צירוף בעל דין בערעור

עפ"י תקנה 91 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 ניתן לצרף צד לערעור ואף לתת פסק דין נגד צד ג' שכלל לא היה בעל דין וכלל לא נכח בהליכים שהתנהלו בערכאה קמא. המבחן לצירופו של בעל דין נוסף בשלב הערעור מן הראוי שיהיה בדרך כלל משולש: 1. ראשית - האם מי שמתבקשים לצרפו או בעל דין המבקש את הצירוף או תומך בו, עלול להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש. 2. שנית, במידה וקיים סיכון כאמור - האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור - כולן או לפחות חלק מהותי מהן - יכבלו גם אותו אדם במעשה בי-דין. התשובה לשאלה זו היא בדרך כלל פועל יוצא של מידת הזדהות עניינו של האדם שמתבקשים לצרפו עם העניין נשוא הסכסוך הנדון בערעור. 3. שלישית, בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית - האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים הצירוף האמור. כך ניתן, למשל, לשקול אם צירופו של צד בשלב הערעור עלול, כשלעצמו, להביא להחזרת הדיון לערכאה הראשונה ואם יש הצדקה אובייקטיבית לכך לפי מבחני יעילות הדיון. עיקרו של דבר, לבית המשפט עומדת לעולם הסמכות לסרב לבקשת צרוף אשר יהיה בו כדי לסרבל את הדיון או להכביד עליו במידה מופרזת. להלן החלטה בנושא צירוף בעל דין בערעור: החלטה עניינה של החלטה זו - הכרעה בשאלה האם יש לצרף כמשיבה בהליך זה את המשיבה 1, חברת ד.ר טיולי תמר בע"מ (להלן-החברה). המבקשת (להלן-העובדת) מבקשת את צירופה של החברה (הנתבעת בעב' 2449/01) כמשיבה נוספת לחלק מערעור העובדת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק עב' 6594/01, המתייחס לתביעת העובדת כלפי המשיב 2, (להלן: "רובינשטיין") וזאת על פי תקנה 91 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. להלן יפורטו העובדות וההליכים הדרושים להכרעה בעניין זה: 3. התביעה נגד החברה - ביום 07.03.01 הגישה העובדת תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כנגד החברה (תיק עב' 2449/01), ובמסגרתה תבעה מהחברה תשלום פיצויי פיטורים. 4. התביעה נגד רובינשטיין - באותו יום, הגישה העובדת תובענה לבית משפט השלום בתל אביב, ובמסגרתה תבעה מרובינשטיין סך של 801,111 ₪ בגין עמלות מכירה. 5. טענתה המרכזית של העובדת הייתה כי בינה לבין רובינשטיין נכרת הסכם אשר מצא ביטויו במסמך מיום 16.03.99, אשר כותרתו "טיוטת הסכם העבודה", במסגרתו התחייב לטענתה רובינשטיין באופן אישי לשלם לה עמלות בשיעורים הקבועים בסעיף א' למסמך.לטענת העובדת, רובינשטיין הפר התחייבות זו, ומכאן שהיא זכאית לפיצוי ממנו בגין הפרת התחייבותו. 6. רובינשטיין טען בכתב הגנתו כי המסמך עליו משליכה העובדת יהבה, אינו אלא מסמך שזויף על ידי העובדת, וכי החתימה המתנוססת על מסמך זה אינה חתימתו. בסעיף 3 לכתב ההגנה טען רובינשטיין כי אין כל יריבות בין הצדדים ולמעשה הסכם העסקתה של העובדת נחתם בין העובדת לבין החברה, מקום עבודתה נקבע כמשרדי החברה וכיוצא באלה. לטענת רובינשטיין, הדבר מלמד על העדר כל יחסים חוזיים בין העובדת לבינו באופן אישי, והעדר כל עילה לתביעה נגדו. 7. ביום 03.09.01 החליט בית משפט השלום בתל אביב להעביר את התובענה לדיון בבית הדין לעבודה וקבע בסעיפים ד'-ה' כדלקמן: "ד. לא ברור מדוע הוגשה התביעה באופן אישי כנגד הנתבע. [= רובינשטיין] אמנם ניתן להגיש תובענות כנגד אורגנים של חברה ו/או נושאי משרה בתאגיד מקום בו ניתן לחייבם באופן אישי בחובות החברה בהתקיים עילה המצדיקה זאת. במקרנו לא צויין בכתב התביעה מדוע סוברת התובעת כי הנתבע חייב לשלם לה את העמלות המגיעות לה על פי ההסכם באופן אישי ולא מוזכרת ולו גם ברמז עילה כלשהי אשר אם תוכח - תצדיק חיוב באופן אישי" ה. על פני הדברים נראה כי התובעת הועסקה על ידי החברה וכי החברה היא זו שהתחייבה לשלם לה הן את שכר היסוד והן את העמלה הנגזרת מהיקף העסקאות בחברה". 8. הדיון בשתי התביעות, אשר הוגשו כאמור כנגד נתבעים שונים, אוחד על פי בקשתה של העובדת, וזאת על פי החלטתה של כב' השופטת עליה פוגל מיום 27.11.01. 9. בפסק הדין נשוא הערעור נדחתה תביעתה של העובדת נגד רובינשטיין, ונקבע כי אף אם נדחית גרסתו של רובינשטיין כי המסמך הקרוי "טיוטת הסכם עבודה" הוא מזויף, אין לעובדת עילת תביעה כנגד רובינשטיין. בית הדין קבע כי לא הוכח שהמסמך נועד ליצור יריבות חוזית בין העובדת לבין רובינשטיין, להבדיל מזו שבין העובדת לבין החברה. כן נקבע כי: 9.1.1. במסגרת רשימות המוסכמות כפי שהוגשו על ידי העובדת ועל ידי המשיבים הוסכם למעשה כי העובדת עבדה בחברה ואך ורק בחברה, החל מיום 01.03.99 עד ליום 24.02.00. 9.1.2. העובדת לא השכילה לשכנע כי "טיוטת הסכם העבודה" נועדה ליצור יריבות חוזית בין העובדת לבין רובינשטיין באופן אישי, להבדיל מיריבות שבין העובדת לבין החברה מכוחו של הסכם שנערך באמצעות רובינשטיין כנציג החברה. 9.1.3. "טיוטת הסכם העבודה" עליה השליכה העובדת יהבה, הינה במהותה, על פי תוכנה וכותרתה, מסמך המסדיר את זכויותיהם של הצדדים ליחסי העבודה. משכך, נקודת המוצא אותה יש לאמץ הינה כי הצדדים להסכם זה הם המעביד ומחד והעובדת מאידך. זאת, שעה שהעובדת אינה חולקת על כך שהחברה והיא בלבד הייתה מעבידתה במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה. העובדת אף לא טענה לאורך כל ההליך כי רובינשטיין הוא מעבידה ומי שנושא בחובות החלות על המעביד. 9.1.4. העובדת עצמה, במסגרת כתב התביעה שהגישה בתיק 2449/01 (התביעה לתשלום פיצויי פיטורים), ראתה ב"טיוטת הסכם העבודה" הסכם המטיל חיובים על החברה. העובדת אף הסתמכה על הוראות הטיוטה לעניין חישוב השכר הקובע לצורך תשלום פיצויי הפיטורים המגיעים לה לטענתה מהחברה. זאת, על אף ש"טיוטת הסכם העבודה" נחתמה בפועל על ידי רובינשטיין. 9.1.5. בית הדין קבע כי בחינתן של מכלול הנסיבות הקשורות לעריכת "טיוטת הסכם העבודה" מובילה למסקנה כי הצדדים למסמך היו העובדת והחברה, והם בלבד. מסקנה זו נובעת מלשונה של "טיוטת הסכם העבודה" וכותרתה, מעדות העובדת ביחס לנסיבות עריכת המסמך. גם מהתנהגות הצדדים עובר לכריתה ולאחריה עולה כי הצדדים ל"טיוטת הסכם העבודה" הינם - העובדת והחברה כמעבידתה. זאת, להבדיל מרובינשטיין החתום על מסמך זה כנציג החברה וכאורגן שלה. 10. להשלמת התמונה יצוין כי גם התביעה כנגד החברה לתשלום פיצויי פיטורים נדחתה. על פסק הדין בשתי התביעות הוגש ערעור לבית דין זה, במסגרתו הוגשה בקשה זו, בה מבקשת העובדת את צירופה של החברה (הנתבעת בעב' 2449/01) כמשיבה נוספת לאותו חלק מערעור העובדת, המתייחס לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק עב' 6594/01, בו נדונה תביעת העובדת נגד רובינשטיין. טיעוני הצדדים: 11. העובדת סומכת ידה על מספר טיעונים: 11.1. נוכחות/קירבה בערכאה קמא 11.1.1.1. עפ"י תקנה 91 ניתן לצרף צד לערעור ואף לתת פסק דין נגד צד ג' שכלל לא היה בעל דין וכלל לא נכח בהליכים שהתנהלו בערכאה קמא. 11.1.1.2. החברה היתה למעשה "בעל דין" בתביעה שנדונה במאוחד, ונכחה בכל ההליך שנוהל בביה"ד לעבודה כנגד רובינשטיין. 11.1.2. הפלוגתאות המהותיות שבין הצדדים היו משותפות לחברה ולרובינשטיין. 11.1.2.1. ראיות המשיבים הוגשו יחדיו ללא הבחנה, כאשר העדים משמשים כעדים בשתי התובענות. הסיכומים בעל פה ובכתב נעשו/הוגשו יחדיו. 11.2. הצירוף מתבקש ויעיל ועשוי למנוע התדיינויות נוספות 11.2.1.1. העובדת הגישה תביעה חדשה דומה נגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. הדבר התבקש למען הזהירות לאור פסק הדין נשוא הערעור, והגם שהעובדת סבורה שבית הדין הנכבד קמא שגה וסיכויי הערעור מצוינים. נמצא, כי החברה תידרש בכל מקרה להתדיין בעניין, כאשר התדיינות בעניין תחייב שמיעת העדים שכבר נשמעו פעם נוספת. 11.2.1.2. הצירוף עשוי לחסוך התדיינויות נוספות, הן בערכאה הראשונה והן בבית דין זה. 11.3. הצירוף נדרש לשם עשיית צדק 11.3.1.1. הצירוף מתבקש לשם עשיית צדק. לטענת העובדת מפסק הדין של בית הדין האזורי ניתן ללמוד כי בית הדין נטה לקבוע שרובינשטיין אכן חתם על המסמך בכתב, ומכאן שהעובדת זכאית לסכומים הנקובים בו, אלא שסעד זה נשלל ממנה רק בשל שאלת זהות הנתבע הנכון. 12. משיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי: 12.1.1. העובדת עצמה טענה כי אין לה כל עילת תביעה כנגד החברה בעניין המסמך, ואף בחרה, למרות הצעות ו"עצות" של בית הדין האזורי, שלא לצרף את החברה כנתבעת נוספת. 12.1.2. משך הזמן הרב שחלף מאז הגשת התובענה (בשנת 2001) מהווה שיקול מכריע נגד הצירוף. 12.1.3. אין בערעור לפתוח מחדש את מסלול התובענה, אין בו כדי לשנות את כתב התביעה ואין בו כדי לשנות את "הקונסטרוקציה המשפטית" בה בחרה העובדת ללכת. 13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי כי דינה של הבקשה לצירוף החברה כמשיבה נוספת בערעור כנגד רובינשטיין להידחות. 14. אמת המידה לבחינת בקשה לצירוף צדדים לערעור נקבעה על ידי כב' הנשיא שמגר בבש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית, פ"ד מה(5) 457. באותה פרשה נקבע כך: "המבחן לצירופו של בעל דין נוסף בשלב הערעור מן הראוי שיהיה בדרך כלל משולש: ראשית - האם מי שמתבקשים לצרפו או בעל דין המבקש את הצירוף או תומך בו, עלול להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש. שנית, במידה וקיים סיכון כאמור - האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור - כולן או לפחות חלק מהותי מהן - יכבלו גם אותו אדם במעשה בי-דין. התשובה לשאלה זו היא בדרך כלל פועל יוצא של מידת הזדהות עניינו של האדם שמתבקשים לצרפו עם העניין נשוא הסכסוך הנדון בערעור. שלישית, בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית - האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים הצירוף האמור. כך ניתן, למשל, לשקול אם צירופו של צד בשלב הערעור עלול, כשלעצמו, להביא להחזרת הדיון לערכאה הראשונה ואם יש הצדקה אובייקטיבית לכך לפי מבחני יעילות הדיון. עיקרו של דבר, לבית המשפט עומדת לעולם הסמכות לסרב לבקשת צרוף אשר יהיה בו כדי לסרבל את הדיון או להכביד עליו במידה מופרזת." 15. יישום המבחנים כאמור לעיל מביא לתוצאה לפיה יש לדחות את בקשת העובדת. 16. לנוכח העובדה שהחברה לא הייתה צד לתביעה בבית הדין האזורי בעניין אכיפת המסמך, אין היא עלולה להיפגע כתוצאה מאי צירופה לערעור, שכן ברור שפסק הדין בעניין המסמך לא יחייב אותה כמעשה בית דין. ספק, אם העובדת תיפגע מאי צירופה של החברה לערעור, שכן פתוחה הדרך בפניה, כפי שעשתה בפועל, להגיש תביעה כנגד החברה בעניין אכיפת המסמך. בכל מקרה, ככל שהעובדת תיפגע מכך, הרי הייתה זו החלטה שלה שלא להגיש תביעה כנגד החברה, ועליה לשאת בתוצאות הנובעות מכך. 17. משמעות בקשתה של העובדת היא תיקון תביעתה בשלב הערעור, כאשר לטענתה (החלופית) החברה היא החייבת בתשלום העמלות על פי המסמך. משלא הוגשה תביעה נגד החברה בעניין אכיפת המסמך, עניין זה לא נדון כלל בבית הדין קמא, ולא ניתנה לחברה הזדמנות להתגונן בפני תביעה זו. השאלה אם החברה חייבת על פי המסמך טעונה שמיעת עדויות והבאת ראיות. כך למשל, יש להכריע בשאלה אם מדובר בהסכם המחייב את החברה, דהיינו אם מר רובינשטיין היה מוסמך לחייב את החברה בחתימתו בלבד (ראו פסק הדין עמוד 10, ש' 26-28, עמוד 11 ש' 1-5). כאמור, שאלה זו לא נדונה כלל בבית הדין קמא לנוכח העובדה כי לא הוגשה תביעה נגד החברה לאכיפת המסמך. כמו כן, יהיה צורך לשמוע עדויות ולקבל ראיות בדבר היקף העמלות לו זכאית העובדת לפי המסמך וסכום העמלות המגיע לה. מכאן, שאין זה ראוי שההכרעה בערעור תיצור מעשה בית דין כנגד החברה, והדבר למעשה בלתי אפשרי, לנוכח השאלות שלא נדונו כלל על ידי בית הדין קמא. 18. האמור לעיל שולל גם את הטענה כי צירוף החברה בשלב הערעור יביא לייעול ולחסכון בהתדיינות, והוא דרוש מטעמי צדק. כמוסבר לעיל, שאלת חבותה של החברה על פי המסמך והיקפה של החבות, ככל שישנה, טעונה שמיעת עדויות והבאת ראיות אחרות. למותר לציין, כי אין לשלול את זכותה של החברה להתגונן בפני התביעה לאכיפת המסמך על ידי צירופה כמשיבה בשלב הערעור. לפיכך, צירוף החברה כמשיבה לערעור העובדת כנגד רובינשטיין לא יתרום ליעילות הדיון ולא ימנע התדיינות נוספת. צירוף החברה בשלב הערעור כמבוקש על ידי העובדת יביא דווקא לאי עשיית צדק, שכן הוא ישלול מהחברה את זכותה להתגונן בפני התביעה. 19. יובהר, כי אין בעובדה שהחברה הייתה בעל דין בתביעה שנדונה במאוחד על מנת לשנות מסקנה זו. משלא נתבעה החברה להפרשי שכר על פי ההסכם היא לא התגוננה בפני תביעה זו. אין בעובדה שהחברה הינה בעלת דין לעניין תביעה אחרת - התביעה לפיצויי פיטורים - כדי להפכה לבעל דין בתביעה זו. 20. בקשה לצירופו של בעל דין (בין מיוזמתו ומקל וחומר ביוזמתו של בעל דין אחר שנטל חלק בהליך המקורי) יש לשקול גם בהתייחס להתנהגותו של בעל הדין בהליך נשוא הערעור. עילת הצירוף הייתה קיימת החל מן הרגע הראשון, אך הצירוף לא נתבקש. על אף קביעותיו דלעיל של בית משפט השלום, נמנעה העובדת מלהגיש תובענה כנגד החברה. העובדת אף לא ביקשה לתקן את כתב תביעתה, על מנת לבקש את צירופה של החברה כצד לתביעה. וזאת על אף שכבר בכתב ההגנה טען רובינשטיין להעדר יחסים חוזיים בינו לבין החברה וכי זכאותה של העובדת לזכויות בגין העסקתה או סיום העסקתה בחברה היא כלפי החברה בלבד. לכל אורך הדרך בבית משפט קמא יכולה הייתה העובדת - לו חפצה בכך - לבקש את צירופה של החברה להתדיינות שבינה לבין רובינשטיין. אולם, העובדת בחרה במודע שלא לעשות כן, ולהותיר את ההתדיינות בעניין המסמך במישור שבינה לבין רובינשטיין בלבד. לפיכך, משעל פי החלטתה של העובדת ההתדיינות בעניין המסמך התנהלה בינה לבין רובינשטיין בלבד, ועתה נדרשת התדיינות נוספת בינה לבין החברה, היא מנועה מלטעון כי יש לצרף את החברה כמשיבה נוספת בערעור על אותו חלק מפסק הדין שעניינו אכיפת המסמך. 21. בהתייחס לטענות העובדת, ככל שאין להן התייחסות באמור לעיל: 21.1. כאמור לעיל, ככל שהעובדת נפגעת מאי הצירוף אין לה להלין אלא על עצמה, שכן היא בחרה לנהל את ההתדיינות בעניין המסמך כנגד רובינשטיין בלבד. 21.2. טענת העובדת כי רובינשטיין זנח במהלך ההתדיינות את טענתו בדבר חוסר יריבות, ולכן בית הדין לא היה צריך לדון בה, מקומה בערעור על פסק הדין כנגד רובינשטיין. הוא הדין בנוגע לטענה כי רובינשטיין חייב אישית על פי המסמך. 21.3. הטענה כי הצורך בצירוף החברה לא עלה בשלב קודם של ההתדיינות, גם אם היא נכונה, אינה יכולה להוות הצדקה ל"קיצור דרך" בהתדיינות כנגד החברה, ולשלילת זכותה להתגונן כראוי בפני התביעה לאכיפת המסמך. 22. על יסוד האמור לעיל, נדחית הבקשה לצירוף החברה כמשיבה לחלק בערעור הנוגע לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק עב' 6594/01, המתייחס לתביעת העובדת כלפי רובינשטיין בעניין המסמך. 23. העובדת תשלם למשיבים הוצאות בקשה זו בסך של 2,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא לעובדת החלטה זו, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. 24. הערעור ייקבע לדיון בפני מותב. צירוף / החלפת בעלי דיןערעור