תיקון כסא גלגלים ע''י המדינה

עניינה של עתירת התובע בחיוב המדינה לתקן לאלתר את כיסא הגלגלים הממונע המשמש את התובע ככיסא חלופי לטענת התובע, עקב סירוב הנתבע לבצע תיקון של הכיסא החלופי, נשאר התובע מרותק למיטתו בחוסר מעש תוך השבתת פעילותו ואורח חייו ותוך פגיעה בבריאותו. בתביעה דנן נתבעת המדינה בפועלה כמבטחת בגין השירות הניתן על ידה ישירות ולא באמצעות קופות החולים, קרי מכח היותה אחראית למתן השירות המבוקש בתובענה בהתאם לתוספת השלישית הקבועה בחוק הבריאות. להלן פסק דין בנושא תיקון כסא גלגלים ע''י המדינה: פסק דין 1. התובע, נשוי ואב לשניים, הינו, נכה הסובל ממחלת ניוון שרירים ומרותק לכיסא גלגלים, אשר סופק לו, בהתאם לצרכיו היחודיים, על ידי הנתבע ובמימונו המלא של הנתבע, משנמצא זכאי לכך בהתאם לנהלי היחידה הארצית למכשירי שיקום וניידות (להלן - היחידה), אשר הוצאו מכח פריטים ב(2) ו-(9) לפרק 4 שבתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי , התשנ"ד - 1994 (להלן - חוק הבריאות) ובהתאם לסל שירותי הבריאות. 2. עניינה של עתירת התובע שבפני בחיוב הנתבע לתקן לאלתר את כיסא הגלגלים הממונע המשמש את התובע ככיסא חלופי. לטענת התובע, עקב סירוב הנתבע לבצע תיקון של הכיסא החלופי, נשאר התובע מרותק למיטתו בחוסר מעש תוך השבתת פעילותו ואורח חייו ותוך פגיעה בבריאותו. כל זאת, בניגוד לחובה המוטלת עליו לפעול למימוש שיוויון זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, לדאוג למתן שירות באיכות נאותה תוך שמירה על מהלך חייו התקין. 3. בכתב ההגנה נטען: א. בתביעה דנן נתבעת המדינה בפועלה כמבטחת בגין השירות הניתן על ידה ישירות ולא באמצעות קופות החולים, קרי מכח היותה אחראית למתן השירות המבוקש בתובענה בהתאם לתוספת השלישית הקבועה בחוק הבריאות. ואולם, הסמכות המסורה לביה"ד מהכח חוק הבריאות הינה רק לגבי תביעות כנגד שר הבריאות ומנכ"ל משרד הבריאות כבעלי תפקיד בנתבע הפועלים מכח חוק הבריאות עצמו, אך לא בתביעות שבין המבוטח לבין המדינה כמבטח ומשכך, דין התביעה להידחות על הסף בהעדר סמכות עניינית לביה"ד. ב. בהתאם לנהלי היחידה מבוטח אינו זכאי לקבל או להחזיק בשני מכשירי ניידות מאותו סוג בו-זמנית, דבר שיהיה בו למעשה קבלת כפל זכויות, ועל כן, התובע, שנמצא זכאי לכסא גלגלים ממונע, זכאי לקבל בנוסף, ככסא חלופי, כסא גלגלים ידני בו יוכל להשתמש כגיבוי בסיוע בני משפחה או מטפלים באם יהא צורך בשימוש בכסא הידני. אי לכך, משלא מוטלת על הנתבעת כל חובה ו/או אחריות לספק לתובע כסא גלגלים ממונע חלופי, שאינו הכסא הממונע העיקרי אשר ניתן לו מתוקף זכאותו, קל וחומר שאיננה אחראית לתיקון כסא גלגלים ממונע נוסף המוחזק על ידי התובע. ג. היה וניתנו לתובע בפועל שירותי תיקון לכסא הגלגלים הממונע הנוסף על ידי היחידה, הרי שהתיקון נעשה לפנים משורת הדין ואין בכך כדי להטיל על הנתבע חבות לתיקון הכסא הנוסף באופן קבוע. ד. מעבר לכסא הגלגלים הממונע, נשוא כתב התביעה, קיבל התובע מהנתבעת כסא ממונע עיקרי, משוכלל ביותר, אשר הינו תקין לחלוטין ומשמש את התובע, ובנוסף מחזיק בבעלותו הפרטית כסא ממונע נוסף ולא ברור מכתב התביעה בגין אילו מהכסאות נתבע התיקון. ה. משמצויים בהחזקתו של התובע 3 כסאות גלגלים ממונעים, אין כל בסיס לטענתו בדבר פגיעה בכבודו וביכולתו להתנייד ולנהל אורח חיים תקין ככל הניתן. לאחר שבחנו טיעוני הצדדים, להלן החלטתנו: 4. סמכות בית הדין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשנ"ב - 1992 קובע כדלקמן: "(א) לבית דין תהא סמכות יחודית לדון - ... (5) בכל עניין שמוענקת לבית הדין האזורי סמכות בו על פי...חוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה, או בכל חוק אחר." אין חולק כי חוק הבריאות נכלל בתוספת הראשונה לחוק בית הדין לעבודה. חוק הבריאות דן בסמכות בית הדין, וקובע: "54(ב) לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים או נותן שירותים לפי חוק זה, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות." בהיות סמכות השיפוט של בית הדין לעבודה על פי הסעיף האמור, "סמכות ייחודית", המפקיעה את סמכותה של ערכאה שיפוטית אחרת, יש להפעיל סמכות זו למטרות שאותן הציב המחוקק, ו"יש לפרש את מסגרת הסמכות באופן דווקני" (דב"ע נב/3-49 אבי רוזנבאום - ב.י.פ. השקעות ומזון בע"מ ואח' פד"ע כד 135, 141). בסעיף ההגדרות שבחוק הבריאות נקבע: "נותן שירותים" - מוסד רפואי כמשמעותו בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940; סעיף 24 לפקודת בריאות העם קובע: "24. (א) בפקודה זו - "מוסד רפואי" - בית חולים, מרפאה, מוסד לטיפול במשתמשים בסמים ומעבדה;" מהאמור עולה, אומנם, כי משרד הבריאות איננו נמנה על המוסדות הרפואיים המוכרים על פי חוק הבריאות כנותני שירותים. ברם, חזקה היא כי המחוקק אינו "משחית מלותיו לריק" ומתוקף כך קבע בסעיף 69 לחוק הבריאות כי: "(א) שירותי הבריאות שניתנו לפרט על ידי המדינה ערב תחילתו של חוק זה, כמפורט בתוספת השלישית, ימשיכו להינתן על ידי משרד הבריאות, בן בעצמו ובין באמצעות נותני שירותים או רשות מקומית..." יתרה מזאת, בבג"צ 2570/96 שירמן דורית נ' משרד האוצר נתן ביהמ"ש העליון דעתו לכך שתביעה כנגד המדינה או משרד הבריאות מכח סעיף 54(ב) לחוק הבריאות באה בגדרי סמכותו של בית הדין לעבודה. באותו המקרה הלינו העותרים כנגד החלטת המשיבים (משרד הבריאות, משרד האוצר, משרד העבודה והרווחה וקופת חולים כללית) בכל הנוגע לשימוש בתרופה "ביטא סורון" (או בשמה הנוסף "אינטרפון ביטא"), שהיא תרופה הניתנת לחולים במחלת הטרשת הנפוצה. העותרים טענו לביטול ההנחיות המצמצמות למתן התרופה אשר הוצאו על ידי משרד הבריאות. עם תחילת הדיון העלה בית המשפט העליון את השאלה, אם אין זה מן הראוי כי העתירות תידונה בפני בית הדין לעבודה. בית המשפט העליון פסק, מבלי להחריג את משרד הבריאות מהחלטתו כי: "עד כמה שניתן היה לתקוף בפנינו את המדיניות של המשיבים (צ.ל - לרבות משרד הבריאות - ו.ס.), את סבירותה ואת חוקיות ההנחיות שהוצאו, ניתן לעשות כן גם בפני בית הדין לעבודה....אנו מבקשים מבית הדין לעבודה ליתן דחיפות לעתירות אלה." הנה כי כן, ביהמ"ש העליון הכיר בסמכות של בית הדין מכח סעיף 54(ב) לחוק לדון בתביעה כנגד משרד הבריאות באופן ישיר. אין בידנו לקבל את טענת הנתבע לפיה אין לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בתובענה כנגד המדינה בנושא ביטוח בריאות ממלכתי, בנימוק שהמדינה אינה נמנית עם רשימת הצדדים בהליכים בבית הדין לעבודה לפי סעיף 54(ב) לחוק הבריאות ממלכתי, וזאת משום שהשר הבריאות ומנכ"ל משרד הבריאות פועלים מטעמה ובשמה של המדינה/משרד הבריאות עצמו מכח הנחיותיו והוראותיו, ואך ברור הוא שאם אורגנים הפועלים מטעמו של משרד הבריאות הינם בעלי דין ראויים הוא הדין בענינו של הנתבע. 5. בדיון מיום 23.3.06 הצהיר התובע כי הכסא הממונע הינו כסא שסופק לו על ידי הנתבע במימונו המלא. כן אישר כי ברשותו ובהחזקתו כסא ממונע נוסף ישן שסופק לו בשעתו על ידי הנתבע, לא נעשה בו כל שימוש ואין מניעה להשיבו לנתבע. עוד התברר מדבריו כי כסא הגלגלים נשוא התובענה דנן הינו כסא ממונע שרכש התובע בעצמו ונמצא בבעלותו הפרטית. לטענת התובע כסא זה נמסר ליחידה לצורך תיקון לאחר סיכום שהושג עם מר גרוס מהיחידה, כי יתקן את הכסא, כפי שנעשה מספר פעמים בעבר, וישיבו לתובע. אולם, בקשתו נדחתה ובאופן תמוה, נאמר לו כי היחידה מנועה מלבצע את התיקון לאור "הנחיות מלמעלה" והכסא נשאר בידי היחידה. לגרסתו, הכסא נשוא התובענה תוקן על ידי מר גרוס מהיחידה לפני כשנה אלא שהתיקון שבוצע על ידו גרם לתקלה אחרת והתיקון הנוסף נדרש במסגרת תביעתו דנן. דא עקא, התובע לא הציג בפנינו כל "סיכום" שנערך בינו לבין מר גרוס או "התחייבות" שהלה נתן לתובע, כנטען על ידו. כן, לא טרח לזמן את מר גרוס לעדות שתאשש טענתו בדבר קיומו של "נוהג" על פיו פעלה היחידה בתיקון כסאו הפרטי, כל שכן את טענתו בדבר גרימת נזקים לכסא במהלך התיקון הקודם. 6. כל זאת ועוד, בנהלי היחידה נקבע מפורשות: "כל אזרח אשר ברשותו כסא גלגלים ממונע במימון משרד הבריאות זכאי בנוסף, שם לכסא גלגלים ידני סטנדרטי ובתנאי שהכסא הממונע שאושר אינו ניתן גם להסבה לכסא גלגלים ידני." מכאן, אין לומר אלא שצודקת ב"כ הנתבע בטענתה כי על פי רציונל זה - אדם זכאי למכשיר ניידות אחד בלבד מכל סוג ולמעשה, אילו היה הכסא הממונע המשמש את התובע כיום בר הסבה לכסא ידני לא היה זכאי הוא אפילו לקבלת כסא ידני חלופי, קל וחומר לכסא ממונע חלופי. התובע אינו חולק על כך שעל פי חוק הבריאות אין המדינה מחוייבת לתקן את הכסא הממונע, הנמצא בבעלותו הפרטית. עם זאת, לגישתו, המדינה כן מחוייבת מכח החוק "לאפשר לי מיכשור תקין וראוי לשימוש...לאפשר לי ניידות ותפקוד שוטף..הואיל והמדינה נאחזת בקרנות המזבח של התקציב...מימנתי מכספי כסא חלופי, על אף שלא הייתי צריך לעשות זאת והמדינה חייבת לאפשר לי ניידות...המדינה מציעה כסא ידני חלופי שאינו מתאים למקרה שלי ושל אחרים מסיבות בריאותיות וגורמת לכך שתיווצר תלות בזולת במקום שאינו מחוייב...כאשר הטכנולוגיה מאפשרת אי תלות" (ר' עמ' 2 לפרוטו') הנה כי כן, לטענת התובע ההצעה החלופית הקיימת בחוק הבריאות ובנהלי היחידה אינה מעשית בשים לב לצרכיו הרפואיים ומגבלותיו של התובע ומבקש הוא למעשה מבית הדין כי יורה לנתבע לשנות סדרי התקציב הקיים בידיה לשם מתן שירות אשר אינו כלול כיום בסל הבריאות. לשם ביסוס טענתו צירף התובע לתיק ביה"ד את פסקי הדין שניתנו על ידי ביהמ"ש העליון בדנג"צ 247/04 שר האוצר נ' מרציאנו ובג"צ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נ' שר האוצר, פ"ד נד(5) 729, מהם מבקש הוא להסיק על קיומה של חובה המוטלת על הנתבע לדאוג לתוספת תקציבית לשם כיסוי ההוצאות הנגרמות בגין תיקון כסא ממונע הנמצא בבעלותו הפרטית. ככל שקיימת לתובע טענה כנגד סבירותם ו/או חוקיותם של נהלי המדינה, המאפשרים בנוסחם כיום לנזקקים דוגמת התובע לקבל ככסא חלופי לכסא הממונע כסא ידני בלבד, וככל שסבור הוא כי על המדינה להקצות תקציב נוסף ולהרחיב את סל הבריאות באופן שיכלול מתן שירותי תיקון לכסאות ממונעים הנמצאים בבעלותו הפרטית של אדם ו/או אספקת כסא ממונע נוסף בנוסף לכסא הממונע העיקרי הממומן על ידי משרד הבריאות, טענות אלו מעצם טיבן - מקומן להיות מועלות בפני בג"צ ולביה"ד אין, עם כל הכבוד, סמכות להורות למדינה להקצות תוספת תקציב או להתערב בשיקולי תקציב המדינה שהינו מוגבל ככל שנוגע לשירותי הבריאות הניתנים על ידה ולהרחיב את השירותים הקבועים בסל הבריאות, במקום הדרך הקבועה לכך בסעיף 8 לחוק הבריאות. ולראיה, גם הפסיקה שהובאה על ידי התובע בתמיכה לעמדתו ניתנה כולה על יד ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ, וכנראה לא בכדי. לא זו אף זו, השירות המתבקש על ידי התובע איננו כלול בסל הבריאות ולא הוכח בפני כי יש לו בסיס אחר המעוגן בחוק או בפסיקה. זאת בשונה מפסיקת בג"צ שהובאה לעיל, בה הסעד שנתבקש על ידי העותרים נתמך בחוק ספציפי. 7. אשר לפגיעה הנטענת בכבודו של התובע ובזכותו לנהל אורח חיים תקין - לא מצאנו מקום לקבוע כי בסירובו של הנתבע לתקן את הכסא נשוא התובענה פעל הנתבע בניגוד לחובה המוטלת עליו לדאוג לזכויותיהם ולאיכות חייהם של הנזקקים לשירותיו עפ"י החוק. ראשית, טענת התובע כי שירותי הטיפול והתיקון שניתנים על ידי היחידה אינם נעשים תוך פרק זמן סביר בהתחשב במוגבלותו של התובע - נטענה בכלליות ומבלי שנתמכה בראיה כלשהי. בהעדר תשתית ראייתית/עובדתית לטענה זו אין בסיס לטענה. שנית, במהלך הדיון מיום 23.3.06 אישר התובע כי הכסא המשמש אותו ובאמצעותו הוא מתנייד סופק לו על ידי הנתבע ולא טען דבר באשר לאיכות נמוכה של הכסא או לאי התאמתו לצרכיו היחודיים. אשר על כן, ולאור מכלול הנימוקים שפורטו לעיל, סבורים אנו כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי סירוב הנתבע להמשיך ולתקן את הכסא הפרטי עולה כדי פגיעה בזכותו של התובע לנהל אורח חיים בכבוד או כי סירוב זה הוביל לכך שהתובע נאלץ להשאר מרותק למיטתו, בחוסר מעש, תוך השבתת כל אפשרות לניוד, לפעילות ולאורח חיים תקין ואף תוך פגיעה בבריאותו, כנטען על ידו. 8. סוף דבר - התביעה נדחית בלא צו להוצאות. כסא גלגלים