להלן פסק דין בנושא פיטורים עקב היעדרות מחמת מחלה: פסק דין השופטת רונית רוזנפלד: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה; עב 2086/04), בו נקבע כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים, באשר פוטר מן העבודה עקב היעדרותו מחמת מחלה. כמו כן פסק בית הדין האזורי למשיב תמורת הודעה מוקדמת, הפרשי שכר מינימום, פדיון ימי חופשה, ופדיון ימי הבראה. תביעתו של המשיב להחזר הוצאות נסיעה נדחתה. המערער טוען כנגד חיובו בפיצויי פיטורים ובתמורת הודעה מוקדמת, באשר לגרסתו, המשיב התפטר מן העבודה על דרך זניחתה. כמו כן הוא טוען כי שלא כדין חויב בהפרשי שכר מינימום ובפדיון ימי חופשה. המערער מוסיף וטוען כנגד שיעור ההוצאות שהשית עליו בית הדין האזורי. 2. העובדות הרלבנטיות שלא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי הן כדלקמן: א. המערער העסיק את המשיב במוסך שבבעלותו בעיר אילת, מאז נובמבר 1996 עד שנת 2003 . בפועל עבד המשיב עד חודש מאי 2003. ב. המשיב קיבל תעודות מחלה בהתייחס לתקופה שמ-25.5.03 ועד 20.7.03. לפי התעודות, אין הוא מסוגל לעבודה עקב בעיה רפואית ממנה סבל במרפק. ג. בתקופת היעדרותו של המשיב מן העבודה הוציא אליו המערער מכתבים בהם הוא קורא לו לשוב לעבודה ומתריע כי ההיעדרות תחשב כזניחת העבודה (מכתבים מיום 29.5.03, 2.6.03, 25.6.03). פסק הדין שבערעור 3. בקשר לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים עמד בית הדין האזורי על כך, שהמערער קיבל לידיו את תעודות המחלה של המשיב. משכך, התנהגות המערער, שראה במשיב כמי שהתפטר מן העבודה על דרך זניחתה, בתקופה בה הוא נעדר מן העבודה מסיבות רפואיות, היא בגדר פיטורים לכל דבר. לאור זאת חויב המערער בתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. בקשר לתביעת המשיב להפרשי שכר מינימום קבע בית הדין האזורי בפסק דינו כי המשיב היה עובד חודשי במשרה מלאה, ומסגרת עבודתו הייתה לפי מתכונת קבועה של חמישה ימי עבודה בשבוע מן השעה 8:00 - 17:00 וביום ו' מן השעה 8:00 ועד 12:00. בית הדין קבע כי שכרו של המשיב היה כפי שצוין בתלושים, ודחה את טענת המערער כי יש להוסיף לשכר המשיב עד יוני 2001 סך של 700 ש"ח מדי חודש, בגין השתתפות שהשתתף המערער בשכר דירה של המשיב. טענה זו של המערער נדחתה על ידי בית הדין האזורי, בהעדר כל ביטוי בתלוש השכר להשתתפות בשכר הדירה כנטען. כמו כן ובהתייחס לטענת המערער כי הוא זה ששכר דירה עבור התובע, הפנה בית הדין האזורי לכך כי חוזה שכירות לא הוצג בפני בית הדין. בקשר לכך הוסיף עוד בית הדין קמא והפנה לכך שבתלושי השכר לחודשים ינואר ועד אפריל 2000 (כולל) מופיעה בתלוש השכר השתתפות בהוצאות שכירות עבור התובע בסכום של 1,200 ש"ח לחודש, וזאת מבלי שניתן הסבר לסתירה שבין הסכומים. בית הדין האזורי דחה את טענת המערער כאילו סוכם עם המשיב בתחילת תקופת העסקתו על שכר בשיעור שכר מינימום, באשר גרסה זו לא התיישבה עם שיעור שכרו של המשיב מיד עם תחילת עבודתו בנובמבר 96שהיה גבוה משכר מינימום. על יסוד כל האמור קיבל בית הדין את גרסת המשיב בדבר השתכרותו בשכר חודשי בשיעור שעליו הוסכם בין הצדדים מעת לעת, כפי שבא לידי ביטוי בתלושי השכר. כמו כן נדחתה טענת המערער שביקש לקזז מן התביעה להפרשי שכר מינימום את ההפרש בין שכר המינימום לבין שכרו של התובע, באותם החודשים בהם שכר זה היה גבוה משכר המינימום. בשים לב לכל אלו פסק בית הדין האזורי למשיב הפרשי שכר מינימום בסכום כולל בשיעור של 24,149 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק (לפי המפורט בגוף פסק הדין). בית הדין קמא הוסיף עוד ודחה את טענת המערער בדבר ימי חופשה שניצל המשיב, באשר בתלושי השכר לא היה ביטוי לניצול כלשהו של ימי חופשה. כמו כן לא הוצגו "פתקים" עליהם רשמה אשת המשיב לפי גרסתה, בזמן אמת, ניצול ימי חופשה, וכל שהוצג היה ריכוז רישום של ימי חופשה אותו היא צרפה לתצהירה. בית הדין קמא דחה את טענת המערער בדבר התיישנות התביעה לפדיון ימי חופשה ופסק למשיב 8,308 ש"ח בגין פדיון 62 ימי חופשה שלא נוצלו בחמש השנים האחרונות לעבודתו של המערער. בית הדין הוסיף וחייב עוד את המערער בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 3,500 ש"ח. 4. המערער מבקש התערבותנו בפסיקתו של בית הדין האזורי, ואלו הם עיקרי טענותיו: א. אין לראות את המשיב כמי שעבד על בסיס חודשי, באשר תלושי השכר סותרים קביעה זו, ואין להסתמך על דברי ב"כ המערער לעניין זה מאחר שהוא לא נכח במועדי העבודה של המשיב. מתלושי השכר גם עולה כי המשיב לא עבד במשרה מלאה. ב. המערער שילם דמי שכירות חודשיים עבור המשיב בשיעור של 700 ש"ח לחודש. אף מעדותו של המשיב עצמו בקשר לתנאי מגוריו עולה כי חלק משכרו שולם לו באמצעות תשלום שכר הדירה. ג. הוסכם על העסקתו של המשיב בשכר מינימום. משכך, היה על בית הדין האזורי לקזז מן ההפרשים שפסק, תשלומים ששולמו בחודשים מסוימים מעבר לשכר המינימום החודשי. ד. המשיב לא פוטר על ידי המערער ויש לראותו כמי שהתפטר. במהלך התקופה בה היה לטענתו בחופשת מחלה חיפש המשיב עבודה חלופית. אף לא הובאו ראיות כי המשיב נפגע בידו ולא יכול היה להמשיך בעבודתו. כמו כן המשיב כלל לא הגיב למכתביו של המערער ולא הודיע כי הוא מעוניין להמשיך ולעבוד. לכן יש לראות את המשיב כמי שהתפטר. ה. בפני בית הדין האזורי הוצג פנקס ימי חופשה, ובו ריכוז ניצול ימי חופשה של המשיב. הפנקס שהוצג מהווה הוכחה מספקת לניצול ימי החופשה על ידי המשיב, ואף אין הגיון בטענת המשיב כי לא ניצל אף לא יום אחד של חופשה בכל תקופת עבודתו, במיוחד בשים לב לכך שהוא אב חד הורי. ו. סכום ההוצאות שנפסק בסך של 3500 ש"ח גבוה ביותר, ומשזכה המשיב אך בכמחצית מסכום תביעתו, ויש לבטל את חיובו בהוצאות. 5. המשיב טוען כי נכונות הקביעות שבפסק הדין של בית הדין קמא, ובהסתמך עליו אנו מתבקשים לדחות את הערעור. עיקרי טענותיו לעניין דחיית הערעור הם כדלקמן: א. אין להתערב בקביעות העובדתיות שבפסק הדין המבוססות בראיות שהובאו בפני בית הדין, כך, לרבות לעניין היותו של התובע עובד על בסיס חודשי, שיעור שכרו ולעניין נסיבות הפסקת עבודתו. ב. הוכח כי המשיב נעדר מן העבודה מסיבות בריאותיות, וכי המערער שלח אליו מכתב בו הוא אומר כי בהיעדרותו מן העבודה יש לראות התפטרות. במעשיו של המערער יש משום פיטורים. לא הוצג פנקס חופשה ולא הוכח ניהולו. אין בסיס לטענת המערער בדבר ניצול ימי חופשה על ידי המשיב. ג. סכום ההוצאות שנפסק הינו נמוך. 6. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור וטענות הצדדים כפי שנשמעו בערעור, הגענו לכלל מסקנה כי פסק הדין ראוי ברובו להתאשר מטעמיו, פרט לעניין שיעור הפרשי שכר המינימום להם זכאי המשיב, ולעניין מספר ימי החופשה שנצברו לזכותו עם תום תקופת עבודתו. על שני העניינים הללו נעמוד בהמשך. על האמור מוצאים אנו לנכון להוסיף הערות אחדות כמפורט להלן. החיוב בהפרשי שכר מינימום 7. אין לקבל את טענותיו של המערער כנגד קביעותיו של בית הדין האזורי בעניין שיעור שכרו המוסכם של המשיב, היקף משרתו, היותו עובד חודשי ומסגרת שעות עבודתו. קביעות אלו כולן הינן קביעות שבעובדה ובהן ערכאת הערעור, כרגיל, לא תתערב. זאת מה עוד, שקביעותיו של בית הדין קמא מעוגנות היטב בתשתית שהובאה בפניו, לרבות בתלושי השכר של המשיב ובעדות המערער עצמו. בדין קבע אפוא בית הדין האזורי כי אין לנכות מהפרשי שכר המינימום שנפסקו למשיב בשל תשלום בחסר, תשלומים ששולמו לו "ביתר" ביחס לשכר המינימום כפי שהיה באותה עת. קביעתו של בית הדין קמא כי לא הוכחה השתתפות המערער בתשלום שכר דירה למשיב בשיעור של 700 ש"ח לחודש עד יוני 2001 מעוגנת אף היא היטב בחומר הראיות שהובא בפניו, לרבות בתלושי השכר, שאין בהם ציון של השתתפות בשכר דירה כאמור. עם זאת, מעיון בתלושי השכר לחודשים ינואר 2000 ועד אפריל 2000 (כולל) עולה, כי נרשמה בכל אחד מהם השתתפות המערער בשכר דירה של המשיב בשיעור של 1,200 ₪ לכל חודש. בית הדין האזורי לא הביא בחשבון את השתתפותו של המערער בתשלום שכר דירה למשיב באותם החודשים, כפי שצוינה במפורש בתלושי השכר, וזאת אף שדחה את טענת המערער בדבר השתתפות בתשלום שכר הדירה (לגבי התקופה שמתחילת העבודה ועד יוני 2001 ), מאחר שלא ניתן לכך ביטוי בתלושי השכר. בכך נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין קמא המחייבת התערבותנו בו. לאור האמור, יש להפחית מהפרשי שכר המינימום שנפסקו למשיב את הסך הכולל של ההפרשים כפי שנפסקו בגין כל אחד מארבע החודשים האמורים, ובסך כולל של 2,162 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.01 . החיוב בפיצויי פיטורים 8. נכון קבע בית הדין האזורי כי נסיבות סיום העבודה משמען פיטורים של המשיב מן העבודה. אף שהודה המערער כי קיבל לידיו (בפקס) את תעודות המחלה של המשיב, הוא הודיע לו כי לאור היעדרותו מן העבודה הוא מסיק כי אין המשיב מעוניין להיות מועסק, וכי ברצונו להפסיק את עבודתו. לעניין זה כבר נפסק כי אין נפקות לקביעת המעסיק כי הוא רואה את העובד כמי שהתפטר מן העבודה, ומה שיקבע לענין זה הם מעשיו של אותו הצד שהביא את יחסי העבודה לכלל סיום (ראו דב"ע מו/ 10-3 המכללה לטכנולוגיה ע"ש שנקר-משה אוסטפלד, פד"ע כז, 351, 358). בנסיבות העניין שלפנינו העביר המשיב לידי המערער אישורי מחלה לתקופת ההיעדרות. משכך, אין משמעות לקביעת המערער, כי יש לראות את המשיב כמי שהתפטר מן העבודה. היה זה המערער שהביא באופן זה לסיומם של קשרי העבודה בין הצדדים. על כן נכון קבע בית הדין האזורי כי המשיב פוטר מן העבודה, ולא התפטר ממנה על דרך זניחתה. פדיון ימי חופשה 9. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הוכיח טענתו כי המשיב ניצל ימי חופשה בתקופת העבודה. לעניין זה הפנה בית הדין לכך כי לא הוצג רישום מקורי של ימי החופשה, כי אם מסמך "ריכוז" ימי חופשה שהוכן בשלב מאוחר יותר, ואף בתלושי השכר אין ביטוי לניצול ימי החופשה. קביעתו זו של בית הדין האזורי היא קביעה עובדתית, המעוגנת היטב בתשתית הראייתית שהובאה בפניו, וככזו, אין מקום להתערבותנו בה . 10. נכון קבע בית הדין האזורי כי משהגיש המשיב את תביעתו לפדיון ימי חופשה בתוך שלוש שנים שלאחר תום תקופת העסקתו, ולאור הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951 , התביעה לפדיון חופשה לא התיישנה. עם זאת, לא מצאנו בסיס לקביעתו של בית הדין קמא כי המשיב זכאי לפדיון חופשה בגין ימי חופשה שצבר בחמש השנים האחרונות להעסקתו. בקשר לאמור נפנה להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951, לעניין האפשרות לצבירת ימי חופשה. לפי העולה מהוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת. נדגיש, כי לא נעלמה מעינינו פסיקתו של בית דין זה מן הזמן האחרון (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ ,ניתן ביום 27.6.06, להלן- פסק דין עמישב), לפיה אפשרית צבירת ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודה. קביעת בית הדין בפסק דין עמישב נסמכת על הוראתו של סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א- 1951, הקובע מקסימום אפשרות צבירה של ימי חופשה. אין בהוראת הסעיף (כמו גם בפסק דין עמישב), התייחסות לימי חופשה שהצטברו לעובד בשנת העבודה השוטפת, עובר לסיום העסקתו. אלו ודאי עומדים לזכותו עם תום תקופת העסקתו. בנסיבות העניין שלפנינו, בהתחשב במועדי תחילת העבודה וסיומה, ובשים לב לוותק של המשיב בעבודה, נצברו לו בתום תקופת עבודתו 58 ימי חופשה (כולל שבתות). יוצא איפוא כי בית הדין האזורי פסק למשיב סך של 1,608 ש"ח ביתר, בגין 14 ימי חופשה (כולל שבתות). 11. ערעורו של המערער נסב אף על שיעור ההוצאות שהשית עליו בית הדין האזורי. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בשיעור ההוצאות שפסקה הערכאה הדיונית. לא מצאנו כי בפסיקת ההוצאות של בית הדין האזורי במקרה זה יש כדי להצדיק חריגה מן הכלל. 12. סוף דבר- הערעור מתקבל בחלקו בעניין שיעור הפרשי שכר המינימום, ובעניין פדיון ימי החופשה. מבוטל חיוב המערער בתשלום הפרשי שכר מינימום למשיב בגין החודשים ינואר 2000 - אפריל 2000 , בסך כולל של 2162 ש"ח. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום1.1.2001. מבוטל חלקו של החיוב בפדיון חופשה בסכום של 1608 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.03. ולמען הסר ספק: אם שילם המערער חיוביו על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, על המשיב להחזיר לידי המערער את הסכומים האמורים לעיל בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה אליו, שאם לא ישולמו בתוך המועד האמור יוסיפו וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אם טרם שולמו למשיב הסכומים על פי פסק הדין (כולם או חלקם), יופחת סכום החוב של המערער על פי פסק דינו של בית הדין האזורי בשיעורים האמורים לעיל. כל יתר הטענות שבערעור נדחות. בנסיבות העניין כל צד ישא בהוצאותיו. רפואהפיטורים