התובעת טענה כי בעקבות סירובה לשקר ללקוחה הודיעו לה באמצעות הטלפון כי לא תתייצב עוד לעבודה. בית המשפט פסק כי לאור הפגם שנפל בהליך פיטורי של התובעת (היעדר הליך שימוע כדין) יש לשלם לה פיצוי בגין "פיטורים שלא כדין" על סכום של 20,000 ₪. להלן פסק דין בנושא פיטורים בטלפון: פסק דין השאלה העומדת לבחינה במסגרת הליך זה היא שאלת האיזון הראוי בין הגנת הפרטיות של העובד במקום העבודה, לבין זכות הקניין של המעביד בניהול עסקו. התובעת הועסקה אצל הנתבעת (להלן גם: "המעביד" או "פרופורציה") במשך תקופה של 69 חודשים שנסתיימה ביום 18.4.05, לפי "משכורת קובעת" של 8,000 ש"ח. בתפקידה האחרון הועסקה התובעת כיועצת מכירות ושיווק של פרופורציה. פרופורציה היא חברה ותיקה העוסקת ברפואה פלסטית אסטטית, דרמטולוגיה והסרת שיער בלייזר. בתביעתה, עותרת התובעת לתשלום פיצוי בגין "פיטורים שלא כדין". לדבריה, פיטוריה נעשו שלא בתום לב, משיקולים פסולים ובלתי חוקיים, ללא הנמקה וללא קיום הליך שימוע כדין. בנוסף עותרת התובעת לתשלום פיצוי בגין "עוגמת נפש" שנגרמה לה לטענתה, בשל נסיבות סיום עבודתה ופגיעה בהזדמנויות העסקתה (בכך שהמעביד הכפיש את שמה בפני מעסיקים פוטנציאליים (ובכך לדבריה נמנעה העסקתה במשך כ-8 חודשים לאחר פיטוריה). בראשית הדברים נדגיש כי המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת באירוע מיום 15.4.05 שהתרחש בסמוך לפני הפיטורים, אותו אירוע שבו התובעת נדרשה על ידי המעביד להיפגש עם לקוחה פיטנציאלית (הגב' סמואל, להלן: "הלקוחה" או "גב' סמואל"). אותה לקוחה היתה אמורה לעבור ניתוח מתיחת פנים ע"י רופא מטעם הנתבעת (ואכן בסופו של דבר ביצעה הלקוחה את הניתוח אצל הנתבעת). הצדדים חלוקים בשאלה מהו היקף המידע שנדרשה התובעת לחשוף בפני הלקוחה, באשר לניתוח מתיחת פנים שהיא - התובעת עצמה - עברה בעבר. יש גם לברר, האם התובעת נדרשה למסור מידע כוזב אודות זהות המנתח שכביכול ניתח אותה, כטענתה; או שמא, כטענת המעביד, התובעת רק התבקשה לתאר בפני הלקוחה פרטים אודות תהליך הניתוח ותוצאותיו הטובות. לגרסת התובעת, ביום 15.4.05 במהלך השתתפותה בכנס מטעם הנתבעת, נתבקשה במפתיע על ידי הגב' גל בן ארצי, מנהלת סניף הנתבעת בת"א (להלן גם: "הגב' בן ארצי") לצאת ולהיפגש עם הלקוחה. לדבריה, הלקוחה נשלחה על ידי הגב' ציפי שלום, מבעלי הנתבעת (להלן: "הגב' שלום") על מנת שתיפגש עם התובעת ותתרשם ממקור ראשון מעבודתו של ד"ר שבשין, שכביכול ביצע לתובעת ניתוח מתיחת פנים. התובעת ממשיכה וטוענת, כי הגב' בן ארצי דרשה ממנה להמליץ לפני הלקוחה (הגב' סמואל) על ביצוע הניתוח ע"י ד"ר שבשין, ולהציג עצמה כמי שנותחה על ידו. זאת למרות שהמידע היה שקרי. שכן, התובעת בכלל נותחה על ידי רופא אחר. לטענת התובעת היא נדהמה מדרישתה של הגב' בן ארצי ועל כן היא טלפנה באופן מיידי לגב' שלום, על מנת להבין את פשר הדרישה ולהביע מחאתה כנגדה. לגרסת התובעת, הגב' שלום הודיעה לה חד משמעית כי עליה לשקר לגב' סמואל באשר לזהות המנתח שניתח אותה, ולאחר שהתובעת עמדה בסירובה הודיעה לה הגב' שלום כי "תעשי מה שאת רוצה ואנחנו כבר נסיק את המסקנות". לטענת התובעת, על אף שחששה למשרתה בעקבות איומיה של הגב' שלום, מצפונה לא הניח לה לשקר ללקוחה ועל כן לא צייתה להנחיית הגב' בן ארצי וענתה לשאלותיה של הלקוחה רק בנוגע למהלך הניתוח וההחלמה ממנו, תוך שקיוותה כי לא תישאל במפורש האם נותחה על ידי הד"ר שבשין. ואכן התובעת הודתה כי בפועל לא נשאלה ע"י הלקוחה באשר לזהות הרופא המנתח, אלא שלטענתה היה ברור לה כי הלקוחה הוטעתה בסוברה כי נשלחה לראות פציינטית שנותחה על ידי אותו רופא (ד"ר שבשין) (סעיפים 23-28 לתצהיר התובעת, עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 6-8, 15-20, עמ' 10, שורות 5-8, עמ' 13, שורות 1-4). התובעת ציינה כי "הטיפולים (שלי) שימשו אותי להסביר ללקוחות על הליך הניתוח וההחלמה, במסגרת הייעוצים ללקוחות, וכשהיה מדובר באותו רופא שניתח אותי אז היה רלבנטי להראות תמונה לפני ואחרי, שלי ללקוחה" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 12-14). בהמשך העידה התובעת כי ביום 17.4.05 נקראה לשיחה אצל הגב' בן ארצי שהבהירה לה כי במידה ותסרב לשתף פעולה, כלומר להראות ללקוחה את תמונותיה בטרם הניתוח ולומר לה כי ד"ר שבשין הוא שניתח אותה, הדבר יגרור את פיטוריה (סעיף 30 לתצהיר התובעת, עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 9-12, עמ' 10, שורות 22-26). התובעת טוענת כי בעקבות סירובה לשקר ללקוחה אודות זהות המנתח, אזי בבוקרו של יום 18.4.05 הודיעה לה הגב' בן ארצי באמצעות הטלפון כי לא תתייצב עוד לעבודה. עוד באותו היום נשלח אליה מכתב פיטורים (נספח ה לתצהיר התובעת), בו לא נומקה עילת הפיטורים. עם זאת צוין במכתב כי "ברצוני להודיעך על הפסקת עבודתך בחברת פרופורציה וזאת בהמשך להצעה שנמסרה לך ע"י גב' גל בן ארצי, מנהלת סניף תל-אביב בתאריך 18.4.2005". לטענת התובעת, "ההצעה" היחידה שהוצעה לה על ידי הגב' בן ארצי, היתה להציג מצג שקרי ללקוחה כתנאי להמשך עבודתה בנתבעת, ולאור סירובה-פוטרה (סעיפים 34-36 לתצהיר התובעת). התובעת מוסיפה וטוענת כי גם לאחר פיטוריה, המשיכה הגב' שלום במסע ההשמצות והאיומים כנגדה, ואף ניסתה להכשיל את קבלתה למקום עבודה חדש. לאור האמור, טוענת התובעת, כי התקשתה למצוא עבודה חדש במשך תקופה של כ-8 חודשים לאחר פיטוריה (סעיפים 41-48 לתצהיר התובעת , עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 14, עמ' 6 שורות 3-17). התובעת העידה כי לאחר פיטוריה טלפנה מיוזמתה ללקוחה על מנת להבהיר בפניה כי לא נותחה על ידי ד"ר שבשין אלא על ידי רופא אחר (סעיפים 38-39 לתצהירה, עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 19-21, עמ' 12, שורות 1-2). התובעת דוחה את טענות הנתבעת המנסה להציגה כ"עובדת בעייתית" ובלתי ממושמעת וטענה כי אין להן שחר, וכי הללו נולדו רק בעקבות הגשת התביעה (סעיפים 49-49.8 לתצהירה). הגב' אילנית דגן אשר העידה מטעם התובעת, סיפרה כי היא עצמה נדרשה על ידי המעביד לא פעם לשקר ללקוחות פוטנציאליים ולהציג עצמה כמי שנותחה על ידי אחד מהרופאים שבשרות הנתבעת (סעיפים 13-15 לתצהירה, עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 12-16). באשר לעובדות נוספות עליהן העידה הגב' דגן, הרי שמדובר בעדות מפי השמועה שלא מצאנו מקום להעניק להן משקל ראייתי. גם מעדותה של הלקוחה (גב' סמואל), עולה, כי באותו היום שבו פגשה היא את התובעת בכנס, היא לא שאלה את התובעת באשר לזהות הרופא המנתח (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 17-20). גם התובעת עצמה הודתה כי באותו מעמד לא נשאלה על ידי הגב' סמואל על כך, אלא רק על הליך הניתוח ותוצאותיו. זאת ועוד, מעדותה של הלקוחה לא ניתן להסיק כי זו הוטעתה על ידי המעביד באשר לזהות המנתח שניתח את התובעת. לדבריה, כשפנתה לנתבעת לראשונה לא התעניינה לגבי שם המנתח, אלא רק באשר לתוצאות הניתוח (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 7-10, 14-15), ואלו יש לציין היו טובות בעינייה. לגרסת המעביד, התובעת היתה "עובדת בעייתית" שנהגה לאחר באופן תדיר ואף הקדימה לצאת ממקום העבודה, כך שבפועל במקום יום עבודה של 7 שעות עבדה התובעת רק כארבע עד שש שעות ביום. כך נטען גם כי לתובעת היו בעיות משמעת נוספות המעידות על תפקודה הלקוי במהלך תקופת עבודתה (סעיפים 6-7 לתצהיר הגב' בן ארצי, עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 4-11, עמ' 28 , שורות 21-27). גב' בן ארצי וגב' שלום העידו, כי לאורך תקופת עבודתה של התובעת, קיימו עמה מספר שיחות בע"פ אודות תפקודה, הגם שלמעט המכתב נ/2 לתצהיר המעביד, אין כל תיעוד באשר לאותן שיחות שלכאורה נוהלו עם התובעת ו/או אסמכתה, שיש בה כדי לאשר את גרסת המעביד באשר להיותה של התובעת "עובדת בעייתית". באשר להשתלשלות האירועים בסמוך לפיטורים, גב' בן ארצי העידה כי ביום 15.4.05 במהלך הכנס, הבחינה בלקוחה, גב' סמואל, ולאחר בירור עמה הסתבר כי מדובר בלקוחה פוטנצייאלית המתעתדת לעבור ניתוח מתיחת פנים. הלקוחה הופנתה על ידי הגב' הלפרין, מנהלת סניף הנתבעת באשדוד כדי להיפגש עם התובעת, ולהתרשם ממקור ראשון מתוצאות ניתוח מתיחת הפנים שעברה התובעת ולקבל פרטים אודותיו ואודות הליך ההחלמה. הגב' בן ארצי הדגישה בעדותה כי "מדובר בהליך שגרתי במסגרת העבודה, כשהמניע מאחורי פעילות זו היא הידיעה כי לאחר הניתוח יוכלו היועצות להציג את תוצאות הניתוחים ללקוחות פוטנציאלים ולתאר את ההליך 'מכלי ראשון'" (סעיפים 11-12 לתצהיר הגב' בן ארצי, עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 16-24). ועם זאת לגרסתה, התובעת לא נתבקשה לשקר ואף בכלל לא נשאלה על ידי הלקוחה אודות זהות המנתח, אלא כאמור רק לענות בנוגע למהלך הניתוח, ההחלמה ממנו ותוצאותיו (סעיף 13 לתצהירה, עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 1-6). הגב' בן ארצי הוסיפה והעידה כי ביום ראשון שלאחר הכנס (ה- 17.4.05), ניהלה עם התובעת שיחה שבמהלכה צעקה עליה התובעת כי הלקוחה מבקשת לראות תמונות מלפני הניתוח וכי היא (התובעת) אינה מוכנה לכך עוד, מאחר וממילא אינה מקבלת על כך עמלה. לטענת הגב' בן ארצי, היא שבה והדגישה לפני התובעת כי המדובר בחלק בלתי נפרד מעבודתה של התובעת, אלא שהתובעת ביקשה שתפטר אותה עקב זאת. לטענת הגב' בן ארצי באותו היום היא ערכה בירור עם הגב' עדנה ספקטור, מנהלת משאבי אנוש אצל המעביד, שהסבירה לה כי ככל שהתובעת מבקשת להפסיק העסקתה, הרי שהיא בבחינת מתפטרת ועליה להגיש מכתב התפטרות. ואולם לאור הנוהג הקיים בנתבעת ולפיו גם במקרה של התפטרות מקבל העובד פיצויי פיטורים, סברה הגב' בן ארצי כי המדובר בסמנטיקה בלבד, ונענתה לבקשת התובעת לפטרה. לאור האמור התקשרה לתובעת ביום 18.4.05 והודיעה לה כי בהתאם לבקשתה, היא מפוטרת. התובעת מצידה, כך לפי דברי הגב' בן ארצי, קיבלה את ההודעה בשיוויון נפש (סעיפים 14-20 לתצהיר הגב' בן ארצי, עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 16-22). גם הגב' שלום הכחישה בעדותה את העובדה כי התובעת התבקשה על ידי המעביד להטעות את הלקוחה באשר לזהות הרופא המנתח. עם זאת, היא הודתה בעדותה כי התובעת בפרט ויועצות המכירות של הנתבעת בכלל, נהגו כדבר שבשגרה לעשות שימוש בטיפולים והניתוחים הקוסמטיים האישיים שהן עברו ולהציגם בפני לקוחות פוטנציאליים של הנתבעת כחלק מתהליך השיווק העסקי של החברה (סעיף 12 לתצהיר הגב' שלום, עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 13-17, עמ' 31, שורות 1-3) . כמו כן הכחישה הגב' שלום כי ניסתה לחבל בהזדמנויות העסקה של התובעת לאחר סיום עבודתה. לדבריה, דווקא תמליל השיחה שנוהלה בינה לבין חברתה של התובעת, אשר הציגה עצמה כמעסיק פוטנציאלי של התובעת, מלמד כי כלל לא ביקשה לפגוע בסיכוייה של התובעת למצוא עבודה חדשה. על כן, אף שנמנעה היא מלהמליץ על התובעת, עשתה כל שביכולתה כדי לשמור על כבודה של התובעת ועל סיכוייה להתקבל לעבודה (סעיף 21 לתצהירה). ההכרעה: זכות הקניין וחופש הקניין, מעוגנים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומאפשרים למעסיק לנהל את עסקו כרצונו - כל עוד אינו פוגע בחוק או ב"זכות יסוד" מוגנת אחרת (דב"ע נג/3-223 פלסטין פוסט בע"מ - יחיאל, פד"ע כז, 436). למעביד נתונה הפררוגטיבה לנהל את מפעלו על הצד הטוב והמועיל ביותר לפי הבנתו ושיפוטו. ואולם בצידה של פררוגטיבה זו של המעביד עומדת הגנת הפרטיות של העובד במקום העבודה שאף היא זכות יסוד המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. וכך קובע סעיף 7 לחוק היסוד: "(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. (ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו". לאור האמור, הרי שבמקרה כזה מתעורר קונפליקט חוקתי ויש צורך לאזן בין מימוש זכותו הקניינית של המעביד בבעלותו על מקום העבודה, לבין זכותם החוקתית של עובדיו לפרטיות. בהקשר זה יפים את הדברים הבאים: "... ליחסי העבודה יש צביון ייחודי, שמעורבים בו נאמנות, מחד גיסא, ותלות, מאידך גיסא. בדרך כלל, אך לא תמיד, מעמדו של העובד או המועמד לעבודה נחות לעומת מעמדו של מעבידו, והוא חושש שמעמדו בעבודה ייפגע, או שלא יתקבל לעבודה, אם יסרב לגלות פרטים אישיים אלה או אחרים. על רקע מאפיינים ייחודיים אלה, יש מקום לתת את הדעת על אופן האיזון הפרטני בין זכות העובד לפרטיות לבין זכויות המעסיק, כמו גם אינטרסים ציבוריים נוספים" (מ' גולדברג "הגנת הפרטיות של העובד וחובות הגילוי שלו כלפי מעבידו" עבודה חברה ומשפט כרך ט' (2002) 85, 89). ועוד באותו עניין: "מעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד וכן אופייה המיוחד, מחייבים, כי פגיעה בפרטיות העובד תיעשה רק אם קיימת למעביד סמכות מפורשת לנהוג כך, ואין די בהסתמכות על כוחו של המעביד לנהל את המפעל על פי מיטב שיקול דעתו" (ו' וירט-ליבנה "הזכות לפרטיות אל מול האחריות הניהולית במיון מועמדים לעבודה - ההיבט המשפטי" ספר שמגר מאמרים חלק ג' (2003) 775, 805). ובהמשך: "... ראוי שכוחו של מעביד - גם מהמגזר הפרטי, לא ישתרע על פעולות שיש בהן פגיעה בפרטיותו של העובד, אלא אם כן הדבר יוסדר בדבר חקיקה ראשית, ובהקשר זה שאלת המניע של המעביד אינה יכולה להיות רלוונטית. ... בהקשר של הגנה על פרטיות העובדים, ראוי שכל נוהל במקום העבודה שמשמעותו פגיעה בפרטיות העובדים, אם לא הוסדר בחוק, ייעשה רק בהסכמת העובדים או נציגות העובדים. היינו, כוח הניהול של המעביד ייסוג כאשר הקריטריונים שנוקט המעסיק מהווים חדירה לפרטיות... ". במקרה דנן, המעביד עצמו הודה כי כחלק משגרת העבודה, נדרשו יועצות המכירות אצל הנתבעת בכלל והתובעת בפרט, לעשות שימוש בניתוחים והטיפולים האסטטיים שהן עצמן עברו, לצורך שכנוע לקוחות פוטנציאלים. כך גם נעשה באותו אירוע מיום 15.4.05, שבו נדרשה התובעת לחשוף בפני הלקוחה, פרטים אישיים אודות ניתוח מתיחת הפנים שהתובעת עברה. הגם שהתובעת הלכה למעשה הסכימה לכך, לטעמנו היתלות באלמנט "ההסכמה" של העובד, אינה מספקת. כוח המיקוח של העובד הוא קטן משל מעבידו והסכמתו בחלק ניכר מן המקרים אינה הסכמה אמיתית. שכן, היוזמה להצגת הפרטים האישיים היתה של המעביד ולא של העובד. שכןשכן, היוזמ לאור האמור, הרי שניתן לראות באותה "הסכמה" כדבר כפוי, ואנו נוטים לראות בכך כהפעלה פסולה של כוח המיקוח של המעביד מול העובד, ושימוש שלא בתום לב בפרטים אישיים של העובד לצרכים מסחריים. עם זאת, לא שוכנענו בגרסת התובעת כי היא נדרשה על ידי המעביד לשקר ללקוחה (גב' סמואל) אודות זהות המנתח שניתח אותה. גרסה זו לא קיבלה כל סיוע, גם לא בעדותה של הגב' סמואל- אשר אין חולק כי זו לא שאלה את התובעת במעמד הכנס ביום 15.4.05, באשר לזהות הרופא שניתח אותה - ואף לא ציינה בעדותה כי אכן הוטעתה על ידי המעביד באשר לזהות המנתח. לכך נוסיף כי אין מחלוקת שהתובעת פוטרה. עם זאת לא שוכנענו בגרסת המעביד כי היתה זו התובעת שביקשה לפטרה. גרסה זו אינה מתיישבת עם מכתב הפיטורים שהוצא לתובעת, כמו גם עם העובדה כי לתובעת שולמו פיצויי פיטורים. טענת המעביד בדבר "נוהג" שקיים אצלו לשלם לעובדים פיצויים גם במקרה של התפטרות לא הוכחה, מה גם שגב' ספקטור לא הובאה להעיד כדי לתמוך בגרסתה של הגב' בן ארצי, לפיה התובעת היא זו שביקשה את הפסקת עבודתה. לאור האמור, לא נותר לנו אלא לקבוע כי התובעת לא זכתה להליך שימוע בטרם פיטוריה, כנדרש על פי הדין, והנתבעת, יש לציין, למעשה לא העלתה כל טענה בקשר לכך. כמו כן אנו קובעים כי שימוש בפרטיו האישיים המוצנעים של העובד - כמו בנסיבות המקרה דנן - הוא מעשה פסול הנוגד את חובת "תום הלב" ביחסי עבודה דבר המצמיח לקורבן זכות לפיצוי כספי. ושוב נדגיש, קביעתנו זו מבוססת על ההנחה לפיה הגילוי היה לפי יוזמת המעביד, ולא גילוי ספונטני של העובד. עם זאת, לא הוכח כי המעביד ניסה לפגוע בהזדמנויות העסקה של התובעת לאחר סיום עבודתה. גרסת התובעת בעניין זה לא נתמכה בכל ראיה, למעט אותו תמליל שיחה שנוהלה בין הגב' ציפי שלום לחברתה של התובעת אשר הציגה עצמה כמעסיק פוטנציאלי. לטעמנו אין באותה שיחה בכדי להטות את כף המאזניים לחובתה של הנתבעת. זאת מהטעם כי מתוכן השיחה הנ"ל עולה כי הגב' שלום אמנם נמנעה מלהמליץ על התובעת (והדבר מובן בנסיבות סיום העסקתה) אבל לא ניתן לומר כי נעשה נסיון לפגוע בהזדמנויות העסקה של התובעת ובסיכוייה למצוא עבודה, כטענתה. יתרה מכך, מדובר בשיחה, שכל כולה נועדה ללכוד את הנתבעת ולהכשילה במילים, ולא באמת ובתמים במעביד אמיתי, שהתעניין באיכות עבודתה של התובעת. סיכומם של דברים: לאחר שנתנו דעתנו למהות הפגיעה בפרטיותה של התובעת ולמכלול נסיבות המקרה עליהם עמדנו לעיל, כמו גם הפגם שנפל בהליך פיטורי של התובעת (היעדר הליך שימוע כדין) אנו מעמידים את הפיצוי הכולל שיגיע לתובעת בגין "פיטורים שלא כדין" על סכום של 20,000 ₪ (שהוא מעבר לשתי משכורות חודשיות). בקביעת שומת הפיצוי שקלנו את מהות הפגמים שנפלו בפיטורי התובעת ולקחנו בחשבון את רמת ההשתכרות של התובעת כמו גם את משך תקופת העסקתה. בסך הכל החלטנו לפסוק לזכות התובעת בקשר לכך סך של 20,000 ₪, ולהוסיף לה גם הוצאות משפט (שכ"ט עו"ד) בסך של 4,000 ₪ בצרוף מע"מ, שגם בהם תחוייב הנתבעת. זכות ערעור: תוך 30 יום. פיצוייםטלפוןפיטורים