האם הסדר נושים גובר על דיני הערבות

להלן פסק דין בנושא האם הסדר נושים גובר על דיני הערבות הכלליים:

פסק דין

מונח בפני ערעורו של המערער, על החלטת הנאמן לביצוע הסדר הנושים של חברת טרנס מערכות בטחון וטכנולוגיות בע"מ, אשר דחה את תביעת חובו של המערער (בין היתר בשל איחור נטען בהגשתה), ואף קבע כי הוא שייך לקבוצת הנושים הנדחים. עניין לנו בערעור, אשר הוגש בשנת 2003, אולם הדיון בו הושהה עד לסיום הדיון בערעור שהגיש מר עליזי לבית המשפט העליון ואשר נסב על עצם אישורו של הסדר הנושים. לאחר שבית המשפט העליון נתן החלטתו, בסרבו להתערב בתוצאת הסדר הנושים ולמעשה דחה את בקשתו של המערער, ולאחר שהצדדים הגישו השלמות טיעון, הגיעה העת ליתן החלטתי.

1.     אין חולק, כי המערער היה בעל מניות מרכזי בחברה שבהסדר, טרם קריסתה. עניינה של תביעת החוב שבפני, נוגע לבטוחה שנתן המערער לבנק הפועלים, ואשר לשיטתו הורחבה באורח חד-צדדי על ידי הבנק. לאור האמור לעיל, טוען המערער כי תביעת החוב שהגיש, הינה תביעת חוב של נושה מותנה, אשר טרם התגבשה במועד בו חלף המועד הרגיל להגשת תביעות חוב.
בעניין זה, מוסיף המערער וטוען, כי לאור העובדה שעמל באותה עת לגבש הצעת הסדר לפיה יפרע הבנק מניה וביה כדי מלוא חובו, לא היה כל הגיון או צורך להגיש באותו שלב תביעות חוב. בסופו של דבר, ובניגוד לדעתו של המערער, לא התקבלה הצעת ההסדר דנן, אלא הצעה מתחרה. זו הציעה לכאורה, לטענת המערער, את תשלום מלוא החוב כלפי הבנק.
רק בדיעבד, כך לשיטת המערער, הסתבר לו כי הנאמן גיבש מתווה, לפיו יופנה הבנק לגבות את חובו מן הערבים.

בית המשפט העליון קבע ביום 30.10.06, כי אין להתערב בהסדר הנושים והערעור נמחק. מאוחר יותר, הגיעו המערער והבנק להסכמה, לפיה ישלם המערער לבנק סך של 148,000 דולר. לאור האמור לעיל, קמה למערער, לשיטתו, הזכות לחזור אל החברה לגבי סכום זה.

2.     המערער קובל במסגרת הערעור, על כך כי הנאמן סיווג אותו בקבוצה אחת עם בעלי המניות אשר העמידו לחברה הלוואות בעלים, באשר בניגוד לאותם בעלי מניות אחרים, העניק משכנתא כערב, ולכן קמה זכותו מכח דיני הסוברוגציה לעמוד בנעלי הנושה, מרגע בו נפרעה ערבותו (קרי, נושה מותנה שאם תפרע ערבותו בידי הבנק, יהפוך לנושה רגיל).
     המערער מנסה להסתמך על האמור בע"א 2223/99, בעניין ההבדל האפשרי בין הסוגים דנן; לאור האמור לעיל, טוען המערער כי ההצעה הזוכה בעניינו איחדה שלא כדין בין שתי קבוצות נושים שונות (בעלי מניות שהם נושים מכח הלוואת בעלים, ובעלי מניות שהם נושים מכח ערבותם לחובות החברה), וזאת בלא שנערכו אספות נפרדות לאותם סוגים שונים במהותם.

טענה נוספת, וחלופית, שמעלה המערער, היא כי החלטת הנאמן סותרת הוראה בהסדר הנושים, המאפשרת לבעלי ערבויות אישיות או בטוחות שניתנו לבנק הפועלים לחזור ולתבוע אותן מן החברה.

3.     הנאמן מבקש את דחיית הערעור, ועומד על טענתו כי המערער איחר בחודשיים את המועד להגשת תביעות חוב, וזאת למרות העובדה כי נטל חלק פעיל בהליכים, ידע היטב על המועדים, ואף הגיש תביעת חוב אחרת מטעמו במועד.
הנאמן טוען, כי המערער הודה בכתב (בהליכים קודמים שנקט), כי אם יאושר ההסדר, לא יוכל לחזור עוד אל החברה, וכי טענותיו כנגד הסיווג אינן אלא נסיון נוסף לערער על עצם אישור הסדר הנושים, מה גם כי העלה אותן טענות עצמן - כנגד סיווגו ביחד עם הלוואות הבעלים - במסגרת הערעור שהגיש לבית המשפט העליון על עצם אישור ההסדר. מוסיף הנאמן וטוען כי אף יתר בעלי המניות ערבו אישית כלפי בנק הפועלים, וכי ההבדל היחיד בינם לבין המערער, היה כי בניגוד לו, פרעו את ערבותם לפי דרישת בנק הפועלים.

4.     המערער שולל את עמדת הנאמן, וטוען כי במסגרת הערעור דנן, הוא מעלה שתי סוגיות משפטיות עקרוניות:

(א) האם הסדר נושים גובר על דיני הערבות הכלליים.
(ב) האם יש דין אחד לבעלי הלוואות בעלים ולבעלי ערבויות שטרם נפרעו.
מוסיף המערער וטוען, כי הנאמן אישר תביעות חוב אחרות שהוגשו באיחור, ולא הביא כל נימוק מדוע יש להפלותו לרעה בעניין זה.
     לעניין הזכות הנטענת בין בקשתו לבין הערעור על הסדר הנושים, טוען המערער כי במסגרת ערעור זה, טענתו אינה ערעור על הסדר הנושים, אלא כי לאור אי-סיווגו בקבוצה נפרדת כנדרש לכאורה על-פי דין, הרי שאין הסכמתה של אספת בעלי הלוואות הבעלים מחייב את המערער.

5.     במסגרת השלמות הטיעון, מדגיש המערער, כי לאור העובדה שיתר הנושים קיבלו את המגיע להם לפי ההסדר, הרי קבלת הערעור דנן (קרי, זכותו לחזור אל הרוכשת) לא תפגע באיש; כמו כן, הוא חוזר על טענתו, כי בדיונים לא הוזכר כי ערבות המערער תחשב כהלוואת בעלים. לשיטתו לא יעלה על הדעת כי הסדר הנושים יכלול סעיף שלא אושר במפורש באסיפות הנושים. כמו כן, מבקש המערער שייקבע כי קיים דין שונה בין בעלי ערבויות שמומשו לפני ראשית הקפאת ההליכים והפכו להלוואות בעלים, לבין ערבויות שמומשו אך לאחר מכן.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהשלמות הטיעון שהגישו, ניתנת החלטתי זו;

6.     עניין לנו בערעור על הכרעה בתביעת חוב, וזאת כאשר המחלוקת בין הצדדים נסבה הן אודות נפקות המועד בה הוגשה תביעת החוב, אשר חולק כי הוא מאוחר בחודשים מספר למועד שנקבע לכך, והן ובעיקר אודות סיווגו של המערער כנושה נדחה, שדינו כדין בעלי ערבויות הבעלים המנועים למעשה מגבייתן. לשיטת המערער, הכרעה זו אינה מחייבת אותו, וסותרת את זכות הסוברוגציה המוקנית לו בדין, ואשר הוכרה במפורש בבית המשפט העליון בע"א 4316/90 הספקה נ' אגרא. בעניין זה עולה הן שאלה מהותית, הנוגעת לסיווגו של המערער, והן שאלה דיונית הנוגעת לערעור שהגיש המערער לבית המשפט העליון, ובמסגרתו העלה טענות הנראות על-פניהן דומות לטענותיו נשוא הערעור שבפני. זאת, כאשר לא תתכן מחלוקת על העובדה, כי בית המשפט העליון סירב להתערב בהסדר הנושים, ולמעשה שלל את טענות המערער (אשר כוונו לביטול ההסדר). לאור האמור לעיל עולה השאלה, האם קמים בנסיבות המקרה השתק עילה או השתק פלוגתא, העומדים לרועץ למערער.

7.     תביעתו של המערער, כפי שסווגה בידיו-הוא, הינה למעשה תביעתו של נושה מותנה, וזאת מעצם מעמדו כערב כלפי אחד מנושי החברה. אין ספק, כי תביעה שכזו, מעצם טיבה של נשיה מותנית, מקבלת נפקות מעשית (קרי, תביעה כנגד קופת החברה), אך ורק במצב בו הנושה תובע מן הערב את תשלום החוב, וזה פורע את הדרישה. במקרה כזה, עשויה לחול סוברוגציה, המעמידה לכאורה את הערב בנעליו של הנושה.
     אלא מאי? ספק גדול, אם ניתן וראוי לקבל את טענות המערער ככל שהן מכוונות למועד הגשת תביעת החוב. זאת, נוכח עצם מהותו של מוסד תביעות החוב, הקבוע בדיני חדלות הפרעון, כולל בדיני הסדרי הנושים.

8.     בכל האמור בהסדרי נושים, הרי שהדין דנן מאמץ, בשינויים מסויימים, את עקרון היסוד הקבוע בדיני פשיטת הרגל, ובעיקר בסעיף 71 המחייב הגשת תביעות חוב במועד (בפשיטת רגל - שישה חודשים מן המועד הקובע, ואילו בהקפאת הליכים - מועד שיקבע הנאמן באישור בית המשפט של חדלות פרעון). זאת, כאשר הלכה פסוקה היא שנושה שלא הגיש תביעתו במועד, וזאת בלא שעלה בידיו להוכיח כי הוא נכנס לחריג המצומצם הקבוע בדין, מאבד למעשה יכולתו לתבוע חובו מקופת חדלות הפרעון.
     לעניננו, הרי שעיון בסעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל מבהיר, כי הוא חל במובהק לא רק על חובות "רגילים" שהגיע מועד פרעונם, אלא גם על סוגי חובות בעייתיים יותר וודאיים פחות, לרבות חובות מותנים, כדלקמן:

"חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל"

מכאן, שאין כל ממש בטיעוניו של המערער בכל הנוגע לטענתו כי סבר, שנוכח ההסדרים המוצעים לא ידרש לפרוע את ערבותו, ואי לכך "אין טעם בהגשת תביעת חוב". לעניינו, די בכך כי החוב המותנה נוצר טרם הקפאת ההליכים, וזאת בדמות יצירת החוב כלפי הבנק, והן במתן הערבות שדרישתה על-ידי הבנק עשויה להקים את החוב המותנה ולהופכו לחיוב מוחשי כנגד קופת החברה.
יוצא, אם כן, כי אין רלוונטיות מרובה לשאלת מידת הסיכון שראה המערער נוכח ההצעות שהוגשו; שהרי, בין אם כך ובין אם אחרת, מרגע בו לא הגיש הוכחת חוב במועד נטל על עצמו סיכון, ואין לו אלא להלין אלא על עצמו בלבד במידה וזה התממש.

9.     עולה לכאורה, כי די היה באמור לעיל בכדי לדחות את תביעת חובו של המערער; מאידך גיסא, הרי שבמצב כזה ראוי היה לכאורה להתייחס גם לטענותיו כי תביעות חוב אחרות שהוגשו באיחור, כולל כאלו שהוגשו לאחר תביעתו שלו, התקבלו על-ידי הנאמן חרף האיחור בהגשתן (זאת, להבדיל מטענות אחרות אודות עמידת הנאמן בזמני תגובה ובמועדים אחרים, שאין להם נפקות ישירה לעניין המועד להגשת תביעות חוב, ועל-פניהן נראות כטענות אווירה גרידא).
     עולה לכאורה, כי תביעות חוב אחרות אכן התקבלו חרף האיחור בהגשתן (ובשלב זה, בוודאי שאין כל מקום או אף אפשרות מעשית להפוך את הגלגל בעניין זה, אף אם היתה נמצאת הצדקה משפטית לכך). בלא לקבוע מסמרות אעיר, כי בדרך-כלל אין מגיש תביעת חוב יכול להבנות משגיאה משפטית או עובדתית שעשה הנאמן (אם אכן עשה) בדיון בתביעת חוב אחרת. מאידך גיסא יתכן, כי במידה ויוכח שהנאמן קיבל, באורח שיטתי, תביעות חוב אשר הוגשו באיחור, ואשר אין הבדל רלוונטי בעניין זה בינן לבין תביעת המערער, הרי שיתכן ולא יהא מנוס מלהכיר בכך, כי המועד האחרון להגשת תביעת חוב הוארך דה-פקטו. במצב כזה, סביר להניח כי אין מקום להעניק הארכה כזו כלפי רוב הנושים, אך לעמוד על המועד הישן עם נושים אחרים, ובכך להפלותם לרעה.

אלא מאי? בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום להכריע בעניין זה, וזאת משום שהנאמן לא ביסס את דחיית תביעת החוב אך ורק על הגשתה באיחור, אלא למעשה דן בה ודחה אותה אף לגופה; זאת, כאשר כעת, לאחר ההחלטה בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, מצטרפים לנימוקיו דאז אף נימוקים נוספים, שמהותם הינה השתק פלוגתא. בנסיבות אלו, דומה כי צודק יהיה להותיר את שאלת ההפליה לכאורה בצריך עיון, ולהכריע את גורל הערעור על-בסיס דיון בקביעות שקבע הנאמן לגופה של תביעת החוב.

10.     עיון בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, מעלה לכאורה כי המערער העלה במסגרתו טענות כמעט לזהות לאלו עליהן הוא מבסס את ערעורו הנוכחי - ובעיקר עסקינן בדרך בה הוא תוקף את הטיפול בנשיית בעלי המניות.
     כך למשל, כבר בסעיף 2 לבקשת רשות הערעור, טוען המערער כי הטיפול בנושים בעלי המניות סוטה לחלוטין מהצעת ההסדר שאושרה; כמו כן, נטען על-ידו בהמשך כי לא ניתן לאשר הסדר המפנה את הנושה אל הערבים; כי בית המשפט של חדלות פרעון טעה כאשר הגדיר את נשייתו כהלוואת בעלים, וכי הדבר מהווה הפליה לרעה; וכי מכח זכות הסוברוגציה, זכותו להכנס לנעלי הבנק.

בעניין זה, אין המערער יכול "למלט עצמו" בטענה כי הטענות לא נידונו לגופן משום שמשך את הערעור (זאת נוכח הערות בית המשפט העליון וחוסר נכונותו להתערב בהסדר, וזאת חרף ההבהרה שההתערבות הנדרשת היא חלקית). טענה זו, לא זאת בלבד שהיא מנוגדת לסדרי הדין, אלא שדבק בה גם אבק ריחו של "דיג ערכאות". אין ספק, כי המערער משך ערעורו בבית המשפט העליון, אך ורק משום שהבין כי אם לא יעשה כן ובית המשפט העליון ידרש למתן פסק דין, הרי שפסק-דין זה ידחה את ערעורו וככל הנראה אף יחייבו בתשלום הוצאות. אך ברור הוא, כי במצב זה אין המערער יכול לשוב ולהעלות אותן טענות עצמן בבית המשפט המחוזי, "כאילו לא ארע מאומה", וזאת בתקווה שמא עתה ישחק לו מזלו במידה רבה יותר.

11.     אכן, באורח עקרוני דחיית ערעור המיועד לפסול הסדר נושים, אינו סותם את הגולל באורח גורף על ערעור שעניינו הכרעה בתביעת חוב. אלא, שהשתק פלוגתא (למצער) יכול אף יכול לקום, מקום בו שני הערעורים נסמכים על אותן טענות, ולאחר שהערעור הראשון נמשך עקב הבהרת בית המשפט העליון, שאין בכוונתו להעתר להן.
זאת ואף זאת; די בעיון בנימוקיו של המערער במסגרת ההליך שבפני, בכדי להווכח כי הם נסמכים על התקפה חד-משמעית על אופן עריכת הסדר הנושים, לרבות ובעיקר אורח החלוקה לקבוצות ולאספות נושים, ההבדל בין ההסדר לבין הצעת ההסדר, וכיוצא באלו.

דומה, כי הדבר היחיד בו מנסה המערער ליצור הבדל, הינו באורח בו הוא מנסח את הסעד המבוקש על ידו בזו הפעם. לא ביטול של הסדר הנושים ככזה, אלא טענה כי נוכח הפגמים בחלוקה לאספות הנושים, אין הוא מחייב אותו.
אלא מאי? עיון בסעיף 2 לבקשת רשות הערעור מלמד, כי אף בבית המשפט העליון טען המערער כי אינו מבקש לערער או לבטל את הסדר הנושים בכללותו, אלא כי קופח בדרך הטיפול בו, באורח העולה לכדי אפליה או העדפת נושים פסולה.

12.     מן האמור לעיל עולה, כי אם אין בפנינו "אותה גברת בשינוי אדרת", הרי שזאת אך משום כי אף הבדל ב"אדרת" אין בפנינו, אלא מדובר באותן טענות עצמן; אי לכך, אין כל טעם לשעות לנסיון האבחון שעורך המערער, בין בטלות מחד גיסא, לבין אי-תחולה כלפיו מאידך גיסא, אשר בנסיבות המקרה אינו אלא תמרון לשוני שאין מאחוריו כל ממש. אף אם נתעלם מן העובדה, כי גם בהליך הקודם תבע המערער בעניינו, ולא בעניין כלל ההסדר, הרי שאף אם לא היו הדברים כך, אין בזה כדי להועיל לו. זאת, באשר בין אם עלתה טענה לבטלות מלאה, ובין אם לבטלות חלקית בעניינו של נושה פלוני, הרי שזאת אף זאת מבוססות על אותו טיעון - טיעון אשר קם לגביו השתק פלוגתא, מרגע בו הוסר הערעור בבית המשפט העליון (זאת, אף מכוח הדין הדורש ממתדיין להעלות את כל טענותיו הרלוונטיות במסגרת ההליך בו הוא פותח, ולא "לפרוס אותן לפרוסות" על-ידי יצירת אבחנות מלאכותיות, ולשמור כל אחת מהן לעת מצוא)

13.     בשולי הדברים אעיר; לא מצאתי טעם אף באבחנה שמנסה המערער לערוך בין מצבים בהן קבלת תביעת חוב תגרע בפועל מחלקם של נושים אחרים, לבין מצב בו תגרום "רק" להגדלת חשיפתו הכספית של המציע. אף אפשרות זו, האחרונה, הינה בגדר שינוי מאוחר ומהותי בהסדר הנושים, ובוודאי שאין ליתן לה יד, אלא אם כן הוכחו נסיבות חריגות ההולמות התערבות מאוחרת שכזו; ולא כאלו הן נסיבות המקרה שבפני.

14.     מעבר לדרוש אוסיף; דין הערעור להדחות מניה וביה, וזאת אף נוכח התעלמותו מן הדין המהותי החל בהסדרי נושים.
בקצירת האומר; די אם אעיר כי לא פעם נתקל בית המשפט בדרישות של נושים כאלו ואחרים המבקשים לפצל את אספות הנושים לאספות סוג קטנות יותר, ההולמות יותר לדעתם הבדלי אינטרסים וזיקות של הנושים השונים לחברה בהקפאת הליכים. אלא מאי? מושכלה ידועה ובסיסית היא, שקיים קושי בהעתרות לדרישות כאלו, אף כאשר הן מגובות בהבדלי אינטרס מסויימים. זאת, נוכח העובדה כי פיצול ההצבעה לקבוצות קטנות מדי, משמעותה האמיתית הינה מתן זכות וטו דה-פקטו לנושים בודדים או לקבוצות נושים קטנות, דבר העשוי לעודד התנהלות של "hold out", ולהקשות על קבלת הסדרי נושים. אין צורך להכביר מילים, כי מצב שכזה סותר את המגמה הבסיסית של הדין, לנסות ולהקל על קבלת הסדרי נושים, לרבות על-ידי יכולת לכפות אותם על מיעוט מתנגד - קרי, צמצום ככל האפשר של מתן זכויות וטו, בעיקר לנושים בודדים - וכזה בדיוק היה המצב, לו ניתן למערער מבוקשו, והוא היה מסווג בנפרד מיתר הנושים בעלי המניות.
     יוצא, כי הפתרון הנכון כרוך באיזון אינטרסים ובשיקול מפוכח של מצב הנשיה, בכל מקרה לגופו. זאת, כאשר בדרך-כלל תערך חלוקה לקבוצות משנה (מעבר לקבוצות היסודיות הרגילות, הקשורות להבדלים המרכזיים שיוצר סולם דיני הקדימה), רק כאשר הוכח הבדל משמעותי בתוך הקבוצה שחלוקתה מתבקשת - כאשר אין עסקינן אך בהבדל הנוגע להשקפה אודות כדאיות ההסדר, אלא בהבדל אינטרסים מהותי, שהתעלמות ממנו תחטא למציאות ועשויה לקפח חלק מהנושים באורח בלתי הוגן. כך למשל, התעלמות מן ההבדל בין נושים רגילים, לבין נושים המחזיקים ערבויות אישיות של בעלי המניות, ואשר עומד לרשותם מקור גביה נוסף - זאת, כאשר נושים הנעדרים ערבות אישית עשויים להשתכנע "לוותר" בנקל על אותן ערבויות, אשר אין בהן כל ערך לגביהם.

15.     אלא, שעיון במקרה הנוכחי, אינו מגלה כל הבדל מהותי בזיקות ובאינטרסים הבסיסיים של המערער לעומת בעלי המניות האחרים. הן החבות כלפיו, והן החבות כלפי יתר בעלי המניות, נוצרה למעשה באותה דרך - ערבויות שנתנו לנושה, בכדי שיממן למעשה את פעילות החברה. ההבדל בין הצדדים נוצר, משום שיתר בעלי המניות פרעו ערבותם טרם המועד הקובע, והמירו אותה למעשה בהלוואת בעלים, ואילו המערער לא עשה כן. מכאן, שהחוב כלפיו לבש לכאורה צורה אחרת - סוברוגציה לטובת ערב שפרע את ערבותו, ונכנס לכאורה בנעליו של נושה שאינו בעל מניות.
אלא, שחרף ההבדל לכאורה בצורת החוב, הרי במקור עניין לנו באותה קבוצת אינטרסים ובאותה זיקה בסיסית לחברה: בעלי מניות, אשר מימנו בעקיפין את פעילותה באמצעות ערבויות. העובדה, כי ערבות פלונית נפרעה טרם המועד הקובע והומרה להלוואת בעלים (קרי, הפכה את המימון העקיף למימון ישיר) וערבות אלמונית נותרה על-כנה משום שטרם נפרעה, אינה יוצר הבדל כה מהותי, המצדיק חלוקת הקבוצה ומתן זכות וטו דה-פקטו למערער באמצעות סיווגו לקבוצה נפרדת.

16.     נוכח האמור לעיל, אין כל סיבה לקבל את טענתו של המערער, כי הויתור שעשתה קבוצת הנושים שהם בעלי מניות ברוב-דעות אינו מחייב אף אותו. דין אחר יאפשר למעשה תוצאה מלאכותית ולא רצויה, המסתמכת על מאפיינים חיצוניים ושם, וזאת להבדיל מעל מהות.
עוד אעיר, כי אף המובאות שציין המערער אינן מסייעות לו: פסק הדין בעניין אגרא אך ציין את קיומה של זכות הסוברוגציה, אך מעבר לכך אין לו נפקות מיוחדת לעניננו, שאינו עוסק כלל ועיקר בשאלה האם ניתן להכיר בזכות כזו, אם לאו, קל וחומר שאין הוא מונע ויתור או הדחיית חובות בהסדר נושים, המתבסס על מקורן המשותף של זכויותיהם של בעלי המניות כלפי החברה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי צודק כונס הנכסים הרשמי בהעירו, כי נוכח החשד המהותי למימון דק, הרי שיתכן מאד וניתן היה לבצע הדחיה מניה וביה, אף אלמלא הסכימו על כך בעלי המניות עצמם - ואילו היכולת לבצע הדחיית בעלי מניות יכולה לחול באורח עקרוני על כל חוב של החברה כלפי בעל המניות, בלא קשר לצורה הספציפית אותה הוא לובש (פש"ר 3/96 בש"א 21042/01 קצוור נ' פאוארליין אינטרנשיונל בע"מ). אין המערער יכול באותה מידה עצמה, להעזר בהחלטה בעניין קריספי, באשר בנסיבות המקרה הנוכחי, אין מדובר בהדחיה לא רצונית עליה הורה בית המשפט, אלא בהסכמה של קבוצת הנושים הרלוונטית ברוב-קולות.

17.     סוף דבר; דין הערעור להדחות, וזאת מכוחו של כל אחד מן הטעמים שנמנו לעיל, קל וחומר נוכח משקלם המשותף, בנסיבות המקרה, ישא המערער בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול הסדר נושים

  2. הסדר נושים לא סביר

  3. אי הצטרפות להסדר נושים

  4. בקשה לאישור הסדר נושים

  5. אישור תוצאת אסיפת נושים

  6. ממתי מתחיל חוב ערב לנושה

  7. דחיית תשלומים בהסדר נושים

  8. הודעה לנושה על ביטול ערבות

  9. אישור הסדר חוב באסיפת נושים

  10. בקשת נושה מובטח למימוש ערובה

  11. אישור הסדר נושים למנהלי חברה

  12. פשיטת רגל במקום תשלום לנושים

  13. אחריות אישית בגין העדפת נושים

  14. עיקול משכורת - חלוקת כספים לנושים

  15. הצעת הסדר נושים למחזיקי אגרות חוב

  16. האם הסדר נושים גובר על דיני הערבות

  17. שינוי ישות משפטית כדי להתחמק מנושים

  18. חלוקת כספי נאמנות לנושים של חברה בפירוק

  19. ויתור הערב על חובת הדרישה של נושה מהחייב

  20. ביטול הסדר עם נושים מחוץ להליך פשיטת רגל

  21. בקשה להכרזה כפושט רגל על חובות ל - 20 נושים

  22. הסכמת המנהל המיוחד בפשיטת רגל מול התנגדות נושה

  23. בקשה לאישור הסדר נושים - סעיף 350 לחוק החברות

  24. עיכוב ביצוע חיוב לנושה בחיובים שלובים או מקבילים

  25. בקשת חייב להכריזו כפושט רגל והתנגדות נושים להכרזה

  26. שימוש במסך ההתאגדות לצורך קיפוח נושים והברחת נכסים

  27. סיוע לנושים אשר לא הצליחו לגבות חובם בהליכי הוצאה לפועל

  28. החייב נחקר ועוד קודם לכן המציא אסמכתאות על משלוח הודעות לנושים

  29. סעיף 50 לחוק החוזים - החייב רשאי לזקוף כל סכום שמשלם לנושה לחיובים בעת התשלום

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון