוק שלא הובא בפניו כל טעם מיוחד כקבוע בסעיף 71 לפקודה. ב. טענות המבקש 5. בערעורו, טוען המבקש כי הוא הנושה הגדול ביותר מבין כלל נושי החייב וכי החוב אשר חב לו החייב, ואשר עומד על סך של 326,250 ₪, מקורו בהמחאה שמסר לו החייב ואשר לא כובדה עקב הגבלת חשבונו. 6. המבקש מנהל נגד החייב תיק הוצל"פ מאז 20.08.92 והוא גם הנושה היחיד שפעל במסגרת תיק האיחוד, על מנת להוכיח כי החייב מסתיר נכסים מנושיו, ולמען הגדלת צו התשלומים שניתן במסגרתו. 7. עוד טוען המבקש, כי כאשר לא שילם החייב את התשלומים שהושתו עליו, פנה הוא בבקשה להוציא כנגד החייב צו מאסר. בבקשתו זו ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ ביום 14.03.04, קרי ביום בו ניתן צו לכינוס נכסי החייב, לפיה הבקשה נדחית שכן קיימת פקודת מאסר כנגד החייב. 8. לטענת המבקש, פעל החייב בחוסר תום לב שעה שנמנע מלהודיע במסגרת תיק האיחוד כי ניתן כנגדו צו כינוס ואף לא ביקש עיכוב הליכים, חרף העובדה כי היתה תלויה ועומדת כנגדו פקודת מאסר. כל זאת, למען לא ידע הנושה על בקשת החייב לפשיטת רגל. התנהלותו של החייב לכל אורך הדרך, כך טוען המבקש, היתה נגועה בחוסר תום לב. 9. לאור התנהלותו זו של החייב, טוען המבקש, כי לא היה מודע לצו לכינוס נכסי החייב, שניתן ביום 14.03.04 וכל אותה עת פעל בחוסר ידיעה, תוך נסיונות רבים לגביית הכספים שחב לו החייב ומעולם לא הראה סימנו מחילה על החוב. 10. עוד טוען המבקש, כי במועד הגשת תביעת החוב על ידו, טרם אושר הסדר הנושים ועל כן לו היה מקבל כונס הנכסים את בקשתו להארכת מועד, לא היה נגרם כל נזק להליך או למי מהנושים. מאידך גיסא, טוען המבקש, דחיית בקשתו תגרום לפגיעה חסרת תקנה בזכותו לקניינו ותהיה בחזקת מתן פרס לחייב, אשר כל בקשתו להכרזתו כפושט רגל, נועדה לשם התחמקות מפרעון חובותיו. ג. טענות כונס הנכסים הרשמי 10. כונס הנכסים בהחלטתו לדחות את בקשת המבקש להארכת מועד להגשת תביעת חוב, ניסמך על הוראת סעיף 24 לפקודה לפיו אין צורך להמציא את צו כינוס הנכסים לכל אחד מנושי החייב, ודי בפרסום ההודעה על דבר מתן הצו, ברשומות ובעיתון יומי. פרסום כאמור יוצר "חזקת ידיעה". 11. עוד טוען כונס הנכסים, כי על מנת להאריך את המועד להגשת תביעות חוב מעבר לתקופת ששת החודשים, נדרש טעם מיוחד, וכי המבקש לא הצביע על טעם שכזה. 12. במסגרת הדיון שהתנהל בפני בית המשפט ביום 09.05.05, הוסיף ב"כ הכונס הרשמי, כי במידה ויתקבל ערעורו של המבקש לא ניתן יהיה לאשר את הסדר הנושים וצריך יהיה להמשיך בהליכי הכינוס. ד. דיון 13. עובדות שאינן שנויות במחלוקת : א. מועד ששת החודשים, הקצוב להגשת תביעות חוב, תם ביום 14.09.04. ב. ההודעות על מתן צו הכינוס לנכסי החייב פורסמו כדין. ג. המבקש הגיש את תביעתו רק ביום 09.11.04 ד. למבקש לא היתה ידיעה של ממש, להבדיל מידיעה קונסטרוקטיבית, על דבר מתן צו הכינוס שהוצא נגד החייב. לאורן של עובדות אלה אבחן את הבקשה. 14. סעיף 71(ב) לפקודה קובע כדלקמן : "נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". על כן, השאלה העומדת לפתחי הינה, האם בנסיבות המקרה, ולאור התנהלות המבקש והחייב, ניתן למצוא "טעם מיוחד", אשר יהא בו כדי להניא את בית המשפט להעתר לבקשה, ובהתאם, לבטל את החלטת הכונס ולהתיר למבקש להגיש את תביעתו באיחור. 15. צודק ב"כ הכונס הרשמי, כי על פי הוראת סעיף 24 לפקודה, אין צורך להמציא את הבקשה, או את צו כינוס הנכסים לכל אחד מנושי החייב, אלא די בפרסום ההודעה על דבר מתן הצו, ברשומות ובעיתון יומי. אין חולק על כך, כי דבר מתן צו הכינוס פורסם כנדרש. פרסום כאמור, יוצר "חזקת ידיעה". על פי הפסיקה, חזקת ידיעה כאמור, שקולה כנגד ידיעה ממש. לעניין זה נקבע ע"י בית המשפט העליון ברע"א 6610/97 בנק הפועלים בע"מ נ' הכנ"ר תק-על 98(1) 94 בעמ' 95 : "אי ידיעה אינה יכולה לשמש טעם מיוחד כשלעצמו מקום שהחובה היחידה שמטיל החוק היא פרסום הודעה על הכרזת פשיטת הרגל בעיתון וברשומות וממילא גם לא ניתן לראות באי דיווח חייבים על צו הכינוס בלשכת ההוצאה לפועל חוסר תום לב כאשר לא מוטלת עליהם חובה לדווח לו". יוצא, איפוא, כי פרסום דבר מתן צו כינוס הנכסים לפי סעיף 24 לפקודה, יוצר ידיעה קונסטרוקטיבית אצל נושי החייב, אשר כמוה כתחליף המצאה. על משמעה של חזקת ידיעה זו, ביחס להוראת הסיפא לסעיף 71(ב) לפקודה, עמדה כבוד השופטת אלשייך בפסק דינה בפש"ר 237/97 (בש"א 18584/01) לבידי זהב נ' שדה תק-מח 2001(3) 10878, בו קבעה כי הסעיף מציב רף קשיח להגשת תביעות, אשר מעבר לו אובדת זכות הנושים, אף אם החוב אינו שנוי במחלוקת מן הבחינה העובדתית. ומוסיפה כבוד השופטת אלשייך : "כל שניתן לעשות, במקרים מתאימים, הינו פרשנות מקילה יותר של חריג "הטעמים המיוחדים", אולם את רצון המחוקק יש לכבד, קרי, לשמור על כך כי "הטעמים המיוחדים" ישארו גדר חריג, ולא יהפכו לכלל, על דרך של פרשנות. הכלל הרחב היה ונותר כי משנעשה פרסום של צו הכינוס ואסיפות הנושים בעיתונים וברשומות כדין, קמה כנגד כל הנושים חזקה של "ידיעה קונסטרוקטיבית" אשר מקימה נגד נושה מאחר מעין חזקה של "רשלנות סטטוטורית" שעליו הנטל להפריכה". 16. עם זאת, יש לזכור כי החייב עצמו פעל בחוסר תום לב, ולא הגיש דו"ח על כלל חובותיו כפי שנדרש. אין חולק כי החייב ידע על חובו כלפי המבקש, אך בחר לשתוק ולהמתין עד לתום ששת החודשים, שנקצבו להגשת תביעות חוב ורק אז להגיש את הצעת ההסדר, הנסמכת על תביעות החוב שהוגשו, ושהיו קטנות בהרבה ממצבת חובותיו הנכונה והאמיתית. כל זאת, חרף העובדה כי ידע שהמבקש מנסה לנקוט נגדו הליכים לגביית החוב. לעניין הדיווח הבלתי מדוייק ויצירת מצג המטעה את הנושים, וכונס הנכסים בתפקידו כנאמן, איני מבחין בין מצב בו החייב אינו מדווח על חוב ספציפי, לבין מצב בו לא מדווח החייב על חובותיו כלל. שכן התוצאה מבחינת הידיעה הממשית של הנושים, תהייה זהה בשני המקרים. נושה אשר לא עמד על המשמר, ולא קרא את הפרסום הספציפי בילקוט הפרסומים או בעיתון, לא יהיה בעל ידיעה ממשית אודות הליך פשיטת הרגל, בין אם שמו לא הופיע בדו"ח שמסר החייב, ובין אם החייב נמנע כליל מהגשת הדו"ח. מאידך, נושה אשר שמו הופיע בדו"ח, עשוי ללמוד ביתר קלות אודות מתן צו כינוס הנכסים, שכן חזקה על החייב כי יעביר את הצו ללשכת ההוצל"פ לצורך עיכוב הליכים. יוצא, אם כן, כי חוסר הידיעה הממשית של הנושה, מקורו במחדלו של החייב. גם אם אין במחדל זה, כדי לפגוע בחזקת הידיעה, הקיימת לנו מכח הפרסום והוראת סעיף 24 לפקודה. 17. אמנם, הוראת סעיף 71 לפקודה, אינה הוראה טכנית גרידא, ובצדק קבע עמיתי, כבוד השופט סוקול, בבש"א 10390/03 (פש"ר 604/01 חיפה) ינאי נ' סולל בונה (טרם פורסם), כי מגבלת ששת החודשים לא נועדה אך ורק לשרת סדרי דין טכניים. הליכי פשיטת הרגל נועדו לשתי מטרות: האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין הנושים בדרך הזולה, המהירה והיעילה ביותר. והשניה, לאפשר במקביל לחייב, לפתוח דף חדש על ידי קבלת הפטר. ככל שמתארכים הליכי ברור תביעות החוב, נפגעים הנושים. כל עוד לא התברר היקף כל תביעות החוב לא ניתן יהיה לגבש כל הסדר. על כן, פתיחת דלת לנושים, להגיש תביעות חוב באיחור רב פוגעת בנושים אחרים אשר פעלו כדין והגישו את תביעותיהם במועד. מאידך, אין גם להתעלם מאינטרס הנושה, אשר עלול למצוא עצמו חסום בפני תביעת חוב שחב לו החייב, רק מחמת שלא עמד על המשמר והגיש את תביעת החוב באיחור. כדי לאזן בין האינטרסים הנוגדים, התקין המחוקק בסעיף 71(ב) מנגנון המאפשר לנאמן ולכונס להאריך את המועדים במקרים המתאימים. לטעמי, גם המנגנון הקבוע בסעיף 71(ב) אינו מהווה מנגנון טכני גרידא. לא בכדי השתמש המחוקק במונח "טעם מיוחד" ולא פירש מהם אותם תנאים מיוחדים לפיהם יקבע בית המשפט, כי נתקיים טעם מיוחד, אם לאו. לא קיימת אחידות דעים בעניין סיווגו של "טעם מיוחד", ואולם, איני מוצא שוני רב בין "הטעם המיוחד", הנדרש על פי הוראת סעיף 71, לבין "הטעמים המיוחדים" הקבועים בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 שעניינם הארכת מועד הקבוע בחיקוק. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון פ"ד נד(4) 702 בעמ' 707 : "התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין. לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על ידי הזכויות המוגנות; לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין. על כן נראה כי אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן ארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף." ואילו ברע"א 9703/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תק-על 2001, 745, למדים אנו גבי הרוח החדשה, המנשבת בסוגיית הארכת המועד : "לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כל יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעיתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה... כל מקרה ונסיבותיו." פסקי הדין שהובאו לעיל, עסקו בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, מצב בו ידוע דבר מתן פסק הדין למבקש ומאותו מועד מתחיל מירוץ המועדים. במקרה שלפנינו, מתחיל מירוץ המועדים, ללא כל קשר לידיעה בפועל על מתן צו הכינוס, שכן מסתפקים אנו בחזקת הידיעה. על כן, לטעמי, מן הראוי כי בית המשפט ינקוט גישה מקילה כלפי נושה, העותר בבקשה להארכת מועד, בהתאם להוראות סעיף 71(ב), ביחס לכללים הנוהגים לגבי הארכת מועד על פי תקנות סדר הדין האזרחי. יצויין, כי דרכו של בית המשפט, בפרשו את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד, הינה במקרים רבים מתן פרשנות המקלה עם הנושה. כך למשל, האריך בית המשפט העליון מועד להגשת תביעת חוב, כאשר התנהל משא ומתן בין הנושה לנאמן, וזאת בניגוד להלכה הנוהגת בסדר הדין האזרחי, לפיה אין משא ומתן לפשרה מהווה עילה להארכת מועד (ע"א 673/87 סלאח נ' דורון כוכבי פ"ד מג(3) 57). כמו כן נפסק, כי התנהגותו של חייב, שהעלים חובו לנושה, אף היא עשויה לעלות כדי טעם מיוחד (בש"א חיפה 1448/01 (פש"ר 379/97) עמר נ' כונס הנכסים הרשמי תק-מח 2002/2, 14026). לאחרונה, בבש"א 10390/03 ינאי נ' סולל בונה (לא פורסם) אף הלך בית המשפט המחוזי בחיפה כברת דרך נוספת, עת שהורה על הארכת מועד אף כאשר המבקשת ידעה בפועל על קיומו של הליך פשיטת רגל, אך התנהגות החייב היה בה כדי לתרום להטעייתה בגורמה לה לחשוב כי הצהרתו, באשר לצו עיכוב ההליכים שניתן נגדו, אינה נכונה. בפסק הדין קבע השופט כי אינטרס הצפיות של הנושים האחרים לא נפגע באופן ממשי, שכן בעת הדיון בבקשה להסדר נושים, כבר ידע הכונס כי הוגשה בקשה להארכת המועד. הוא הדין במקרה שלפנינו. 18. כידוע, בבוא בית המשפט להכריע בסוגיה, האם יש להכריז על חייב כפושט רגל, עליו לבחון את תום ליבו. סוגיית תום הלב הינה סוגיית מפתח בהליכים אלה, שכן לא יעלה על הדעת כי הליכי פשיטת הרגל יהפכו לכלי בידיו של חייב המבקש להשתמט מתשלום חובותיו. מעיון בבקשת הנושה ובתצהירו, נחה דעתי כי התנהגותו של החייב שלפנינו, היתה נגועה בחוסר תום לב מראשיתה. כדברים האלה עולה גם מדבריה של כב' ראש ההוצאה לפועל שליד בית משפט השלום בעפולה, אשר הגדילה את צו התשלומים של החייב באומרה כי התרשמה שהחייב לא עושה די על מנת לפרוע את חובותיו, ומהעובדה כי החייב לא עמד בצו התשלומים שנקבע לו. 19. עם זאת, רואה אני מקום לציין, כי הנושה במקרה דידן אינו אדם פרטי אלא עורך דין בהשכלתו ובעיסוקו, וככזה חזקה עליו כי הוא מכיר את החוק, ובכלל זה סעיף 24 לפקודה, וכי הפרסומים הרשמיים מוכרים לו אף הם. על כן, תמה אנוכי על דרך התנהלותו, שהיה בה כדי אי שמירה על זכויותיו, ושתוצאתה הליך זה שבפנינו. יכול ודרך התנהלות כזו, היה בה כדי להניא את בית המשפט להימנע מלתת פרשנות מקלה לדיבור "טעם מיוחד", ולדחות את הבקשה. ואולם, בנסיבות דידן, סבורני שיש לקבל את בקשת הנושה ושנים הם הטעמים לכך : א. באיזון בין אינטרס המבקש, לאינטרס שאר הנושים, מוצא אני כי הנזק שיגרם למבקש אם תידחה בקשתו, גדול לאין שיעור מנזקם של שאר הנושים, שכן תחסם בפניו הדרך לגבות את חובו. ב. סבור אנוכי, כי בנסיבות בהן חוסר תום ליבו של החייב עובר כחוט השני לאורך ההליך כולו, אין בית המשפט יכול לתת ידו למהלך אשר יש בו כדי לסייע לחייב לצאת וכל תעוותו בידו. כידוע, חובת תום הלב חולשת כנץ מעל כל הליך בו מתבקש בית המשפט ליתן סעד, ונמצאת היא גם בבסיסו של מוסד ההסתמכות. ועל כן, רק אדם הנוהג בתום לב ומכלכל צעדיו בהתאם, יוכל להישמע בטענת הסתמכות ולטעון טענת מניעות כנגד משנהו. על כן, אני נעתר לבקשה וקובע, כי המועד להגשת תביעת החוב מטעם המבקש, מוארך עד למועד בו הוגשה תביעת החוב בפועל. הארכת מועדתביעת חובחובפשיטת רגל