עובדת היותו של פלוני מנהל חברה ולפיכך אורגן שלה אינה קונקלוזיבית לעניין קביעת אחריותו האישית בנזיקין, עצם האחריות בנזיקין והיקפה אינם פונקציה של הקביעה, אם העוולה בוצעה על-ידי אותו אדם כאורגן של חברה או כאדם פרטי. היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית. מאידך גיסא, מן הנכון לחזור ולהזכיר את המובן מאליו והוא, כי כשם שמי שמשמש כאורגן של חברה אינו חסין מפני אחריות בנזיקין על פעולותיו כאורגן, כך גם לא יהיה נכון לומר, כי בשל מעמדו האמור מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות, שהותוו בפקודת הנזיקין. להלן פסק דין בנושא אחריות אישית בנזיקין של מנהל חברה: פסק דין חלקי 1. זוהי תביעה כספית, שעניינה חיובים הנובעים מהתקשרותן של הנתבעות 1 - 3 בהסכמי מימון והלוואה עם התובע, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק"). נתבעת מס' 1, פנידר חברה להשקעות בע"מ (להלן: "פנידר"), הינה חברה להשקעות בנכסי נדל"ן. בהתאם לרישום אצל רשם החברות, מנהליה הם מר יוסף פניני, הנתבע מס' 5 (להלן: "פניני") ואשתו הגב' רחל פניני, נתבעת מס' 6 (להלן: "רחל"). פניני ורחל הינם גם בעלי מניות בחברה, ובנוסף מחזיקות במניות גם שלושת בנותיהם: גב' חגית פניני, נתבעת מס' 7 (להלן: "חגית"); גב' יפעת חודדה (מלר), נתבעת מס' 8 (להלן: "יפעת"); גב' רביד נאה, נתבעת מס' 9 (להלן: "רביד"). נתבעת מס' 2, פ.ד.ד. חברת מגורים ובנין בע"מ (להלן: "פדד"), הינה חברה קבלנית לבניין. בהתאם לרישום אצל רשם החברות, מנהל החברה הינו פניני, אשר גם מחזיק בכל מניות ההנהלה ובמרבית מניותיה הרגילות של החברה. בעלות מניות נוספות, באחוזים קטנים, הינן רחל וגב' שושנה דרורי, אמה של רחל. נתבעת מס' 3, ס.ע.ל.ר. חברה לבנין בע"מ (להלן: "סעלר"), עיסוקה השקעה בנכסים. על פי הרישום אצל רשם החברות, מנהלי החברה הם פניני ורחל, אשר הינם גם בעלי מניותיה. רחל מחזיקה ברוב המוחלט של מניות החברה, בעוד פניני מחזיק במניה אחת בלבד. הנתבעת מס' 4 , נאות הבנים בע"מ (להלן: "נאות הבנים") הינה חברת ניהול אשר ניהלה את נכסי שלוש החברות הנ"ל. בעלי מניותיה ביום הקמתה היו פנידר, מר יעקב נאה, נתבע מס' 10 (להלן: "יעקב"), ומר רון מלר, נתבע מס' 11 (להלן: "רון"). במועד מאוחר יותר הועברו מניותיו של רון לרחל, והחל מיום 10.4.02, הועברה הבעלות במניותיה של פנידר על שם חגית ויפעת. כנגד ארבעת החברות - פנידר, פדד, סעלר ונאות הבנים - ניתנו צווי פירוק במועדים שונים במהלך השנים 2003 - 2004. 2. בדיון שהתקיים ביום 5.5.05, הושגה הסכמה בין הבנק לבין הנתבעים 5 - 8 לפיה פסק הדין (בהנמקה מקוצרת) יינתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984, מבלי שיישמעו ראיות ולאחר שיתאפשר לצדדים להגיש סיכום טענות בכתב ולצרף מסמכים רלבנטיים. סיכום הטענות האחרון הוגש ביום 9.4.06. בשלב זה, לא אדון, אפוא, בתביעה ככל שהיא נוגעת לנתבעים 9-11 (רביד, יעקב ורון) ולא אדרש לטענות שב"כ הבנק העלה נגדם במסגרת סיכום טענותיו. 3. ביום 5.7.90 התקשרה פנידר עם הבנק בהסכם הלוואה למימון בנייתו של בניין משרדים ושטח מסחרי ברחוב יגור 2 בחיפה, להלן: "בית הפנינים". פדד ופניני חתמו על הסכם זה כערבים והתחייבו לשלם כל סכום שפנידר תחויב לו בהתאם להסכם. להבטחת כספי ההלוואה שועבדו זכויות פנידר ב”בית הפנינים”, כולל כספים אשר יתקבלו משוכרי יחידות. בהמשך, בשנת 1995, שועבדו באופן מפורש הכנסות מהשכרת מקומות חניה לרכב, דמי שכירות ודמי אחזקה. סעלר התקשרה אף היא בהסכמי הלוואה עם הבנק (במועדים 9.10.90 ו- 20.2.91), וזאת למימון בניית בניין מסחרי ותעשייתי בראשון לציון. פניני נתן את ערבותו האישית גם להלוואה זו, וכל הזכויות בנכס שועבדו לטובת הבנק. ביום 11.3.94 העמיד הבנק ערבות בנקאית לטובת פנידר, פדד ופניני, במסגרת הליך משפטי שהתנהל בינם לבין צד שלישי. הערבות, בסך של 1,138,278 ₪, מומשה ביום 16.7.98בהתאם לפסק הדין שניתן בתובענה. סכום זה הועמד לפנידר ופדד כהלוואה, בעוד סעלר ופניני חתמו כערבים להסכם ההלוואה. 4. לטענת התובע, הנתבעות פנידר, פדד וסעלר לא עמדו בתנאי ההסכמים אשר במסגרתם נטלו הלוואות מאת התובעת. גם לאחר שנחתמו הסכמים לפריסת החוב ביום 28.3.01, הוסיפו החברות הנ"ל ופניני - החתום על כל ההסכמים כערב - להפר את אשר הוסכם, ולא שילמו את חובם לבנק, תוך צבירת חובות פיגורים. לנוכח הפרות אלו, נאלץ הבנק, לטענתו, לפתוח בהליכים למימוש השעבודים שהיו בידיו על הנכס "בית הפנינים" ועל המבנה בראשון לציון. במסגרת זו מונה עו"ד יוסף ברינט ככונס נכסים על נכסים אלה. סך ההלוואות אשר טרם שולמו לבנק, בהתאם לנקוב בדפי יתרות החוב, עמד במועד הגשת התביעה על 11,406,633 ₪. יחד עם זאת, הועמדה התביעה על סך של 5,000,000 ₪, וזאת - לשיטת הבנק - מטעמי אגרה, ותוך לקיחה בחשבון שהבנק יוכל לגבות חלק מן החוב באמצעות מימוש השעבודים על נכסי החברות. הבנק אכן פעל למימוש הנכסים. במסגרת הליכי הוצאה לפועל נמכרו חלקי הנכס המשועבדים בבניין בראשון לציון תמורת סך של 1,130,000 ₪. מתוך 38 מקומות החניה שהועמדו למכירה בנכס זה, נמכרו עד כה 9 מקומות בלבד. באשר ל"בית הפנינים", הליכי המימוש החלו ב- 2002, אולם עוכבו במשך כשנה. על פי חוות הדעת של שמאי המקרקעין מר דותן דרעי, אשר הוגשה מטעם הבנק, שוויו של הנכס נכון ליום 8.5.02 עמד על סך 1,360,000$, לאחר הפחתה של 20% הנובעת ממימושו של הנכס באופן מהיר ובמסגרת כינוס. ביולי 2002 הועלתה הצעת רכישה בסכום של 1,200,000$, אולם זו נמשכה בעקבות התנגדות פנידר ועיכוב הליכי המימוש. על פי שומה מעודכנת של השמאי דרעי מיום 19.8.03, היה ערכו של "בית הפנינים" במועד זה 1,280,000$. הצעת רכישה חדשה על סך 1,100,000$ אושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 24.5.04. במסגרת דיון בבר"ע על החלטה זו, הסכים הבנק להפחית מחובה של פנידר 180,000$ בנוסף על סכום המכירה, על מנת להשוות את הסכום לשווי הנכס על פי השומה המעודכנת. כאמור, טוען הבנק, כי הסכמי ההלוואה הופרו, מאחר והחברות לא עמדו בתשלומי החזר ההלוואות במועדם. עוד טוען הבנק, כי הנתבעים ביצעו הברחת נכסים באמצעות המחאת זכויותיהן של פנידר, פדד וסעלר לגביית דמי שכירות בנכסיהן, לחברת נאות הבנים, וזאת למרות שכספים אלה שועבדו לטובת הבנק. הדבר התאפשר, משום שנאות הבנים לא התחייבה לכל שיעבוד ואף לא היתה צד להסכם איחוד הביטחונות מיום 24.2.98, אשר נחתם בין הבנק לבין שלוש החברות האחרות. לשיטת הבנק, נאות הבנים הוקמה למטרות תרמית בלבד ושלוש החברות האחרות פעלו, באמצעות בעלי תפקידים בהן, להמחות לידיה זכויות משועבדות, מבלי שהבנק יהא מודע לכך. באופן כללי נטען, כי בין ארבע החברות התקיים עירוב נכסים וטשטוש תחומים, אשר איפשר את הברחת הנכסים. לטענת הבנק, בנוסף לכך שהוברחו מידיו דמי שכירות ששולמו על ידי שוכרים שונים, חלק משטחי הנכס אף הושכרו ללא תמורה, מבלי שהתקבלה הסכמתו ובניגוד לתנאי השיעבוד. מדובר בשטחים אשר הושכרו ללא תמורה ל"ידיעות אחרונות" במסגרת הסכם פשרה, וכן למשרדים בהם החזיקה נאות הבנים, אשר עבורם לא שולמו דמי שכירות. עוד נטען, כי חלק מן הכספים המשועבדים לבנק הוברחו באמצעות השקעה בנכס מקרקעין (בניין מגורים). לנתבעים 7 - 11 דירות מגורים שרכשו בנכס זה. לשיטת הבנק, לא יתכן שחגית ויפעת היו מסוגלות לממן את רכישת הדירה, והדבר מלמד, כי מדובר בקנוניה להברחת כספים ולא ברכישות אמיתיות. לטענת הבנק, התנהגות החברות באמצעות פניני ובאמצעות הנתבעים האחרים, עולה כדי תרמית, שכן הם פעלו ביודעין מתוך כוונה לרמות ולהוציא מן הבנק כספים שלא כדין, בכך שהציגו מצג כוזב בכוונה להטעות את הבנק. כמו כן נטען, כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת, הן במשא ומתן לכריתת הסכמי ההלוואה עם הבנק והן בקיום הסכמים אלה. לשיטת הבנק, התנהלותם ומעשיהם של הנתבעים מצדיקים הטלתה של אחריות אישית עליהם באמצעות הרמת מסך ההתאגדות, וחיובם בתשלום חובות החברות לבנק. טענתו הינה, כי עובדות המקרה מהוות הצדקה מספקת להרמת מסך ההתאגדות, וזאת מתוך השוואה למצבים עובדתיים דומים בהם התיר בית המשפט הרמת מסך מאחר שנקבע, כי קיים חשש ממשי שחברה הוקמה במטרה להבריח נכסים ולצורך השגת מטרות לא כשרות. כמו כן טוען הבנק, כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפי הבנק כבעלי מניות וכמנהלי החברות הנתבעות, ובכך התרשלו וגרמו לבנק נזקים כספיים. משכך, יש להטיל עליהם אחריות אישית נזיקית, והם חבים בתשלום פיצויים לבנק בהתאם לקבוע בפקודת הנזיקין. טענה נוספת של הבנק הינה, כי מעשי הנתבעים גרמו להפרת החוזים בין הבנק לבין החברות פנידר, פדד וסעלר, וכן בין הבנק לבין פניני, והדבר מהווה עוולה כלפי הבנק. עוד נטען, כי מעשיהם ו/או מחדליהם של הנתבעים מהווים גזל של כספים השייכים לבנק. סיכום טענותיו של ב"כ הבנק כולל התייחסות לגבי התנהלותם של הנתבעים 9-11 (רביד, יעקב ורון). כאמור, בשלב הזה לא אדרש לטענות אלה. טענות הבנק כלפי רחל, חגית ויפעת מבוססות על היותן בעלות שליטה בחברת נאות הבנים במועדים הרלבנטיים, בהם נטען כי הוברחו כספי השיעבודים אל חברה זו. באשר לרחל גם נטען שחברת נאות הבנים הוקמה על פי הסמכה מפורשת שהיא קיבלה מאת פנידר (פרוטוקול אסיפת חברי הדירקטוריון של פנידר מיום 28.9.98, נספח B לסיכומי הבנק). בתגובה לטענות הנתבעים - אשר יפורטו בהמשך - בעניין מחיר המכירה של “בית הפנינים”, טוען הבנק, כי השומות אותן הגיש פניני ואשר על פיהן שווי הנכס עולה על 3 מיליון דולר, נערכו 3-4 שנים קודם למכירת הנכס. לעומת זאת, השומה אשר הוגשה על ידי הבנק, עודכנה בסמוך למועד המכירה, וביטאה את שוויו האמיתי של הנכס באותו מועד. בנוסף לכך נטען, כי בשומות המוקדמות נכללו סכומים "ווירטואליים" ו"פוטנציאליים" אשר אין לכללם, וכן שטחים אשר בהיותם פנויים הינם חסרי כל שווי או בעלי שווי מופחת. בנוסף הוכללו שטחים אשר נמכרו זה מכבר בנפרד, עובר למינוי הכונס. לשיטת הבנק, אין לקבל את חוות דעתו של שמאי המקרקעין צבי רון, אשר הוגשה מטעם פניני, בעניין שווי הנכס, שכן איננה מבוססת והסכום הסופי שנקבע בה חסר כל נימוק. באשר לטענותיו של פניני בנוגע לירידת ערכו של “בית הפנינים” בתקופת הכינוס, טוען הבנק, כי בחוות הדעת שהוגשה מטעם פניני אין ביסוס לטענות בדבר ירידת ערך, מלבד העובדה - אשר אין מחלוקת לגביה - כי קומת הקרקע נטושה ומושחתת. הנזקים לקומה זו נגרמו בעת שהכונס היה מנוע מלנהל את הבניין בשל צו מניעה שניתן לבקשת נאות הבנים, ובתקופה זו לא דאגו הנתבעים לשמור על הנכס, ולכן האחריות לנזקים שנגרמו ולירידת ערך הנכס, ככל שהיא קיימת, מוטלת עליהם. בחוות הדעת מטעם פניני נטען, כי גם הקומה הראשונה נטושה ומושחתת, ועל כך חולק הבנק מבחינה עובדתית. לגירסתו, הקומה פונתה משוכרים, אך מעולם לא "הושחתה". באשר לגובה סכום התביעה, ובתגובה לטענות פניני, כי יש להפחית את סכומי מימוש הנכסים מן החוב, נטען על ידי הבנק, כי סכום החוב נכון ליום הגשת התביעה היה 11,406,633 ₪, ונכון ליום הגשת הסיכומים מטעם הבנק, עמד על סך 16,286,000 ₪. סכום זה, כולל את ניכוי התקבולים ממכירת הנכס בראשון לציון, אשר נרשמו כבר בספרי הבנק. בעקבות מכר “בית הפנינים”, יופחת החוב ב- 4,578,000 ₪ בגין המכירה, וכן ב- 828,000 ₪ (180,000$) נוספים עליהם הוסכם במסגרת אישור המכירה. אולם, גם לאחר זיכויים אלה, לטענת הבנק, יעלה סכום החוב על הסכום הנתבע, באופן ניכר. 5. גירסת הנתבעים הוצגה, בעיקרה, באמצעות פניני, שהעלה טענות שונות, הן מטעם החברות הנתבעות והן מטעמו הוא. ראשית לכל יש לציין, כי לטענת פניני, הוא והוא בלבד היה זה שניהל את כל ארבע החברות, ליתר הנתבעים לא היתה יד בקבלת ההחלטות, והם אף לא עסקו כלל בהתקשרות החברות עם הבנק או עם כל מוסד אחר. לדבריו, הוא היה היחיד, אשר חתם בפני הבנק על כל המסמכים הדרושים, בעוד שבעלי המניות האחרים לא נתבקשו לעשות כן. לטענת פניני, החברות - באמצעותו - עמדו בכל תנאי הסדר פריסת החוב ובכל הסיכומים שהושגו עם הבנק. דמי השכירות מן הנכסים הועברו במלואם לידי הבנק כמוסכם, ולא נעשתה כל הברחת נכסים או כספים. כמו כן נטען, כי לאורך כל תקופת פעילותן של החברות פנידר, פדד וסעלר, היתה הפרדה מוחלטת ביניהן, והעירוב בנכסיהן נוצר בעקבות לחץ שהפעיל הבנק על החברות לחתום על איחוד בטחונות. כמו כן ביצע הבנק פעולות אשר הובילו לעירוב חובותיהן של החברות בחשבונות אשר נוהלו אצלו. אולם, אין כל ממש בגירסת הבנק לפיה אשכול החברות הוקם במטרה להונות ולהבריח כספים. באשר לחברת נאות הבנים, לטענת פניני הוקמה החברה בשנת 1998 בשל סיבות לגיטימיות, לצורך ניהול משותף של נכסי החברות שנותרו לאחר תום הבניה, על מנת לפשט ולייעל ניהול זה. לא היתה כל הסתרת מידע ולא התבצעה כל תרמית בהקמת החברה. כל הכספים שניגבו על ידי נאות הבנים הועברו לחברות אשר בידיהן נותרה הבעלות על הנכסים, בניכוי עמלה של 5%. פניני אף מוסיף וטוען, כי עובדות אלה היו ידועות לבנק, שכן נתונים על כך הופיעו בשמאויות שנערכו בנכסים עוד בשנים 1999 ו- 2000, ואף במאזני החברות אשר נמסרו לבנק. בכל מקרה, כך לשיטת פניני, לא סיפק הבנק פרטים מספיקים לביסוס טענת התרמית, והסתפק בטענות כלליות בעניין מבלי לפרט פעולות ומועדים ספציפיים. זאת, בניגוד לאמור בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי על בעל דין המעלה טענות של מצג שווא ותרמית, ליתן פירוט מלא בקשר לכך לרבות לגבי המועדים בהם בוצעו מעשים אלה. עוד נטען, כי הבנק נמנע מלהגיש תצהירי עדות ראשית מטעם העדים הרלבנטיים ביותר, אשר בידיהם המידע המלא. הוגש תצהירו של החשב מטעם הבנק, אולם לא של מנהלי הבנק עמם נוהל דין ודברים במהלך כל תקופת ההתקשרות בין הנתבעים לבנק. לטענת פניני, האחריות לנזקים שנגרמו ל"בית הפנינים" מוטלת על כונס הנכסים, מאחר ולא פעל לניהול הנכס ולשמירה עליו מפני נזקים בתקופת הכינוס. לשיטת פניני, מאחר והוטל עיקול על כל הכספים אשר אמורים היו להתקבל מאת שוכרי הנכס, ובכללם דמי הניהול, לא היתה לחברות כל אפשרות להמשיך ולנהל את הנכס. כונס הנכסים - כך לטענת פניני - סרב לשחרר כספים לצורך המשך הניהול, אולם מצד שני לא דאג לחלופה אחרת של ניהול הנכס. כתוצאה מכך, בתקופה שבין תחילת הכינוס ועד למכירת “בית הפנינים”, הושחת הבניין על ידי גורמים זרים שחדרו אליו באין מפריע. לאחר בקשות ופניות אל ראש ההוצאה לפועל, ניתנה הוראה לכונס לאטום את הכניסות לבניין על מנת למנוע את המשך ההרס, אך בשלב זה הנזק כבר נגרם. באשר להיקף הנזקים, הוגשה מטעם פניני חוות דעתו של השמאי צבי רון, שהעריך את היקפם בסכום של 360,000$. באשר לשוויו של "בית הפנינים", טוען פניני, כי יש ללמוד על כך משתי חוות הדעת של השמאים סזיר ומנדלסון. בהתאם לחוות דעת אלה, היה שוויו של הנכס בעת עריכתן בין 3,600,000$ ל- 3,700,000$. לטענת פניני, ערך הבניין ירד באופן כה קיצוני, כיוון שהכונס התרשל בניהולו, ובכל מקרה, נמכר הנכס במחיר נמוך באופן ניכר משוויו האמיתי באותה עת. לתמיכה בטענתו צירף פניני גם את חוות דעתו של השמאי צבי רון, אשר העריך את ירידת ערך הבניין בסך של 300,000$. כמו כן העריך השמאי, כי שווי הנכס אילולא נגרמו הנזקים, היה 2,800,000$ בעת מכירתו. הבנק הגיש תביעות כנגד שוכרים של חלקים בנכס (ידיעות אחרונות וחברת חשמל), אשר לטענתו לא שילמו את דמי השכירות שהבנק זכאי להם מכוח השעבוד. לטענת פניני, יש להפחית את הסכומים אשר יתקבלו מתביעות אלה מהסכום הנתבע על ידי הבנק, ובכך להקטין את סכום החוב. פניני מוסיף וטוען, כי החוב הנתבע כלל לא התגבש, שכן בהתחשב בסכומים אשר התקבלו לאחר מימוש הנכסים, החוב שנותר לחברות בגין ההלוואות שנטלו הינו נמוך מ- 5,000,000 ₪ ומגיע - על פי חישוביו - לסך של כ - 3,835,000 ₪ בלבד. 6. מטעם הנתבעות רחל, חגית ויפעת נטען, כי כלל לא קיימת יריבות בינן לבין הבנק, וכי דין התביעה נגדן להידחות בהיעדר עילה. לטענת הנתבעות, כתב התביעה לא פירט כלל את מעשי התרמית ומצגי השווא המיוחסים להן, וגם לא צוינו המועדים בהם ביצעו הנתבעות את אותם מעשים פסולים לגירסת התובעת. כל זאת, בניגוד לקבוע בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי. גם תצהיר העדות הראשית אשר הוגש מטעם הבנק, אינו קושר בין הנתבעות לבין החוב שתובע הבנק, וההתייחסות היחידה היא לחלקן של הנתבעות במניות החברות הנתבעות. באשר למידת מעורבותן של הנתבעות בניהול החברות, נטען, כי רחל אמנם רשומה כמנהלת בפנידר, אולם מעולם לא לקחה חלק פעיל בניהול החברה בהיותה עקרת בית. באשר לחגית ויפעת, הרי שהן אף אינן רשומות כמנהלות, ואכן מעולם לא שימשו כמנהלות. לטענת הנתבעות, אף לא אחת מהן נטלה חלק במגעים עם הבנק בנוגע לנטילת ההלוואות עליהן מבוססת התביעה דנן. לטענת חגית ויפעת, רישום מניות פנידר על שמן, נעשה על ידי רואה החשבון של החברה ללא הסכמתן וללא ידיעתן, בהסתמך על טפסים אשר נחתמו על ידי פניני באופן חד צדדי. בכל מקרה, טוענות הנתבעות, כי עובדת היותו של אדם בעל מניות או מנהל בחברה, אין בה די על מנת להטיל עליו אחריות בגין חובותיה או התחייבויותיה של אותה חברה. הנתבעות לא עשו דבר אשר יצדיק הטלת אחריות זו עליהן, ולטענתן, הרוח החיה בחברות היה פניני, כפי שנטען אף על ידו. הנתבעות גורסות, כי כל מטרת צירופן כנתבעות לתביעה הינה הפעלת לחץ על פניני באמצעות אשתו ובנותיו, אולם אין לתביעה נגדן כל יסוד. 7. כאמור, הבנק מבקש להטיל אחריות אישית לחובותיהן של החברות על פניני, רחל, חגית ויפעת. מאחר וכנגד כל אחת מארבע החברות הנתבעות - פנידר, פדד סעלר ונאות הבנים - ניתן צו פירוק, מקבלת שאלת האחריות האישית משנה חשיבות. כידוע, הדין הוא כי חיובם האישי של אורגנים בחברה, יכול שיהא מבוסס על הרמת מסך ההתאגדות, ויכול - לחלופין או בנוסף - לנבוע מהטלת אחריות אישית מכוח פקודת הנזיקין, הכול בהתאם לנסיבות בכל מקרה ומקרה. כפי שפורט לעיל, כל ההלוואות שניתנו לחברות ואשר עליהן מבוססת תביעה זו, נחתמו על ידי פניני כערב באופן אישי. פניני לא הכחיש את ערבותו, ואין עליה מחלוקת. ערבות אישית זו משמעה, כי חיובו האישי בתשלום חובותיהן של החברות שריר וקיים מכוח קיומה של הערבות, ובלי כל קשר לשאלת הטלת האחריות האישית על נושאי משרה בחברות. סוגיה זו רלבנטית, בשלב הזה רק בנוגע לרחל, חגית ויפעת. 8. רחל הינה בעלת מניות בחברות פנידר, סעלר ונאות הבנים, ואף רשומה כמנהלת בחברות פנידר וסעלר. חגית ויפעת בעלות מניות בפנידר ובנאות הבנים. הבנק טען טענות שונות בדבר הברחת נכסים אשר התבצעה באמצעות חברות אלה, תרמית ומצג שווא שנועדו להעלים מן הבנק את הכספים להם הוא זכאי. לגישת הבנק, יש מקום להטיל על רחל, חגית ויפעת אחריות אישית בגין הנזקים שנגרמו לו, מכוח פקודת הנזיקין, וזאת משום שהפעולות אשר עשו ו/או נמנעו מלעשות מקיימות את יסודות עוולת הרשלנות. זה מכבר נקבעו, בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן ואח', פ"ד לה(4) 253 (להלן: "פרשת בריטיש קנדיאן") הדברים הבאים: "עובדת היותו של פלוני מנהל חברה ולפיכך אורגן שלה אינה קונקלוזיבית לעניין קביעת אחריותו האישית בנזיקין, עצם האחריות בנזיקין והיקפה אינם פונקציה של הקביעה, אם העוולה בוצעה על-ידי אותו אדם כאורגן של חברה או כאדם פרטי. היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית. מאידך גיסא, מן הנכון לחזור ולהזכיר את המובן מאליו והוא, כי כשם שמי שמשמש כאורגן של חברה אינו חסין מפני אחריות בנזיקין על פעולותיו כאורגן, כך גם לא יהיה נכון לומר, כי בשל מעמדו האמור מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות, שהותוו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". וכן ראויים לענייננו הדברים אשר נאמרו באותו נושא בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (להלן: "פרשת צוק אור") בעמ' 703: "אין מטילים אחריות בשל עצם מעמדו של אורגן בחברה. מטילים אחריות אך ורק בשל פעולותיו של אותו אורגן בנוגע לאותה עוולה הנטענת בבית המשפט". ברור הדבר, אם כן, כי עצם היות הנתבעות בעלות מניות ו/או מנהלות בחברה אינו תנאי מספיק להטלת חבות נזיקית עליהן. על מנת שתקום חבות, יש לבדוק באופן פרטני האם התקיימו יסודות העוולה. ראוי לציין, כי דברים דומים נאמרו גם בהקשר לקיום חובת תום הלב - אשר לטענת הבנק הופרה במקרה דנן - בע"א 10385/02 מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 53 (להלן: "פרשת מכנס"): "... להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיווית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיווי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית". הנה כי כן, עלינו לבדוק ולבחון את הנסיבות הספציפיות ואת המעשים או המחדלים המסויימים המיוחסים לנושא משרה או בעל מניות, על מנת לקבוע אם יש להטיל עליו אחריות אישית לחובות החברה. ואכן, עיון בפסיקה העוסקת בנושא זה מלמד, כי בכל המקרים בהם הוטלה אחריות אישית, נבחנו המעשים והפעולות לפרטיהם, ונקבע כי יש בהם כדי לקיים את יסודותיה של עוולה נזיקית. כך למשל, בפרשת בריטיש קנדיאן בנסיבות אותו מקרה, הוטלה אחריות אישית בנזיקין על מנהל החברה, לאחר שהוכח מבחינה עובדתית, כי מנהל החברה ביצע פעולות רשלניות אשר בעטיין נגרמו הנזקים, בכך שלקח על עצמו את תפקיד הפיקוח על הבניה באופן אישי, וזאת מבלי שהיו לו כל כישורים או הכשרה לבצע עבודת פיקוח מעין זו. וכך גם בפרשת מכנס, שם הוטלה אחריות אישית משנקבע, כי המנהל "היה מעורב באופן ישיר וממשי במעשים ובמחדלים שבעטיים נמצאה פינת האגם אחראית להפרת החובה לנהוג בתום-לב במשא ומתן". דוגמא נוספת להתקיימות יסודות עוולת הרשלנות במעשהו של מנהל חברה, ניתן למצוא ברע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds & Co. Through Willis Faben (Surety & Specie) Ltd. (פורסם במאגר נבו). במסגרת פרשה זו, הוטלה אחריות אישית מכוח דיני הנזיקין (ולדעת כב' השופט קדמי, בדעת יחיד, ניתן היה להטיל אחריות גם מכוח הרמת מסך) על מנהל חברה אשר ערך הסכם קונסיגנציה עם יצרנית תכשיטים, ובמסגרת ההסכם ועל רקע אמון אישי ששרר בין הצדדים, נמסרו לידיו תכשיטים בשווי עשרות אלפי דולרים. מזוודת התכשיטים נגנבה, בעת שאותו מנהל השאירה בתא המטען של רכבו, ועזב את הרכב ללא השגחה. בע"א 3942/98 הבר שפע מזון לדרום בע"מ נ' כונס הנכסים של חברת אלי צבעוני סוכנויות מזון אקספרס בע"מ, פ"ד נד(5) 132, נמצאה מוצדקת הטלתה של אחריות אישית על אורגנים של חברה, לאחר שנקבע מבחינה עובדתית כי מדובר במקרה חריג וקיצוני של קנוניה להברחת נכסים, והוכחה לפרטי פרטים מעורבותם האישית, כפי שתיאר אותה כב' השופט אנגלרד בעמ' 144 לפסק הדין: "יאיר נטל חלק באופן אישי, ולא כאורגן של חברת הבר מזון, בפעולת הברחת הנכסים, אשר במועד הברחת הנכסים כלל לא היתה קיימת. מי שחתם בפועל על זיכרון הדברים הוא יאיר, והוא שיזם וביצע את רכישתם של המחסן והמשאית, אשר שימשו לצורך הברחת הנכסים. גם שמעון נטל חלק פעיל בהברחת הנכסים, כפי שמעידות העובדות האלה: המשאית שנרכשה לצורך ההברחה נרשמה על שמו; חשבון הבנק של העסק באשקלון נפתח על שמו; שני כלי הרכב של חברת צבעוני נרשמו על שמו ביום 31.10.94. די בכל אלה כדי להטיל על יאיר ועל שמעון אחריות אישית להשבת שווי הסחורה והנכסים." בפרשת צוק אור שהוזכרה לעיל, בוצעה הפרדה בין אורגנים של החברה אשר היו בעלי מניות עיקריים, ונטלו חלק בתכנון, ייצור ושיווק מוצרים - מעשים אשר עלו כדי גניבת עין, לבין נתבע אשר לא תפקד במעמד ניהולי, ואשר תפקידו כלל ייעוץ ופיתוח של המוצר, מעשים אשר כשלעצמם אינם מקיימים את היסוד העובדתי של עוולת גניבת העין. חבות הוטלה רק על אלה אשר מעשיהם קיימו את יסודות העוולה. בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (פורסם במאגר נבו) נקבע, כי המערער חב באחריות אישית כלפי המשיבה, וזאת למרות שההתקשרות היתה של החברה ולא שלו באופן אישי, מאחר ונוצרו יחסי אמון מיוחדים ומאחר ונוצרו נסיבות מיוחדות אשר בהן: "אין חולק כי המערער לא היה צד להתקשרות בין החברה למשיבה בקשר לאספקת הסחורות. אמנם בטרם יסוד החברה רכשו המערער ורעייתו ישירות מוצרים מן המשיבה וחתמו עימה על הסכמי שיווק, אך מאז יסוד החברה רוכזה כל הפעילות העסקית בחברה. יחד עם זאת, הלכה למעשה היה המערער מעורב באופן ישיר וממשי במגעים העסקיים בין החברה למשיבה וברכישת הסחורות. מעבר לעצם היותו מנהל ובעל שליטה בחברה, עסק המערער במכירת מוצרי החברה ובקשרים עם הלקוחות. כך, הוא נפגש עם נציג המשיבה אחת לשבוע-שבועיים, וזאת גם לאחר שחדל לכהן רשמית כדירקטור בחברה (ביולי 1999). המערער ואשתו היו למעשה הנציגים הבלעדיים של החברה כלפי המשיבה." לא בכדי תוארו ופורטו כל המקרים הנ"ל. בחינתם מלמדת על החשיבות שיש לייחס לקיומו של בסיס עובדתי יציב התומך בטענה, כי יש לייחס לפלוני חבות בתשלום חיובי החברה מכוח אחריות אישית בנזיקין. אין להטיל חבות, מקום שנטענות טענות כלליות בלבד בדבר קיומה של עוולה כזו או אחרת, אלא יש הכרח לבססה על נסיבות מדוייקות ומעשים מסויימים אשר הובאו ראיות מספיקות להתקיימותם. 9. מן הכלל אל הפרט. עיון בטענות הבנק בכל הנוגע להתנהלותה של רחל מעלה, כי רוב רובן של הטענות הינן כלליות וחסרות פירוט של פעולות ספציפיות המיוחסות לה. הפעולה היחידה המיוחסת לרחל באופן מפורש, נוגעת להקמת חברת נאות הבנים. בעת שהוחלט על הקמת החברה, וכפי שנרשם בפרוטוקול אסיפת חברי הדירקטוריון של פנידר מיום 28.9.98 - שם הוחלט על ההקמה - הוסמכה רחל לבצע את הפעולות הנדרשות לרישום החברה אצל רשם החברות. הבנק טוען, כי נאות הבנים הוקמה לצורכי תרמית ולמטרות לא כשרות, אולם לא הובאו ראיות מספיקות שאכן כך היה הדבר. גם אם יש ממש בטענות הבנק, כי באמצעות נאות הבנים בוצעו פעולות המהוות הברחת נכסים (ואינני נדרש להכריע בענין זה), אין בכך כדי להביא למסקנה, כי החברה הוקמה רק ממניעים שאינם לגיטימיים. בעצם פעולת ההקמה של חברת נאות הבנים, ונקיטת הפעולות הדרושות לרישומה, לא עשתה רחל דבר שיש בו די, כשלעצמו, להטיל עליה אחריות אישית בגין חובותיהן של החברות. באשר לפעולות שנעשו על ידי אורגנים של החברות לאחר מכן, לא הוצגו כל ראיות שיש בהן כדי לקשר בין פעולות אלה לבין רחל. הדברים מקבלים משנה תוקף בבואי לדון בשאלת הטלת האחריות האישית על יפעת וחגית. לגביהן, הטענה היחידה שנטענה באשר להתנהלותן, נוגעת לרכישת דירות. לא ברור מהו הבסיס לטענה זו, וכיצד היה ברכישת הדירות כדי לשרת מטרה של הברחת נכסים, שעה שהוכח שכל אחת מהן רכשה את דירתה באמצעות הלוואה אפותיקאית. כאמור, לא נטענה כל טענה נוספת על פעולות ספציפיות כאלה או אחרות אותן ביצעו חגית ויפעת בהיותן בעלות מניות. במצב דברים זה, ודאי שלא הוצגה ראיה כלשהי שיש בה כדי להצביע על מעשים או מחדלים שבוצעו ע"י הבנות ושבגינן קמה עילה להטלת חבות עליהן. 10. הבנק טען, כי יש להטיל על הנתבעות אחריות אישית גם מכוח הרמת מסך ההתאגדות. סעיף 6(א) לחוק החברות תשנ"ט -1999, קובע את האפשרות לייחס חוב של חברה לבעל מניה "...במקרים חריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה... (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה". זהו נוסח הסעיף כפי שהוא היום, לאחר תיקון תשס"ה, אלא שבמועדים הרלבנטיים לתביעה דנן טרם תוקן הסעיף, ונוסחו דאז של תת הסעיף הנוגע לעניין, סעיף 6(ג): "בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;..." כידוע, העיקרון העומד בבסיס דיני החברות הינו, כי החברה היא אישיות משפטית נפרדת. קיומו של עיקרון זה הכרחי לצורך המשך התנהלותו התקינה של העולם העסקי. דוקטרינת הרמת המסך הינה חריג לכלל זה, המופעל במקרים חריגים בלבד וכאשר הנסיבות מצדיקות זאת. גם במישור זה, הבנק לא הוכיח דבר. טענות רבות הועלו על ידו בנוגע להתנהלות החברות ולבעלי תפקידים בהן, חלקן כלליות וחלקן ספציפיות, אלא שבכל הנוגע לרחל, חגית ויפעת לא הוצגה כל תשתית ראייתית המעידה כי נעשתה על ידן פעולה כלשהי המהווה שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. אין צריך לומר כי גם בהקשר זה של הרמת מסך ההתאגדות, כאשר נטענות טענות בדבר תרמית והונאה, על הטוען טענות מסוג זה, לספק פרטים על הנסיבות בהן בוצעה התרמית. הדבר קבוע בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואף השכל הישר דורש זאת, שהרי כיצד יוכל אדם להתגונן בפני טענה, לפיה הונה ורימה, מבלי שיובהר לו מהם המעשים המיוחסים לו ובאילו נסיבות? כפי שפורט בנוגע לשאלת האחריות הנזיקית, הבנק לא עמד בתנאי זה, ולא תיאר נסיבות ספציפיות המצדיקות ייחוס כוונת תרמית או שימוש באישיותה הנפרדת של חברה במטרה להונות, שנעשו על ידי רחל , חגית או יפעת. המקרים אליהם הפנה הבנק כדוגמאות בהן הורם מסך ההתאגדות, אין בהם כדי להועיל ולתמוך בטענתו. מדובר בנסיבות שונות לחלוטין, שבהן - כאמור - פורטו והוכחו המעשים הספציפיים שביצעו נושאי המשרה או בעלי המניות, אשר היוו הצדקה להרמת מסך. לא זה המצב בנדוננו. 11. המסקנה היא, כי בהעדר תשתית ראייתית אין מקום לייחס לרחל, חגית ויפעת, אחריות אישית וחבות אישית בגין חובות החברות לבנק, ודין התביעה נגדן להידחות. 12. הכרעתי בדבר דחיית התביעה כנגד הנתבעות 6 - 8, מייתרת למעשה את הדיון בטענות הבנק לגבי סכומי דמי השכירות אשר לא הועברו לידיו, בניגוד לשעבודים אשר הוטלו לטובתו. חבותן של החברות נובעת מהסכמי ההלוואות, אשר לא הושבו במלואן. כאן המקום להתייחס לטענת פניני, לפיה החברות עמדו בתנאי פריסת התשלומים. טענה זו לא בוססה ואין לקבלה. בסעיף 24ג לתצהירו, טוען פניני, כי לאור חוסר יכולתן של החברות לעמוד בתשלומים שנקבעו - גם לאחר הסכם פריסת התשלומים - הוסכם עם הבנק, כי סכום התשלום יופחת לגובה דמי השכירות שייגבו בפועל. אלא שאין כל אסמכתאות או ראיות בעניין הסכמה זו והדעת נותנת, שאילו היתה מושגת הסכמה הדבר היה מקבל ביטוי בכתובים. פניני מפנה בהקשר זה לתכתובת עם הבנק, וטוען כי תכתובת זו מבססת לכאורה את גירסתו, אך לא זה המצב. התכתובת שצורפה כוללת את הדיווחים שנמסרו לבנק לגבי ההכנסות מדמי שכירות, אולם לא הוכח, כי אמנם היתה הסכמה שהבנק יסתפק בתשלומים אלה. באשר לטענה, כי התצהיר אשר הוגש מטעם הבנק לא נערך על ידי הגורם המתאים, גם דינה להידחות. לא מצאתי, כי היה הכרח להגיש את תצהיריהם של מנהלי הבנק דווקא. חשב הבנק הוא בעל תפקיד אשר פרטי התביעה הם במסגרת עיסוקו ומומחיותו. בכל הנוגע לטענות שהועלו בתצהיר בדבר הברחת נכסים, אשר התבססו על מידע שהתגלה במסגרת בירורים שערך כונס הנכסים (כך נטען בתצהיר), הרי שהן היו מועלות באופן דומה לו היה המצהיר ממנהלי הבנק. טענותיו של פניני לגבי חלקים אלה של התצהיר, אשר התבססו על כך שלא מדובר בפרטים הנובעים מידיעה אישית, היו נטענות גם לו דובר במצהיר אחר, ואין משמעות לכך שמדובר בחשב הבנק ולא במנהל. כך או כך, לאור קביעתי בנושא הטלת האחריות האישית, ממילא אין רלבנטיות בשלב זה לשאלת הברחת הנכסים. 13. כאמור לעיל, חבותו של פניני בתשלום חובות ארבע החברות, הינה חבות ישירה של ערב, ואינה תלויה בשאלת הברחת הנכסים אשר נטענה על ידי הבנק. כערב, העלה פניני טענות קיזוז המתייחסות ל”בית הפנינים”. טענותיו נחלקו לשתי קטגוריות. האחת, כוללת טענות בדבר המחיר עבורו נמכר הנכס, אשר לשיטת פניני היה נמוך בצורה ניכרת משוויו האמיתי של “בית הפנינים”. השנייה, נוגעת לנזקים אשר נגרמו לנכס לאחר מינוי כונס הנכסים. 14. פניני מבסס את טענותיו בדבר שוויו של “בית הפנינים”, על שלוש שמאויות שונות: חוות הדעת הראשונה והמוקדמת ביותר בזמן, נערכה על ידי השמאי סזיר ביום 22.11.99. חוות דעת זו כלל לא הוגשה במלואה, וכל שהוגש הינו דף מסכם המכיל מידע מועט ביותר. ברור, כי אין מקום להתייחס ולנתח את חוות הדעת רק על פי אותו דף מסכם, מה גם שעיון בדף זה בלבד מעלה, כי חוות הדעת לוקחת בחשבון שטחים אשר נמכרו בנפרד עוד טרם מונה כונס הנכסים. לכך מצטרפת העובדה, שחוות הדעת כולה נערכה כשנתיים ומחצה בטרם מונה הכונס, ומשכך פוחתת הרלבנטיות שלה בכל מקרה. כך או כך, בהעדר חוות הדעת במלואה, לא ניתן לייחס לה משקל ראייתי. חוות דעת נוספת נערכה ביום 16.11.00 על ידי שמאי המקרקעין מנדלסון. בניגוד לחוות דעתו של השמאי סזיר, שומה זו הוגשה במלואה (נספח ו/3 לתצהיר פניני). במסגרת חוות דעתו, העריך השמאי מנדלסון את שוויו של "“בית הפנינים”" בסכום של 3,700,000$, עם מקדם הפחתה של 20% הנובע ממימוש מהיר (כלומר: 2,960,000$). השמאי מציין בסעיף 8.13 לחוות דעתו, כי השומה חושבה על פי שיעור תשואה של 7.75%, וזאת לנוכח היקף ההשכרות בפועל שהינו מוגבל. במכתבו של השמאי מיום 26.11.00, אשר צורף לחוות הדעת, מבוססת תוצאתה הסופית של השומה על נתונים שונים, לפיהם ההכנסות מן הנכס מהוונות על פי שיעור תשואה של 10% לשנה. בהתאם לנתונים אלה, קבע השמאי מנדלסון כי שומת הנכס עומדת על סך 2,940,000$. כמו כן קבע, כי יתר מרכיבי חוות דעתו נותרו ללא שינוי, ומכך עולה, כי עומדת בעינה ההפחתה הדרושה בגין מימוש מהיר, אשר מעמידה את שווי הנכס על סך 2,352,000$. הבנק טוען טענות שונות בעניין רכיבי חוות הדעת, וכן באשר לפער הזמנים בין עריכת חוות הדעת לבין מועד מכירת הנכס. אכן, הטענה באשר למועד עריכת השומה, בדין יסודה. כאמור לעיל, השומה נערכה כבר ביום 16.11.00. כונס הנכסים מונה כשנה ומחצה לאחר מכן, ביום 17.3.02, והצעת הרכישה הרלבנטית אשר הובילה לבסוף למכירת הנכס, הועלתה רק ביולי 2003. על מנת שיהא ניתן להגיע למסקנה מבוססת בדבר סבירות מחיר המכירה (אשר אושרה סופית על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 24.5.04), הכרחי הדבר כי יוצגו שומות מעודכנות (ראו: רע"א 1316/96 מנבר נ' טיב תקשורת והשקעות בע"מ, תק-על 96(2) 250; רע"א 2077/92 אדלסון נ' רייף, פ"ד מז(3) 485; רע"א 5609/03 אד מרי השקעות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, פ"ד נח(3) 97). שומה אשר מועד עריכתה כה רחוק ממועד המכירה, אינה מאפשרת זאת. יש לבחון, אם כן, את השומה השלישית אשר הוגשה מטעם פניני, ואשר הינה היחידה מבין השלוש שמועד עריכתה סמוך במידה מספקת לצורך בחינת סבירות שווי הנכס. מדובר בחוות דעתו של השמאי צבי רון, מיום 4.11.03 (נספח כ"א לתצהיר פניני). בחוות דעת זו, הוערך שוויו של "בית הפנינים" בסך של 2,800,000$, וזאת בין היתר תחת הנחת עבודה אשר הוצגה בפניו על ידי המזמין, לפיה מצבו של המבנה תקין וראוי לשימוש. מנגד, עומדות חוות הדעת אשר הוגשו מטעם הבנק. שתי חוות הדעת נערכו על ידי השמאי דותן דרעי. הראשונה היא מיום 8.5.02, והשנייה, המהווה למעשה עדכון לחוות הדעת הראשונה, מיום 19.8.03 (נספח כ"ב לתצהיר מטעם הבנק). על פי חוות הדעת המעודכנת, שוויו של “בית הפנינים” היה במועד עריכתה 1,600,000$, ולאחר ההפחתה הנובעת ממימוש מהיר ומכירה בכינוס - 1,280,000$. הן חוות הדעת המעודכנת של השמאי דרעי, והן חוות דעתו של השמאי רון עמדו בפני ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשם מאזן דאוד), בעת שניתנה החלטתו בדבר הבקשה לאישור מכירת הנכס (נספח I לסיכום טענות הבנק). ראוי לציין, כי במסגרת אותו הליך, גם נחקרו שני השמאים, והיתה בידי ראש ההוצאה לפועל ההזדמנות להתרשם מעדותם. בהחלטתו הנ"ל מיום 24.5.04, העדיף ראש ההוצאה לפועל את חוות הדעת אשר הוגשה מטעם הבנק, על פני חוות הדעת מטעם פניני. החלטתו התבססה על היות חוות דעתו של השמאי דרעי מפורטת יותר, וכוללת את שיקולי השמאי ואת מערכת החישובים אשר הובילה אותו אל התוצאה הסופית, בשונה מחוות דעת השמאי רון. בנוסף ציין כב' הרשם, כי השמאי דרעי העריך את שווי הבניין על פי מצבו בפועל, בעוד השמאי רון התבסס על הנחת עבודה שהוגדרה לו, ואשר אינה תואמת את המציאות, וכי השמאי דרעי הינו שמאי מקומי ולכן הערכותיו ריאליות יותר ומשקפות את שווי השוק באזור חיפה. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ושקלתי את טענות הצדדים לגביהן, הגעתי גם אני למסקנה, כי יש להעדיף את חוות הדעת מטעם הבנק. הדבר נובע בעיקר מכך, שבחוות דעתו של השמאי רון אין כל פירוט של החישובים והנתונים לפיהם חושבה השומה. השמאי כלל אמנם בחוות דעתו תיאור של הנכס, מצבו המשפטי, ואף רשימה של גורמים ושיקולים אשר השפיעו על הערכתו, אך ההערכה המספרית עצמה לא כוללת דבר מעבר לשורה תחתונה, דהיינו סכום השומה הסופי, מבלי שקיבל הקורא אינפורמציה כלשהי, כיצד ומאין הופק סכום זה דווקא ולא אחר. בשונה מכך, חוות דעתו של השמאי דרעי כוללת בצורה מפורטת את כל מערכת החישובים ואת האופן שבו התקבלה השומה. כפי שצוין מוקדם יותר, המחיר ששולם בסופו של דבר עבור הנכס היה נמוך מסך השווי שנקבע בחוות הדעת של השמאי דרעי ב- 180,000$, אולם מאחר והבנק הסכים לנכות סכום זה מחובם של הנתבעים, אין לדבר רלבנטיות, וניתן לראות את מחיר המכירה כאילו היה זהה במדויק לשווי שנקבע בשומה. לאור מסקנתי בעניין חוות דעתם של השמאים מטעם הצדדים, מחיר זה הינו מחיר ראוי אשר שיקף את שווי השוק האמיתי של הנכס בעת המכירה. אי לכך, דין טענותיו של פניני בנוגע למכירת “בית הפנינים” במחיר נמוך מידי, להידחות. 15. טענת קיזוז נוספת שהעלה פניני, נוגעת לנזקים שנגרמו לטענתו ל”בית הפנינים” בתקופת הכינוס וכתוצאה מכשלים בניהולו של כונס הנכסים, כפי שפורט לעיל. אין ספק שאכן נגרמו לבניין נזקים, אולם בטרם אדון בהיקפם, יש להכריע בשאלה, על מי מוטלת האחריות לגרימתם. כאמור, פניני טוען, כי האחריות מוטלת לפתחו של כונס הנכסים, באשר הנזקים אירעו בתקופת הכינוס. על כך משיב הכונס, כי האחריות מוטלת על פניני והחברות, אשר עיכבו ומנעו את מימוש הנכס, ובמהלך התקופה בה הוקפאו הליכי המימוש, לא דאגו לתפעל את הבניין בצורה הולמת ולמנוע פלישת זרים, וכתוצאה מכך נגרמו הנזקים. סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, מפרט את סמכויותיו וחובותיו של הכונס בניהול נכס בכינוס, וביניהן: "(א) כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה ראש ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב." (ההדגשה אינה במקור). מיום שמונה הכונס, האחריות לנהל את הנכס ולשמר את מצבו מוטלת עליו, והנחת המוצא חייבת להיות, כי הינו אחראי לנזקים שנגרמים לנכס במהלך תקופת הכינוס, אלא אם יוכל להפריך הנחה זו. גירסתו של כונס הנכסים בנוגע לעניין זה מסתכמת בכך, שבמשך תקופה של קרוב לשנה, היה מנוע מלנהל את הנכס בשל צו מניעה שניתן לבקשת נאות הבנים (נספח F לסיכום טענות הבנק). הסבר זה אין לקבלו, שכן הצו שניתן מנע אמנם מן הכונס להמשיך בהליכי המימוש ולפנות את הנכס מיושביו, אולם לא מלבצע פעולות אחרות הכרוכות בניהול הנכס, לרבות השמירה עליו. מאחר וכל הכספים אשר נגבו מן השוכרים בנכס עבור דמי ניהול עוקלו אף הם, ולא הועברו לידי נאות הבנים - אשר עובר לכינוס ניהלה את הנכס - נוצר חלל אשר לא מולא על ידי שום גורם, ובעקבות זאת נגרמו הנזקים למבנה. דעתי היא, כי החובה לנהל את הנכס היתה על הכונס. אם היה כונס הנכסים בדעה, כי לא הוא הגורם שצריך לנהל את הנכס, היה עליו לפנות לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות. התוצאה היא, שלא עלה בידי כונס הנכסים לשכנעני, כי למרות שהנזקים אירעו בתקופת הכינוס, האחריות למניעתם לא היתה מוטלת עליו. משכך, יש מקום לקבל את טענת פניני, לפיה יש לקזז מסכום החוב את עלות הנזקים שנגרמו. 16. חוות דעתו של השמאי רון מיום 1.6.03, אשר הוגשה מטעם פניני, כוללת את שומת עלות התיקונים והנזקים הישירים אשר נגרמו לנכס בסך 360,000$, וכן שומה של ירידת ערך המבנה כתוצאה מן הנזקים ומפגיעה תדמיתית בסך 300,000$. חוות הדעת מתייחסת לקומות שנגרם להן נזק, לגביהן נכתב כי "הקומה נטושה ומושחתת". באשר לפירוט הנזקים, מתאר השמאי בחוות דעתו, כי "חלונות נתלשו", "תקרות פורקו" ועוד. יחד עם זאת, יש לציין, כי תיאור החבלות והנזקים הינו כללי ואין בו התייחסות ספציפית להיקף הנזק ו/או להיקף התיקון הנדרש. השמאי גם לא סיפק מידע לגבי עלויות התיקון של הפריטים השונים הדורשים תיקון ו/או החלפה, והסתפק בציון הסכום הכולל בלבד. לחוות הדעת צורף מספר רב של צילומים, בהם תועדו הנזקים והעזובה, ואכן ניתן להתרשם באופן כללי, כי נגרם נזק לבניין בשטחים הספציפיים שצולמו. עם זאת, גם הצילומים אינם יכולים לסייע בקביעת היקפו של הנזק, משלא סופקו פרטים בנושא זה בחוות הדעת. בדומה, הערכתו של השמאי בנוגע לירידת ערך המבנה, לא בוארה ולא פורטה, וכלל לא ברור על מה היא מבוססת. גם בהקשר זה, צוינה בחוות הדעת השורה התחתונה בלבד. יוצא מכך, שערכה הראייתי של חוות הדעת אינו גבוה, ולא ניתן להסתמך באופן בלעדי על השומה שנקבעה בה, לצורך קביעת היקף הנזק. חוות דעתו של השמאי דרעי מיום 19.8.03, אשר הוגשה מטעם הבנק, מתייחסת גם היא לנזקים שנגרמו לבניין. יש לציין, כי כבר בחוות הדעת הראשונה של דרעי, שנערכה ביום 8.5.02 - כלומר, בסמוך למינוי כונס הנכסים - מציין השמאי, כי "מצב תחזוקתו של הבניין - פשוטה ולקויה. הבניין סובל מפחתים פיסיים ניכרים ומתחזוקה שוטפת חלקית" (עמ' 3 לחוות הדעת). עם זאת, עיון בשומה המעודכנת שנערכה מעל שנה מאוחר יותר מלמד, כי מצב הבניין התדרדר בינתיים. בתארו את מצבה הפיסי של קומת הקרקע (מפלס 0.00) כתב השמאי: "הקומה הושחתה וזקוקה לשיפוץ פנימי", ובמסגרת חישוב שווי הנכס, ייחס השמאי לקומה זו הפחתה בסך של 45,000 - 50,000$ בגין עלויות שיפוץ מינימאליות הכרחיות. כמו כן, בתיאורו של מפלס 4.00 נכתב, כי באגף הדרומי ישנן דלתות שבורות וחסרות, וכי חלונות היקפיים שבורים וחלקם נתלשו. לגבי קומת המחסנים (מפלס 9.00) נכתב: "ניכר כי היחידה נעזבה במהלך התקופה שחלפה מאז דו"ח השומה הקודם באופן שחלק מן הציוד נעקר ממקומו (לרבות מנורות ובתי מנורות, משקופים וכו') דבר אשר פגם ברמת הגימור של היחידה" (עמ' 5 לחוות הדעת). יחד עם זאת, לא ייחס השמאי כל הפחתה בגין הנזקים והתיקונים הדרושים בשני מפלסים אלה, בעת שחישב את שוויים. לאור מועד עריכתן של שתי השומות שנערכו על ידי השמאי דרעי, אין ספק, כי הנזקים המתוארים נגרמו במהלך תקופת הכינוס. מחוות הדעת המעודכנת ניתן להבין, שכאשר ייחס השמאי למפלס התחתון נזק בהיקף שבין 45,000 ל- 50,000$, כוונתו היתה לנזקים שנגרמו לבניין בתקופה שבין חוות הדעת הראשונה לשנייה. כמו כן, אין ספק, כי ההפחתה שיוחסה לשוויו של המפלס התחתון, אין בה כדי למצות את עלות הנזק שנגרם לבנין כולו. ראשית, נזקי המפלס הראשון הוערכו על ידי השמאי רק באופן מינימלי. שנית, השמאי דרעי התייחס באופן מפורש לנזקים שנגרמו גם למפלסים נוספים, מבלי שהוא נתן לכך כל ביטוי כספי. בבואי להעריך את שיעור הנזק שנגרם לבניין אני מביא בחשבון את הערותיי לגבי חוות דעתו של השמאי דרעי. אני גם מתחשב במשקלה הראייתי הנמוך יחסית של חוות הדעת שהוגשה מטעם פניני ובעובדה, שהנטל להוכיח את היקף הנזקים מוטל בסופו של דבר על פניני. לאור כל זאת, אני מעריך את היקף הנזקים על דרך האומדנה בסכום כולל של 115,000 $, שאותו יש לקזז מהחוב, כפי שנטען על ידי פניני. 17. אין מחלוקת, כי הבנק הגיש תביעות נגד ידיעות אחרונות וחברת החשמל, בגין דמי שכירות שלא שולמו ואשר לטענת הבנק הוא זכאי להם. תביעות אלה טרם התבררו ועודן תלויות ועומדות בבית משפט השלום בחיפה. יש ממש בטענה, כי אילו היו דמי השכירות משולמים, היה בכך כדי להפחית את החוב. משום כך, אם יתקבלו התביעות - בשלמותן או בחלקן - יש להפחית מסכום החוב כל סכום שייגבה על ידי הבנק. 18. באשר לטענה, לפיה יש להפחית מסכום התביעה את התקבולים הנובעים ממימוש הנכסים, מקובלת עליי עמדתו של ב"כ הבנק. הבנק הראה כי סכום החוב בגין ההלוואות גבוה מסכום התביעה וזאת אף לאחר ניכוי הסכומים שנתקבלו בעקבות מימוש הנכסים. לפיכך, עומדת לבנק זכות התביעה לגבי יתרת החוב. 19. בהתאם להוראת סעיף 267 לפקודת החברות, אני מורה על עיכוב ההליכים נגד הנתבעות 1-4, שניתנו נגדן צווי פירוק. את הנתבע מס' 5 (יוסף פניני) אני מחייב לשלם לתובע סכום של 5,000,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בניכוי סכום של 115,000 $. בהתאם לשערו היציג של הדולר היום מדובר בניכוי של 516,350 ₪. כן ישא הנתבע מס' 5 בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪ + מע"מ. התביעה נגד הנתבעות 6-8 נדחית, תוך חיוב הבנק לשלם להן (ביחד) הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪ + מע"מ.נזיקיןאחריות אישית