פיטורים בגלל חשדות לגניבה

המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי לאחר שפוטר ללא פיצויי פיטורים, מן הטעם שנחשד בגניבת מוצרים מהסניף. להלן פסק דין בנושא פיטורים בגלל חשדות לגניבה: פסק דין השופטת נילי ארד 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין; עב 2971/03) אשר קיבל באופן חלקי בלבד את תביעת המערער נגד המשיבה. המערער טען, כי שגה בית הדין בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו לפיהן נקבע כי נטל ללא רשות ארבעה מוצרים ללא תשלום; כי פיטוריו נעשו שלא כדין, ללא שימוע "והוא הושלך מעבודתו אך ורק בגין זאת שסירב להיבדק במכונת אמת"; וכי יש להורות על תשלום מלוא סכום התביעה על מכלול רכיביה. בערעור שכנגד טענה המשיבה (להלן: שופרסל) כי מן הדין היה לשלול כליל את פיצויי הפיטורים, או להפחיתם למטה מהשיעור שנפסק; וכי בנסיבותיו החמורות של המקרה יש לבטל את חיובה בתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. הרקע לתביעה 2. המערער, הועסק במשיבה (להלן - שופרסל), כקצין בטחון מתאריך 1.1.81 עד להתפטרותו ביום 31.5.84. בגין תקופה זו לא תבע דבר. בתאריך 28.10.84 חזר המערער לעבוד בשופרסל, בתחילה כקצין בטחון, ובהמשך בתפקיד סגן מנהל סניף. החל בשנת 1988 ועד להשעייתו ביום 30.12.02 ולפיטוריו ביום 14.3.03, שימש המערער בתפקיד מנהל סניף בירושלים (להלן: תקופת העבודה השנייה). 3. המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי לאחר שפוטר ללא פיצויי פיטורים, מן הטעם שנחשד בגניבת מוצרים מהסניף, בשני אירועים שהתרחשו בימים 25 ו-26 בדצמבר 2002. בתביעתו טען כי שופרסל טפלה עליו האשמות שווא של גניבת מוצרים והתנכלה לו, כדי לסיים את העסקתו "בזול" ללא תשלום פיצויי פיטורים, בעוד אשר המניע האמיתי לפיטוריו היה המצב הכלכלי אליו נקלעה המעסיקה. אי לכך, תבע המערער, שכר עבודה, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורין שלא כדין ופיצויי הלנה ומענק מנכ"ל. שופרסל ביקשה לדחות את התביעה מכל וכל, תוך שטענה כי בנסיבות החמורות של הפסקת עבודתו רשאית הייתה לפטר את המערער, מבלי לשלם לו פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ואף לא שכר בתקופת ההשעיה. עוד טענה, כי בנסיבות המקרה, לא היה המערער זכאי למענק מנכ"ל, המשתלם על פי שיקול דעת ההנהלה בהתאם לשביעות רצונה מן העובד. המניע לפיטורים והליך השימוע 4. על סמך העדויות ששמע ולאור התרשמותו הישירה מהן, שוכנע בית הדין האזורי "מעל לכל ספק סביר" כי המערער נטל את ארבעת המוצרים מבלי לשלם עליהם והוסיף והטעים, כי "עניין הגניבה - הוכח גם ללא עדות שמיעה, מעדותם הישירה של שני הקב"טים ומגרסתו הבלתי מהימנה של התובע". עם זאת, ציין, כי "לא הוכחו חשדות אחרים ולא הובאו כל עדויות ישירות לטענות בגין חשדות לגניבה, שהיו כנגדו בעבר...". טענת המערער לפיה המניע האמיתי לפיטוריו היה מצבה הכלכלי של המשיבה, ורצונה להיפטר מעובדים ללא פיצויי פיטורין לא הוכחה. גרסת המערער כי רכש כדין את המוצרים ביחד עם בנו, לא התקבלה ואף עדות בנו בנדון זה, לא סייעה לו. חיזוק לדחיית גרסתו של המערער מצא בית הדין בעדותם של קציני הבטחון, מר משה אהרון ומר שמואל חכמיאן (להלן: קציני הבטחון), ממנה הוברר כי בדיקתם העלתה שלא התבצעה בסניף רכישת המוצרים, כפי שטען בפניהם המערער. בית הדין העדיף את עדותם של קציני הבטחון לפיה המערער "ננעל ולא היה מוכן לדבר על כלום" וסירב לתת הסבר כלשהו לנטילת המוצרים שיוחסה לו באירוע הראשון. בהקשר לאירועי הגניבה קבע בית הדין, כי "אם אכן היו אלה האשמות שווא, מטבע הדברים, היה מכחיש בתוקף, מסביר מיד היכן ומתי נקנו אותם מוצרים, והיה נותן קצה חוט לבדיקת טענתו...במקום זאת, עיקר טענתו, כפי שעולה מחקירתו הנגדית, היא כי הפתיעו אותו ולא אמרו לו מדוע הוזמן". 5. אשר לטענותיו של המערער בדבר פגמים שנפלו בהליכי השימוע, קבע בית הדין כי הבירור שנעשה עמו היה אמנם קצר ביותר, אולם זאת בשל ניסיונות התחמקות ואי שיתוף פעולה מצידו. ובלשון הכתוב: "נראה על פניו כי לוּ התובע היה מעלה גירסה אמיתית, כזו שניתן לבדוק ולאמת בזמן אמת, היתה דינמיקה של בירור ענייני, ומטבע הדברים הפגישה היתה ארוכה יותר... משהתובע "ננעל" ...ולא שיתף פעולה, לא היה מקום להאריך בדברים"; המערער "לא נתן לנתבעת ולוּ גם קצה חוט, על מנת לשכנע בחפותו" באופן שניתן היה לאמת את הגירסה שהציג; הוסיף בית הדין וציין, כי למערער היו מספר הזדמנויות להשמיע טענותיו; ומכל מקום, אין מחלוקת על כך, שלאחר התערבות בא-כוחו הוזמן המערער לפגישה עם מר חיים אשכנזי, מנהל משאבי אנוש ומנהל החברה. באותה פגישה, בה השתתף גם עורך דינו של המערער, נעשה ניסיון להגיע להסדר לעניין זכויותיו, שלא הסתייע בסופו של דבר. הוסיף בית הדין והטעים "... כי על פי ההתכתבויות שבין הצדדים - לא ביקש מי מעורכי דינו כי תקוים פגישה נוספת, או כי יערך שימוע נוסף לעניין החשדות נגדו". בנסיבות אלה, הגיע בית הדין למסקנה, כי לא נפל פגם בהליך השימוע. מסקנתו זו, על פי ממצאיה העובדתיים מקובלת עלינו ולא ראינו להתערב בה לשנותה. 6. עם זאת, ומבלי לשנות ממסקנת הדברים, מצאנו לנכון להעמיד דברים על מכונם, בשני עניינים הנוגעים להתייחסותו של בית הדין להליך השימוע ולזכות הטיעון, בהיבט הכללי של זכות זו: שגה בית הדין האזורי בכך שגרס, כי זכות הטיעון של עובד המועסק על ידי מעסיק פרטי אינה מגעת לכדי היקפה של זכות הטיעון השמורה לעובד המועסק על ידי המעסיק הציבורי. הלכה פסוקה היא, כי זכות הטיעון הינה זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו-מהותי [עע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448 (להלן: עניין גוטרמן); עע 1349/01 ופא אסחאק - מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, ניתן ביום 16.2.04]. קביעתו של בית הדין, לפיה ניתן היה להפתיע את המערער במסגרת הבירור הראשוני שנעשה עמו, אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, בה נקבע כי על המעסיק לפרט בפני העובד טענות שיש בהן כדי להכריע בגורלו, באופן שהעובד ידע לאילו טענות להשיב ולהתייחס בבואו לממש את זכות הטיעון. וכבר ציינתי בעניין גוטרמן: "זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו". כך דרך כלל. על אחת כמה וכמה כאשר המעסיק מייחס לעובד עבירת משמעת חמורה, או עבירה של גניבה. במקרים כגון אלה, עלולות להיגזר על העובד סנקציות חמורות ביותר, עד כדי שלילת זכותו לפצויי פיטורים, בנוסף לפגיעה בשמו הטוב ובעתידו התעסוקתי. על כן, לא יכסה המעסיק מפני העובד את החשדות המיוחסים לו, אלא ישטח אותם בפני העובד, באופן שיהא בידיו להפריכן, או לשכנע את מעסיקו, כי אין ממש באותם חשדות, כולם או מקצתם. וכבר פסקנו בפרשת לינדר: "ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה" [עע 355/99 לורה לינדר - ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846]. 7. עד כאן כללם של דברים. לגופו של עניין נחזור ונטעים, כי בחנו היטב את נסיבות המקרה, ונחה דעתנו כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו לפיה ניתנה למערער הזדמנות נאותה להשמיע את גרסתו בפני המעסיק ולהזים חשדותיו; ואף לא נפלה טעות המחייבת התערבותנו במסקנתו של בית הדין, לפיה עמדה שופרסל בנטל הראיה המוגבר החל עליה, משהוכח "מעל לכל ספק סביר" שהמערער נטל מוצרים ללא רשות. פסיקת פיצויי פיטורים 8. בית הדין האזורי שקל את טענותיו של המערער לזכאותו לפיצויי פיטורים וכנגדן, את טענותיה של שופרסל לשלילת מלוא סכום פיצויי הפיטורים, בשל התנהגותו הפסולה. על בסיס נסיבות המקרה, הראיות והעובדות כפי שהוכחו, איזן בית הדין בין השיקולים והאינטרסים הנוגעים לעניין ושיקלל ביניהם, תוך שנתן דעתו להלכה הפסוקה ולהלכות פוסקים במשפט העברי. במסגרת זו, שקל בית הדין את חומרת העבירה, תוך שלקח בחשבון את מעמדו של המערער כמנהל סניף ותיק ה"...משמש דוגמא לעשרות עובדים תחתיו, ושידע היטב על משמעות מעשיו... ועל תוכנית הנתבעת למיגור תופעת הלקחנות"; מנגד, לקח בית הדין בחשבון את מצבו של המערער לרבות העובדה שהוּכְחָה גניבת ארבעה מוצרים בלבד "שערכם מס' עשרות שקלים בלבד" ואין המדובר בהיקף גניבה של "עגלות מלאות, כפי שנחשד מלכתחילה". בית הדין הוסיף ונתן דעתו לכך, שהמערער נענש קשות בעצם פיטוריו לאחר תקופת עבודה של כעשרים שנה, ובמסכת השמועות שלא הוּכחה בדבר גניבה בהיקף רחב אשר "פשטה 'כאש בשדה קוצים' ". בסיכומו של דבר, חייב בית הדין את שופרסל לשלם למערער פיצויי פיטורים בשיעור 50% בלבד, בסך 99,950 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.03. [על שיקולים להפחתת פיצויי פיטורים בגין עבירות משמעת חמורות לרבות גניבה ראו והשוו: עע 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב, ניתן ביום 31.5.07]. טעמיו של בית הדין בנדון זה והאיזון בין השיקולים הצריכים לעניין נראים לנו הולמים את נסיבות המקרה ולא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בהם. לא למותר לציין, כי המערער הועסק על פי חוזה עבודה אישי למנהלים, בו נקבע כי "העובד מועסק אך ורק על פי הוראות הסכם אישי ולא יחולו עליו הוראות ההסכם הקיבוצי עליו חתומה שופרסל". משכך הוא, ועל רקע כלל נסיבות המקרה, כמתואר לעיל, הפחתת שיעור פיצויי הפיטורים והעמדתם על מחצית בלבד, נעשתה כדין. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 9. בית הדין חייב את שופרסל לשלם למערער פיצוי על פיטורים שלא כדין בסך 10,000 ש"ח בלבד. זאת, לאור הפגם שנמצא בדרישתה של שופרסל מהמערער לעמוד בבדיקת פוליגרף ובמשקל שיוחס לסירובו של המערער לדרישה זו, בהחלטת ההשעיה והפיטורים. בהתייחס להליך ההשעיה קבע בית הדין כי שופרסל כרכה את השעייתו של המערער "בסירובו להיבדק בפוליגרף" תוך הפעלת לחץ "להיבדק בפוליגרף, כתנאי ברור וחד משמעי להמשך העסקתו". ועוד נקבע: "עניין זה של סירובו להיבדק בפוליגרף, משמעותי בהחלטה על השעייתו, ולאחר מכן על פיטוריו.... .... לא הייתה זו רק הצעה לתובע, שאם ירצה להוכיח חפותו, שילך לפוליגרף, אלא שהייתה זו דרישה מפורשת ממנו". לפיכך, בבחינת החלטת השעיה ובעקבותיה הפיטורים, לא ניתן להפריד בין החשדות שהועלו נגד המערער ובין סירובו להיבדק בפוליגרף. במצב דברים זה, ובנסיבותיו של המקרה הנדון לפנינו, צדק בית הדין האזורי בחיובה של שופרסל לפצות את המערער, ולא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו, בין להגדלת סכום הפיצוי כטענתו של המערער, אף לא שלילתו המוחלטת - כטענת שופרסל. רכיבי התביעה האחרים 10. התקבלה תביעת המערער לתשלום שכר עבודה בתקופת ההשעיה של חודשיים וחצי, ובהתאם חויבה שופרסל לשלם למערער סך של 26,950 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.03. נדחתה תביעתו של המערער ברכיבים אלה: תמורת הודעה מוקדמת, מענק מנכ"ל, פיצויי הלנת שכר בגין תקופת ההשעיה ופסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מעבר לשיעורי ריבית והצמדה. וקביעותיו אלה של בית הדין האזורי, בדין יסודן. סוף דבר 11. נתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטיעוני הצדדים. בחינת שיקוליו של בית הדין האזורי, והאיזונים שעשה על רקע המסכת הראייתית כפי שהתבררה לפניו, הניחה דעתנו כי לא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, המבוססים על התרשמותו הישירה מן העדים, וכי אין לשנות מתוצאת פסק הדין. אשר על כן, נדחים הערעור והערעור שכנגד. כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה. גניבה (בעבודה)פיטוריםשלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)