המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה, האם קם חיוב של השותפות לשלם לעו"ד פיצויי פיטורין גם בגין תקופת עבודתה הראשונה בשותפות. להלן פסק דין בנושא פיצויי פיטורים לעורך דין: פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר ביטל מצידו את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, וקבע כי המשיבה 2 (להלן - עו"ד מימרן, או המשיבה) זכאית לפיצויי פיטורין עבור תקופת עבודתה הראשונה במשרד עורכי הדין דורון, וינברג ושות', היא המשיבה 3 (להלן - השותפות). 2. המשיבה, עו"ד מימרן, הועסקה כעורכת דין על ידי השותפות החל מחודש מאי 1995. השותפות רשומה ברשם החברות, וחבריה הם העותר, עו"ד אברהם דורון, ועו"ד ד"ר משה וינברג. בחודש ינואר 2000 חתמו חברי השותפות על הסכם בדבר "רה ארגון" של השותפות. על פי המוסכם, השותפות תפוצל לפעילות בשני משרדים, כך שעו"ד וינברג יעמוד בראש המשרד הקיים בתל-אביב ואילו העותר, עו"ד דורון, יעבור לנהל משרד חדש ברמת-גן. על פי הסכם הרה-ארגון, חלקו של עו"ד וינברג בשותפות הועמד על 60%, ואילו חלקו של עו"ד דורון על 40%. בחודש פברואר 2000 עזבה המשיבה את המשרד בתל-אביב ועברה לעבוד במשרדו החדש של העותר. בחודש פברואר 2002, היא פוטרה מעבודתה. בעקבות הפיטורין, שילם לה העותר פיצויי פיטורין בגין תקופת עבודתה במשרדו החדש ברמת-גן, דהיינו, עבור התקופה שבין חודש פברואר 2000 עד לפיטוריה בחודש פברואר 2002. בכך שולמו לעו"ד מימרן פיצויים עבור תקופת עבודתה במשרד החדש (להלן: התקופה השניה). 3. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה, האם קם חיוב של השותפות לשלם לעו"ד מימרן פיצויי פיטורין גם בגין תקופת עבודתה הראשונה בשותפות, דהיינו משנת 1995 ועד לשנת 2000 (להלן: התקופה הראשונה). לטענת עו"ד מימרן, השותפות לא חדלה מלהתקיים בעקבות הסכם הרה ארגון, והמשרד החדש ברמת גן מהווה אך שלוחה נוספת של השותפות בניהולו של העותר. לטענתה, היא עברה לעבוד בשלוחה לאחר שהובטח לה כי רצף זכויותיה וזהות מעסיקיה יישמרו. נוכח זאת, היא טוענת כי היא זכאית לתשלום פיצויים גם עבור תקופת עבודתה הראשונה, על פי חוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג-1963. מנגד, טוען העותר כי הסכם ה"רה-ארגון" יצר הפרדה מוחלטת, משפטית ועסקית, בין חברי השותפות. המעבר של עו"ד מימרן למשרדו החדש נעשתה לאחר שהתפטרה מרצונה החופשי מעבודתה בשותפות. זאת, לאחר שהוסיפה לעבוד זמן מה בשותפות לאחר הסכם הרה-ארגון, ותוך שיכולה היתה להוסיף ולעבוד בה, אילו בחרה לעשות כן מבלי שצבירת זכויותיה היתה נפגעת. העותר טען כי הבהיר לעו"ד מימרן, בטרם עברה לעבוד במשרדו, כי הוא יהיה מעסיקה היחיד במקום עבודתה החדש, וכי אין לו כל אחריות באשר לתקופת עבודתה הראשונה בשותפות, אשר רובצת על שותפו, עו"ד וינברג, במסגרת הסכם הרה-ארגון. עוד הוסיף וטען כי הוא התנה את מעברה של עו"ד מימרן לעבודה במשרדו בכך שתסיים באופן סופי את עבודתה בשותפות ותסדיר את כל ענייניה עמה. נוכח כל זאת, כך נטען, המשיבה אינה זכאית לפיצויי פיטורין בגין תקופת עבודתה הראשונה בשותפות. 4. בית הדין האזורי לעבודה אימץ את גירסת העותר, ודחה את תביעתה של המשיבה. הוא קבע, כי עם המעבר למשרד החדש, חל נתק של המשיבה ממקום עבודתה הקודם והיא החלה לעבוד אצל מעסיק חדש ובמקום עבודה חדש. לפיכך, סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורין, המחייב רציפות בזהות המעביד לצורך הקניית זכות לפיצויי פיטורין על מלוא התקופה, אינו חל לגביה. אשר לנסיבות המעבר למשרד החדש, קבע בית הדין האזורי, כי הוא נעשה מרצונה החופשי של המשיבה, מאחר שיחסיה עם עו"ד וינברג לא היו תקינים. לגישתו, לצורך ביסוס דרישת המשיבה, היה עליה הנטל להוכיח כי הובטח לה שזכויותיה בגין תקופת עבודתה הראשונה תישמרנה לאחר מעברה למשרד החדש, היא לא הרימה נטל זה. בית הדין הוסיף, כי גם אם המשיבה לא ויתרה במפורש על זכויותיה, הרי שמהתנהגותה ומשתיקתה נוכח המצב החדש שנוצר, ניתן ללמוד כי הסכימה לכך במשתמע. 5. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורה של המשיבה, והורה לשלם לה פיצויי פיטורין בגין תקופת העבודה הראשונה בשותפות, בנוסף לפיצויים בגין התקופה השניה ששולמו לה. הוא קבע, כי בין אם יקבל את טענת העותר והשותפות, לפיה בשנת 2000 לאחר הליך הרה-ארגון חדלה השותפות מלהתקיים ופוצלה לשתי יחידות עסקיות נפרדות, ובין אם תתקבל טענת המשיבה, לפיה השותפות המשיכה להתקיים כישות אחת בלתי נפרדת הרי עו"ד מימרן זכאית לפיצויי פיטורין לגבי כל תקופת עבודתה, החל בשנת 1995. זאת, שכן, אם כטענת העותר, השותפות פוצלה, כי אז יש לראות בכך מעין "סגירת עסק", באופן שלא הותיר בידי המשיבה אפשרות להמשיך ולעבוד במסגרת המשפטית הקיימת של השותפות, ואילצהּ למצוא מקום עבודה חדש, במשרדו החדש של העותר. בנסיבות אלה, יש לראות במעבר המשיבה למשרד העותר כפיטורין המזכים אותה בפיצויי פיטורין מכוח סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורין. אם, לעומת זאת, המשיכה השותפות להתקיים גם לאחר פיצול המשרדים כי אז, חרף מעברה של המשיבה למשרדו החדש של העותר, היא המשיכה להיות מועסקת על ידי השותפות, והתקיימה רציפות בעבודתה בתקופה הראשונה והשניה גם יחד. במקרה זה, תחול הוראת סעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורין בדבר מעבר של עובד ממפעל למפעל אצל אותו מעביד, והמשיבה תהא זכאית לפיצויי פיטורין מכוח הוראה זו. בית הדין הארצי קבע, כי יש די תימוכין בחומר הראיות לכך שהשותפות המשיכה להתקיים כ"אישיות שרוח חיים בקרבה" לפחות עד לשנת 2003, ולמעשה במשך כל תקופת העסקת המשיבה. אולם כאמור, לגישתו, כך או כך, זכאית עו"ד מימרן לפיצויי פיטורין בגין העסקתה מאז 1995, ולאורך כל תקופת עבודתה בשני המשרדים עד לפיטוריה עם תום התקופה השניה. בית הדין קבע עוד, כי אין די תימוכין בחומר הראיות לטענת העותר כי המשיבה 2 ויתרה על זכותה לתשלום פיצויי פיטורין, בין במפורש ובין בהתנהגות, ואף לא לכך שהמשיבה 2 התפטרה מהמשרד הקודם של השותפות לטובת מעבר למשרד החדש. לכך, לגישת בית הדין הארצי, יש להוסיף את הלכת דב"ע (ארצי) לח/59-3 סילשי נ' ארכיטקט אהרון דורון ושות', פד"ע י' 32 (1978), לפיה זכות שהוקנתה לעובד בחקיקת מגן אינה ניתנת לויתור. מטעמים אלה, קיבל בית הדין הארצי את ערעור המשיבה, ופסק שעל העותר ועל השותפות לשלם לה, ביחד ולחוד, פיצויי פיטורין עבור עבודתה בשותפות בתקופה הראשונה בנוסף לפיצויים עבור התקופה השניה ששולמה לה. עם זאת, קבע בית הדין, כי מאחר שנתגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר לזכאותה של המשיבה לתשלום פיצויי פיטורין בעד תקופת עבודתה הראשונה ובאשר לזהות המעסיק החב בתשלומם, ונוכח דחיית תביעתה על ידי בית הדין האזורי, אין הוא מוצא לחייב את העותר והשותפות בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורין. 6. בעתירה זו חוזר העותר על טענתו לפיה הסכם הרה-ארגון הוביל לניתוק מוחלט, עסקי ומשפטי, בין המשרדים, וכי מעברה של המשיבה למשרד החדש נעשתה לאחר התפטרותה הרצונית מהשותפות, ולאחר שהובהר לה כי תקופת עבודתה הראשונה לא תקנה לה זכויות כלשהן ברציפות לזכויות שתתגבשנה במקום העבודה החדש. לטענת העותר, בפסק דינו של בית הדין הארצי נפלו טעויות משפטיות מהותיות, שהובילו גם לאי-צדק מהותי, המצדיקות התערבות בג"ץ. ראשית, בית הדין הארצי טעה כאשר זיכה את המשיבה בפיצויי פיטורין, על אף הממצא העובדתי של בית הדין האזורי, לפיו המשיבה עזבה את עבודתה בשותפות מרצונה. בכך, הרחיב בית הדין הארצי את העילות לקבלת פיצויי פיטורין. בהקשר זה מציין העותר, כי בניגוד לקביעתו של בית הדין הארצי, המשיבה לא אולצה לעזוב את עבודתה בשותפות בעקבות הסכם הרה-ארגון, אלא עזבה אותה מרצונה, ועברה למקום העבודה החדש, לאחר שהתחייבה כי לא יהיו לה טענות כלפי המעביד החדש בנוגע לתקופת העסקתה הקודמת. שנית, בית הדין הארצי יצר הלכה חדשה, לפיה גם שותפות ששותפיה נפרדו זה מזה באופן מעשי, אך היא נותרה רשומה באופן פורמלי כשותפות, תמשיך להיחשב כמעסיק אחד לצורך חוק פיצויי פיטורין. על פי הנטען, בית הדין הארצי התעלם מהממצא העובדתי של בית הדין האזורי, לפיו כאשר עזבה המשיבה את השותפות ועברה לעבוד אצל העותר, היא עברה למעשה לעבוד אצל מעביד אחר ולמקום עבודה אחר. מכאן, קביעת בית הדין הארצי לפי השותפות המשיכה להעסיק את המשיבה גם לאחר התפטרותה, היא טעות משפטית ועובדתית מהותית. שלישית, לאחר שבית הדין פסק כי על העותר והשותפות לשלם למשיבה פיצויי פיטורין גם בגין תקופת העסקתה הראשונה, היה עליו להחזיר את התיק לבית הדין האזורי, על מנת שידון בטענת העותר והשותפות לפיה יש לשלול מהמשיבה את פיצויי הפיטורין או להפחיתם, בשל התנהגותה. לטענת העותר, המשיבה פוטרה מעבודתה בנסיבות של הפרת משמעת חמורה וחבלה בעבודה. בהקשר זה טוען העותר, כי לפי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורין, הסמכות הייחודית לדון בסוגיה זו מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה. העותר טוען כי הוא העלה טענות בנושא זה בכתב ההגנה, בתצהיר עדותו הראשית, ובמהלך הדיון ואף בסיכומיו, ולמרות זאת בית הדין הארצי לא התייחס לכך בפסק דינו. 7. המשיבה טוענת בתגובתה, כי טענות העתירה הן טענות ערעור רגילות, שאינן מקימות עילה להתערבות בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וכי גם לגוף הדברים אין לטענות העותר יסוד. כן היא טוענת, כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, תוך הימנעות מציון עובדות מהותיות. "הטעויות המהותיות" עליהן מצביע העותר, מסתכמות בטענה כי בית הדין הארצי פסק, כביכול, בניגוד לממצאים שקבע בית הדין האזורי. אולם, בית הדין פעל במסגרת סמכותו כערכאת ערעור, בסבירות ובהתאם למבחני ההיגיון והשכל הישר. באשר ל"טעות המהותית" הראשונה עליה הצביע העותר, הוא התעלם מקביעת בית הדין הארצי לפיה אין די ראיות לכך שעו"ד מימרן "התפטרה" מהמשרד בתל-אביב. כמו כן, זכותו של המעסיק לבצע שינויים בעסקו, אינה יכולה לפגוע בזכויות הנתונות לעובד על פי דיני העבודה. בהתייחס לטעות השניה שלה טען העותר: בית הדין הארצי קבע מפורשות כי יש די תימוכין לכך שהשותפות המשיכה להתקיים גם לאחר פיצול המשרדים, וקביעתו מעוגנת היטב בחומר הראיות. בנוגע לטעות השלישית אליה התייחס העותר: אין מקום להחזרת התיק לבית הדין האזורי לעבודה לצורך דיון בנושא שלילת פיצויי הפיטורין או הפחתתם. טענת העותר בדבר התנהגות העותרת, שאינה נכונה לגופה, אינה רלוונטית, מאחר שהיא מתייחסת לתקופת העבודה במשרד החדש, שלגביה כבר שולמו פיצויי הפיטורין ותשלום זה אינו מצוי מבחלוקת, לעומת זאת, גדר המחלוקת בדיון זה מתייחס לתקופת העבודה הראשונה בלבד. כמו כן, העותר לא העלה טענה זו בסיכומים שהגיש לבית הדין הארצי, ולמעשה זנח אותה, הגם שטען כי פיטורי המשיבה נעשו עקב הפרות משמעת. עתירה לבג"ץ אינה המקום למיקצה שיפורים ו"החייאת" טענות שלא הועלו בפני בית הדין הארצי לעבודה. מכל מקום, טוענת המשיבה, כי טענות העותר עוסקות במחלוקת עובדתית ספציפית מיוחדת לצדדים בלבד, והן אינן מעלות שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית אשר ראוי לה שתוכרע בבית המשפט הגבוה לצדק. 8. השותפות תומכת בממצאיו של בית הדין האזורי. היא מדגישה את הממצא העובדתי של בית הדין האזורי לפיו המשיבה התפטרה מהשותפות מרצונה, ולכן אין היא זכאית לפיצויי פיטורין בגין תקופת עבודתה הראשונה. 9. דין העתירה להידחות על הסף. כלל הוא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, והוא נוהג ריסון רב בהתערבות בהחלטותיו. התערבותו שמורה אך לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין, וכאשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 1986). בענייננו, על אף שהעותר מנסה לשוות לעתירתו אופי עקרוני, המדובר, בעיקרו של דבר, בעתירה על הכרעות בעלות אופי קונקרטי, עובדתיות בעיקרן, העוסקות בשאלות האם המשיבה אכן התפטרה מהשותפות בסיום תקופת עבודתה הראשונה, והאם השותפות המשיכה להיות מעסיקתה גם בתקופת העבודה השניה. קביעותיו של בית הדין הארצי בענין זה, על פי החומר והנתונים שהיו בפניו, אינן יכולות להוות "טעות משפטית", לא כל שכן טעות משפטית מהותית העשויה להצדיק התערבות בית משפט זה בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה. 10. למעלה מן הנדרש אציין כי, גם לגופם של דברים, קביעותיו של בית הדין הארצי לעבודה מעוגנות ומבוססות היטב בעובדות ובדין. בית הדין הארצי קבע כי השותפות המשיכה להתקיים באופן פעיל במשך כל תקופת העסקתה של המשיבה, וכי חרף מעברה של המשיבה למשרד החדש, המשיכה השותפות להיות מעסיקתה בבחינת ישות אחת שלא חדלה מלהתקיים. כן הוא קבע כי אין די תימוכין בראיות לכך שהמשיבה "ויתרה" על זכותה לתשלום פיצויי פיטורין בגין התקופה הראשונה, או לכך שהתפטרה מרצונה מהמשרד בתל-אביב, ועברה לאחר מכן לעבוד במשרד החדש ברמת-גן. לקביעותיו של בית הדין הארצי בענין זה נמצא ביסוס בנסיבות ובחומר שהונח לפניו. פועל יוצא מקביעות אלה הוא כי השותפות היתה מעסיקתה של המשיבה ברציפות, במשך כל תקופת עבודתה במשרד עורכי הדין משנת 1995 ועד לפיטוריה בשנת 2002. משכך, ובהתאם לסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורין, זכאית המשיבה לפיצויי פיטורין מהשותפות בעבור תקופת עבודתה הראשונה והשניה גם יחד. 11. אשר לטענה בדבר הצורך לברר את סוגית הפחתת פיצויי הפיטורין בבית הדין האזורי לעבודה - הרי שאף היא אינה מצדיקה את התערבותנו. אכן, ייתכן שאילו היתה מתעוררת מחלוקת אמיתית בין הצדדים אודות ההצדקה שבהפחתת פיצויי הפיטורין, היה עולה צורך להחזיר את העניין לבירור בבית הדין האזורי לעבודה על פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורין. אולם אין זה המקרה בענייננו. השגות העותר על התנהגותה של המשיבה נוגעות לתקופת עבודתה השניה, ולא לתקופת העבודה הראשונה, אשר רק בגינה שנויים במחלוקת פיצויי הפיטורין שיש לשלם לה. העותר נמנע מלציין נתון מהותי זה בעתירתו - דבר אשר כשלעצמו מצדיק אי מתן סעד למען הצדק בנסיבות הענין - ולא בכדי: שהרי בעבור תקופת העבודה השניה, שילם העותר למשיבה את פיצויי הפיטורין במלואם, מבלי שדרש את הפחתתם. בנסיבות אלה, מנוע העותר מלהעלות טענה לפיה התנהגות העותרת בתקופה השניה מצדיקה את שלילת פיצויי הפיטורין המגיעים לה בגין התקופה הראשונה. לכך יש להוסיף, כי העותר כלל לא פירט בעתירה מהי אותה "התנהגות חמורה" שאליה מכוונים דבריו, אלא העלה זאת כטענה כללית בלבד, בדרך שאינה מאפשרת לבחון את מידת רצינותה. עולה מכך, איפוא, כי ניסיונו המאוחר של העותר להעלות טענות לפיהן התנהגותה של המשיבה, עובר לפיטוריה, מצדיקה הפחתת פיצויי הפיטורין בגין התקופה הראשונה אין בו ממש, ומכל מקום, העתירה כפי שהונחה לפנינו אינה מגלה עילה העשויה להצדיק התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה. 12. העתירה נדחית, אפוא. העותר ישא בשכר טרחתה של עו"ד מימרן בסך 10,000 ש"ח.עורך דיןפיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים