ערעור על דחיית בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור

להלן פסק דין בנושא ערעור על דחיית בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור: פסק דין השופטת נילי ארד 1. ערעור זה מכוון כנגד החלטתו של רשם בית דין זה, השופט אילן סופר, אשר דחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. הרקע 2. החל משנת 1986, עבד המערער ברציפות ברשות הנמלים והרכבות. ביום 23.3.05 מינה שר התחבורה את המערער לתפקיד מנהל נמל חיפה למשך שנה עם אופציה להארכת המינוי בשנה נוספת. ביום 31.12.06 הודיע שר התחבורה למערער על ביטול מינויו, מכיוון שלא הגיש מועמדותו למכרז פומבי לבחירת מועמד למשרת מנהל נמל ונוכח העובדה שנבחר מועמד כשיר אחר למשרה. החלטת השר התקבלה לאחר שנעשה למערער שימוע בפני מנכ"ל משרד התחבורה. לאור החלטת השר, הודיעה המשיבה 1 (להלן: חברת נמלי ישראל) למערער כי החל מיום 1.2.07 יופסק תשלום שכרו. ההליכים בבית הדין האזורי 3. המערער הגיש לבית הדין האזורי בחיפה (השופטת דלית גילה, ונציגי ציבור גב' שרה דורון ומר אייזנברג ירומה; בש"א 1226/07, עב' 895/07) תביעה בצירוף בקשה לסעד זמני להורות למשיבות לשבצו לאלתר בעבודה בתפקיד ההולם את כישוריו ומעמדו ולהמשיך לשלם לו שכר. בהחלטתו מיום 29.3.07 קבע בית הדין האזורי, כי "שאלת המפתח להבנת זכויותיו של המבקש, היא מיהו מעבידו" וסוגיה זו אינה מתאימה להכרעה בהליך של סעד זמני. אולם, "בנסיבות שנוצרו, כאשר מצד אחד - המבקש הפסיק לתפקד כמנהל נמל, עקב ביטול המינוי ובחירת אדם אחר למכרז, מכרז שהמבקש בחר במודע שלא להשתתף בו, ומצד שני - אף אחת מהמשיבות לא סיימה את יחסיה עם המבקש במעשה ברור ומובהק, לרבות גמר חשבון, ולו לשיטתה - אנו מוצאים שיש מקום לחרוג מהכלל של אי מתן סעד כספי כסעד ביניים". על כן, הורה בית הדין על סעד כספי למערער, כסעד ביניים ולפיו "כל אחת מהמשיבות תשלם למבקש תשלום חודשי בסך 4000 ש"ח נטו, ביום העשירי לכל חודש, עד להחלטה אחרת. התשלום יבוצע מבלי לקבוע כעת מהי מהותו - דבר שיקבע בסוף ההליך, בהתאם לעובדות שיתבררו בתביעה העיקרית" (להלן: ההחלטה הראשונה). 4. משסירבה חברת נמלי ישראל להותיר ברשות המערער את הרכב הצמוד ולשלם את אגרת הרישוי עבורו, ובהסתמך על ההחלטה הראשונה, חזר המערער ופנה לבית הדין בבקשה דחופה להורות למשיבות להשאיר בידיו את הרכב הצמוד ומכשיר הטלפון הנייד שהועמד לרשותו ומימון הוצאות אחזקתם. בהחלטתו מיום 17.4.07 קבע בית הדין כי עניינה האמיתי של הבקשה הוא "ערעור על היקף הסעד הכספי, הזמני" שהוענק למערער בהחלטה הראשונה. ומכיוון שבית הדין אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו, ונוכח התנגדות המשיבות, נדחתה הבקשה (להלן: ההחלטה השנייה). החלטה זו התקבלה במשרדו של ב"כ המערער ביום 23.4.07. 5. לאחר ההחלטה השנייה, הגיש המערער לבית דין זה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו הראשונה של בית הדין האזורי (להלן: הבקשה להארכת מועד). החלטת הרשם 6. בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, נדחתה בהחלטת הרשם, תוך התייחסות ל"סיבה להגשת הבקשה באיחור" ולסיכויי הערעור. טעמיו של הרשם לדחיית הבקשה היו אלה: נימוקי בקשת רשות הערעור מלמדים שהמערער "אינו מבקש לערער על ההחלטה הראשונה מיום 29.3.2007. בהחלטה זו מופיע בסעיף 1 תאור הסעד לו עתר המבקש ובין השאר נכתב "להורות על המשך תשלום שכרו, כפי שקיבל עובר לפנייתו אל בית הדין". ...הבקשה שהוגשה לאחר מכן מנוסחת בכותרתה- "בקשה דחופה למניעת פגיעה נוספת". מכל מקום, מראים נימוקי הבקשה כי "עניין הרכב והטלפון הנייד לא הופיעו בבקשה המקורית וגם אם הופיעו, ודאי לא בפירוט הזה". "כאשר אין כל ערעור של המבקש על ההחלטה הראשונה ומתוך אילוץ הוא מבקש לכרוך את הערעור על ההחלטה השניה בערעור על ההחלטה הראשונה ללא כל צורך, הרי שאין סיכוי לבקשת רשות הערעור"; "אף באיחור בן שלושת הימים אין לראות טעם מיוחד שעה שבשקידה ראויה" יכול היה המערער להגיש את בקשת רשות הערעור במועד "לו סבר שאינו שבע רצון מהחלטה הראשונה"; המערער "היה מרוצה מהחלטה זו אך רצה לקבל גם את הרכב והטלפון הנייד ולכן הגיש בקשה שניה"; אין לקבל את האיחור "עת מדובר בטעות בשיקול דעת". משנדחתה הבקשה, השית הרשם על המערער תשלום בסך 2000 ש"ח למשיבות 1 ו- 2 (בש"א 297/07; להלן: החלטת הרשם). 7. בנוסף, ולפי החלטת הרשם, פתחה מזכירות בית דין זה תיק לבקשת רשות ערעור על ההחלטה השנייה מיום 17.4.07 (בר"ע 388/07). כנגד החלטת הרשם מכוון הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 8. לטענת המערער, התגבש בעניינו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו הראשונה של בית הדין האזורי, וזאת, בעיקר, מטעמים אלה: בין הצדדים תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור על החלטתו השנייה של בית הדין האזורי ו"הארכת המועד יכולה היתה רק להעמיד את מלוא הסכסוך שבין הצדדים בנושא, בעוד שאי מתן הארכה יש בו כדי לשבש את הצגת מלוא המחלוקת"; ההחלטה השנייה שניתנה ביום 17.4.07 נמסרה לב"כ המערער על ידי מזכירות בית הדין רק ביום 23.4.07 "וכל 'האיחור' נובע מכך"; מדובר באיחור קל ובשל העובדה כי החלטתו השנייה של בית הדין האזורי הומצאה בערב יום העצמאות, הוגשה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה הראשונה ביום 25.4.07 בצאת יום העצמאות; לא נפגע עקרון סופיות הדיון; סיכויי הערעור טובים; לא היה מקום להשית הוצאות גבוהות בגין דחיית הבקשה להארכת מועד. 9. חברת נמלי ישראל, אליה הצטרפו בטיעוניהן חברת נמל חיפה והמדינה, תמכה בהחלטתו של הרשם מטעמיה והוסיפה וציינה כי המערער לא הציג טעם מיוחד להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. טעמיה לכך היו אלה: מדובר בטעות משפטית של המערער או בא-כוחו בכך ש"הגיש בקשה חוזרת לבית הדין קמא במקום להגיש בקשת רשות ערעור ..., או למצער - לפנות במקביל לשתי הערכאות, או לבקש את האֹרְכָּה בתוך המועד הקבוע בחוק". טעות מעין זו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור; ככל שהמערער סבר כי ההחלטה הראשונה "מגבשת לו זכות להמשיך ולהחזיק ברכב החברה ובמכשיר הטלפון הסלולרי, הרי משהודיעה לו המשיבה כי עליו להחזירם מיידית... היה עליו להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט על מנת לאכוף את ההחלטה"; מהבקשה הדחופה שהגיש המערער עולה כי "המערער לא סבר כי עניין הרכב והטלפון הסלולרי הינו חלק מההחלטה הראשונה, שכן לא ערער עליה אלא הגיש בקשה נוספת וחדשה בענין זה" ו"לו סבר כך היה פועל במהירות" ומגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה; אף אם מדובר באיחור קל אין הוא מהווה טעם מיוחד להארכת מועד בנסיבות העניין; בעצם הגשת הבקשה השנייה גילה המערער את דעתו כי אין בכוונתו לערער על ההחלטה הראשונה וכי "נושא הרכב והטלפון הסלולרי הינו נושא נפרד הראוי להגשת בקשה נפרדת"; נוכח התנהלותו זו, ניתן היה להניח כי המערער רואה בהחלטה הראשונה כהחלטה חלוטה שאין לערער עליה, והגשת בקשת רשות ערעור באיחור פוגעת בזכות המשיבים לסופיות הדיון; סיכויי הערעור נמוכים; אין לדון בטענותיו של המערער בדבר הליך תלוי ועומד, ועל כך שהמזכירות איחרה במסירת ההחלטה השנייה. אלה הן טענות חדשות המועלות לראשונה בערעור ודינן להדחות. חברת נמל חיפה הוסיפה וטענה כי יש לדחות את הערעור נגדה, גם בשל כך שאין מבוקש כל סעד נגדה ומכל מקום "לעניין מבחן הנזקים, ומאזן הנוחות הרי שלטובת המערער נפסק סעד זמני כספי אשר מלכתחילה לא אמור לקבל, מאחר ואין מדובר במקרה קיצוני המאפשר לבית הדין לתיתו, אך משניתן, לענין היקפו ושיעורו, אין המדובר בנזק שאינו בר תיקון בפסק הדין הסופי". המדינה מצידה הוסיפה וטענה כי יש לסלק על הסף את הערעור כנגדה, בהעדר יחסי עובד מעביד בינה לבין המערער, וממילא אין כל יריבות ביניהם. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בכלל החומר שהובא לפנינו, נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות. החלטת הרשם בדין יסודה ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בה. על כן ראויה החלטת הרשם להתאשר מטעמיה לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף את ההערות שלהלן. שיקול דעת של בעל דין - נקיטה בהליך שונה 11. מלכתחילה, לא נכללו טענותיו של המערער בדבר רכב וטלפון סלולרי בבקשת הסעד הזמני שהגיש לבית הדין האזורי, וממילא לא מצאו ביטוין בהחלטתו הראשונה של בית הדין האזורי. התנהלותו זו תירץ המערער בכך ש"סבר בתום לב (כפי שהוא עדיין סובר) כי עסקינן בפגיעה נוספת בו, וכי אין מדובר בערעור". אולם, בכך בלבד שהגיש בקשה דחופה נוספת לבית הדין האזורי לקבלת סעד בנוגע לרכב ולטלפון הסלולרי שעניינה תלוי ועומד בבקשה לרשות ערעור, אין די כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. וכבר נפסק כי אין לקבוע קיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד, בכך שבעל דין בחר לנקוט בהליך אחר ולא הגיש במועד בקשת רשות ערעור, או ערעור, או בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, או בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור. דא עקא, שהבקשה להותרת הרכב והטלפון הסלולרי ברשותו מהווה חלק אינטרגלי מן המסכת הכוללת של הסעד הזמני לו עתר בבקשתו הראשונה. עמד על כך בית הדין האזורי בהחלטתו השנייה בה קבע כי בקשת הרכב "הינה - הלכה למעשה - ערעור על היקף הסעד הכספי, הזמני" שהוענק למערער. בנסיבות אלה, היה על המערער לטעון טענותיו בנוגע לרכב ולטלפון הסלולרי במסגרת הסעד הזמני, ובמסגרת בקשת רשות ערעור על היקף הסעד הזמני שניתן לו. כזאת לא עשה. משלא הגיש המערער בקשת רשות ערעור על הסעד הזמני שניתן לו בהחלטה הראשונה תוך העלאת השגותיו בנוגע לרכב ולטלפון הסלולרי, ומשלא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור בתוך המועד להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה - אין לו להלין אלא על עצמו. כך, ובדומה, נדחו טענות ממין טענותיו של המערער, במקרים בהם הוגשה עתירה לבג"צ על החלטתו של בית הדין האזורי [עאח 41/06 נילי וינברג - מרכז משען בע"מ, ניתן ביום 21.12.06]; או כאשר נעשתה פנייה למוסד לביטוח לאומי [עאח 73/05 דמיטרי סנדלר - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 19.9.05]; או כאשר הוגשה בקשה לעיון מחדש בהחלטה של בית דין אזורי [עאח 99/05 ITN אינטגריקו (ישראל) בע"מ - אלכס בריזמן, ניתן 13.2.06 (להלן: עניין בריזמן)]; או בפנייה לנציבות תלונות הציבור על שופטים [עאח 85/05 מאיר אליהו - התעשייה האווירית לישראל בע"מ, ניתן 27.10.05]. טענות המערער בדבר קבלת ההחלטה השנייה באיחור אין בהן כדי לשנות ממסקנתנו, לפיה ככל שמדובר בטענות הקשורות להיקף הסעד הזמני שניתן בהחלטה הראשונה היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור או בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור במועד. הליך תלוי ועומד 12."הלכה פסוקה היא, כי הליך התלוי ועומד לפני בית הדין יכול להוות טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר באותו עניין. הטעם לכך הוא, שככל שעניין מסוים התלוי ועומד לפני בית-המשפט טרם נדון, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר הסב על אותו עניין גם אם הוגש באיחור. ובלבד שהערעור שהוגש באיחור הוא באותו עניין 'במובן הצר' של הערעור התלוי ועומד" [עאח 35/06 אלכסנדר לבון - סיגל קדושים, ניתן ביום 31.12.06 (להלן: עניין אלכסנדר לבון); וראו גם: עניין בריזמן לעיל; עאח 1006/01 שחידם חסן - א. ביטחון אזרחי בע"מ 28.6.01]. דברים אלה נכונים גם כאשר תלוי ועומד לבירור הליך של בקשת רשות ערעור. אולם, כפי שציינתי בפסק הדין בעניין אלכסנדר לבון "על המבקש הארכת מועד להגשת ערעור, לשכנע כי קיימת זיקה ממשית בפועל בין טענותיו בערעור לבין הנטען בערעור התלוי ועומד, וכי טענותיו מושפעות ונגזרות מהטיעונים בערעור התלוי ועומד. וכל זאת, בכפוף לכך שלא תורחב יריעת ההתדיינות שמוצאה בערעור המקורי". דברים אלה יפים לענייננו. ונבאר. בענייננו, מעלה המערער טענה כללית ובלתי מפורטת, לפיה הטעם המיוחד להארכת המועד המבוקשת בקיומו של הליך תלוי ועומד, הוא פתיחתו של תיק בקשת רשות ערעור על ההחלטה השנייה. בכך אין די. על המערער להראות קיומה של זיקה ממשית בפועל בין הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה הראשונה בעניינה מבוקשת הארכת המועד - מושא הליך זה, לבין בקשת רשות ערעור על ההחלטה השנייה. אלא שהמערער עצמו לא טען כלל לקיומה של זיקה ממשית בין ההחלטה הראשונה לבין ההחלטה השנייה, מושא ההליכים שהגיש לבית דין זה. שכן, סבר "בתום לב" כי ההחלטה השנייה מהווה "פגיעה נוספת בו, וכי אין מדובר בערעור". אף בדיקת ההחלטות לגופן מעלה היעדר קיומה של זיקה ממשית ביניהן, נוכח השוני בנפקותן. כך, עניינה של ההחלטה הראשונה בהיקף הסעד הזמני שניתן למערער. בעוד אשר עניינה של ההחלטה השנייה, בהתוויית הדרך הנכונה לבירור טענותיו של המערער בנוגע לסעד המבוקש לרכב ולטלפון הנייד, מבלי שנדונו והוכרעו לגופן טענותיו של המערער בנדון זה. נוכח השוני המהותי בין ההחלטה הראשונה לבין החלטה השנייה, מתקיים הבדל של ממש בעילת התקיפה על אותן החלטות, וממילא אין מדובר בהליכים באותו עניין 'במובן הצר'. משכך הוא, ובהעדר זיקה ממשית בפועל בין שני ההליכים, אין מתקיים טעם מיוחד להארכת המועד המבוקשת. 13. ועוד זאת. על כך שאין מתקיימת זיקה ממשית בפועל בין ההחלטות למדים אנו מטענותיו של המערער, לפיהן "לטעמו היה על בית הדין קמא ליתן דעתו לשאלה גופא, האם זכאי המבקש לכך שרכבו הצמוד ומכשיר הטלפון יישארו בחזקתו עד למתן החלטה אחרת"; וכן כי המדובר "בשינוי נסיבות שחלו לאחר מועד ההחלטה הראשונה" וכי הבקשה מושא ההחלטה השנייה נדחתה ללא דיון לגופו של עניין. נמצא, כי המערער מבחין בין שתי ההחלטות וטוען להעדר קשר ביניהן, וממילא אין מתקיימת ביניהן זיקה של ממש המבססת קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד. סיכויי הערעור 14. בנוסף, וגם אילו קיבלנו את טענת המערער לפיה קיים הליך תלוי ועומד בעל זיקה ממשית בפועל באותו עניין, "במובן הצר", נדרשת בחינתנו את סיכויי הערעור כשיקול חשוב להחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור [עא"ח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ- מראוון ראבייה, ניתן 9.11.06; עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, ניתן 30.10.06; דב"ע נז/ 98-9 שלום כהן - מדינת ישראל -משרד התקשורת, ניתן 12.2.97; בש"א 1695/04 מירב מתנות בע"מ - יעקב ליכטנשטיין, ניתן 8.2.05]. בנסיבות המקרה שלפנינו, נראה כי סיכויי הערעור נמוכים. על פני הדברים, ולכאורה, לא נמצא בטענות המערער טעם המשפטי המצדיק התערבותו של בית דין שלערעור בשיקול דעתו של בית הדין האזורי במתן הסעד הזמני [וראו: דב"ע שן/14-41 ועד עובדי קבוצת הקשר של תדיראן בע"מ ואח' - תדיראן בע"מ, פד"ע כב 92; דב"ע נה/247-3 המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244]. משכך הוא, סיכויי הערעור אינם מהווים טעם מיוחד להארכת המועד, כמבוקש. 15. סוף דבר - נדחה הערעור על החלטת הרשם. בתוך 30 יום מהיום ישלם המערער - מר מנדי זלצמן לכל אחת מן המשיבות, 1,000 ש" ח בגין הוצאות משפט. לא ישולם הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הארכת מועד להגשת רשות ערעורהארכת מועדרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור