הבקשה המונחת בפני הינה בקשה להעברת חברה מסטטוס של פירוק מרצון בפיקוח בית משפט לסטטוס של פירוק "כפוי" בידי בית המשפט עצמו. להלן החלטה בנושא ביטול פירוק מרצון: החלטה מונחת בפני בקשתה של בעלת מניות מיעוט בחברת חלקה 112 בגוש 6354 (להלן: "המבקשת" ו"החברה", בהתאמה), כי אעביר את החברה מהמצב בו היא מצויה היום - פירוק מרצון בפיקוח בית המשפט, למצב של פירוק כפוי לכל דבר ועניין. זאת, באמצעות שחרור המפרקים שמונו במסגרת הפירוק מרצון (ובעיקר עו"ד קליין, המייצג למעשה את האינטרסים של בעלי מניות הרוב) ומינוי מפרק אובייקטיבי מטעם בית המשפט. כל אלה כדי שמפרק כזה יוכל למכור את נכס המקרקעין של החברה, ולחלק את תמורתו כדין בין נושי החברה ובעלי מניותיה. בעלי מניות הרוב והמפרק עו"ד קליין מתנגדים לבקשה, בטענה כי עניין לנו בסעד דראסטי אשר מן הראוי להמנע ממנו ככל האפשר, בשל פגיעתו בזכויות קנייניות של בעלי המניות. מוסיפים המתנגדים וטוענים, כי חובותיה של החברה קטנים מאד, וניתן לשלמם על-ידי השכרת הנכס. מעבר לכך, בעלי מניות הרוב מוכנים לשלם אותם בתנאים מסויימים, וגם להקצות לגב' גוטליב את החלק בקרקע המבוקש, כביכול, על-ידה. אי לכך, טוענים הם כי אין כל תועלת במינוי מפרק כפוי. אוסיף, כי ביום שקדם לדיון ממש, התקבלה בלשכתי "בקשה דחופה" (כך הוכתרה) מאת בעלי מניות הרוב, לביטול הפירוק, הנסמכת על החלטת אספת בעלי המניות מיום 21.3.05 (שבעה חודשים קודם לכן (!!!)), וזאת לשיטת באת-כוחם המלומדת של בעלי מניות הרוב, משום ש"למדה את התיק לקראת הדיון". כונס הנכסים הרשמי תומך בבקשתה של גב' גוטליב, ומצביע על העובדה כי לא חלה כל התקדמות משמעותית בתיק במשך שנים ארוכות, והחלטות קודמות של בית המשפט לא קוימו. בנוסף לבקשה דנן, תלויות ועומדות בפני מספר לא מבוטל של בקשות נוספות, שהגישו הצדדים זה כנגד זה, אשר די בעיון חטוף בהן בכדי להבהיר את עומק הסכסוך הנטוש ביניהן. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו; 1. הבקשה המונחת בפני הינה בקשה להעברת חברה מסטטוס של פירוק מרצון בפיקוח בית משפט לסטטוס של פירוק "כפוי" בידי בית המשפט עצמו. לשון אחר, עניין לנו בבקשה המסתמכת למעשה על סעיף 262 לפקודת החברות, הקובע: "מקום שחברה מתפרקת מרצון או בפיקוח רשאי הכונס הרשמי, או כל אדם המוסמך להגיש בקשה לפי סימן זה, להגיש בקשה שהחברה תפורק בידי בית המשפט. בית המשפט יתן צו פירוק על יסוד בקשה זו כאמור רק אם נוכח שזכותם של נושים או משתתפים מחייבת שלא להמשיך בפירוק מרצון או בפיקוח". (ההדגשות שלי - ו.א). בנסיבות המקרה, יזמה את הבקשה משתתפת של החברה, היא בעלת מניות המיעוט גב' ציפורה גוטליב. אלא מאי? כונס הנכסים הרשמי, בעמדה מפורטת ומנומקת שהגיש לבית המשפט, הצטרף לבקשה ומבקש אף הוא להעביר את החברה לפירוק כפוי - וזאת בכובעו הן כ"ידיד בית המשפט" והן כמפקח סטטוטורי על פעולתם של בעלי תפקיד בהליכי חדלות פרעון. 2. אקדים ואעיר, כי המקרה שבפני אינו מקרה "רגיל", והוא שונה בתכלית ממרבית המקרים של סכסוך בעלי מניות המתגלגל לכדי בקשת פירוק. עניין לנו בסכסוך קשה וארוך שנים בין בעלי מניות, אשר הוביל את החברה לפירוק מרצון כבר בשנת 1989 (!), כאשר אחד מבעלי מניות הרוב מונה למפרק מרצון. אלא, שהמבקשת טענה לקיפוח קשה ועושק זכויותיה בחברה, ועמדתה התקבלה באורח חד-משמעי בפסק בוררות אשר קבע כי המשיבים (בני משפחת כץ) הפרו את חובת האמונים כלפי החברה, נהגו בחוסר תום-לב הן כלפי החברה והן כלפי גב' גוטליב, הפרו החלטות שהתקבלו, ופעלו תוך ניצול לרעה של כוחם כבעלי שליטה. בקשות ביטול-פסק בורר וערעורים שהגישו המשיבים על ההחלטה נדחו כולם, ואי לכך הפכו הקביעות העובדתיות והמשפטיות דנן לקביעות חלוטות, המהוות חלק בלתי-נפרד מן התשתית העובדתית. ביני לביני, הגיע התיק לדיון בפני במהלך שנת 1999; כבר בשלב זה, גרס כונס הנכסים הרשמי כי רצוי יהיה להעביר את החברה לפירוק בידי בית המשפט, אלא שבסופו של דבר, התקבלה הצעת המשיבים לפירוק בפיקוח, בתוספת להעברת הצדדים לבוררות בדבר חלוקת דמי השימוש בחברה (בוררות אשר את תוצאותיה פירטתי לעיל). יוער כבר עתה, כי העילה עליה נסמך עו"ד קליין (ב"כ משפחת כץ והמפרק מרצון דהיום) היתה כי פתרון זה הינו יעיל ויחסוך בהוצאות. בהחלטתי דאז, מונו שני מפרקים, אחד מכל צד; אלא שבסופו של דבר, ביקש המפרק המייצג את המבקשת לפרוש מתפקידו. בתגובתו לבקשה, מתאר המפרק דנן, עו"ד שולמן, את הסחבת והמחלוקות הרבות בין הצדדים לתיק, ומביע את דעתו כי מינוי מפרק מרצון חדש כנציג המבקשת לא יועיל, אלא ראוי לקבל את הבקשה ולמנות מפרק נייטראלי אחד מטעם בית המשפט. 3. במהלך הדיון שנערך בתיק לפני שבעה חודשים(!), הבעתי את מורת רוחי מהתמשכותם של ההליכים בתיק, והערתי כי: "תיק זה מתמשך למעלה מעשר שנים. דומה כי לא אגזים אם אומר כי כאשר צד אחד מסכים, הצד השני מתנגד, כאשר הצד השני מסכים להתנגדות, מתעוררת התנגדות נוספת". בסופו של יום, חרף הערה זו, ניתן תוקף להסכמה, וניתנה על-ידי החלטה שיפוטית המאשרת אותה, ומורה למפרקים למכור את המקרקעין. אלא מאי? במהלך הדיון האחרון (ולמעשה, כבר בשטף הבקשות שהוגשו לפניו), הסתבר כי עו"ד קליין (המפרק) שינה את טעמו (בעקיפין את החלטתו הסופית של בית המשפט) והחליט להשכיר את המקרקעין תחת למוכרם - על פי ההחלטה, בטענה כי דרך פעולה זו עדיפה. זאת, חרף ההסכמות הקודמות, וחרף החלטתו המפורשת של בית המשפט (!). קשה לי להשתחרר מההרגשה כי בעלי מניות הרוב מתייחסים גם להחלטות בית המשפט כאילו ביכולתם להתעלם מהן או לעשות ככל העולה על דעתם, כאילו גם כאן היו בעלי מניות הרוב. לא זאת, אלא אף זאת. כפי שהוזכר בראשית החלטתי זו, הרי שבשעות אחר-הצהריים של היום שטרם הדיון, התקבלה בלשכתי "בקשה בהולה" לביטול הפירוק; אך ברור הוא, כי באופן בו הוגשה הבקשה, לא היה כל סיפק לצד שכנגד להגיש את תגובתו טרם הדיון. לאור העובדה, כי הבקשה נסמכת על החלטות ומאורעות שארעו שבעה חודשים קודם לכן (!), הרי קשה להמנע מתהיה, האם לא נועדה התנהלות זו, במכוון, להשיג תוצאה שכזו, או למצער לדחות פעם נוספת את הדיון, ולערב בו מסכת חדשה של התדיינויות נשוא הבקשה החדשה. אין צורך להכביר מילים על כך, כי התנהלות שכזו מנוגדת בתכלית לסדרי הדין, וכי הנימוק שהתיק הועבר לפרקליטה חדשה אשר "למדה אותו זה עתה", לאו נימוק הוא. לא זאת, אלא אף זאת; במהלך הדיון הוברר, כי אותה פרקליטה חדשה, אשר עמדה בפני והצהירה כי היא באה בכדי "לתת לבית המשפט נקודת מבט אובייקטיבית" ו"להביא רוח חדשה לתיק", לא טרחה לגלות את אוזנו של בית המשפט, כי היא חלק ממשרדו של המפרק, עו"ד קליין, דבר המעמיד בספק של ממש את מהותה של אותה "רוח חדשה" - מעבר להגשתן של בקשות והתנגדויות חדשות, בניגוד לסדרי הדין שמעמיד בסימן שאלה, וזאת בלשון המעטה, את "האובייקטיביות" ו"הרוח החדשה" שהיא מביאה לתיק. יוצא, כי הקפדה (ולו במידה צנועה) על מצוות תקנות סדר הדין האזרחי מחייבת למחוק את הבקשה בגין שיהוי, ולמעשה, אין בפני היום אלא את הבקשות המקוריות בהן נערך הדיון, ובראשן הבקשה להעביר את החברה לפירוק כפוי; עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשי, ובמסגרת הדיון בהתנגדויות המשיבים, אעיר הערות מספר אף על החלופה שהוצעה, אשר בנסיבות המקרה אין בה בכדי להפוך את היוצרות, וזאת בלשון המעטה. 4. עניין לנו בחברת מקרקעין, קרי - חברה, אשר אמנם נחשבת לחברה מסחרית לצרכי פירוק (כאמור בהלכת ע.א. 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה, הגורסת כי "אין התאגדות לחצאין", וראה גם ישומה בפסק הדין המפורט בעניין פש"ר 1260/00 משה בינדר נ' אמ.אמ.וואי), אולם אינה מקיימת כל פעילות מסחרית או כלכלית מלבד החזקת מקרקעין, ומצויה בהליכי פירוק מרצון (ושלל הליכים נוספים) מזה כ-16 שנים. אכן, אין ספק כי המשיבים ועו"ד קליין צודקים בטענתם הבסיסית, כי ההלכה הפסוקה נוטה להרתע מקבלת בקשות פירוק מטעמי צדק ויושר לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות, בעיקר ככל שהן מבוססות על סכסוכים ומחלוקות בין בעלי מניות. ההלכה הפסוקה, אכן רואה בסעד הפירוק סעד פוגעני ודראסטי, אשר אין לנהוג בו בקלות ראש, וזאת בעיקר כאשר הוא מתבקש לא בשל חובות חיצוניים וחדלות פרעון, אלא בשל מחלוקות פנימיות. אי לכך, קובעת ההלכה הפסוקה כי במצבים אלו תטה הפסיקה לדחות את בקשת הפירוק, ולהעביר את הצדדים להגשת תביעה בגין קיפוח או עושק המיעוט. זאת ועוד; פסק הדין בעניין גלריה גורדון אותו העלו הצדדים בטענותיהם, מהווה במידה רבה "חריג המלמד על הכלל", ובמילים אחרות - שורת התנאים והנסיבות המיוחדות שהתקיימו באותו עניין מבהירה, כי במצבים אחרים ו"שגרתיים" יטה בית המשפט לתוצאה ההפוכה. בין היתר, עסק המקרה של גלריה גורדון לא רק בסכסוך קשה ביותר בין בעלי מניות, אשר לא יכלו אף להגיש מסמך זה לזה בלא התערבות בית המשפט, אלא גם בחברה חסרת פעילות כלכלית שלא העסיקה כל עובדים, שלא היתה למעשה אלא "סידור עבודה" בין שתי חברות אחרות. 5. אלא מאי? טעמו המרכזי של הרציונל העומד מאחורי אותה הלכה נעוץ במושכלה, כי "אין להמית עסק חי" בשל סכסוכים פנימיים, שניתן לפותרם באמצעים פחות דרסטיים כגון סעדים להסרת קיפוח המיעוט. אלא, שנסיבות המקרה שונות בתכלית מאותם מקרים שנדונו, וזאת במספר מובנים משמעותיים, החורגים בהרבה מעצם מהותה הבסיסית של החברה כחברת מקרקעין. א. במרבית המקרים בהם נידונו ונדחו בקשות פירוק לפי סעיף 257(5), היתה התוצאה הפנייה של מבקש הפירוק לפתיחת הליכים להסרת קיפוח. במקרה הנוכחי, לעומת זאת, התנהלו הליכים כאלו בעבר בין הצדדים, אשר עיקרם בבוררות שעסקה כל-כולה בזכויותה של המבקשת כבעלת-מניות מיעוט בחברה. כזכור, הסתיימו הליכים אלו כבר לפני שנים בהחלטה חד-משמעית, כי המבקשת סבלה מקיפוח חמור, הפרת חובות אמון וחוסר תום-לב. אלא שחרף מעבר הזמן, דומה כי לא קרה מאומה, וההתדיינות בתיק אך הלכה והסתבכה. זאת ועוד; מטענות המבקשת שלא נסתרו עולה תמונה עגומה של התעלמות או נסיון לעקר החלטות שיפוטיות מתוכן, ולפי הנטען, לא שולמו לה ולו הוצאות המשפט אשר פסקו לטובתה שלוש ערכאות (!). דברים אלו, החמורים בפני עצמם, מקבלים משנה חומרה ותוקף לאור מה שהוכח בפני במהלך הדיון האחרון, כי המפרק עצמו, עו"ד קליין, מעכב ולמעשה נמנע במפגיע מביצוע החלטות בית המשפט של פירוק, ולמעשה פועל באופן אחר לחלוטין - וזאת בלא שקיבל כל אישור מבית המשפט לסגת מן ההסכמות שקיבלו תוקף של החלטה שיפוטית לכל דבר ועניין. יוצא, כי בכל האמור לתפקידו ולאופציה שמקימים הליכים להסרת קיפוח, שונה המקרה שבפני בתכלית מזה שנידון בעניין אמ.אמ.וואי, ודומה יותר לעניין גלריה גורדון. ב. המקרה שבפני שונה ממרבית התקדימים וההלכות שאוזכרו (כולל עניין גלריה גורדון) אף בכך, כי אין מדובר בבקשה להעביר חברה ממצב של פעולה סולבנטית (אף אם הפעילות הינה מועטה) הישר למצב של פירוק בידי בית המשפט, וזאת לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות. עניין לנו בבקשה להעביר לפירוק כפוי חברה המצויה מניה וביה בהליכי פירוק מרצון ואחר-כך פירוק בפיקוח, וזאת במשך שנים ארוכות. חרף טענות המשיבים בעניין זה, נקל לראות כי המעבר המבוקש רחוק מלהיות כה דראסטי, באופן המזכיר את המקרים הרגילים של בקשת פירוק מטעמי צדק ויושר; כך למשל, חסר כאן לחלוטין הנזק התדמיתי אשר נגרם לחברה רגילה מעצם מעברה לסטטוס של פירוק, אשר עשוי להתגלגל במהירות אף לנזק כלכלי. לא זאת, אלא אף זאת; בעלי המניות של החברה, כולל ובעיקר בעלי מניות הרוב, כבר הבהירו היטב בעבר, כי רצונם הוא לפרק את העסק (ואת היחסים ביניהם לבין בעלי מניות המיעוט), ולאחר מכן הסכימו גם למעבר החברה מהמשטר של פירוק רגיל מרצון למשטר הפיקוח של בית המשפט והכונס הרשמי, אשר דומה במרבית המובנים לפירוק כפוי, כולל העובדה כי על המפרק מוטלות מכאן ואילך החובות של "פקיד בית המשפט", ובעיקר כפיפות וחובת-אמון כלפיו וכלפי הכונס הרשמי. דברים אלו מתחזקים אף נוכח העובדה, כי הנימוק המרכזי בו השתמשו המבקשים בשנת 1999 בכדי שלא להקלע לפירוק כפוי, לא היה ולו מאומה מן הטענות אותן הם מעלים כיום, אלא נימוק פרקטי של חסכון בעלויות, באמצעות מינוי נציגיהם כמפרקים. בפועל, קרה ככל הנראה ההיפך הגמור, באשר ההליכים הוסיפו להתארך, והעלויות שנלוו לכך בלעו זה מכבר כל חסכון אשר הושג באמצעי זה, אם וככל שהושג. 6. זאת ואף זאת; מרבית הפעולות המוצעות כיום, ניתן לבצען בנקל באמצעות מפרק מטעם בית המשפט, ואין כל הבדל משמעותי בינו לבין מפרקים מטעם הצדדים. כך למשל, יכול מפרק מטעם בית המשפט לבקש את רשות בית המשפט להשכיר את המקרקעין לתקופת הביניים שעד מכירתם, אם מצא כי הדבר כדאי, וכן לפעול בדרכים אחרות להעשרת קופת הפירוק. מפרק מטעם בית המשפט יכול (ואף ביעילות רבה יותר ממפרק מטעם בית הצדדים) להשתמש בכלים שמעניקה פקודת החברות למפרק בכדי לקבוע ביעילות יחסית את מצבת החובות האמיתית של החברה, ולשלם אותם לפי סדרי הקדימה המקובלים. אוסיף ואעיר, כי אם חפצה משפחת כץ לשלם את חובות החברה מכיסה בכדי לסלק את הנושים החיצוניים, הרי שיגעתי ולא מצאתי, מה נפקא מינא אם החברה מצויה בפירוק בפיקוח, או בפירוק כפוי. כך או כך, אם וכאשר יסולקו כל חובות החברה, ויפתר הסכסוך עם גב' גוטליב תוך כיבוד ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינה, תוכל החברה לצאת מהליך הפירוק ולחזור לידי בעלי השליטה המקוריים שלה. דומה, כי ההבדל המרכזי והמשמעותי בין שני סוגי ההליכים, הינו בכך כי מפרק מטעם בית המשפט הינו מפרק נייטראלי, אשר יפעל אך ורק לטובת החברה ומקסום קופת הפירוק, וזאת להבדיל מפעולה למען אינטרסים אחרים של בעלי השליטה (כגון שיקולים טקטיים הנובעים מהסכסוך האישי שלהם או של חברות אחרות בבעלותם עם הבנקים). אמנם, נקל לראות כי שינוי כזה אינו בהכרח לשביעות רצונם של בעלי מניות הרוב, אולם בוודאי שאין בו פגיעה בחברה המצדיקה המנעות ממתן סעד זה, מקום בו הדבר מוצדק. 7. סקירת נסיבות המקרה מעלה לא רק תמונה קשה ביותר של התנהגות המשיבים כלפי גב' גוטליב, אלא גם מצב בו לא כובדו החלטות שיפוטיות באורח כמעט שיטתי, על ידי המפרק, הסכמות שהוסכמו לא בוצעו, או סורבלו בהליכים או התנגדויות חדשות. על רקע זה, אין מנוס מלהסיק, כי הליכי הפירוק מרצון (כולל ובעיקר ההליכים בפיקוח) נכשלו כשלון חרוץ, ולא היוו אלא מקור להתכתשויות הולכות ורבות בין הצדדים. ספק גדול בעיני אם נתן המפרק עו"ד קליין את דעתו באורח משמעותי לעובדה, כי הפירוק עבר להתנהל בפיקוח בית המשפט, ולפיקוח זה ישנה משמעות החורגת מן הבחינה הפורמלית גרידא. צודק ב"כ של הכנ"ר בטענתו, כי הצדדים הוכיחו פעם אחר פעם בעבר, כי אינם מסוגלים להגיע להסכמות המחזיקות מעמד, וכי כל פעולה פשוטה מעוררת "גל חדש" של מחלוקות והתנגדויות. על רקע זה, איני מייחסת משקל רב להצעתם החדשה של המשיבים, לפתור את הבעיה באמצעות מכירת דונם אחד מהחלקה, ומכספיו לשלם את המגיע לגברת גוטליב. ככל שיתבצע עניין זה בידי מפרקים מטעם הצדדים, הרי שלאור נסיון העבר, עשוי הביצוע להתעכב ולהתקל עד מהרה בקשיים ומחלוקות שיעכבו אותו למשך שנים רבות. דומה, כי במהלך השנים הרבות בהן התנהל הפירוק מרצון, היה די והותר זמן למשפחת כץ להגיע להסכמות ולבצען - ואין כל סיבה להחזיר את הגלגל לאחור כעת. זאת ועוד; לא שוכנעתי כלל ועיקר, כי הנשיה החיצונית כנגד החברה הינה כה מועטה וקלה לסילוק כפי שטוענים המשיבים. בעניין זה, וחרף טענות המשיבים, הרי שקיים סיכוי סביר (אם לא למעלה מזה) כי בסופו של יום יתברר כי החוב השנוי במחלוקת לעיריית פתח-תקווה אכן קיים, למצער באורח חלקי. אף עניין זה, של הליכים מול העירייה וחלוקת החיובים כלפיה, עשויה להוות כר למחלוקות חדשות אשר יעכבו את פתרון המחלוקת, ככל שזו תמשיך להתנהל בידי מפרקים מרצון, בעיקר כאלו אשר הוכיחו כי האינטרס העומד לנגד עיניהם הינו בעיקר האינטרסים האישיים של המשיבים, אשר חורגים בהרבה מטובת קופת הפירוק, וכורכים אותה בשיקולים טקטיים וחיצוניים הנוגעים להליכים אחרים בהם מעורבת משפחת כץ. 8. סוף דבר; עניין לנו במצב דברים יחודי וחמור, המהווה מקרה מובהק בו מתקיימת הדרישה שבסיפא של סעיף 262 לפקודת החברות - באשר שמירה על זכויותיה המוקנות של גב' גוטליב, ושמא אף של צדדים שלישיים, אכן מחייבת את שינויו היסודי של המצב הנוכחי, והפקדת החברה בידי מפרק נייטראלי. בלא שאכריע בדבר, אוסיף ואעיר, כי במצב בו ניתנו זה מכבר סעדים של הסרת קיפוח, אך טרם קוימו, ובין הצדדים עומד מספר כה גדול של מחלוקות, בקשות ובקשות נגד, מגיע אף לכדי עילה למתן צו פירוק כפוי לפי סעיף 257(5) - וזאת אף אלמלא היתה החברה זה מכבר בהליכי פירוק בפיקוח. בנסיבות המקרה, דומה כי פירוק בידי בית המשפט יועיל לקופת החברה, ויזרז את סיומן ההוגן של המחלוקות, וזאת באמצעות העברת השליטה ויכולת הפעולה העצמאית לבעל תפקיד נייטראלי. לעומת זאת, דין טענות הנגד של המשיבים להדחות; למעשה, לא עלה בידיהם להצביע על כל נזק אמיתי שיגרם לחברה בשל העברתה לפירוק כפוי (להבדיל מיכולתם לכרוך את המקרקעין שלה באינטרסים אישיים החורגים ממסגרת החברה הנוכחית, וקשורים לסכסוכים אחרים החורגים מנסיבות המקרה דנן). בנסיבות המקרה, לא נותר בידיהם אלא "לנופף" בזכותם הקניינית אשר נפגעת לכאורה מהמעבר לפירוק כפוי. אלא, שבנסיבות המקרה, לאור מצב החברה, ההליכים הקודמים, ושאר השיקולים שפורטו בהרחבה בהחלטתי זו, אין די בכך בכדי לשנות את התוצאה. זאת לזכור; הצדדים עצמם הגיעו כבר לפני שנים רבות למסקנה כי דרכיהם צריכות להפרד, וזאת על ידי החלטה להתפרק מרצון. במהלך השנים רק הצליחו להוכיח זה לזה, ולבית המשפט בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים כי יחסיהם הגיעו לסוף הדרך ופירוק הוא הדרך הראויה. לפתע עכשיו במהלך הדברים ולאחר חלוף פרק זמן ממושך רווי סכסוכים, נזכרים בעלי מניות הרוב כי הפירוק איננו הדרך המיטבית ומבקשים להחזיר את הגלגל לאחור כאילו לא היו דברים מעולם. למהלך זה אל אוכל ליתן את ידי. 9. אי לכך, דין בקשתה של גב' גוטליב להתקבל, ודין בקשותיהם של המשיבים להדחות; המשמעות הינה, כי מן הדין ליתן כנגד החברה צו פירוק, ולהעבירה להליכי פירוק על-ידי בית המשפט. 10. הנני ממנה את עו"ד אלונה שהרבני-באומגרטן לתפקיד מפרקת קבועה לחברת חלקה 112 בגוש 6354, בכפוף להסכמתה. סמכויותיה: בכפוף לכל דין. לא ימומשו נכסים אלא באישור בית המשפט ולאחר קבלת עמדת הכנ"ר. דו"ח ראשון על פעולותיה יוגש תוך 30 יום ולאחר מכן, מידי 3 חודשים. המינוי כפוף להפקדת התחייבות אישית של המתמנה ע"ס 50,000 ש"ח. מסירה אישית תוך 3 ימים מהיום. 11. בנסיבות המקרה, ובעיקר נוכח ההתנהלות הדיונית אשר ליוותה את התיק והפרות של החלטות שיפוטיות קודמות, ישא כל אחד מהמשיבים בהוצאותיה של גב' גוטליב וכן בשכר-טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית מיום הגשת הבקשה הנוכחית ועד ליום התשלום בפועל.פירוק מרצון