הגשת "ערעור שכנגד" בבית הדין לעבודה

על פי תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה, המשיב בערעור רשאי להודיע כי בדעתו להגיש ערעור שכנגד עד חמישה ימים לפני מועד הדיון בערעור. במסגרת "ערעור שכנגד" מוגבל המערער אך ורק לאותם עניינים שנכללו במסגרת הודעת הערעור של הצד השני. בפסיקת בית הדין לעבודה נקבע, איפוא, בענין זה, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, הכלל כי ערעור שכנגד יוגש רק בענין שהוא נשוא הערעור העיקרי, הווה אומר שרק אותם נושאים, ואותם ענינים, אשר הוכרעו בפסק הדין של בית הדין קמא ואשר נכללו בערעור העיקרי, רשאי המשיב לערער עליהם במסגרת ערעור שכנגד, בכל מקרה אחר, על משיב המבקש לטעון לשינוי פסק הדין שבערעור, להגיש מצידו ערעור, שאם לא יעשה כן - לא ידון בית הדין הדן בערעור הראשי בטענות שהעלה בערעור שכנגד. להלן החלטה בנושא ערעור שכנגד בבית הדין לעבודה: החלטה לפני הודעה על כוונה להגיש ערעור שכנגד, ולחילופין בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד, על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (סגנית הנשיאה השופטת דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר גולדנברג ומר יערי; עב 1657/03, עב 1657.1/03). הרקע העובדתי: בבית הדין האזורי התבררה תביעתה של המשיבה, אשר עבדה אצל המבקשת כמנהלת חשבונות מחודש אוקטובר 1999 ועד לפיטוריה בחודש יוני 2001, לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין עקב אי קיום הליך שימוע בטרם הפיטורים. המבקשת הגישה תביעה שכנגד בה טענה כי המשיבה נטלה ממנה כספים תוך תרמית או הטעיה. בפסק הדין מושא הבקשה קבע בית הדין קמא כך: המבקשת פוטרה בשיחת טלפון שבמהלכה התברר למנהל המבקשת כי המשיבה שוהה במקום העבודה בשעות הערב בניגוד להסכם העבודה; מנהל המבקשת פיטר את המשיבה לאלתר; השיחה שנערכה בין מנהל המבקשת לבין המשיבה שלושה חודשים טרם הפיטורים אינה מהווה שימוע כדין; משמע, המשיבה פוטרה ללא עריכת שימוע טרם הפיטורים בניגוד לדין; אולם, משהוכח כי המשיבה הפרה את הסכם העבודה בכך ששהתה במקום העבודה מעבר לשעות המותרות, יש להעמיד את הפיצויים בגין פיטורים שלא כדין על סכום מזערי בסך של 3,000 ₪; התביעה שכנגד נדחתה משלא הוכחה; לא ניתן צו להוצאות. ביום 5.12.07 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין מושא הבקשה, במסגרתו היא מלינה כנגד קביעת בית דין קמא כי המשיבה שהתה במקום העבודה מחוץ לשעות שנקבעו בהסכם העבודה ובכך הפרה את הסכם העבודה, וכנגד שיעור הפיצויים שנפסקו לזכותה. ביום 20.3.08 התקיים קדם משפט בערעור בפני רשם בית הדין הארצי. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה במעמד הדיון המוקדם, נקבעו מועדים להגשת סיכומים, ודיון בערעור נקבע ליום 5.3.09, על פי הודעת הבהרה מיום 6.5.08. ביום 4.5.08 הגישה המבקשת את הבקשה שבפני, שהינה הודעה על כוונה להגיש ערעור שכנגד, או לחילופין בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד. טענותיה של המבקשת בערעור שכנגד סבות על קביעת בית הדין לפיה המבקשת לא קיימה למשיבה שימוע כדין בטרם פיטוריה. הנימוקים בבסיס הבקשה: על פי תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה, המשיב בערעור (קרי המבקשת בבקשה זו) רשאי להודיע כי בדעתו להגיש ערעור שכנגד עד חמישה ימים לפני מועד הדיון בערעור. על כן, ומשטרם נקבע מועד לדיון בערעור, טרם חלף המועד להגשת ערעור שכנגד. לחילופין, מבוקש להאריך את המועד להגשת ערעור שכנגד, וזאת מן הטעם כי ממילא מועד שמיעת הערעור קבוע לעוד כשנה, ולאור סיכוייו הגבוהים של הערעור שכנגד. בנוסף ולחילופין, וככל שייקבע כי הערעור שבכוונת המבקשת להגיש אינו בגדר "ערעור שכנגד", מבוקש להאריך את המועד להגשת ערעור, אשר במסגרתו יועלו טענות בנוגע לדחיית התביעה שכנגד ולאי פסיקת הוצאות. בתצהירו של מר יחיאל לוי, מנהל המבקשת, שצורף לבקשה, נטען כי הן לאחר קבלת פסק הדין והן לאחר קבלת ערעור המשיבה, שקלה המבקשת אם להגיש ערעור שכנגד או ערעור, אולם החליטה שלא לעשות כן משהדבר כרוך בהוצאות גבוהות, משמר לוי מותש מאינספור הליכים, ומשסיכויי ערעור המשיבה הוערכו כנמוכים. אולם, רק לאחרונה התגבשה המבקשת בדעתה להגיש ערעור. 4. המשיבה מתנגדת לבקשה, מנימוקים אלה: 4.1. על פי תקנה 99 לתקנות בית הדין, המועד להגשת ערעור שכנגד הוא בתוך עשרה ימים מהמועד בו הומצא למשיב הערעור העיקרי. כמו כן, הבקשה הוגשה כשלושה שבועות לאחר שהתקיים דיון מוקדם בערעור. 4.2. אין זיקה בין הנושאים שהועלו בערעור מטעם המשיבה לבין נושא הערעור שכנגד. 4.3. המבקשת לא הראתה טעם מיוחד לאיחור בהגשת ההודעה. 4.4. טעות משפטית אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. 4.5. מתן אפשרות למבקשת להגיש ערעור באיחור של כארבעה חודשים עולה כדי פגיעה בציפייה הלגיטימית של המשיבה לכך שלא יוגש ערעור מטעם המבקשת. 4.6. המניע להגשת הערעור שכנגד אינו מניע "משפטי". 5. בתגובת המבקשת לתגובת המשיבה, נטען כך: 5.1. האיחור בהגשת הבקשה לא נבע מאי ידיעת תקנה 99, אלא מאופן פרשנותה. 5.2. הפרשנות לפיה יש להגיש ערעור שכנגד בתוך 10 ימים ממועד קבלת הערעור העיקרי חלה רק כאשר נקבע מועד לדיון בערעור ולאחר שהמערערת המציאה ערובה. 6. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות, מטעמים שיפורטו להלן. האם טענות המבקשת בערעורה עונות על ההגדרה "ערעור שכנגד": 7. כידוע, במסגרת "ערעור שכנגד" מוגבל המערער אך ורק לאותם עניינים שנכללו במסגרת הודעת הערעור של הצד השני. בעניין זה אימץ בית הדין הארצי את המבחן שנקבע בבית המשפט העליון לעניין הערעור שכנגד, בקובעו כך: "בפסיקת בית הדין לעבודה נקבע, איפוא, בענין זה, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, הכלל כי ערעור שכנגד יוגש רק בענין שהוא נשוא הערעור העיקרי, הווה אומר שרק אותם נושאים, ואותם ענינים, אשר הוכרעו בפסק הדין של בית הדין קמא ואשר נכללו בערעור העיקרי, רשאי המשיב לערער עליהם במסגרת ערעור שכנגד ... בכל מקרה אחר, על משיב המבקש לטעון לשינוי פסק הדין שבערעור, להגיש מצידו ערעור, שאם לא יעשה כן - לא ידון בית הדין הדן בערעור הראשי בטענות שהעלה בערעור שכנגד." [דב"ע (ארצי) נה/72-3 בן טובים - אביק (לא פורסם, 24.8.95). להלן: "פס"ד בן טובים"]. 8. בפס"ד בן טובים הוגש ערעור על שיעור הפיצויים שנפסקו בשל הפרת הסכם עבודה, וערעור שכנגד על הקביעה לפיה היתה הפרה של ההסכם, ונקבע שם כי מדובר בנושאים הקשורים זה בזה, וכי ניתן לדון בטענות המשיבה על דרך של ערעור שכנגד (ס' 5 לפסק הדין). 9. בענייננו, ערעורה של המשיבה סב על שיעור הפיצויים שפסק לזכותה בית הדין האזורי בגין פיטורים שלא כדין בשל היעדר קיום שימוע. מעיון בהודעת המבקשת עולה כי הטענות שבכוונתה להעלות במסגרת ה"ערעור שכנגד" הן כנגד קביעת בית הדין קמא לפיה לא נערך למשיבה שימוע כדין. כלומר, המבקשת מלינה כנגד הקביעה המהווה בסיס לפסיקת הפיצויים לזכות המשיבה. יישום פס"ד בן טובים על המקרה הנדון מביא למסקנה כי ניתן לדון בטענות המבקשת על דרך ערעור שכנגד. המועד להגשת ערעור שכנגד: 10. תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן: "תקנה 99") קובעת כמפורט להלן: היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה ימים לפני תחילת הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים. 11. אין בידי לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי החברה לתקנה, לפיה ניתן להגיש את הערעור שכנגד בכל מועד שהוא, כל עוד הערעור שכנגד מוגש לא יאוחר מחמישה ימים לפני תחילת הדיון בערעור. בהתייחס להוראתה של תקנה 99 לתקנות, קבע הנשיא גולדברג בדב"ע תשן / 9-51 עירית קרית אתא - תמר בשיסט, פד"ע כ"א 213, כך: "נוסחה של התקנה ברור וחד-משמעי, והעולה ממנה הוא כי המועד להגשת ערעור שכנגד הינו 10 ימים מהמועד שבו הגיע הערעור לידי המשיב. אולם אם המועד לדיון קבוע מוקדם יותר, חייב הערעור שכנגד להיות מוגש לא יאוחר מחמישה ימים ממועד שמיעתו של הערעור... המועד להגשת ערעור שכנגד הוא 10ימים מיום קבלת כתב הערעור. אולם אם בין אותו מועד לבין הדיון בערעור לא נותרו לפחות עשרה ימים, יש להגיש את הערעור שכנגד תוך מועד קצר יותר, ובלבד שלא יהיה מאוחר מאשר 5 ימים לפני הדיון בערעור עצמו" . ראו גם: עא"ח 53/07 הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה - שמעון חממי הראל (לא פורסם, 6.12.07) להלן: "פס"ד חממי"; בש"א 244/06 ויינטראוב - איבריה נתיבי אוויר ספרדיים (לא פורסם, 4.5.06). 12. אבהיר, כי לא מקובלת עלי טענת ב"כ המבקשת לפיה קביעת מועד דיון בערעור הינה תנאי מוקדם לתחילת מניין הימים להגשת ערעור שכנגד. כוונת תקנה 99 היא כי על המשיב להודיע בתוך 10 ימים ממועד קבלת כתב הערעור כי בכוונתו לטעון כנגד פסק הדין מושא הערעור, בדיון שעתיד להיקבע בערעור. לא עולה מהתקנה כי הודעת המשיב תוגש רק לאחר שנקבע מועד דיון בערעור. לאור המסקנה האמורה, אין צורך להכריע בשאלה האם המונח "דיון" שבתקנה 99 משמעו "דיון לרבות דיון מוקדם". 13. זאת ועוד. בתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 - 433 לתקנות סדר הדין האזרחי בעניין הפקדת ערובה בעת הגשת ערעור. לכן, ככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, ובוודאי שהפקדת ערובה אינה תנאי להגשת ערעור מקום בו הצד שכנגד לא הגיש בקשה לכך. לפיכך, נדחית טענתה המשתמעת של המבקשת לפיה כל עוד לא הופקדה ערובה, אין לומר כי הוגש ערעור. 14. על פי טענת המשיבה, אשר לא נסתרה בתגובת המבקשת, כתב הערעור הומצא למבקשת בתחילת חודש ינואר 2008. לפיכך, הבקשה הנדונה אשר הוגשה ביום 4.5.08, הוגשה באיחור של כארבעה חודשים מהמועד להגשת ערעור שכנגד על פי הדין. הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד: 15. כאמור, המבקשת ביקשה באופן חלופי להאריך את המועד להגשת ערעור שכנגד. 16. בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בהתאם לפסיקה, "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא." [עא"ח 56/05 מאיר איתן נ' הילטון תל אביב בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 23.5.2005]. 17. בענייננו, האיחור בהגשת הבקשה נבע מטעותו של ב"כ המבקשת לעניין המועד להגשת ערעור שכנגד. אמנם, חל ריכוך בהלכה בנוגע להכרה בטעות כטעם מיוחד להארכת מועד, ונפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון כי "כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ..." בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח' (החלטת כב' הרשם אוקון מיום 25.3.2003). ראו גם: ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה (2) 904; בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702. אולם, גם על פי ההלכה המאפשרת הכרה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד", לא ניתן להכיר בטעותו של ב"כ המבקשת כטעות אופרטיבית, המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור, שכן טעותו היא מסוג הטעויות שניתן לגלותן בנקל על ידי "בדיקה שגרתית שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה" [בש"א (ארצי) 324/06 בית אחד בע"מ - פראס חאלד משאעלה (לא פורסם, 9.7.06)]. איני מקבלת את טענת ב"כ המבקשת לפיה מדובר בטעות סבירה בפרשנות התקנה. בדיקת לשונה המדוייקת של התקנה והפרשנות שניתנה לתקנה בפסיקת בית הדין, היתה מבהירה לב"כ המבקשת מה הוא המועד להגשת ערעור שכנגד. כמו כן, אני סבורה כי לשון התקנה במקרה הנדון ברורה. לאור האמור, טעותו של ב"כ המבקשת אינה טעם מיוחד להארכת מועד במקרה הנדון. 18. בענייננו תלוי ועומד בפני בית הדין ערעורה של המבקשת. הלכה פסוקה היא כי הליך תלוי ועומד לפני בית הדין יכול להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת הליך אחר באותו עניין, ובלבד שהערעור שהוגש באיחור הוא באותו עניין במובן הצר של הערעור התלוי ועומד [פס"ד חממי; עאח 35/06 אלכסנדר לבון נ' סיגל קדושים (לא פורסם, 31.12.06) (להלן: עניין לבון); עאח 39/07 מנדי זלצמן נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ (לא פורסם, 25.10.07)]. עם זאת, בית הדין הוסיף וקבע בפס"ד חממי כך: "גם אם, לכאורה, מדובר ב"אותו עניין" במובן הצר, יש ליתן הדעת לשיקולים נוספים ובהם, התנהלות בעל הדין, האיחור הניכר בהגשת הערעור שכנגד, המניע להגשת הערעור שכנגד, וסיכויי הערעור." (סעיף 14 לפסק הדין). 19. במקרה הנדון אמנם קיימת זיקה ממשית בין הטענות בערעור המשיבה ובין הטענות שמבקשת להעלות המבקשת בכתב הערעור שכנגד. עם זאת, בשים לב למכלול נסיבות המקרה, אני סבורה כי אין מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד, מנימוקים שיפורטו להלן. 20. ראשית, הבקשה הוגשה באיחור רב, של כארבעה חודשים, ולאחר שהתקיים דיון מוקדם בתיק הערעור. בנסיבות אלה, לא ניתן להתעלם מהשיהוי הרב בהגשת הבקשה. 21. זאת ועוד. בפס"ד חממי נקבע באשר למניע להגשת ערעור שכנגד, כך: "מטענות המערער בבקשה להארכת מועד עולה, איפוא, כי מלכתחילה סבר וקיבל את פסיקתו של בית הדין האזורי. רק בשל הערעור שהגיש המשיב ומשנדרש "להתדיין בערכאה נוספת ולהכין עיקרי טיעון, מצא כי יש עילה לערער על פסק הדין". נמצא, איפוא, כי לא עניין עקרוני הוא שעמד ביסוד הכוונה להגיש ערעור שכנגד, אלא כל תכליתו של הערעור שכנגד, הינה להוות משקל נגד לערעורו של המשיב. הא ותו לא. בנסיבות אלה, טעמו של המערער להגיש ערעור שכנגד, אינו מהווה כשלעצמו "שיקול רלבנטי ומוצדק" להארכת מועד; ומשהמניע להגשת ערעור שכנגד אינו "משפטי" כי אם "מניעתי", פוחת בהרבה זכות הגישה לערכאות..." [סעיף 17 לפסק הדין]. 22. במקרה שבפנינו, ניכר כי הן לאחר קבלת פסק הדין והן לאחר קבלת ערעור המשיבה, המבקשת שקלה את האפשרות להגיש ערעור אולם החליטה שלא לעשות כן, מטעמיה שלה. החלטתה להגיש ערעור שכנגד בשלב זה, לאחר שחלף המועד להגשת ערעור וערעור שכנגד ולאחר שהתקיים דיון מוקדם בתיק, מעידה כי המניע להגשת הבקשה אינו מניע "משפטי", כי אם מניע אחר. גם מטעם זה אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור שכנגד. 23. שיקול מרכזי נוסף בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת ערעור הוא סיכויי הערעור [עא"ח (ארצי) 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ (לא פורסם, 30.10.06); בש"א (ארצי) 604/05 טובה אירלנדר - הסתדרות העובדים הכללית החדשה (לא פורסם, 21.8.2005)]. במקרה הנוכחי, בית הדין קמא קבע כי לא קויים למשיבה שימוע טרם פיטוריה, וכי השיחה שניהל מנהל המבקשת עם המשיבה שלושה חודשים טרם פיטוריה, אינה מהווה שימוע כדין. על פני הדברים, קביעה זו נכונה, ומתיישבת עם פסיקת בית דין זה. לפיכך, גם בהיבט של סיכויי ערעור אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור שכנגד. 24. מהטעמים שלעיל, קל וחומר שאין גם מקום להתיר הארכת מועד להגשת ערעור, בעניינים אשר אף לפי שיטתה של המבקשת, אינם קשורים לנושא ערעורה של המשיבה, והם: דחיית התביעה שכנגד; אי פסיקת הוצאות. 25. סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למבקשת החלטה זו, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ערעור שכנגדערעורבית הדין לעבודה