בקשה לאכיפת אגרת חוב

להלן החלטה בנושא בקשה לאכיפת אגרת חוב:

החלטה

1. מהות הבקשה:
הבקשה שבפניי היא בקשה לאכיפת אגרת חוב ומינוי כונס נכסים קבוע.
במסגרת הבקשה התבקש בימ"ש להורות על אכיפת שעבוד שוטף אשר יצרה המשיבה (להלן: "החברה") לטובת הבנק על כלל נכסיה וזכויותיה ביום 24.4.80 ואגרות חוב נוספות ללא הגבלה בסכום, המובטחות בשעבודים קבועים אשר יצרה החברה לטובת הבנק מעת לעת.
בבקשה נאמר כי החברה עוסקת בבניית בתים והקמת תחנות דלק.
חובותיה של החברה לבנק המבקש עומדים על למעלה מ- 5 מליון דולר.
חשבון החברה בבנק הוגבל לנוכח יתרת חוב גבוהה וחריגה ממסגרת אשראי.
כמו כן, נאמר בבקשה כי החברה חדלה מלפרוע את חובותיה בגין שתי הלוואות שנטלה מאת הבנק. שלטונות המס אף הטילו עיקול על חשבון החברה בסך של מאות אלפי שקלים.
הסיבות להגבלת החשבון היו, בין היתר, העדר מקורות ממשיים להחזר החוב כפי שעולה ממסמך ריכוז נתוני פרוייקטים אשר הוצג על ידי מנהל החברה בפני הבנק.
ביום 1.8.05 ביקשה החברה לקבל את הסכמת הבנק להצעה שתכליתה לאפשר לה הקפאת הליכים.
מכתב זה מעיד על מצבה הקשה של החברה שהיא למעשה חדלת פרעון.
לאור מכתב זה, סביר להניח כי מלבד חובה של החברה לבנק קיימים נושים רבים העלולים לבקש כי יפרע חובם.
מכאן, עולה כי החברה נקלעה למבוי סתום ונמצאת על סף קריסה.
אי מינוי כונס נכסים, עלול להביא למצב שבו לא ניתן יהיה לתפוס נכסים שוטפים הקיימים בחברה ולפעול בהמשך למכירתם.
קיים אף חשש כי הנכסים השוטפים ילכו לאיבוד וכי נושי החברה ינסו לעשות דין לעצמם.
הבנק ציין את מסמכי פתיחת החשבון, את חתימת החברה על כתבי התחייבויות והחזר הלוואות ובקשות להקצאת אשראי.
החברה נטלה שתי הלוואות בסכום מצטבר של כ- 4.3 מליון ₪ ולא עמדה בפרעון ההלוואות.
כמו כן, ניתנו ערבויות לצדדים שלישיים ונותרה אף יתרת חובה בגין שימוש בכרטיסי אשראי.
בנוסף לשעבוד הצף אשר נוצר כאמור בשנת 1980, נרשמו לטובת הבנק שעבודים קבועים מדרגה ראשונה על נכסי מטלטלין של החברה אשר פורטו במסגרת הבקשה.
הבנק טען כי החברה איננה פורעת את חובותיה, וכי עובר להגשת הבקשה הגיש הבנק תביעה כספית כנגד בעלי המניות ומנהליה של החברה אשר ערבו בערבות אישית לפרעון חובותיה בסכום של כ- 390,000 ₪.
על פי ההוראות הקבועות באגרת החוב, התמלאו התנאים לאכיפתן.

2. תגובת החברה לבקשה:
בתגובה נאמר כי אין מקום למסקנת הבנק על פיה החברה נמצאת על סף קריסה.
החברה טענה כי לא קיים כל עיקול על חשבונה אשר נועד להבטיח חוב לשלטונות המס. החברה צירפה כנספח א' לתגובה אישור על ביטול צו עיקול נכסים המופנה לחברה מאת אגף מס הכנסה.
נאמר כי הוטל עיקול בשוגג אשר בוטל באופן מיידי.
עוד נאמר כי החברה לא ביקשה לאפשר לה הקפאת הליכים.
החברה טענה כי עקב התנהלות הבנק היא נאלצה ליזום תוכנית להתנתקות מסודרת מהבנק ומחשבון שהתנהל אצלו.
הבנק לא סבר כי תוכנית זו מביאה לפגיעה מהותית בנכסים השוטפים במועד שבה הוגשה.
החברה טענה כי הבנק הכשיל את החברה במספר מקרים אשר שיאם בפרשה אשר כונתה
על ידה בשם "פרשת אביליה".
יש לציין כי תגובתה של החברה משתרעת על פני 90 סעיפים, אולם במסגרת סעיף זה אציין רק את עיקרי הטענות.
החברה טענה כי היא פועלת כחברת בנייה וניהלה את חשבונה העסקי בבנק החל משנת 80'.
במשך 25 שנות פעילות לא חולל אף שיק אשר נמשך על ידי הבנק וזאת משום חוסנה הכלכלי של החברה.
לפתע שינה הבנק את נוהגו ובמרץ 2005 חולל שיק אשר משכה החברה ע"ס 49,000 ₪ מסיבת "אכ"מ".
החברה טענה כי יום זה נרשם בתולדותיה כיום בו החל הבנק "במאמציו לאבדה ולחסלה בציניות מרושעת, תוך התהלכות בריונית מאיימת על מנהלה והכל מתוך בצע כסף או תסכול".
החברה ציינה כי מנהלה של החברה, מר נחום פרסר, (להלן: "נחום") הוא איש כפר תמים אשר שמו הטוב יצא לו בזכות עבודתו הטובה והאיכותית.
נחום האמין בבנק באופן בלתי מסוייג ושם בו את מבטחו, מבלי לחשוב כי הבנק מסוגל להונות אותו.
בשנת 98' הוצעה לנחום הצעה לרכוש מבנה שלד אשר בנייתו החלה בהרצליה.
נכס זה היה משועבד לבנק אמריקאי ישראלי וכונס הנכסים מטעם הבנק היה עו"ד ממשרדו של עו"ד לוינסון.
נחום סבר כי מדובר בפרויקט טוב ופנה לבנק. מנהל הסניף, מר שטויר, התלהב מהפרוייקט ונאות להעמיד הלוואות לקרובותיו של נחום - אימו, אחותו וחותנתו - לשם רכישת הנכס.
אמו וחותנתו היו עקרות בית בסוף שנות ה- 60 ללא הכנסות ואחותו התגוררה עם אמה ועבדה כפקידה.
ההלוואות נתנו ללא כל בטוחה, למעט השעבוד אשר נרשם על הנכס.
סוכם עם מר שטויר כי ההלואות תפרענה מכספים שיתקבלו ממכירת הנכסים על ידי קרובותיו של נחום. מועדי הפרעון נקבעו כמועדי פרעון שרירותיים.
בפועל לא התממשו התחזיות באשר לפרוייקט זה.
לדברי החברה, נכנסו אנשי הבנק לחרדות שכן לא דאגו לקבל בטוחה לפרעון ההלוואות. הבנק החל ללחוץ על נחום לשלם את ההפרש שבין שווי הנכסים לבין יתרת החוב בחשבון בנות משפחתו.
הבנק ביקש מנחום כי יחתום על ערבות, אולם נחום לא הסכים לכך באופן מיידי.
דרישותיו החוזרות של הבנק לחתום על ערבות ולהתחייב לשלם מליוני שקלים כדי להציל את הבנק משגיאותיו, סייעו לנחום לפקוח לאט לאט את עיניו. נחום החל לחוש בקיעים במארג הצפוף כל כך של האמון המוחלט שהיה לו בבנק.
לאחר כל הפירוט לעיל במסגרת התגובה, שבה החברה לאותו יום בו הוחזר לראשונה השיק של החברה ללא אזהרה מראש.
החזרה זו נועדה, לדברי החברה, להזהיר את נחום כי עליו ליטול על עצמו גם את חובה של אמו המנוחה לבנק בסכום של 400,000 דולר, כמו גם את יתרת החוב הבלתי מובטח של אימו וחמותו על אף העובדה שלא חתם כערב.
לאחר מכן הוחזרו שני שיקים נוספים.
לאחר מכן כיבד הבנק את אותו שיק שכן נחום שוחח עם מנהלי הבנק ונתן להם תחושה כי הוא יחשוב מחדש לערוב לסכומי העתק הפתוחים.
עד למאי 2005 נשמר "שקט תעשייתי" והבנק המשיך לכבד שיקים של החברה כאשר יתרת החוב עמדה בשיא ע"ס של כ- 1.4 מליון דולר.
עוד נאמר בתגובה כי נחום ביקש למכור את דירת אימו המנוחה כדי לרצות את הבנק. במרץ 2005 נמכרה הדירה לאחר שהבנק נתן את הסכמתו להסרת השעבוד, בתנאי שמתוך כספי המכירה בסך כ- 400,000 דולר יועבר לבנק סכום של כ- 365,000 דולר.
לאחר מכן החל הבנק ללחוץ על חמותו ועל אחותו של נחום שגם הן תמכורנה את דירותיהן המשועבדות לבנק, תוך כדי דרישה כי יתרת החוב תיפרע הן על ידי נחום והן על ידן.
קבלת הדרישה אשר הוצגה על ידי הבנק היתה ממיתה על נחום שואה כלכלית.
בין אפריל 2005 עד תחילת יולי 2005, הופעל לחץ כבד על נחום לחתום ולהחתים את חמותו ואחותו על ההסכם שהגיש הבנק, תוך דרישה כי עליו לחתום כערב לכל החובות.
נחום הודיע לבנק כי על סמך יעוץ משפטי הוא החליט שלא לחתום על ההסכם, שכן אין הוא מעוניין לערוב לחובות שלא שלא. לאחר מכן החלה התנקלות לחשבונה של החברה ולנכסי קרובות המשפחה של נחום.
הבנק החל להחזיר שיקים והחשבון הפך להיות מוגבל.
בשלב זה הבין נחום שיחסיו עם הבנק הגיעו לקיצם. התעורר אצלו צורך ליזום תוכנית להתנתקות מסודרת מהבנק.
לאור זאת, התקימו פגישות עם עובדי הבנק וכך נולדה התוכנית שכונתה "תוכנית ההבראה".
גב' רביד, אשר נושאת את התואר "מנהלת קשרי לקוחות חטיבה עסקית אגף אשראיים מיוחדים", הודיעה מיידית כי איננה מעוניינת להיפגש עם נחום, שכן אותה תוכנית איננה פותרת את בעיות החוב של קרובותיו.
החברה טענה גם כי שולמו על ידה תשלומי יתר בגין התניית שירות בשירות, חיוב בריבית, העמדת מסגרות אשראי מוקטנות באופן יחסי ועוד.
כמו כן, הוקדש פרק שלם לבקשה למסור מסמכים.
לאחר מכן פרטה החברה את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתנהגות הבנק.
החברה הבהירה כי היא השתתפה במכרז אשר הוצע על ידי אביליה נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "אביליה") בבניית חלק מפרוייקט בפארק המדע ברחובות (להלן: "הפרוייקט").
הבנק שימש כבנקאי של החברה וכמלווה בנקאי של הפרוייקט כאשר אביליה היתה לקוחה שלו.
ההסכם בין מגדליה לאביליה נחתם ביום 2.3.99.
החברה טענה כי ההסכם לא היה נחתם אלמלא מעורבותו העמוקה של הבנק, ואלמלא מצגים אשר הציג הבנק בפני החברה לפני חתימתו.
החברה טענה כי לא היתה נכנסת להתקשרות מול אביליה אלמלא עדודו של הבנק והתחייבותו המפורשת לתמוך בחברה במהלך ביצוע הפרוייקט.
עובדי הבנק הדגישו בפני נחום כי הפרוייקט הוא סולידי וכי אין לחברה ממה לחשוש שכן הבנק יעמוד מאחוריה בכל מה שיידרש.
מצג זה התברר כמצג לא נכון אשר גרם לחברה נזק במליוני שקלים.
הבנק היה מעורב בפרוייקט ופיקח עליו ומימן אותו.
הבנק יזם החזרת שיק אשר מסרה אביליה לחברה על סכום של כ- 537,000 ₪.
החברה ציינה כי עובדת החזרת השיק פורטה על ידה על מנת להבהיר את מעורבות הבנק בפרוייקט וביחסים שבין החברה לבין אביליה.
מיד לאחר החזרת השיק, דרש הבנק כי החברה תכנס שותפה בפרוייקט בלפחות 50%. החברה לא נכנסה לשותפות למרות לחצי הבנק וזאת בגין חילוקי דעות באשר להמשך הפרוייקט.
חודש לפני סיום הפרוייקט, בינואר 2002, סירבה אביליה לשלם לחברה סכום של כ- 2.6 מליון ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה אושר בחלקו הגדול לתשלום על ידי המפקח מטעם הבנק.
הבנק הודיע לנחום כי על החברה להשלים את הפרוייקט וכי הבנק ידאג לכך שהעניינים יסתדרו.
החברה, תוך הסתמכות על הבטחת הבנק, נענתה לדרישת הבנק והשלימה את הפרוייקט תוך השקעת כספים נוספים אשר הוצאו לשם כך מחשבונה בבנק.
הבנק אף לא דרש מהחברה כל בטוחות נוספות על מנת לאפשר את העמדת האשראיים הנוספים לצורך השלמת הפרוייקט.
החברה לא היתה מודעת לכך כי הבנק תמרן אותה לסיים את הליכי הבניה על מנת למנוע נזק מהבנק. הבנק היה חרד להחזר השקעותיו באביליה ורצה שהפרוייקט יסתיים על מנת שיוכל לראות את זרימת ההכנסות מהשכרת הנכסים בפרויקט.
מכאן, עולה כי הבנק אילץ את החברה להשלים את הפרוייקט על מנת להקטין את נזקיה.
למרות הבטחות הבנק, לא שילמה אביליה לחברה את חשבונותיה וגם הבנק לא שילם לחברה עבור השלמת הבנייה. הבנק אפשר לחברה למשוך שיקים ולפעול ביתרות חובה גבוהות ללא בטחונות.
בין החברה לבין אביליה מתנהל היום הליך משפטי כאשר הבנק מודע לצורך הגן על נכסיו ושעבודיו אצל אביליה.
יתרת החוב הנטענת כיום כלפי החברה נובעת רובה ככולה מהוצאות אשר הוציאה החברה בלחצו של הבנק, תוך הטעיית נחום והחברה, להשלמת הפרוייקט. זאת מבלי ששולמו לחברה החשבונות בגין העבודות אשר בוצעו בפרויקט בסכום של כ- 3 מליון ₪.
הבנק חייב לשפות את החברה על כל נזקיה בפרשת אביליה.
החברה פרטה נזקים נוספים אשר נגרמו לה כתוצאה מהתנהגות הבנק.
כמו כן, ציינה החברה בטחונות אשר הועמדו על ידה לטובת הבנק:
בנוב' 2004 העמידה החברה בטחון נוסף לבנק - בית במושב בניה השייך לחותנתו וחמותו של נחום. העמדת בטוחה זו נעשתה, לטענת החברה, לאחר שהבטיחו לנחום בבנק כי אל לו לחשוש ממצוקות הון חוזרות מטעם הבנק, וכי אם ימציא בטחון נוסף לבנק, יספק הבנק לחברה הון חוזר לפי צרכיה בסכום של כמליון ₪.
אולם, הבטחות אלה לא קויימו על ידי הבנק.
הבנק פיתה את נחום על מנת לקבל ממנו שעבוד נוסף על הבית בבניה. אולם בטרם יבש הדיו על מסמכי השעבוד, החזיר הבנק את אותו שיק ביום 3.3.05.



3. תשובת הבנק לתגובת החברה:
בתגובה נאמר כי ביום שבו נחתם התצהיר אשר תמך בבקשת האכיפה, היה העיקול אשר הוטל על ידי אגף מס הכנסה על חשבון הבנק של החברה תקף. בכל מקרה, מדובר בעילה אחת בלבד לאכיפת אגרת החוב.
עוד נאמר כי אין כל קשר בין חילול השיקים בחשבון החברה ובין פרשת הרצליה.
השיקים אשר חוללו החל מיום 1.3.05 חוללו בגין הבטחות חוזרות ונשנות של החברה לפרעון החובות אשר לא קויימו במשך תקופה ארוכה.
הבנק פרט את השתלשלות העניינים בעניין חילול השיקים.
הבנק גם טען כי אין כל מקום לטענת החברה על פיה מדובר בתוכנית התנתקות, ולא בבקשה של החברה לתמיכתו של הבנק בהקפאת הליכים.
עוד טען הבנק כי אין כל אמת בטענת החברה על פיה הובטח לה שכנגד שעבוד הנכס במושב בניה יעמיד הבנק לחברה הון חוזר לפי צרכיה.
מדובר בנכס אשר נחום הבטיח כי ישעבד לבנק, כבטוחה נוספת בגין חובות החברה עוד במהלך חודש מרץ 2003 ולא כנגד העמדת הון חוזר לחברה.
באשר לפרשת אביליה - מדובר בטענות אשר יכולות להוות בסיס לתביעה כנגד הבנק, אולם אין להן מקום בבירור בקשתו של הבנק לאכיפת השעבוד.
לגופו של עניין, נטען כי הטענות בדבר נזקים אשר נגרמו לחברה בגין החזרת השיקים, הינן טענות בלתי מגובות.

4. דיון והחלטה:
כאשר עומדת בפני בימ"ש בקשה לאכיפת אגרת חוב, לפי הוראות סעיף 194 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג - 1983, הרי שעל בימ"ש לבחון אם קיים חוב ואם התמלאו תנאי אגרת החוב המצדיקים את מימוש השעבוד.
אין מקום במסגרת דיון זה לנהל דיון בתביעה של מי שהוציא את אגרת החוב כנגד הנושה. אין הליך של פש"ר המקום הנכון לברר מחלוקות מורכבות בין הצדדים הטעונות חקירת עדים והבאת ראיות.
בירור טענות מעין אלה אמור להתקיים במסגרת תביעה אזרחית רגילה.
עם זאת, לא ינתן צו כינוס על ידי בימ"ש כאשר החייב חולק בתום לב על החוב כלפי הנושה, אם כי הכחשה סתמית של החוב איננה מספיקה.
יש לכן לבחון להלן האם קיים אכן חוב של החברה כלפי הבנק והאם התמלאו התנאים לאכיפת אגרת החוב.

א. קיומו של חוב:
כפי שכבר ציינתי לעיל, נאמר במסגרת הבקשה לאכיפת השעבוד כי חובות החברה לבנק עומדים על סך של למעלה מ- 5 מליון ₪.
במהלך חקירתו הנגדית של נחום, אישר נחום כי בספרי הבנק קיים חוב כאמור בבקשה נכון להיום.
לתשובה זו בעמ' 71 לפרוטוקול, קדמה תשובה מתחמקת בה נאמר על ידי נחום כי יש לו "בעיה עם כל החוב".
לאחר מכן התעורר ויכוח בין בית המשפט לבין ב"כ החברה, אשר טען כי לשאלה אם לחברה חוב או אין חוב, לא ניתן לתת תשובה בכן ולא.
בסופו של דבר, נטען על ידי ב"כ המשיבה כי גם אם היו שואלים אותו אם יש חוב לחברה, הוא לא יכול היה להגיד וכי הוא טוען שאין חוב לחברה "אני טוען שאין חוב למגדליה, אני טוען ככה". רק לאחר מכן אישר נחום כאמור כי בספרי החברה קיים היום חוב.
נראה כי בשאלה זו אין מחלוקת של ממש, שכן חובה של החברה בספרי הבנק עולה בבירור מדפי החשבון.
החברה אף לא הציעה גירסה משלה כנגד קיומו של החוב.
במהלך חקירתו אישר נחום כי החברה קיבלה את כל מסמכי ניהול החשבון כגון דפי חשבון, דפי תנועות ופרטים על ריביות באופן שוטף (עמ' 63 לפרו').
אין לכן בסיס לפרק הנרחב אותו הקדישה החברה במסגרת תגובתה, לבקשה לעניין קבלת המסמכים, נושא לגביו גם הגישה בר"ע בבית המשפט העליון אשר נדחתה.
יתרה מזאת, עוד בתגובת המשיב לבקשת החברה לעיכוב הליכים עד להחלטה בבר"ע לעניין מסירת המסמכים, הבהיר הבנק כי החברה מסתירה מבימ"ש את העובדה כי בספט' 2005 קיבלה על פי בקשתה מסמכים רבים הנוגעים לחשבון בבנק, ובכלל זה העתקים של הסכמי אשראי והלוואות אשר נחתמו עימה בנוגע לחשבון ותדפיס תנועות בחשבון ודוחות על חיובי ריבית למשך 7 שנים אחורה.
למרות זאת, לא ניתנה גירסה של החברה באשר לגובה החוב, ותשובתו של נחום, על פיה "יש לו בעיה עם החוב כולו" נותרה בגדר תשובה כללית ומעורפלת.
עצם העובדה כי החברה טרחה לפרט טענות רבות המקימות לה, לטענתה, עילת קיזוז כנגד הבנק, תומכת במסקנה כי החברה מודעת לחלוטין לחובה כלפי הבנק.
כמו כן, הדגיש נחום מספר פעמים במהלך עדותו את העובדה כי חובה של החברה ירד מסכום של למעלה מ- 6 מליון ₪ לסכום של 5 מליון ₪.
העדה מטעם הבנק, הגב' שמולביץ, העידה כי החובות לבנק לא סולקו ודבר זה אושר למעשה גם על ידי נחום במסגרת חקירתו הנגדית.
בעמ' 70 לפרוטוקול נשאל נחום האם הוא יכול להראות שיתרת החוב סולקה ותשובתו היתה :"לא אמרתי דבר כזה".
לא יכולה להיות לכן כל מחלוקת באשר לקיומו של חוב מטעם החברה כלפי הבנק.
אין גם כפירה בתוקפה של אגרת החוב אשר נוצרה כדי להבטיח את חיובי החברה כלפי הבנק.

ב. האם התקיימו התנאים לאכיפת אגרת החוב:
אגרת החוב צורפה לבקשה לאכיפתה כנספח א'.
קיומו של החוב ואי פרעונו לאחר דרישה, מהווה עילה לאכיפת אגרת החוב.
סעיף 18 ו' לאגרת החוב מקים עילה לאכיפתה כאשר הנערב או הממשכן יפסיק לפרוע את חובותיו או לנהל את עסקיו.
מתוך המסמכים אשר הוצגו במהלך הדיון, עולה במפורש כי אין לחברה צבר של עבודות וכי למעשה היא הפסיקה את פעילותה, מלבד פעילות במזכרת בתיה אשר מוחרגת לטובת בנק לאומי.
נספח ב' 2 לבקשת האכיפה, הינו מסמך אשר נערך על ידי החברה כשהוא נושא תאריך 3.7.05.
המסמך נושא את הכותרת "דו"ח פרוייקטים" ממנו עולה כי אין לחברה כל עבודות עתידיות.
נספח 1 לתשובת המבקש לתגובת המשיבה, הינו דו"ח על מצב עסקים מיום 19.8.04, אשר נערך על ידי רו"ח עליזה שרון. בדו"ח נאמר כי מטרתו היא לבחון את מצב החברה ואת המשך פעילותה כעסק חי.
בדו"ח צויין במפורש כי בניתוח הפרוייקטים הקיימים הסתמכו עורכי הדו"ח על נתונים שקיבלו ממנהל החברה, על פיהם נערכו האומדנים לגמר הפרוייקטים, נקבעה הרווחיות ובוצעה פריסה של תחזית תזרים המזומנים.
בסעיף 1.2 הנושא את הכותרת "תמצית סיכום ומסקנות", נאמר כי לחברה 10 פרוייקטים בשלב ביצוע וכי אין צבר הזמנות לשנת 2005.
משך הביצוע של מרבית הפרוייקטים הוא עד תום שנת 2004 או בסמוך לתחילת שנת 2005.
קביעה זו נתמכה למעשה באמור בתצהירו של נחום בבקשת החברה לעיכוב הליכים בבש"א 2360/06.
בסעיף 7 לתצהיר אשר תמך באותה בקשה, נאמר במפורש "המבקשת, פרט לעבודות שהיא מבצעת כיום בפרוייקט נדל"ן המשועבד לבל"ל (ואשר הוחרג מאגרת החוב של המשיב בהסכמתו), איננה מנהלת כל פעילות אחרת. לפיכך, על פי היעוץ המשפטי שקיבלתי אטען כי מינוי כונס נכסים קבוע לא יעלה ולא יוריד מבחינת המשיב".
קיימת אם כן הודאה מפורשת מצד החברה ממנה עולה שאין היא מנהלת כל פעילות עסקית.
יש לציין כי מקובלת עלי בעניין זה טענת הבנק, על פיה נדרש כינוס הנכסים לצורך בחינה אמיתית של פעילות החברה ובחינת אפשרות להמשך פעילותה מתוך כוונה ליצור מקורות כספיים נוספים לסילוק החוב או להפחתתו.

אין גם מחלוקת כי החברה ביקשה את הסכמת הבנק להליך של הקפאת הליכים.
נספח ג' לבקשה לאכיפת אגרות החוב, הינו מסמך אשר הוכן על ידי החברה ביום 1.8.05.
המסמך נושא את הכותרת "תוכנית הבראה".
במסמך נאמר כי בהמשך לפגישה אשר התקיימה עם הבנק ביום 21.7.05, אשר נועדה לבחון דרכים להקטנת חוב החברה לבנק בדרך של מכירת נכסים, ובהתאם לבקשת הבנק מועלית הצעת החברה על הכתב.
בסעיף 1 א' נאמר כי ההצעה נועדה לאפשר הקפאת הליכים תוך תמיכת הבנק בבקשה ולהימנע מפירוקה לבקשת נושיה.
עוד נאמר בסעיף 1 ב' כי ההצעה נועדה להקטין את החוב לבנק בדרך של מכירת נכסים כאשר התמורה תופקד בבנק.
אמנם נאמר כי אין באמור בהצעה כדי להוות הודאה מצד החברה בטענות הבנק בכל עניין הנוגע לחשבונות המתנהלים בבנק.
אולם, נאמר במפורש בסעיף 2 כי יתרות כספי תמורה של נכסים מסויימים אשר ימכרו, תועבר לבנק על מנת להקטין את החוב.
התייחסות נוספת לעניין החוב מצויה בסעיף 7 למסמך, בו נאמר כי יתרת החוב לבנק תיקבע בהתאם להסכמות בין הצדדים בדבר תיקון תשלומי ריבית עבר.
מסמך זה, מעבר להיותו הודאה נוספת של החברה בקיומו של חוב כלפי הבנק, מהווה למעשה הכרזה על חוסר סולבנטיות. אם כי בפועל טרם הוגשה בקשה להקפאת הליכים, הרי שהמכתב עצמו מביע כוונה ברורה לפתוח בהליך של הקפאת הליכים בתמיכה של הבנק.

ראה לעניין זה, ע"א 1689/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פד"י נח(6) 126, בו נאמר, לעניין תחולת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, כי "גם בהליכי פירוק חברות חולף זמן בין הגשת הבקשה לבין מתן צו הפירוק, שהוא, על פי הפסיקה, 'המועד הקובע'. על כן, לא ניתן להסיק מעצם העובדה שבקשת צו הקפאת הליכים היא הצהרה של החברה על חדלות פרעון שממועד זה יחול סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (ההדגשה שלי - ד.ק.) (עמ' 135 לפסה"ד מול האות ג').

בעניין זה, אינני מקבלת לחלוטין את גירסתו של נחום על פיה לא מדובר למעשה בתוכנית הבראה אלא בתוכנית התנתקות מהבנק.
מנוסח המכתב ומהכותרת הברורה שלו כתוכנית הבראה, עולה במפורש כי החברה התכוונה להקפאת הליכים ואף ביקשה את הסכמתו של הבנק להליך זה על מנת, בלשונה, "להימנע מפירוקה מבקשת נושיה".
נחום חתם על המכתב ואף אישר במהלך חקירתו כי הוא היה מודע לכך שללא הסכמת הבנק לא יוכל לבצע הליך של הקפאת הליכים.
נחום נשאל האם הוא מסכים שהוא ביקש לקבל את תמיכת הבנק למהלך של הקפאת הליכים, ותשובתו היתה כי בשלב ראשון כן.
לאחר מכן נשאל מדוע ניגש לבנק לבקש הסכמה להקפאת הליכים ותשובתו היתה: "כדי להגיע למצב, להגיע להסדר עם הבנק, על דרך לפתור את הבעיות" (עמ' 105 לפרו').
על העובדה כי מדובר היה בתוכנית הבראה, ניתן ללמוד גם מקיומם של נושים אחרים אשר ההקפאה היתה אמורה למנוע בקשות פירוק מטעמם.
בנספח 21 לתשובת הבנק לתגובת החברה, שהוא סיכום פגישה מיום 21.7.05 בין נציגי הבנק לבין נציגי החברה יחד עם באי כוחם, נאמר במפורש כי מבקשים ללכת להקפאת הליכים בהסכמת הבנק בניסיון להבריא את החברה. כמו כן, נאמר כי חובות החברה לנושים חיצוניים הם בסכום שבין 2.5 עד 3 מליון דולר.
לכן, אין גם כל מקום לטענתו הסתמית של נחום בסעיף 11 לתצהירו, על פיה יש לחברה אמנם התחייבויות לספקים ולקוחות "ואולם אין איש מתוך כל אלה אשר לא בא על סיפוקו ואשר לא קיבל את המגיע לו".
במסגרת חקירתו הנגדית אישר נחום, בניגוד לאמור בתצהיר, כי החברה חייבת כספים לנושים אחרים.
נחום לא הסביר במהלך החקירה הנגדית כיצד באו אותם נושים על סיפוקם, מלבד אמירה כי לא ננקטו כנגד החברה הליכים כלשהם.
הסתבר כי גם תשובה זו לא היתה נכונה, שכן נחום אישר שננקטו מספר הליכים כנגד החברה במסגרת ההוצל"פ (עמ' 67 לפרוטוקול).
אינני רואה כל דרך לקבל את טענתו נחום כי כוונתה המפורשת של החברה לבקש הקפאת הליכים בהסכמת הבנק, כפי שעולה מהמסמכים אשר ציינתי לעיל, היתה למעשה תוכנית התנתקות מהבנק.
נראה כי מדובר בהכתרה עצמית של המהלך כהתנתקות בדיעבד, על מנת לנסות ולבטל את משמעות בקשת החברה לקבל את הסכמת הבנק לנקוט בהליך של הקפאת הליכים, שיש בו למעשה הודאה בחוב ואף הודאה בחוסר הסולבנטיות של החברה.
אין לכן גם כל מקום לטענת החברה במסגרת הסיכומים, כי מדובר בתוכנית הבראה אשר בוצעה במסגרת מו"מ עם הבנק לקראת התנתקות מסודרת ממנו.
טענה זו עומדת בניגוד גמור גם לאמור בסעיפים 8-9 אשר צויינו במכתב החברה מיום 1.8.05, בהם נאמר כי בגין יתרת הסכום שתיוותר לאחר בדיקה, תילקח הלוואה על ידי החברה בערבות בעליה אשר תיפרע במשך 120 תשלומים.
המשך מערכת היחסים שבין הצדדים לשם פרעון ההלוואה בדרך זו, בוודאי שאיננה מלמדת על כוונת התנתקות מהבנק.
גם בקשת התחייבות מהבנק לתמוך בהליך של הקפאת הליכים ולהימנע ממימושי בטוחות לרבות שעבוד שוטף, איננה מצביעה על הליך של התנתקות.

בסופו של דבר, עולה כי עצם הכוונה להגיש בקשה להקפאת הליכים בנסיבות אשר תוארו לעיל, מצביעה על מצבה הכלכלי הקשה של החברה ועל חובה כלפי הבנק.
בנסיבות אלה, קמה לבנק עילת מימוש על פי הוראות סעיף 18 ה' ו- 18 ח' לאיגרת החוב.

בנוסף לכל האמור לעיל, קמה לבנק עילה למימוש אגרת החוב גם בגין הטלת עיקול על חשבון החברה בבנק לטובת חברת הנסון. החברה לא מסרה כל מידע לגבי קיומו של עיקול זה, והמידע לגביו התברר רק במהלך הדיון (עמ' 67 לפרו').
סכום העיקול איננו משמעותי, אולם, די בהטלת העיקול על מנת לקיים את התנאי הקבוע בסעיף 18 ד' לאגרת החוב.
התוצאה מכל האמור לעיל, היא כי קמה זכות לבנק לאכוף את השעבודים כאמור בבקשה.

ג. טענות החברה כלפי הבנק:

הקשר שבין חילול השיקים לבין הנכס בהרצליה.
טענתה העיקרית של החברה בעניין זה היא כי קיים קשר ישיר בין סירובו של נחום לחתום כערב לחובות בנות משפחתו לבין חילול השיקים על ידי הבנק.
גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי קיים קשר כלשהו בין סירובו של נחום לערוב לחובות בנות משפחתו כאמור לעיל, הרי שאין בטענה זו כדי לפגוע בדרך כלשהי בזכות האכיפה של אגרת החוב בגין חובות החברה לבנק.
החברה טענה כי בגין חילול השיקים נגרם נזק של אובדן מוניטין, פגיעה באמון הספקים בחברה, ופגיעה באמון הלקוחות ומניעת התקשרויות לביצוע עבודה.
נזק זה הוערך על ידי החברה בסכום של 1.5 מליון ₪.
כמו כן, נטען כי נגרם נזק של מליון ₪ נוספים שכן כתוצאה מחילול השיקים דרשו ספקים תשלומים עבור סחורות או שירותים במזומן בלבד.
הערכה כספית זו הינה הערכה בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי. לא היה בה די גם כדי להצדיק מתן רשות להגן אילו היה נתבע חובה הכספי של החברה בתביעה רגילה.
לכן, אין בטענות אלה כדי להוות טענת הגנה במסגרת בקשה לאכיפה אגרת החוב, שכן אין בהן כדי ליצור ספק ממשי בחובה של החברה.
גם לגופו של עניין, מקובלת עלי עמדתו של הבנק כי חילול השיקים נבע ממצבה הכספי של החברה.
בתצהירה של גב' שמולביץ אשר תמך בתשובת הבנק לתגובת החברה, נאמר כי ביולי 2004 הסכים הבנק לחדש לחברה מסגרת אשראי ע"ס 700,000 ₪, לאחר שעד תקופה זו עמדה לחברה בחשבון הבנק מסגרת אשראי דומה. האישור ניתן למרות שיתרת החוב בחשבון חרגה באופן משמעותי ממסגרות האשראי המאושרת.
לדברי גב' שמולביץ, הסכים הבנק שלא להחזיר לחברה שיקים שנמשכו, שכן באותה תקופה הציג נחום בפני הבנק מצג כאילו אמורים להשתלם לחברה כספים בגין פרוייקטים אותם היא מנהלת, ובמיוחד כספים מחברת פז.
כמו כן, נטען כי לחברה צבר הזמנות לביצוע עבודות.
על פי האמור בתצהיר, הציג נחום מצג בפני הבנק על פיו הוא יפעל באופן מיידי למכירת נכסים אשר תביא להקטנה של יתרות החובה.
עם זאת, נאמר כי בכל העת ואף קודם ליולי 2004, דרש הבנק ממנהלי החברה לגרום להקטנת החוב.
משהסתבר כי הבטחותיו של נחום הן הבטחות ריקות ולא נערכה הקטנה של יתרות החוב בחשבון, עמד הבנק על כך כי תיערך בדיקה מקיפה אודות המצב הכלכלי של החברה על ידי גורם שלישי אובייקטיבי.
הצדדים הסכימו על מינוי עו"ד עליזה שרון כדי שתכין את הדו"ח.
לאור חוסר פעולה של נחום אשר סירב להמציא מסמכים, הסתיים הדו"ח רק במחצית חודש אוג' 2004.
לתגובה צורף מסמך שהוא מכתבה של רו"ח שרון המופנה לנחום, בו נאמר כי טרם התקבלו מרבית המסמכים אשר נדרשו לצורך ביצוע הדו"ח. תאריך המכתב הוא 16.6.04.
גם בדו"ח עצמו, נספח 2 לתשובה, נאמר כי אורך הזמן אשר נדרש להכנת הדו"ח נובע מעיכוב בהעברת מסמכים.
מתוך הדו"ח הסתבר כי לחברה גרעון נכסי בהיקף של 10 מליון ₪ וכי אין לחברה צבר הזמנות לשנת 2005.
מביאור 7 לדו"ח עולה כי יתרת החובה של החברה בבנק בחשבון החח"ד נכון ליום 30.4.04 הינה בסכום של כ- 6.6. מליון ₪.
לדברי גב' שמולביץ, גם במועדים שהחברה היתה בתוך מסגרת האשראי המאושרת, בתקופה שבין אפריל - אוג' 2004, הרי שהדבר היה הודות לעובדה שהבנק נאות להעמיד לחברה הלוואות לטובת כיסוי חלק מיתרות החובה.
במקביל לקבלת הדו"ח נשלח על ידי ביום 29.8.04 מכתב התחייבות של החברה לבנק, בו נאמר כי החברה עתידה לקבל צבר הזמנות בשיעור מינימלי של 10 מליון ₪ אשר יניב רווח של 1.5 מליון ₪ לשנה לפני הוצאות מימון.
כמו כן, ניתנה התחייבות כי החברה תממש נכסים שיניבו סך של כ- 2.3 מליון דולר.
מסמך זה, אשר צורף כנספח 3 לתשובה, נושא את הכותרת "תוכנית הבראה" והוא קודם לתוכנית ההבראה הנוספת אשר הוגשה לבנק.
יש לציין כי ההתחייבות למימוש נכסים אשר נכללה במכתב, מתייחסת הן לנכסי החברה והן לנכסים של נחום.
מכאן, עולה בבירור כי החברה היתה ערה למצבה הכלכלי הקשה ולצורך להגיע להסדר תשלום החוב לבנק.
בתשובה לכך נשלח מכתבו של הבנק מיום 2.9.04, אשר צורף כנספח 4 לתשובה.
במכתב זה נאמר כי נכון ליום 30.8.04 סכום האשראי הכולל של החברה הוא כ- 6.8 מליון ₪.
בחשבון הבנק קיימת יתרת חובה החורגת מהמותר, כאשר יתרת החוב היא בסכום של 1.8 מליון ₪ ומסגרת האשראי המאושרת היא בסך 700,000 ₪ בלבד.
כמו כן, נאמר כי קיים פיגור בפרעון ההלוואות.
החברה נדרשה לפרוע את החריגה בחשבון תוך 15 יום ולהימנע מלשוב ולחרוג מעבר למסגרת המאושרת.
כמו כן, נדרשה החברה לתת בטחונות ממשיים למלוא האשראי ולהציג תוכנית עסקית מפורשת אשר תביא להפחתת החוב הכללי.
גם בתקופה זו, למרות המצב הכספי כפורט לעיל, לא פעל הבנק להחזרת שיקים אשר נמשכו על חשבון החברה בבנק ללא כיסוי.
ביום 11.10.04 נערכה פגישה בנוכחותו של נחום ומנהל מרכז עסקים דרום של הבנק, במהלכה הובהר כי הבנק לא יאפשר גידול ביתרות החריגה.
סיכום הפגישה צורף כנספח 5 לתשובה.
באותה פגישה הבהיר מנהל מרכז העסקים כי הבנק לא יאשר גידול ביתרות, שכן הבנק המתין זמן רב שיגיע כסף מפז.
באותה ישיבה נאמר על ידי נחום כי יתכן ויגיע כסף כהלוואה מחבר וכי ימכרו נכסים.
נחום טען באותה ישיבה שאין באפשרותו לספק בטחונות בגובה החוב, וכי תינתן תשובה לגבי השלמת בטחונות.
באותה ישיבה גם נאמר כי בנות משפחתו אינן משלמות ריבית בגין ההלוואות, וכי הטיפול יועבר למימוש נכסים וכי אם תיוותר יתרת חוב תתבע זו מבעלי החשבונות.
התשובה אשר הובטח כי תינתן לגבי השלמת הבטחונות לא ניתנה.
עם זאת, נשלחה תחזית למכירת נכסים לביצוע בחודש פבר' 2005, כפי שעולה מנספח 6 לתשובת הבנק.
גם במכתב זה דובר על מימוש נכסים בסכום של כ- 3 מליון ₪.
עם זאת, לא נמכרו הרכבים כפי שהובטח וגם נכס בבני עיש לא נמכר.
ביום 13.1.05 זימן הבנק פגישה נוספת אשר סיכום שלה צורף כנספח 7 לתשובה.
באותה ישיבה הועלו טענות הבנק בדבר סיכומים שאין נחום עומד בהם.
בתרשומת נאמר כי לטענת נחום הוא עושה הרבה כדי לפתור את הבעיה ואין הוא מתכחש לכלום, אולם התוצאות עדיין לא מושגות בשטח.
גם בתקופה זו נמנע הבנק מלהחזיר שיקים.
ביום 20.1.05 התקיימה ישיבה נוספת בבנק והוסכם כי עד ליום 1.2.05 תוצג תוכנית למכירת נכסים.
בתוכנית אשר הוגשה על ידי החברה בעקבות פגישה זו, נאמר כי ישיבה אשר התקיימה ביום 20.1.05 נועדה לבחון דרכים להקטנת החוב של החברה לבנק בדרך של מכירת נכסים.
באותה תוכנית אשר הוגשה על ידי החברה, נאמר כי תבוצענה הקטנות החוב בתקופה שבין 60 ל- 360 יום, כאשר המכירה המהותית היא של הבית במושב בניה בסכום של כ- 400,000 דולר וזאת בתקופה שבין 180 ל- 360 יום.
גם תוכנית זו לא גרמה להקטין באופן מיידי את חריגות האשראי, והיא אף כללה בקשה להמנעות הבנק ממימוש בטחונות, הגדלת מסגרת האשראי ותיקון חיובי ריבית מהעבר (סעיף 7 לנספח 8 לתשובה).
עוד יש לציין כי ביום 31.1.05, לאחר משלוח מכתב החברה כאמור לעיל, התקיימה פגישה נוספת בה התייחס הבנק לתוכנית אשר הוצעה.
הבנק הבהיר כי אין הוא יכול להתחייב, כפי שדרשה החברה, להימנע ממימוש בטחונות אם החברה תפסיק לפעול.
כמו כן נאמר כי טווח הזמנים אשר הוצע איננו סביר, שכן בקשת החברה היא להמתנה למימוש נכסים לתקופה של כחצי שנה ועד שנה.
אם החברה מעוניינת בתוספת אשראי, הרי שמכירת הנכס בבניה אמור להתבצע באופן מיידי.
מכל האמור לעיל עולה במפורש כי אין כל מקום לטענת החברה, על פיה עד למועד בו חולל שיק לראשונה בחשבון החברה במרץ 2006, מועד אשר כונה על ידי החברה "ום מר ונמהר", לא חוללו שיקים על שום חוסנה של החברה, אופי פעילותה המתמשך והבריא מבחינה כלכלית.
לדברי גב' שמולביץ, רק לאחר שהתברר כי כל המצגים אשר הוצגו על ידי מנהלי החברה וההבטחות באשר למימוש נכסים היו ריקים מתוכן, לא נותרה בידי הבנק כל ברירה אלא לנקוט בצעדים הנדרשים על מנת למנוע זרימה של כספים מחוץ לחשבון החברה, ובכלל זה לא לכבד שיקים אשר נמשכו ללא כיסוי.

מכל המסמכים אשר צויינו לעיל, אשר מהווים תיעוד ברור של המגעים בין החברה לבנק בין אפריל 2004 למרץ 2005, עולה במפורש כי החברה חרגה באופן משמעותי ממסגרת האשראי המאושרת, כי הבנק הבהיר לחברה שלא יאפשר את המשך החריגה מהאשראי, וכי החברה היתה ערה לחלוטין למצבה הכספי ואף הבטיחה הבטחות שונות אשר כללו הקטנת האשראי ומימוש נכסים.
בחקירתו הנגדית אישר נחום כי החברה התחייבה כבר באוג' 2004 למכור נכסים.
לדבריו, הנכסים לא נמכרו אם כי היתרה ירדה באופן משמעותי מחוב של 6.8 מליון ₪ לכ- 5 מליון ₪.
אין כאמור מחלוקת בין הצדדים כי אותה יתרה של 5 מליון ₪, לא סולקה.
נחום אישר במפורש כי הנכסים השונים אשר לגביהם נאמר במכתבי החברה לבנק כי ימכרו על מנת להקטין את יתרת החובה לא נמכרו - רכב הוולבו לא נמכר, רכב הסוואנה לא נמכר, הבית במושב בני עיש לא נמכר, הבית במושב בניה לא נמכר, נכס אשר ניתן כערובה על ידי חברה צד ג' לא נמכר (עמ' 72 לפרו').
כלומר, למרות הבטחות חוזרות ונשנות של החברה במסגרת מגעים עם הבנק לבצע פעולות אשר יגרמו להקטנת יתרת החובה בבנק מעבר למסגרת האשראי המאושרת, הרי שלא נעשה דבר, מלבד הקטנת החוב אשר הביאה את יתרת החוב לסכום של 5 מליון דולר שהוא למעשה סכום החוב נשוא הבקשה שבפניי.
מגעים אלה נמשכו כאמור עד לסוף חודש ינואר 2005.
אין לכן כל מקום לנסיון שנעשה על ידי החברה לקשור את החזרת השיקים אשר נעשתה בתחילת חודש מרץ 2005, למסע נקמנות כלשהו של הבנק בגין אי הסכמתו של נחום לחתום על ערבות לשם פרעון יתרות החוב בחשבון בנות משפחתו.
לבנק היתה הצדקה מלאה להחזיר שיקים במשך תקופה ארוכה, אולם הדבר לא נעשה על ידה תוך ניסיון למצוא פתרון, על סמך המצגים אשר הובאו על ידי נחום, ליתרות החוב בחשבון החברה .
על רקע האמור לעיל, אין גם כל בסיס לטענת החברה כי החזרת השיק הראשון היתה לאחר 25 שנות פעילות ללא דופי, וכי היא נועדה כל כולה להזהיר את נחום ולשגר לו מסר מאיים "תוך הפעלת לחץ בריוני בלתי מקובל" על פיו עליו ליטול על עצמו את חובה של אמו, אחותו וחמותו, למרות שלא חתם כערב להלוואות שנטלו.
יתרה מזאת, בעדותו העיד נחום כי התבקש לחתום כערב לטובת בנות משפחתו כבר בשנת 2004.
נחום אישר בחקירתו הנגדית כי בתקופה שלאחר סירובו לחתום על הערבות, לא סורבו על ידי הבנק כל שיקים (עמ' 82 לפרו').
לגופו של עניין, אמינה עלי עדותה של גב' שמולביץ אשר טיפלה בתקופה הרלוונטית בחשבון החברה, כי מכתבו של עו"ד יעקובוביץ, אליו היפנה נחום כסיבה לפעילות הבנק בהחזרת השיקים כדי להזהיר אותו שישלם את חובות בנות משפחתו, כלל לא היתה בפניה באותה עת שכן לא נשלח אליה.
כמו כן, מקובלת עלי עדותה של גב' שמולביץ כי למרות הדו"ח שהוגש על ידי רו"ח שרון, רצה הבנק כי החברה תמשיך לפעול וכי הבנק לא רצה לעצור את פעילותה (עמ' 24 לפרו').
גם אם הבנק לקח על עצמו סיכון ונמנע מלהחזיר שיקים במשך תקופה ארוכה, למרות מצב החשבון של החברה והעדר התממשות ההבטחות השונות אשר ניתנו על ידי מנהלה, הרי שאין בכך כדי למנוע את ההצדקה המלאה להחזרת השיקים במרץ 2005.
לאור מסקנה זו אינני רואה צורך להידרש לבדיקה פרטנית של המועד המדוייק להחזרת השיקים, נושא בו חקרו הצדדים ארוכות במהלך הדיון ואף הקדישו לו פרק נרחב במסגרת הסיכומים. עם זאת, יש לציין כי חילול השיק הראשון ארע כבר ביום 1.3.05, עם ערך של יום 28.2.05, ולא ביום 3.3.05 כפי שטענה החברה. מועד זה קודם למשלוח מכתבו של עו"ד יעקובוביץ ביום 3.3.05.
עוד יש לומר כי גם על פי עדותו של נחום עצמו, היה שיק נוסף שחזר עוד ביום 27.2.05 (עמ' 75 לפרו').
במסגרת תשובת הבנק פורטו גם בהרחבה הפעולות השונות בחשבון החברה בין 9.3.05 ועד תחילת חודש מאי 2005.
הבנק אף פרט את מצב החשבון בתחילת מאי 2005 ואת משיכות השיקים שבין 1.5.05 עד 4.5.05 אשר הביאו את יתרת החוב בחשבון החברה לסכום של יותר מ- 935,000 ₪, את הפקדת הכספים של פז אשר הביאה את החשבון אל מתחת למסגרת האשראי המאושרת, את חידוש ההלוואה ע"ס 3.3 מליון ₪ ביום 22.5.05, ואת יתרת החוב מתחת למסגרת האשראי המאושרת בסוף מאי 2005.
עוד פורטו הזיכוי אשר בוצע בתחילת חודש יוני 2005 ומשיכת השיקים הנוספים אשר שבה והביאה את החברה לחריגה ממסגרת האשראי.
באותה תקופה הסכים הבנק להאריך את מועד הפרעון של ההלוואה ע"ס 550,000 ₪ ובסופו של דבר עמדה יתרת החובה בחשבון בסוף חודש יוני ע"ס כמליון ₪.
בתחילת חודש יולי 2005 כובדו שיקים בגין הפקדות כספים, למרות שמסגרת האשראי היתה בחריגה. זאת על סמך הפקדת כספים מחברת פז אשר בוצעה בסופו של דבר ביום 11.7.05.
גם לאחר הפקדה זו המשיכה החברה למשוך שיקים תוך חריגה ממסגרת האשראי המאושרת, עד שהסתבר ביום 17.7.05 כי נמשכו שיקים נוספים מחשבון החברה בסכומים אשר הביאו את יתרות החובה בחשבון לסכום של למעלה מ- 956,000 ₪, כפי שעולה מדפי החשבון אשר צורפו כנספח 20 לתשובה.
עוד פורטו התנועות השונות מאמצע יולי 2005 ועד תחילת אוג' 2005, וסירובה של החברה לחתום על פרעון מוקדם של ההלוואות אשר הבנק אישר את הארכת פרעונן לפנים משורת הדין.
לאור מספר השיקים אשר הוחזרו מסיבת "אכ"מ" הוגבל חשבון החברה ביום 5.8.05.

כל האמור לעיל לא נסתר במהלך החקירה הנגדית והוא מגובה כאמור במסמכים אשר צורפו על ידי הבנק.
בעניין זה, מקובלת עלי טענת הבנק כי מעולם לא הוגש ערעור על הגבלת החשבון בהתאם לחוק שיקים ללא כיסוי תשמ"א - 1981.
נחום הודה במהלך חקירתו הנגדית כי קיבל את מכתבו של הבנק מיום 1.8.05 (נספח 22 לתשובת הבנק).
באותו מכתב נאמר במפורש כי החברה הפרה את התחייבויותיה כלפי הבנק לחתום על הוראות להעמדת אשראי כנגד תקבול של מימוש נכס, ולהקטנה מיידית של האשראי בחשבון אשר מועד פרעונו הוארך בלית ברירה מעת לעת.
נחום העיד כי החברה לא מצאה לנכון להגיב למכתב זה למרות שכבר היתה מיוצגת באותה תקופה על ידי עו"ד.
נחום נשאל אם הוא ראה צורך להביע הסתייגות כלשהי באשר לאותה הסכמה אליה התייחס הבנק במכתב, והתשובה היתה כי הוא לא הגיב.
יתרה מזאת, למרות טענותיה החמורות של החברה באשר להחזרות שיקים, ולטענתה כי מאחורי החזרת השיקים לא עמדה כל סיבה עניינית וכי אין קורלציה בין מצב החשבון לבין החזרת השיקים (ההתייחסות היא לתקופה שבין מאי ליולי 2005 - סעיף 34 לתצהיר נחום), לא ביקשה החברה לגרוע שיקים ממניין השיקים אשר הביאו להגבלת החשבון ואף לא הגישה ערעור על החלטת ההגבלה.
כל תשובתו של נחום במסגרת חקירתו הנגדית בענייין זה היתה כי הוא לא משפטן "כיון שאני לא משפטן כמוך, אני אדם מן הישוב, אני אלמד עם הזמן מה שצריך ללמוד".
יש לצאת מתוך הנחה סבירה כי אילו אכן היה ממש בטענת החברה באשר לאי הצדקה או עוול משווע כלשונה בהחזרת השיקים, היה הדבר מקבל ביטוי בפנייה כלשהי של ב"כ החברה בעניין ההגבלה.
התוצאה של כל האמור לעיל היא כי פעולת הבנק בהחזרת השיקים היתה מוצדקת ומונעת משיקולים עסקיים ברורים והגיוניים, לאור מצב חשבון החברה ומערכת האירועים שבין אפריל 2004 ועד לאוג' 2005, כפי שפורטה על ידי לעיל.



טענות החברה בעניין אביליה.
החברה העלתה טענות רבות כנגד הבנק בעניין פרוייקט אביליה.
הטענה הראשונה אשר הועלתה היא כי אותו הסכם אשר נחתם בשנת 99', לא היה נחתם אלמלא עידודו של הבנק ומצגים שונים שניתנו על ידי אלון פנטו וגלית שמולביץ מהבנק.
עוד טענה החברה כי הבנק כפה עליה להמשיך בביצוע פרוייקט עבור אביליה, למרות שאביליה לא שילמה לחברה את התמורה המגיעה לה, שכן לבנק היה אינטרס ממניעים זרים להמשיך את הפרוייקט בהיותו הבנק המלווה את הפרוייקט.
בעניין זה העידה הגב' שמולביץ, ועדותה היתה אמינה עלי לחלוטין, כי המגעים להכנסת החברה כשותפה לפרוייקט אביליה לא עברו דרכה, וכי היא ידעה על כניסתה של החברה לפרוייקט מנחום עצמו, אשר סיפר לה כי הוא מתלבט ושוקל אם להיכנס לפרוייקט.
הגב' שמולביץ העידה כי לא היתה לה ידיעה בנושא ממרכז העסקים בבנק וכי בכוונה הפרידה את עצמה מנושא זה לאור העובדה כי מגדליה היתה גם כן לקוחה של הבנק (עמ' 16-17 לפרו').
כבר בתחילת הדרך, צויין על ידי במהלך הדיון כי טענות החברה כלפי הבנק בעניין אביליה, והנזקים הנטענים כתוצאה מטענות אלה - דינם להתברר במסגרת תביעה רגילה במהלכה ישמעו ראיות שני הצדדים בעניין.
עם זאת, עלי לבדוק, ולו רק לכאורה, את טענות החברה לשם בחינת השאלה האם קיימת אכן מחלוקת של ממש באשר לחובה של החברה כלפי הבנק.

בעניין זה יש לזכור כי מדובר למעשה בטענת קיזוז. הנטל להוכחת טענה זו, גם כטענה לכאורה, מוטל כולו על החברה ולא על הבנק. לכן, אין מקום לטענות החברה במסגרת הסיכומים כי הבנק לא העיד עדים מטעמו על מנת לסתור את הטענות שהעלתה החברה.
יש לזכור כי טענות החברה הן טענות קשות בדבר הטעייה, הונאה, היצג כוזב, דיני עשיית עושר וחוסר תום לב.
הנטל הברור להקמת תשתית ראייתית ראשונית מוטל על החברה והחברה לא עמדה בכך.
המסקנה כי אין מקום לטענות החברה כלפי הבנק בעניין אביליה - לפחות במסגרת הדיון שבפניי - עולה בבירור מתוך כתבי הטענות בעניין אביליה והעובדה כי לא הוגשה תביעה כנגד הבנק.
טענות הבנק בעניין זה, הועלו עוד במסגרת החקירה הנגדית וכך גם בסיכומיו בבקשה.
בסיכומי החברה לא הועלתה כל התנגדות לאזכור התביעות ההדדיות שבין החברה לבין אביליה, כפי שקיבלו ביטוי בסעיף 35 בסיכומים.
רק לאחר שהוגשו סיכומי התשובה של הבנק, בהם נזכר פעם נוספת נושא התביעות ההדדיות שבין החברה לבין אביליה, הוגשה בקשה דחופה למחיקת טענות אלה מסיכומי התשובה של הבנק.
החברה טענה כי יש למחוק את האמור בסעיף 4 לסיכומי התשובה ואת האמור בפרק ד' לסיכומי הבנק, שכן טיעונים אלה בסיכומי הבנק המתייחסים לתביעות הם בגדר כ"עדות".
לטענה זו אין כמובן כל בסיס.
כתבי טענות אשר הוגשו לבימ"ש אינם בגדר עדות. כמו כן, העידה גב' שמולביץ במפורש כי היא ערה לתביעות ההדדיות ובמהלך החקירה הנגדית לא הועלתה כל התנגדות להתייחסות זו.
התביעה שכנגד הוגשה כנספח ו' לתגובת הבנק לבקשת החברה לעיכוב הליכים, וזו מצוייה כמובן בפני בימ"ש כחלק בלתי נפרד מחומר הראיות, כפי שאף נאמר בפרוטוקול בעמ' 115, מבלי שהובעה התנגדות כלשהי מצד החברה.
לגופו של עניין, מדובר בתביעה אשר הוגשה כנגד אביליה עוד בשנת 2002.
במסגרת החקירה הנגדית הופנה נחום לסעיף 14 לאותו כתב תביעה בו נאמר "במהלך הפרוייקט נקלעה לא פעם הנתבעת למצוקה כספית קשה, אשר איימה להביא את הפרויקט לקיצו, כבר בשלביו הראשונים. באותם מקרים נסמכה הנתבעת על חוסנה הכלכלית של התובעת בין באמצעות בקבלת הלוואה מהתובעת, העזרות בתובעת במגעיה של הנתבעת מול הבנק המלווה ואף בשקילת האפשרות בשלב מסויים כי התובעת תיקח על עצמה את ניהול הפרוייקט כולו... בכל אותן פעמים נרתמה התובעת לעזרת הנתבעת והמשיכה בעבודות למרות החשיפה הכספית המתגברת וההולכת".
נחום נשאל כיצד מתיישבים דברים אלה עם האמור בתצהירו, על פיו הבנק דרש ממנו להכנס כשותף בפרוייקט וכי החברה המשיכה בביצוע הפרוייקט אך ורק על סמך דרישתו של הבנק ועידודו.
לנחום לא היתה למעשה תשובה של ממש בעניין זה ולא היה לו הסבר מדוע טענותיו בהליך הנוכחי לא הופיעו במסגרת התביעה כנגד אביליה.
למרות שהתביעה כנגד אביליה בעניין אי התשלום, אשר לגביו נטען בהליך הנוכחי כי הוא גרם ליתרת החובה בחשבון החברה, הוגשה עוד בשנת 2002, לא הוגשה תביעה כנגד הבנק מאז ועד עתה.
מכתב התביעה שכנגד אשר הוגש על ידי אביליה, עולה כי טענותיה של אביליה באשר לאי התשלום מתייחסות לפגמים ואיחורים נטענים בביצוע העבודות על ידי החברה.
מהאמור לעיל עולה כי מדובר למעשה בסכסוך פנימי שבין החברה לבין אביליה.
כל הטענות אשר העלתה החברה כלפי הבנק, בניסיון ליצור טענת קיזוז בגין הנזקים הנטענים הנובעים מאי התשלום של אביליה, כפי שפורט בסעיפים 82-85 כולל לתגובת החברה, הועלו לראשונה עם הגשת הבקשה לאכיפת השעבודים.
בטענות אלה, שאינן עולות בקנה אחד עם טענות קודמות של החברה, אין כדי ליצור בסיס לטענת קיזוז, המצדיקה מסקנה בדבר מחלוקת אמיתית באשר לגובה החוב של החברה כלפי הבנק.
לאור זאת, דין טענות החברה בעניין אביליה, להידחות.

טענת החברה כי מימוש הנכסים היה לצורך העמדת הון חוזר.
גם לטענה זו של החברה אין למעשה בסיס והיא לא חזרה עליה בסיכומים.
עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס אליה על מנת להבהיר את דרך מתן העדות מטעם החברה.
כפי שכבר ציינתי לעיל, הבהיר הבנק במכתבו מיום 1.8.05 כי מימוש הנכסים נועד לכסות את יתרת החוב בחשבון, ואין בכספים שהופקדו כתוצאה מהמימוש של הנכס בכנות כדי לאפשר את המשך הגדלת האשראי.
נחום העיד כאמור כי למכתב זה של הבנק לא נשלחה תגובה על ידי החברה בטענה כי האמור בו איננו נכון.
לטענתו של נחום, על פיה אמור היה הסכום אשר התקבל ממכירת הנכס בכנות לשמש כהון חוזר, אין כל ביטוי במסמכים שהוצגו מטעם הצדדים במהלך הדיון.
בחקירתו הנגדית העיד נחום כי מדובר למעשה בהתחייבות של הבנק בע"פ וכי בפרוטוקולים נשכח הנושא (עמ' 96 לפרו').
נחום נשאל האם הוא יכול היה למשוך את הכסף אשר התקבל כתוצאה ממכירת הנכס בכנות ללא הסכמת הבנק, ותשובתו היתה שלילית (עמ' 96' לפרו').
לאחר מכן אמר נחום כי מר שר מהבנק אמר לו שאם יביא כסף מהמכירה ינתן לחברה כסף להון חוזר (עמ' 97' לפרו').
טענה זו איננה מופיעה בתצהירו של נחום והיא הופיעה לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית.
טענת נחום בעניין שימוש כספי מימוש הנכסים להון חוזר ולא לשם הפחתת יתרת החוב, עומדת בסתירה גמורה עם ההתחייבויות החוזרות והנשנות שניתנו על ידי החברה, על פיהן ימכרו הנכסים על מנת להקטין את יתרות החוב.
מכאן, עולה כי גם לטענה זו אין מקום.

5. סיכום
התוצאה מכל האמור לעיל היא כי דין הבקשה להתקבל.

הנני ממנה את ארז אהרון לתפקיד כונס נכסים קבוע לחברה כמבוקש בבקשה.
סמכויותיו: לאכוף את אגרות החוב בכפוף לכל דין ועל פי תנאי אגרות החוב.
לא ימומשו נכסים אלא באישור בית המשפט ולאחר קבלת עמדת החברה.
דו"ח ראשון על פעולותיו יוגש תוך 30 יום ולאחר מכן מידי 6 חודשים.

המבקש יפקיד התחייבות עצמית בסך 100,000 ₪.
כונס הנכסים יפקיד התחייבות עצמית בסך 100,000 ₪.

החברה תישא בהוצאות הבנק בסך 20,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום להתשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אכיפה בקירוב

  2. אכיפת פסק דין

  3. אכיפה שוויונית

  4. אכיפת פסקי חוץ

  5. אכיפה סלקטיבית

  6. אכיפת הסכם פשרה

  7. אכיפת חוק העישון

  8. אכיפת שירות אישי

  9. תביעה לאכיפת מכרז

  10. הגברת האכיפה בבחירות

  11. בקשה לאכיפת אגרת חוב

  12. אכיפת צו הריסה בשטחים

  13. אכיפת חוזה עבודה אישי

  14. אכיפת התחייבות לתת גט

  15. אכיפת חוזה למכירת חנות

  16. אכיפת פסקי חוץ בישראל

  17. אכיפת הסכם העברת מניות

  18. אכיפת הסכם פינוי מגרשים

  19. אכיפת שעבודים לטובת הבנק

  20. אכיפת פרס תוכנית טלוויזיה

  21. אכיפת הסכם מכר - צו מניעה

  22. סמכות נמשכת אכיפת פסק דין

  23. אכיפת טיוטת הסכם שלא נחתמה

  24. ערעור נגד אכיפת יחסי עבודה

  25. אכיפת זכרון דברים במקרקעין

  26. אכיפת הסדרי ראיה באמנת האג

  27. אכיפת שעבוד על פי איגרת חוב

  28. אחריות פלילית של גורמי אכיפה

  29. אכיפת הסכם הלוואה לאדם שנפטר

  30. אכיפת פסק דין אמריקאי בישראל

  31. אכיפת צו מניעה זכויות יוצרים

  32. אכיפת פסק חוץ לפני שהפך לחלוט

  33. הצעת חוק מערכת אכיפה אלקטרונית

  34. אכיפת שעבוד של חברה בפירוק מרצון

  35. אכיפת הסכם מכר ופיצויים בגין הפרתו

  36. אכיפת מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים

  37. אכיפת הסכם מכר בבית משפט לענייני משפחה

  38. אכיפת פסק דין לפי פקודת ביזיון בית המשפט

  39. טענת אכיפה בררנית (selective enforcement):

  40. אישור מכון התקנים על מכשיר טכני לאכיפת חוק

  41. תביעה לאכיפת עסקת חליפין במקרקעין משנות ה-60

  42. אכיפה בררנית המפלה בין נאשמים מהמגזר הערבי ביחס לאלה למגזר היהודי

  43. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון